ב"שבע השנים הטובות", אנו מתוודעים למארג החיים של "זרעים", בית ספר סאדברי שהצליח לשרוד שבע שנים. לאורך תקופה זו, הוא לא רק התקיים, אלא גם התפתח, שינה את פניו ואת מהותו, ממש כיצור חי הלומד וגדל. כל שנה הייתה אבן דרך, שיעור בזכויות ובחירות שהופק מתהליך מתמיד של התבגרות קולקטיבית.
אבל "זרעים" אינו אידיליה. העלילה מתמקדת בקונפליקטים הפנימיים המרפדים את יומיומו. הצוות, המורכב מאינדיבידואלים בעלי תפיסות שונות לגבי חינוך, חופש ומגבלות, נאבק על דרכו. המתחים, חילוקי הדעות ואף הפגיעות האישיות, מתורגמים לתהליכי למידה מכאיבים ואותנטיים – הן עבור המבוגרים והן עבור התלמידים. סיפורם של הילדים משקף את המורכבות הזו בחדות: הם מתמודדים עם אתגרי חופש הבחירה, עם האחריות הנלווית אליה, ועם הצורך למצוא את מקומם בחברה קטנה ועצמאית זו. לעיתים קרובות, גבולות המותר והאסור מיטשטשים, והפתרונות אינם מגיעים מלמעלה אלא נוצרים מתוך הקבוצה עצמה, בתהליך של ניסוי וטעייה.
לצד המתחים הפנימיים, רודף את "זרעים" איום קיומי מתמיד: מספר התלמידים. הרגולציה הבירוקרטית מרחפת תדיר מעל ראשם, דורשת מספר מינימלי של ילדים כתנאי לקיום בית הספר. דמויות מסוימות בקהילה, הורים וצוות, נקרעות בין הרצון לשמור על עקרונות הסאדברי – כאוס וספונטניות – לבין הצורך הפרגמטי לגייס תלמידים חדשים. רגעים דרמטיים, שבהם נראה שבית הספר עומד בפני סגירה, מאלצים את כולם להתמודד עם שאלות מהותיות לגבי המשמעות של בחירותיהם וטיב קיומם.
"שבע השנים הטובות" אינו סיפור ניצחון קלאסי, אלא מסע מתמשך של בנייה והתמודדות. הוא מציג תמונה לא פשוטה של ניסוי חינוכי נועז, כזה שהצלחתו אינה נמדדת בתוצאות אקדמיות מזהירות, אלא בעצם יכולתו להתקיים, ללמוד מעצמו, וליצור קהילה חיה ונושמת, למרות הכל ובגלל הכל. הספר בוחן באומץ ובכנות את הפרדוקס בין חופש מוחלט לצורך במבנה, בין אינדיבידואליזם לקהילתיות, ומאיר את הצדדים הפחות זוהרים של אוטופיה הנאבקת על חייה.