Chapter 1: הילד החדש

יום שני בבוקר. אדם פתח את העיניים והביט בתקרה הלבנה, המוארת באור חיוור של שמש סגרירית. הוא שכב עוד רגע, מנסה לדחות את הבלתי נמנע. היום הוא מתחיל בבית ספר חדש, לראשונה מאז גן חובה. בבית הספר הישן הוא ידע בדיוק מה יקרה: צלצול ראשון, התכנסות בשער, תור מסודר, כניסה לכיתה, ישיבה ליד אותו שולחן, לשמוע את אותה מורה אומרת את אותם דברים. הכול היה צפוי, מוכר, בטוח. עכשיו, הכול השתנה.

הוא קם מהמיטה, גרר את רגליו אל הארון. הוא הוציא חולצת טי ומכנסי ג'ינס. אין תלבושת אחידה. הוא חשב על זה אתמול בלילה, והדבר הלחיץ אותו. איזו חולצה ללבוש? כולם יסתכלו עליו, יבחנו אותו. הוא נאנח. הוא התלבש במהירות, לא רצה להיתקע מול המראה. הוא ירד למטבח. סיר הדייסה התחמם על הכיריים. אמא עמדה ליד השיש, אורזת לו סנדוויצ'ים.

"בוקר טוב, מתוק", היא אמרה בקול רך. "מוכן ליום הראשון?"

"למה היינו צריכים לעבור?" אדם שאל, בקול חנוק. הוא לא הבין. הכול היה טוב. היו לו חברים, הוא הצליח בלימודים. עכשיו הוא צריך להתחיל הכול מחדש.

אמא חייכה חיוך עצוב. "כבר דיברנו על זה, אדם. זה בית ספר מיוחד, שונה. זה יעשה לך טוב. תראה, אין שם ציונים, אין מבחנים. אתה תלמד מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה."

"אבל מה עם הלימודים?" הוא שאל. "מה אלמד לבגרות?"

"אל תדאג עכשיו לבגרות", היא השיבה במאמץ לשמור על קולה רגוע. "קודם כל תסתגל. תמצא את עצמך." היא הגישה לו קערת דייסה מהבילה. הוא דחף אותה מצלחת אל צלחת, בלי חשק.

אבא נכנס למטבח, מפהק. הוא שם בקבוק חלב על השולחן, ושקית לחם. "בוקר טוב, אלוף", הוא אמר לאדם, וטפח לו על הכתף. "מתרגש?"

אדם רכן על הקערה, מושך בכתפיו. "לא."

הם אכלו בשקט מתוח. אדם חש את כובד הציפיות של הוריו באוויר. הם רצו שזה יעבוד, שהמעבר הזה יצליח. הם השקיעו בו כל כך הרבה. בשבילו, זה היה רק שינוי כואב ומבלבל.

כעבור חצי שעה, הם נכנסו למכונית. אדם ישב במושב האחורי, אוחז בילקוט החדש, שעדיין הריח מנייר ופלסטיק. הנסיעה ארכה עשרים דקות. הוא הביט מהחלון, כשבתי העיר פינו את מקומם לשדות ירוקים ועצי אקליפטוס. הם הגיעו ליישוב קטן, הבתים נמוכים, מוקפים בגינות מטופחות.

"הנה זה", אמא אמרה, והיא הצביעה ימינה. "מעבר לעיקול."

אדם ראה שער ברזל ירוק, חצי פתוח. שלט עץ קטן, סדוק ודהוי, תלוי עליו: "זרעים – בית חינוך בבחירה חופשית". הוא לא הבין מה זה אומר. בית חינוך? לא בית ספר?

הם נכנסו בשער. שביל צר, מכוסה חצץ, הוביל אל מבנה נמוך, חד קומתי, עם גג רעפים אדום. מסביב, דשא לא מטופח במיוחד, נדנדות חלודות, ומתקני עץ ישנים. זה לא נראה כמו בית ספר. הוא ציפה למבנה גדול, חצר מרוצפת, ספסלים מסודרים. זה נראה יותר כמו גן ילדים גדול או בית פרטי ישן שהוסב למשהו אחר.

