Chapter 2: מרד הסדר

אדם פתח את עיניו, מחשבות מהירות רצו בראשו, הוא שכב במיטה. השמש כבר האירה את חדרו באור יום מלא. המנוחה לא הפיגה את הבלבול שחש אמש. הוא חש חוסר נוחות מכך שאין לו סדר יום ברור בבית הספר. בבית הספר הקודם, סדר היום היה קבוע. כל יום היה זהה, שיעורים, הפסקות, צלצולים. הוא ידע בדיוק מה לעשות. עכשיו, המצב שונה. הוא קם מהמיטה, גרר את רגליו לעבר המטבח.

אמו של אדם, עדי, הניחה צלחת פנקייקים על השולחן כשנכנס למטבח. "בוקר טוב, מתוק," היא אמרה, וקולה היה רך. "איך הרגשת הבוקר?"

אדם מילמל, "בסדר," והוא התיישב. המילה "בסדר" לא שיקפה את מה שחש. מאתמול בלילה, תכנון מפורט לבש צורה בראשו. הוא חש חוסר אונים מול הכאוס האפשרי. "בית הספר הזה לא מוגדר, כלום לא מוגדר שם," אדם אמר, ובקולו נשמעה תערובת של חשש ותסכול. "אין לוחות זמנים, אין מבחנים. איך מצפים שאדע מה לעשות?"

עידן, אביו של אדם, לגם מהקפה שלו. "אדם, זה הרעיון של 'זרעים'," הוא אמר. "אתה מחליט מה אתה לומד, איך אתה לומד."

"אבל מה אם אני לא יודע מה אני רוצה ללמוד?" אדם שאל, בקול גבוה יותר. "מה אם אני רוצה שמישהו יגיד לי?"

אבא לא השיב מיד. אמא נאנחה. "אדם, אנחנו כבר דיברנו על זה," היא אמרה. "קח את הזמן. תמצא את המקום שלך."

אדם דחף את הפנקייקים שלו מצד לצד על הצלחת. הוא אכל במהירות כמה ביסים. "אני חושב שאני יודע מה אני צריך לעשות," הוא אמר, וקולו היה נחוש יותר. הוא קם מהשולחן. "אני הולך."

הוריו של אדם הביטו בו, מופתעים מהתנהגותו הנחושה. הוא יצא מהדלת. "אדם," אמא קראה לעברו, "אתה לא שוכח משהו? את התיק שלך?"

"לא צריך תיק שם," הוא השיב במהירות מבחוץ. הוא כבר צעד לעבר המכונית.

בדרך לבית הספר, אדם ישב במושב האחורי, שקט. הוא המשיך לתכנן. הוא ראה את הנוף המוכר חולף מבעד לחלון. בשער, השלט "זרעים – בית חינוך בבחירה חופשית" המשיך לבלבל אותו. הוא הלך אחרי הוריו אל הכניסה.

סוזי, עם שמלתה הארוכה ונעליה השטוחות, קידמה את פניהם בחיוך. "בוקר טוב, אדם," היא אמרה, וקולה היה רך ורגוע. "מוכן ליום חדש?"

"בוקר טוב," אדם השיב. הוא צעד לפנים, נחוש. הוריו נשארו לשוחח עם סוזי. הוא פסע במסדרון הכתום, ציורי הילדים הצבעוניים לא משכו את תשומת ליבו היום. הוא עבר ליד החדרים. צלילי גיטרה בקעו מאחד החדרים, ילדים שיחקו משחק לוח בחדר אחר. ילדה עמדה ליד לוח וכתבה עליו נוסחאות מורכבות. אדם קפא במקומו. הוא צירף את המראה שראה. הכול נראה לו פרוע, משוחרר מדי, ללא גבולות. הוא נעץ את מבטו באקראיות בחדרים. כאוס.

"זה חייב להיפסק," אדם מילמל לעצמו. הוא נכנס לחדר הראשון, היכן שילדים שיחקו. הוא סגר את דלת החדר מאחוריו. בחדר, ילדים התכנסו סביב שולחן גדול ושיחקו משחק לוח. "מה אתם עושים?" אדם שאל, וקולו היה גבוה וחד.

