## פרק 4: קולות חדשים וצורך עתיק

אדם פקח את עיניו. הוא נאנח. השמיכה הסתבכה סביב רגליו. הוא התיישב במיטה. השמש כבר זרחה, וקרן אור חלשה חדרה מבעד לווילון הצר והאפור שבחדרו הקטן בבית הספר. הוא קם, ניגש אל החלון הקטן, והציץ החוצה. הגינה המבולגנת שמתחתיו נראתה עכשיו באור יום. העשבים השוטים היו ירוקים יותר. הנדנדות החלודות. המתקנים הישנים. הוא נאנח שוב. האם הוא נתקע במקום הזה? אתמול בלילה, לרגע, כשצייר על הקיר עם רועי, כשקרא את הספר על בתי ספר חופשיים, הוא חשב שאולי יש כאן משהו. שאולי הוא יכול להבין. שהוא לא היחיד. שהוא לא לבד במאבקו להשליט מעט סדר. אבל עכשיו, באור יום, הכל נראה שוב כמו בדיחה. כמו כאוס מוחלט.

הוא ניגש אל המראה הקטנה. השיער שלו היה פרוע. הוא העביר יד בשיער. הוא רצה להתקלח, להתארגן, אבל לא היה לו לוח זמנים. לא היה לו שיעור ראשון. הוא לא היה צריך לדאוג לאחר. הוא ניגש אל תיקו. הספר על בתי ספר חופשיים הציץ מתוכו. הוא הוציא אותו. אתמול הוא הרגיש איתו הקלה. אבל עכשיו, הוא רק הרגיש כעס. הכעס על ההורים שלו, שהביאו אותו לכאן. על סוזי ואיתמר, שמעמידים פנים. על כל בית הספר הזה, שלא מבין כמה הוא צריך סדר.

הוא ידע שבשביל שההורים שלו יהיו מרוצים, ובשביל שיהיה לו שקט, הוא צריך להשליט כאן סדר. הוא ידע שלמחרת יש ישיבה חשובה עם משרד החינוך. איתמר אמר שצריך 35 תלמידים. הוא התלמיד ה-35. אם הוא לא יישאר, בית הספר ייסגר. הוא לא רצה שייסגר. הוא רצה להישאר בבית ספר, אבל הוא רצה גם שיקשיבו לו. שיעשו סדר. הוא ניגש אל דלתו. הוא פתח אותה ויצא החוצה.

המסדרון היה כמעט ריק. הוא שמע קולות עמומים מחדר האוכל. הוא צעד לשם. בחדר האוכל היו כמה ילדים קטנים, אוכלים ארוחת בוקר. הם ישבו סביב שולחן אחד, הצוחקים בקול. השולחנות האחרים היו מפוזרים חופשי, הכיסאות מפוזרים. הוא נאנח. הוא ידע שזה עומד להיות יום ארוך. הוא התיישב ליד שולחן ריק. הוא לא היה רעב במיוחד. הוא רק רצה למצוא מישהו שידבר איתו, אבל גם לא ממש רצה. הוא קם. הוא ניגש אל המטבחון, לקח לעצמו כוס מים. הוא שתה. הוא חזר אל השולחן. הוא חשב.

הוא חשב על מה שאיתמר אמר אתמול. שחופש זה אחריות. שחופש זה בדידות. שחופש זה כוח. הוא חשב על יאיר. על הגיטרה. על השיר. על נועה. הוא חשב על רועי. על הציור. על הקו הכחול. הוא עדיין לא הבין. הוא לא הבין איך כל זה עובד. איך הם עובדים. איך הוא יכול לעבוד.

הוא הרים את ראשו. סוזי נכנסה לחדר האוכל. היא חייכה אליו. "בוקר טוב, אדם," היא אמרה קולה רך ונעים.

"בוקר טוב, סוזי," הוא השיב. "אפשר לדבר איתך?"

"בטח," היא אמרה. היא ניגשה אל השולחן שלו והתיישבה מולו. "על מה רצית לדבר?"

"על סדר," הוא אמר. "על הבלגן. על זה שאף אחד לא מקשיב." הוא סיפר לה על הכיסאות בחדר האוכל, על הציור על הקיר, על הילדה הקטנה שציירה "כלום". "זה פשוט לא הגיוני," הוא אמר. "איך אתם רוצים שילדים ילמדו פה? איך אתם רוצים שאנשים יבואו לפה? זה פשוט כאוס."

סוזי הקשיבה לו בסבלנות. היא לא קטעה אותו. היא לא התווכחה איתו. היא רק הקשיבה. "אני מבינה שזה קשה לך, אדם," היא אמרה בסיום דבריו. "אתה רגיל למשהו אחר. אתה רגיל לסדר. זה טבעי שאתה מרגיש ככה."

"אבל זה לא רק אני," אדם אמר. "יש עוד ילדים בבית הספר, לא רק אני, שלא מסתדרים עם הבלגן הזה. אתם צריכים להכניס סדר. אתם צריכים שיהיו כללים. אחרת, לא נשרוד. אתם יודעים שמשרד החינוך מחכה לנו בפינה."

"אני יודעת, אדם," סוזי אמרה לו. "אני יודעת טוב מאוד. וזה לא פשוט. אנחנו נלחמים על הבית הזה כל יום." היא הניחה את ידה על ידו. "יש דרכים שונות לסדר, אדם," היא אמרה. "יש סדר חיצוני, שמוכתב על ידי מישהו אחר. ויש סדר פנימי, שנוצר מבחירה. סדר שנוצר מאחריות."

"אבל איך אחראיים פה?" אדם שאל. "איך בוחרים פה? הילדים פה לא אחראיים. כולם עושים מה שהם רוצים. אף אחד לא מקשיב."