הם עצרו את המכונית ליד הכניסה הראשית. דלת עץ כבדה, מרובעת, עם ידית ברזל גדולה. אבא כיבה את המנוע. שקט עמד באוויר, מופר רק על ידי ציוץ ציפורים רחוק.

"בוא נלך", אמא אמרה, וסובבה את ראשה אליו. הוא יצא מהמכונית במין סחרור. הוא הלך אחרי הוריו אל הדלת. אבא דפק.

הדלת נפתחה, ואישה גבוהה, עם שיער ארוך וגלי בצבע חום, חייכה אליהם. היא לבשה שמלה ארוכה ונעליים שטוחות, ונראתה כאילו היא יצאה זה הרגע מטיול טבע ולא מבית ספר. "אתם ההורים של אדם?" היא שאלה בקול רך ונעים. "אני סוזי. ברוכים הבאים לזרעים."

"תודה", אבא אמר, והוא לחץ את ידה. "אני עידן, וזו עדי."

"נעים מאוד", סוזי אמרה. "אדם, נעים להכיר." היא הושיטה לו יד. ידה הייתה חמה ויבשה. אדם לחץ אותה בחלש. הוא לא ידע מה לומר.

"בואו תיכנסו", סוזי אמרה, ופתחה את הדלת לרווחה. הם נכנסו למסדרון ארוך וצר. מצד אחד, קירות צבועים בכתום עז, ומצד שני חלונות גדולים שנשקפו אל החצר האחורית. על הקירות היו תלויים ציורים של ילדים, צבעוניים ומלאי חיים.

"זה בית הספר", סוזי אמרה, כשהיא פונה אליהם. "אלה החללים שלנו. כל חלל הוא רב תכליתי. אין כיתות במובן המקובל."

אדם הביט סביבו בתדהמה. הדברים שהיא אמרה נשמעו לו מוזרים. אין כיתות? הוא עבר ליד חדר אחד, ממנו בקעו צלילי גיטרה וקולות שירה. בחדר אחר, ילדים ישבו על הרצפה, משחקים במשחק לוח גדול. בחלל השלישי, ילדה עמדה ליד לוח וכתבה עליו נוסחאות מורכבות, ולידה מבוגר אחד עמד וסייע לה. בשולחן ליד, ילד קטן בנה עיר מלבני קוביות גדולות. אף אחד מהם לא ישב בדממה, אף אחד לא עקב אחרי תוכנית לימודים קבועה.

"מה הם עושים?" אדם שאל, בקול שנשמע לו זר.

"הם עושים מה שהם בוחרים לעשות", סוזי השיבה בחיוך. "הם אחראים על הלמידה שלהם. אנחנו כאן רק כדי לסייע להם."

זה היה מטריד. הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות. בבית הספר הישן אמרו לו בדיוק מה לעשות, וכך הוא עשה. פה, שום דבר לא היה מוגדר. המחשבה על זה גרמה לו להזיע קלות.

הם הגיעו למשרד, חדר קטן עם שולחן עץ גדול, עמוס ניירות וספרים. איש גבוה, עם זקן אפור קצר ומשקפיים, ישב ליד השולחן. הוא הרכין את ראשו וקרא בספר עבה. הוא נראה מרוכז מאוד. סוזי דפקה קלות על הדלת.

האיש הרים את ראשו. "אהלן סוזי. איך אפשר לעזור?"

"איתמר, אלה עידן ועדי, הוריו של אדם. אדם, זה איתמר, אחד מחברי הצוות." סוזי הציגה.

איתמר חייך. "שלום לכם. ברוכים הבאים. ברוך הבא לזרעים, אדם."

"שלום", אדם מילמל, והוא חש את לחץ ידו של איתמר, חזק ויציב.