ילדה אחת, עם צמות ארוכות, הרימה את ראשה. זאת נועה. "אנחנו משחקים."

"למה אתם לא לומדים משהו?" אדם שאל. "אתם לא צריכים ללמוד?"

ילד עם תלתלים אדמוניים, רועי, ענה, "אנחנו לומדים דרך משחק. זה כיף."

"זה לא למידה אמיתית," אדם השיב. "למידה היא שיעורים, מבחנים, צלצולים." הוא הלך לעבר הלוח הגדול בחדר. "אתם צריכים לוח זמנים," הוא אמר. הוא תפס גיר מחבילה שחורה. "בואו נקבע זמנים לכל דבר. עכשיו," הוא כתב, "שעה ראשונה – מתמטיקה." הוא הסתובב אל הילדים. "מי רוצה ללמוד מתמטיקה?"

הילדים הביטו בו בבלבול. "אנחנו לא לומדים מתמטיקה בזמן קבוע," נועה אמרה. "מי שרוצה, הולך ליאיר, והוא מלמד."

"אבל איך תדעו מה ללמוד אם אין לכם שיעורים?" אדם שאל. "ככה הייתם מוכנים לבגרות." הוא חש צורך עז להסביר להם שבגרויות חשובות. איתמר אמר שאין צלצולים, ואין מבחנים. זה לא הגיוני. איך אפשר לחיות ככה?

רועי קם. "אנחנו לא צריכים בגרויות עכשיו," הוא אמר. "אנחנו קטנים."

"אבל תהיו גדולים בקרוב," אדם השיב. " ואז מה? "

נועה הניחה את ידה על הלוח. "אנחנו לא עושים את זה," היא אמרה. "אנחנו חופשיים."

"חופשיים?" אדם כמעט צעק. "חופש זה בלגן. אתם חייבים סדר! אתם חייבים ללמוד כמו שצריך!"

הילדים נראו מוטרדים. הם החלו לקום מהשולחן. אדם הרגיש גל של אכזבה. הוא רצה לעזור להם, להראות להם את הדרך הנכונה. "לאן אתם הולכים?" אדם שאל, "אני מלמד אתכם עכשיו. נשלים את הפער שנוצר."

הילדים לא השיבו. הם יצאו מהחדר בזה אחר זה. אדם נשאר לבד, ליד הלוח. הוא הביט במה שכתב: "שעה ראשונה – מתמטיקה." הוא מחק את מה שכתב, וכתב שוב. "שיעור מסודר."

אדם יצא מהחדר והמשיך במסדרון. הוא נכנס לחדר השני, היכן שיאיר ניגן בגיטרה. "אתה לא יכול לנגן סתם ככה," אדם אמר, וקולו נשמע סמכותי. "לא בזמן לימודים."

יאיר הניח את הגיטרה. "אני מורה למוזיקה," הוא אמר בנינוחות. "אני מלמד אותם."

"אין זמן למוזיקה עכשיו," אדם השיב. "עכשיו זמן ללמוד דברים חשובים." הוא הבחין בספר מדע שהיה מונח ליד אחד הילדים. "מה אתם לומדים עכשיו?" אדם שאל.

הילד ענה, "אנחנו לומדים על כוכבים."

"יפה," אדם אמר. "אתם צריכים מורה רציני. אתם צריכים לוח זמנים ללמידה. לא רק יאיר. צריכים יותר לימודים." הוא הלך אל הלוח, ותפס את הגיר הלבן שעל הלוח. "היום," הוא כתב, "שעה ראשונה – כוכבים. שעה שנייה – היסטוריה. שעה שלישית – מדעי המחשב..." הוא המשיך לכתוב, ממלא את הלוח בתכנית לימודים קשיחה.

יאיר קם. "אדם," הוא אמר, וקולו היה עמוק ורגוע. "אנחנו לא עובדים ככה. כל אחד לומד מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה."

"אבל זה לא בית ספר," אדם השיב בתסכול. "זה גן ילדים גדול. אתם צריכים להכין את הילדים לעולם האמיתי."