הם התיישבו על כיסאות עץ ישנים. איתמר הציע להם קפה. "אז, אדם", איתמר אמר, כשהוא דוחף את משקפיו אל אפו, ומביט אל אדם. "סוזי סיפרה לי שאתה עברת מבית ספר רגיל. זה קצת שונה כאן. אין שיעורים, אין צלצולים, אין מבחנים. בקיצור, אין כלום ממה שאתה מכיר." איתמר הנהן. "אתה תעשה מה שאתה רוצה לעשות. תחקור, תלמד, תשחק. אתה תחליט על פי מה שיניע אותך."

רעיון החופש המוחלט הציף את אדם. הוא לא רצה את זה. הוא רצה שמישהו יגיד לו מה לעשות. הוא לא ידע איך לבחור. הוא מעולם לא בחר על דעת עצמו.

"אנחנו מבינים שזה יכול להיות קצת מבלבל בהתחלה", אמא אמרה. "אבל אנחנו בטוחים שהוא יסתגל."

"בוודאי", איתמר השיב. "קרה לנו הרבה. אנחנו תמיד כאן כדי לתמוך ולעזור. יש לנו צוות מסור של אנשים שמוכנים להקשיב, לייעץ, ולהיות שם בשבילכם. אתם לא לבד."

הם דיברו עוד כמה דקות, על הכללים הלא-קיימים לכאורה, על ישיבות הקהילה, על התקנון שהילדים עצמם כתבו. אדם לא הקשיב באמת. הוא רק רצה שהיום ייגמר.

"אנחנו נשאיר אותך עכשיו, אדם", אבא אמר, והוא קם. "אתה תהיה בסדר. תנסה ליהנות."

אדם קם והוא חיבק את הוריו בחלש. הוא ראה את המבט הדואג בעיניהם. הם הלכו.

איתמר חייך אליו. "אז, איתי, מה תרצה לעשות עכשיו?"

"לא איתי", אדם תיקן. "אדם. אני לא יודע. מה אני אמור לעשות?"

"אתה לא אמור לעשות שום דבר", איתמר השיב. "אתה יכול ללכת לחקור. לראות מה הילדים עושים. לדבר איתם. או שאתה יכול לשבת פה ולעשות מה שאתה רוצה." הוא הצביע על מדף ספרים מאחוריו.

אדם נבוך. הוא לא ידע מה לבחור. הוא הביט בספרים: ספרי מדע, ספרי היסטוריה, ספרי פנטזיה, ספרי בישול. זה היה מגוון כל כך רחב, בלי שום היגיון ברור.

"יופי", איתמר אמר, כשהוא קם. "אני צריך ללכת לארגן את ישיבת הקהילה הראשונה של היום. אתה חופשי להצטרף, או לא. הבחירה שלך." הוא יצא מהחדר והשאיר את אדם לבדו.

אדם הסתכל על הדלת הסגורה. הוא היה לבד, ממש כמו שאיתמר אמר. חופשי. לבחור. הוא ניסה לחשוב מה הוא באמת רוצה לעשות. כלום. הוא לא רצה ללמוד, לא לשחק, לא לדבר עם אף אחד. הוא רק רצה להיות בבית.

הוא יצא מהמשרד בצעדים מהוססים. המסדרון היה ריק. צלילי הגיטרה עדיין בקעו מהחדר האחורי. המשחק בלוח עדיין נמשך באחר. הוא עבר ליד החדרים, מנסה להבין אם הוא צריך להיכנס. הוא המשיך ללכת, במין אדישות.

הוא הגיע לחצר האחורית. היא הייתה גדולה, אבל מלאת עשבים שוטים. כמה ילדים שיחקו כדורגל עם כדור סמרטוטים. כמה בנות ישבו מתחת לעץ תות גדול, קוראות ספרים. ילד אחד עמד ליד קיר, מנסה לטפס עליו. הכול נראה לו כל כך לא מסודר, כל כך... פראי.

"היי!" קול קרא מאחוריו. אדם הסתובב. ילד בגילו, עם תלתלים אדמוניים וכתמי דיו על החולצה, עמד שם. הוא החזיק מברשת צבע ירוקה. "אתה החדש?"

אדם הנהן חרש.

"אני רועי", הילד אמר. "מה שמך?"

"אדם", אדם אמר.

"נחמד להכיר אותך, אדם. למה אתה לא מצטרף אלינו? אנחנו מציירים ציור קיר!" רועי הצביע על קיר לבן ארוך שהיה בצד החצר, וממנו כבר החלו לצוץ קווים ותחומים בצבעים שונים.

אדם הביט על הקיר. הוא לא ידע לצייר. "אני לא טוב בזה", הוא אמר.

"מי אמר שצריך להיות טוב?" רועי השיב בצחוק. "העיקר ליהנות. בוא, קח מברשת."

אדם נרתע. הוא לא רצה מברשת, הוא לא רצה לצייר. הוא רצה איפשהו להסתתר. "אני... אני בסדר."

רועי משך בכתפיו. "טוב, אם תשנה דעתך, אנחנו כאן." הוא הסתובב וחזר אל הקיר הגדול.

אדם המשיך ללכת. הוא הגיע אל קצה החצר. שם, בשקט יחסי, הייתה פינת ישיבה קטנה, עם ספסל עץ ישן ושולחן. הוא התיישב על הספסל, הילקוט מונח לרגליו. הוא הוציא את קופסת הסנדוויצ'ים שאמא ארזה לו. לחם עם ממרח שוקולד. הוא לא אכל.

דקות עברו. או שעות. הוא לא ידע. הוא רק ישב שם, מנסה לא לחשוב, לא להרגיש. הוא ראה את הילדים משחקים, לומדים, צוחקים. הם נראו חופשיים, מאושרים. הוא הרגיש לכוד, אבוד.

פתאום, צל נופל עליו. הוא הרים את ראשו. ילדה עם צמות ארוכות, עם חיוך שובב, עמדה מעליו. היא הייתה קצת נמוכה ממנו. "למה אתה יושב לבד?" היא שאלה.

אדם הופתע. "אני... אני חדש פה."

"אני יודעת", היא אמרה. "אני נועה. אתה מביא את הילקוט?" היא הצביעה על ילקוטו.

"כן", אדם אמר.

"אבל אנחנו לא צריכים ילקוטים כאן", היא אמרה. "אין שיעורים."

"אני יודע", אדם מילמל. "אמא ארזה לי."

נועה התיישבה לידו. "איפה למדת קודם?"

"בית ספר בקריית אונו. רגיל."

"אז אתה רגיל למורים שאומרים לך מה לעשות, נכון?" נועה שאלה.

"כן", אדם אמר, מופתע מאוד. "ואת... את לא?"

"לא", נועה השיבה. "אני לומדת פה מאז שאני קטנה. אני עושה מה שאני רוצה. עכשיו אני לומדת לנגן בגיטרה. אתה רוצה לבוא לראות?"

אדם היסס. הוא לא רצה. אבל היא הייתה נחמדה. אולי הוא צריך לנסות. "אני... לא יודע."

"בוא", היא אמרה, וקמה. "זה כיף. יש לנו מורה לגיטרה, הוא מדהים. הוא מלמד רק מי שרוצה באמת."

אדם קם. הוא עקב אחריה בחוסר רצון. הם חזרו למבנה. נועה הובילה אותו לחדר שממנו בקעו צלילי הגיטרה קודם. בחדר, ישבו כמה ילדים במעגל, וגבר צעיר עם שיער ארוך וזנב סוס ישב במרכז, פורט על גיטרה אקוסטית. הצלילים היו מתוקים ונעימים.

"שלום, נועה", הגבר אמר. "מי זה?"

"זה אדם", נועה השיבה. "הוא חדש."

"שלום אדם", הגבר אמר בחיוך. "אני יאיר. נעים מאוד. אתה רוצה ללמוד לנגן?"

אדם ניער את ראשו. "לא, אני לא..."

"אתה לא צריך", יאיר אמר. "אתה יכול רק להקשיב. תרגיש חופשי."