הילדים בחדר החלו לקום. הם יצאו בריצה. אדם חש מועקה. הוא ניסה לעזור, והם פשוט לא הקשיבו לו. יאיר אמר: "אני מורה למוזיקה כאן. אני לא מלמד לפי הלוח זמנים שלך."

"אתה צריך," אדם אמר. הוא הסתובב וראה את סוזי ואיתמר עומדים בפתח החדר. "אה."

"אדם," סוזי אמרה. "מה אתה עושה?"

"אני מנסה לסדר את הדברים," אדם השיב. "הכול כאן בבלגן. אין סדר, אין לוחות זמנים."

איתמר ניגש אל הלוח, הוא קרא את מה שאדם כתב, ואז הוא מחק הכל. "אני מבין שאתה מנסה לעזור," איתמר אמר, וקולו היה שקט. "אבל כאן אנחנו מלמדים אחרת. אנחנו לא כופים לימודים."

"אבל איך הם ילמדו?" אדם שאל. "איך הם יהיו מוכנים לבגרויות?"

"זה לא המטרה שלנו," סוזי אמרה. "המטרה שלנו היא לאפשר לילדים לגלות את עצמם, את התשוקות שלהם. ללמוד בכיף. זה לוקח זמן." אדם הסתכל על הלוח, הריק מכל תוכן, ואז על סוזי, ואז על איתמר. הילדים לא חזרו לחדר. הוא הסתובב והלך.

אדם יצא אל החצר האחורית. הוא ראה את רועי וחבריו ממשיכים לצייר על הקיר. הוא ניגש אליהם. "אתם צריכים להתארגן," אדם אמר. "הקיר הזה מבולגן. כל אחד מצייר מה שהוא רוצה. אתם צריכים נושא. אתם צריכים לתכנן את הציור שלכם."

רועי הניח את מכחולו, שנצבע כולו בירוק. "אבל זה הרעיון," הוא אמר. "כל אחד מצייר מה שהוא רוצה. זה ציור קהילתי."

"אבל הוא צריך להיות מסודר," אדם השיב. "אתם לא יכולים לצייר כל מיני דברים יחד. יש אובייקטים שלא שייכים לאובייקטים אחרים. צריך תכנון." הוא תפס מכחול, ותוך כדי שנגע בקיר, הוא מחק חלק מהדברים שצייר רועי. "זה לא צריך להיות פה," אדם אמר, "וגם זה לא."

רועי הביט באדם, ופתאום הוא צעק: "אתה מקלקל לי את הציור!"

חבריו של רועי הצטרפו אליו. "הוא מקלקל לנו הכל!" הם צעקו.

אדם נסוג. הוא לא רצה לקלקל. הוא רק רצה לעשות סדר. "אני רוצה לעזור לכם," הוא אמר. "אתם צריכים שכל ציור יהיה יחיד, עם נושא. לא ציורים שונים."

הילדים לא הקשיבו לו. הם החלו לצרוח. "לך מכאן!" הם צעקו. "אתה לא מבין!"

אדם הסתובב והלך משם. הוא חש ששום דבר לא עובד לו. הוא רצה להפוך את בית הספר הזה למקום מסודר. הוא לא רצה שמשרד החינוך יסגור את המקום הזה. הם צריכים שבית הספר יהיה כמו שצריך.

אדם נכנס חזרה לתוך המבנה. הוא צעד הלוך ושוב במסדרון. הוא נכנס לחדר האוכל. שולחנות וכיסאות היו פזורים בכל עבר. "זה לא בסדר," אדם מילמל לעצמו. הוא החל לסדר את הכיסאות בטורים, כפי שהיה בחדר האוכל בבית הספר הקודם שלו. הוא הרים כיסאות כבדים, הזיז אותם. הוא הזיע.

"מה אתה עושה?" קול שקט נשמע מאחוריו. אדם הסתובב. זאת נועה. היא עמדה שם, ובידה גיטרה.

"אני מסדר," אדם אמר, והוא הצביע על הכיסאות. "זה לא יכול להיות ככה. כשבאים לאכול, כולם צריכים לשבת יחד, מסודר."

נועה התיישבה. "זה נוח ככה," היא השיבה. "כל אחד יושב איפה שבא לו."