אדם מצא פינה שקטה, והתיישב. הוא הקשיב. יאיר ניגן שיר שקט ויפה. קולו היה חם ונינוח. אדם חש משהו בפנים, משהו שנרגע מעט. הוא הניח את ראשו על התיק. הוא לא היה רגיל לשקט כזה, לחופש כזה. הוא נאבק בעצמו כדי לא להירדם.

הוא לא ידע כמה זמן עבר, עד שקול גבוה נשמע: "אדם? אתה כאן?"

הוא פקח את עיניו. אמא עמדה בפתח החדר. כמה ילדים כבר הלכו הביתה. הוא הרים את ראשו, חצי-ישן-חצי-ישן.

"בוא, יקירי", היא אמרה. "היום הראשון נגמר."

הוא קם והלך אחריה. היא חייכה אליו. "אז איך היה?" היא שאלה.

"בסדר", הוא מלמל. הוא לא בטוח שזה היה המצב.

"לא ראיתי אותך כל היום", היא קתשה, והיא מביטה אליו. "מה עשית?"

"ישבתי", היא השיבה. הוא לא רצה להכביד עליה בפרטי העינוי שעבר.

הם נכנסו למכונית. "אז, אתה רוצה לחזור מחר?" אמא שאלה בקול זהיר.

"אני חייב?"

"זה בית הספר שלך עכשיו", היא השיבה. "אנחנו רוצים שזה יעבוד."

הוא הנהן מרירות. הוא נשען על המושב וביט החוצה. הילקוט לצידו. את כל הספרים והמחברות שאמא קנתה לו, הוא לא הוציא אפילו מהתיק.

כשאיתמר שב למשרד שלו והתיישב על הכיסא, הוא נאנח. הוא פתח קובץ מולו. השם: אדם. הגיל: 11. עבר מבית ספר רגיל. בעיות השתלבות? לא בהכרח, אבל הסימנים היו שם. הוא ידע שילדים כאלה, שבאים ממסגרת נוקשה, מתקשים בתחילה בזרעים. חופש מוחלט היה זר להם, כמעט מאיים.

סוזי נכנסה לחדר. "עוד יום נגמר. איך אדם?" היא שאלה.

איתמר משך בכתפיו. "לא יודע. לא ראיתי אותו הרבה. הוא נראה מבוהל מהחופש. הוא גם לא נדלן להיכנס איתי לשיחה."

"ההורים שלו מאוד לחוצים לגביו", סוזי אמרה. "הם אמרו שהוא עבר תקופה קשה בבית הספר הקודם. חוסר התאמה וכל זה."

"הם רואים בזרעים איזושהי מטאפורה לחופש, נכון?" איתמר שאל, בקול עייף. "כאילו אנחנו איזה בית הבראה לנפשות מותשות. הם לא מבינים שזה עובד אחרת. שחופש אמיתי הוא קשה, הוא דורש אחריות, הוא דורש בחירה."

"אנחנו מבינים מה הם עוברים. יש להם מודעות", סוזי השיבה. "אבל הם צריכים את המקום הזה. אדם הוא הילד השלושים וחמש, איתמר. בלעדיו, אנחנו לא עומדים בתנאים של משרד החינוך. אנחנו חייבים לעשות את זה שיעבוד לנו."

איתמר הנהן. כן, הילד השלושים וחמישה. המספר הזה רדף אותם כמו צל. משרד החינוך דרש מינימום 35 תלמידים כדי להמשיך להכיר בבית הספר ולממן אותו. אם ירדו מתחת למספר הזה, הכול יתפרק. סוזי ואיתמר, שהיו הגורמים המניעים מאחורי זרעים, השקיעו בו את חייהם. הם לא יכלו להרשות לעצמם להיכשל. הם התאמצו במשך חודשים לגייס ילדים, פרסמו בכל מקום שיכלו. אדם היה תוצר של המאמץ הנואש הזה.