"לא!" אדם השיב בצעקה. "זה לא בסדר. אתם לא מבינים. אתם חייבים סדר."

"למה?" נועה שאלה, וקולה היה שקט. "מי אמר שחייבים סדר? אני חופשיה."

"את לא חופשייה!" אדם צעק. "את בורה. את לא יודעת כלום. את לא לומדת. את לא תצליחי באף מקום. אני מנסה לעזור לכם. אתם צריכים ללמוד מה שצריך."

נועה קמה. היא לא אמרה מילה. היא פשוט עזבה את החדר. אדם נשאר לבד. הוא הסתכל על הכיסאות המסודרים בחדר. הוא ניסה להחזיר לעצמו את הנשימה.

אדם עזב את חדר האוכל. הוא נכנס לחדר העבודה. שולחנות עבודה היו פזורים בחדר, כלי עבודה מונחים בכל עבר. חומרי יצירה, צבעים, חוטי חשמל. הכל נראה לו כאוס. הוא החל לאסוף את הכלים, לסדר אותם בארגזים, לפי גודל, לפי סוג. הוא ניקה את השולחנות, ניסה לגרור אותם כדי שיהיו בקו ישר. הוא ניסה, בכל כוחו, להטיל סדר בחדר. הוא נאבק, והזיע.

"זה לא מסודר," אדם מילמל לעצמו. "זה לא מסודר."

הוא ניגש למדפים. ספרים מכל הסוגים היו זרוקים על המדפים. ספרי קודש, ספרי מדע בדיוני, ספרי בישול. "מבולגן," אדם אמר. הוא החל לסדר את הספרים לפי נושא, לפי צבע, לפי גודל. הוא ניסה ליצור סדר הגיוני. כל ספר שסמוך על ספר אחר. הוא שלף אותם, בחן כל אחד ואחד מהם, ואז הניח אותם במקומם החדש.

אדם הרכין את ראשו וצחק. מרוב מאמץ, הוא חבט את ראשו בעץ המדף. הוא הניח את ידו על ראשו. "אוף!" הוא צעק.

"שלום, אדם," קולו של איתמר נשמע מאחוריו. אדם הסתובב. איתמר עמד שם, ולידו סוזי.

"שלום," אדם השיב. הוא עמד שם, מוקף בספרים המסודרים. והחדר, חדר העבודה, נראה כאילו עבר שיפוץ.

"אדם," סוזי אמרה, וקולה היה שקט ובקולה נשמעה מידת דאגה. "הילדים באו להתלונן."

"הם לא מבינים," אדם השיב בתסכול. "הם צריכים סדר. אתם צריכים סדר. אתם בית ספר. אתם חייבים סדר בשביל משרד החינוך."

"אדם," איתמר אמר. "בוא נשב לדבר." הוא הצביע על כיסא פנוי.

אדם התיישב. איתמר מולו. סוזי עמדה ליד הדלת. "אני מבין שאתה מנסה לעזור," איתמר אמר, וקולו היה עמוק. "אבל הדרך שבה אתה פועל, היא לא הדרך שלנו. אנחנו לא עובדים עם כפייה. אנחנו לא כופים סדר. אנחנו מאפשרים לילדים לבחור. זה אומר גם שהם יכולים לבחור בכאוס. זה חלק מהלמידה."

"אבל זה לא בית ספר," אדם השיב. "זה לא יכול להיות ככה. אתם תיסגרו."

סוזי התקרבה. "אנחנו מבינים שאתה דואג לנו," היא אמרה. "ואנחנו מעריכים את זה. אבל אנחנו סומכים על הדרך שלנו. אנחנו קיימים כבר שבע שנים. ידענו בעבר קשיים רבים."

"אבל אתם צריכים שתהיו מסודרים," אדם אמר. "שנהיה מסודרים. שנדע מה קורה. שיהיו שיעורים. שיהיה לוח זמנים."

"אדם," איתמר אמר, "אתה צודק שיש חשיבות לסדר בחברה. אבל הסדר אצלנו מגיע בדרך אחרת. הוא מגיע מבחירה חופשית, לא מכפייה."

"אבל אתם לא יכולים לסמוך על זה," אדם השיב. "אתם צריכים לעשות בגרויות. אתם צריכים שיהיה לכם תעודה."

"אנחנו לא מוסד אקדמי קונבנציונלי," סוזי השיבה. "אנחנו 'בית חינוך בבחירה חופשית'."

אדם הסתכל על המבט שעל פניהם של איתמר וסוזי. "אף אחד מהילדים לא רוצה אותי כאן," אדם אמר, וקולו היה שבור. "אני לא מבין אתכם. אני מנסה לעזור לכם להציל את בית הספר. אם לא תתאפסו על עצמכם, אתם תיסגרו."

איתמר נאנח. "אדם, אנחנו באמת מעריכים את הרצון הטוב שלך, והחשש שלך לגבי איך שיסתכלו על בית הספר שלנו. חשוב לנו גם שהילדים בבית הספר יראו בו בית בטוח ורגוע עבורם. אנחנו לא רוצים שהם יהיו בלחץ או שיחשבו שהמקום הזה אינו מיועד עבורם. גם רועי, וגם נועה, ילדים שאתה ניסית לעזור להם, חשוב לנו שירגישו פה בבית." לאדם לא היה מה להשיב. "אני מבין שאתה רוצה לראות סדר כאן," איתמר אמר, וקולו היה רך. "אני מבין שאתה מגיע ממקום אחר, שסדר כזה, שאנחנו מאפשרים כאן, הוא חדש לך. אבל ב'זרעים', אנחנו מאמינים ביכולת של כל אחד להחליט מה טוב בשבילו. זה אומר גם שאנחנו לא כופים סדר חיצוני. אנחנו מאמינים בסדר פנימי, כזה שיוצא מבחירה."

"אני לא מבין," אדם מילמל. "איך אתם חיים ככה? איך אתם מתקיימים כשכל דבר הוא מבולגן?"

סוזי התיישבה מול אדם. "אדם," היא אמרה, "אנחנו לא מבולגנים. אנחנו עובדים בדרך אחרת. אנחנו מאמינים שהלמידה האמיתית קורית כשיש חופש, כשהילדים בוחרים מה ללמוד, איך וכמה."

"אבל זה מסוכן," אדם השיב. "אתם לא יכולים להביא ילדים חדשים אם הכל מבולגן. אתם חייבים להראות למשרד החינוך שאתם מסודרים."

"אנחנו יודעים מה אנחנו עושים," איתמר אמר. "אנחנו עושים את זה כבר שבע שנים. היו לנו קשיים, אבל עברנו אותם. אנחנו מאמינים בדרך שלנו, ובילדים שלנו."

אדם קם. הוא הביט על המדפים המסודרים, על שולחנות העבודה הנקיים. הוא חש בודד, מנוכר. "אף אחד לא מבין אותי," אדם אמר, וקולו היה נמוך ושבור. "אני רוצה לעזור. אני בסך הכל רציתי שלבית הספר יהיה סדר."

"אנחנו מבינים, אדם," סוזי אמרה. "אנחנו באמת מבינים. אבל הסדר שתנסה להכניס לכאן, הוא לא הסדר שקיים כאן. אתה צריך ללמוד את השפה שלנו. את שפת החופש."

אדם לא השיב. הוא עזב את החדר. הוא הלך אל החצר האחורית, הוא התיישב על הספסל הישן, לבד. הוא הביט על ציור הקיר המבולגן, על הילדים שמשחקים כדורגל, על נועה שישבה עם הגיטרה שלה, והוא לא ידע מה לעשות. הוא לא ידע איך לבחור, איך למצוא את המקום שלו. הוא חש סערה פנימית, בין הרצון שלו לסדר, לבין הכאוס שסביבו. הוא הרים ראשו, רואה את הוריו עומדים ליד שער הכניסה, מביטים בו. הוא בחר לא ללכת אליהם. הוא העדיף להישאר לבד עם הסערה שבו. הוא חש את תחושת הבדידות הגדולה, תחושה של חוסר אונים מוחלט. הוא לא הרגיש שייך וכי הוא הלך לאיבוד.