"אני יודע, סוזי", איתמר אמר, והוא הזיז את משקפיו. "אבל זה לא רק עניין של מספר. זה עניין של אחריות. אנחנו לא יכולים לקבל כל ילד, רק כדי לעמוד בקריטריונים. אנחנו צריכים להאמין שאנחנו יכולים לעזור לו."

"ואתה לא מאמין שאנחנו יכולים לעזור לאדם?" סוזי שאלה, והיא מביטה בו במבט בוחן.

איתמר נאנח. "אני לא אומר שאנחנו לא יכולים. אני אומר שזה יהיה קשה. הוא בא ממקום של חוסר שליטה, של הרגלים כפויים. הוא לא יודע מה לעשות עם חופש. אנחנו נצטרך לעבוד איתו לא רק על למידה, אלא על למידת החופש עצמו."

"מבחינתי", סוזי אמרה, "זה קודם כל שנסתדר, ורק אחר כך השאר. אנחנו חייבים לשרוד. השבע השנים האלה לא היו פשוטות. כל פעם אנחנו על הקצה, והנה עוד פעם."

איתמר כינס את הידיים על השולחן, מביט בה. "אני מבין אותך. אני מבין את התמונה הגדולה. אבל הילד הזה הולך לשבור אותנו, או שאנחנו נשבור אותו." הוא אמר את הדברים במין דאגה עמוקה.

סוזי הביטה באיתמר, שתיקה שררה בחדר. היא הבינה את החשש שלו. הם עברו כל כך הרבה. שבע שנים של מאבקים, של חששות, של ניצחונות קטנים לצד הפסדים גדולים. הם בנו את זרעים במו ידיהם, השקיעו בו את כל ישותם. הרעיון של ויתור על האבסולוטיות של המודל החינוכי שלהם, רק כדי לשרוד, היה מכאיב. אבל המציאות הייתה אכזרית.

"אנחנו חייבים לתת לזה סיכוי", סוזי אמרה. "אין לנו ברירה. נצטרך להיות שם בשבילו, יותר מכל ילד אחר. נצטרך ללמד אותו את השפה שלנו, את החופש הזה. נצטרך להוביל אותו יד ביד, למרות הכול."

"ועוד כמה כאלה נוכל לקבל?" איתמר שאל, בקול נמוך. "עוד כמה פשרות נוכל לעשות, לפני שנאבד את עצמנו, לפני שזרעים יהפוך לעוד בית ספר רגיל, עם תיוג ירוק?"

"אנחנו לא נאבד את עצמנו", סוזי השיבה, עכשיו קולה היה נחוש יותר. "אנחנו נתחזק. כל קושי מחשל אותנו, איתמר. כל ילד שמגיע לכאן, גם אם הוא שונה, גם אם הוא דרש מאתנו להתאים את עצמנו, לימד אותנו משהו."

איתמר הביט בקיר מאחוריה, שהיה מכוסה בפתקים צבעוניים. כל פתק ייצג רעיון, יוזמה, חלום של ילד או מבוגר בזרעים. הוא ראה שם את מה שהם בנו, לא רק מבנה פיזי, אלא רעיון, פילוסופיה. האם רעיון יכול לשרוד אם הוא צריך להתפשר על היסודות שלו?

"אני מוכן לנסות", איתמר אמר, וקולו היה עייף. "אנחנו ננסה בכל הכוח. אבל אני חושש."

"כולנו חוששים", סוזי אמרה. "אבל אנחנו עושים את זה כבר שבע שנים. נמשיך לעשות את זה. היום נגמר. מחר יהיה יום חדש. נתחיל איתו מחדש, ננסה להבין אותו, ננסה למצוא את הדרך."

הם ישבו בשקט כמה רגעים. השמש כבר שקעה, וקרן אור אחרונה חדרה דרך החלון, צובעת את החדר בצבעי זהב ואדום. הרעש מבחוץ שקט. הילדים הלכו, והשקט של ערב ירד על זרעים. בית הספר, או מה שקראו לו "בית חינוך", נחם לקראת הלילה, אולי צובר כוח ליום נוסף של מאבק על קיומו.