"אני מבינה שאתה מרגיש ככה," סוזי השיבה. "אבל זה לא מדויק. יש לנו כללים. יש לנו ישיבות בית ספר. יש לנו ועדת גישור. יש לנו נהלים. כל אלה נוצרים מבחירה. הם נוצרים מתוך הקבוצה. הילדים בוחרים אותם. הם מקבלים עליהם אחריות."

"אבל הם לא מקבלים אחריות!" אדם קרא. "הם משאירים כיסאות מפוזרים. הם מציירים שטויות על הקיר. הם לא לומדים. הם לא עושים שום דבר מועיל."

סוזי נאנחה. היא קמה. היא ניגשה אל לוח המודעות שהיה תלוי על הקיר בחדר האוכל. "בוא, אדם," היא אמרה. "אני רוצה להראות לך משהו."

אדם קם והצטרף אליה. על לוח המודעות היו מודעות שונות. חלקן כתובות בכתב יד של ילדים, חלקן מודפסות. הוא ראה מודעות על פעילויות שונות, על מפגשים, על סדנאות. הוא ראה מודעות על "ועדת ניקיון" ועל "ועדת אוכל". הוא ראה מודעה על "ישיבת בית ספר" שמתקיימת כל שבוע.

"כל אלה," סוזי אמרה, "נוצרים מתוך הקבוצה. הילדים רוצים שיהיה נקי, אז הם מקימים ועדת ניקיון. הילדים רוצים שיהיה אוכל טוב, אז הם מקימים ועדת אוכל. הילדים רוצים שיהיו כללים, אז הם מודעות שמתקיימות ישיבות בהן נקבעים כללים אלה. אלה לא כללים שמוכתבים מלמעלה. אלה כללים שנוצרים מתוך צורך. מתוך רצון."

"אבל זה לא עובד," אדם אמר. "החדר הזה עדיין מבולגן. הקירות עדיין מלוכלכים. איפה הניקיון? איפה הסדר?"

"זה תהליך, אדם," סוזי השיבה. "זה לוקח זמן. וזה לא מושלם. שום דבר לא מושלם. אבל זה עובד. הילדים לומדים. הם לומדים אחריות. הם לומדים בחירה. הם לומדים שיתוף פעולה. זה אומנם שונה, אך זה עובד. אחרת לא היינו פה כבר שבע שנים."

"אבל אולי זה לא מספיק," אדם אמר. "לא מספיק בשביל משרד החינוך. לא מספיק בשביל הורים חדשים. אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו רציניים. שאנחנו לא גן ילדים גדול."

סוזי שתקה. היא הביטה בו. "אתה באמת דואג לנו, אדם?" היא שאלה.

"כן," הוא אמר. "אני דואג. אני לא רוצה שייסגר. אני לא רוצה לחזור לבית הספר הישן שלי. אבל אני גם לא יכול להיות פה ככה. אני לא יכול ככה בבלגן." הוא לא ידע מהיכן מגיעים אליו המשפטים הללו. הוא חש בבטן אי נוחות קלה, אך הוא רצה להגיד את מה שיש לו. "אני חושב שאנחנו צריכים 'ועדת סדר'," הוא אמר. "ועדה שתדאג לזה שהדברים יהיו מסודרים. שיהיו כללים ברורים. שכולם ידעו מה לעשות."

סוזי חייכה. "ועדת סדר, אדם?"

"כן," הוא אמר. "זה יראה להורים חדשים, שזה לא כאוס. זה יראה למשרד החינוך שאנחנו רציניים. זה יראה לכולם שאנחנו בית ספר אמיתי."

"מעניין," סוזי אמרה. "אני מבינה את הכוונה שלך, אדם. אבל יש לנו already ועדת נהלים. הוועדות מורכבות רק מילדים, זה לא מיועד למורים, וזה החוק בזרעים, זה ועדת הפעלה למורים בלבד."

"אז נעשה עוד ועדה. ועדת סדר למבוגרים," אדם אמר. "אני חושב שזה רעיון טוב. זה יעזור לנו."

סוזי שתקה. היא חשבה. "בוא נחשוב על זה, אדם," היא אמרה. "בוא נדבר עם איתמר. אולי הוא יחשוב על זה."

אדם לא היה מרוצה לגמרי, אבל זה היה צעד קדימה. הוא לפחות שמע הקשבה. הוא החליט לעשות מעשה. הוא ניגש אל משרדה של סוזי. סוזי ישבה על הכיסא שלה. הטלפון היה בידה. היא חייגה. "היי איתמר," היא אמרה. "יש לי משהו חשוב לדבר איתך עליו. אפשר לדבר?" היא הקשיבה כמה שניות, ואז סגרה את הטלפון. "הוא יגיע בקרוב," היא אמרה לאדם.

אדם התיישב בכיסא. סוזי ניגשה אל חלון משרדה הקטן. היא הביטה אל הגינה. היא רצתה שאדם יבין. היא רצתה שיצליח. היא ידע כמה זה חשוב לבית הספר.

איתמר נכנס למשרד של סוזי אחרי כמה דקות. הוא נראה עייף. "בוקר טוב," הוא אמר. "מה קורה?"

"אדם רוצה לדבר איתנו על 'ועדת סדר'," סוזי אמרה.

איתמר הביט באדם. "ועדת סדר, אדם?" הוא שאל.

"כן," אדם אמר. "אני חושב שזה חשוב. אנחנו צריכים להכניס סדר לבית הספר. זה יראה להורים חדשים, זה יראה למשרד החינוך, שזה לא כאוס. זה יראה לכולם שאנחנו בית ספר רציני."

איתמר נאנח. הוא התיישב מול אדם. "אני מבין את הכוונה שלך, אדם," הוא אמר. "אני מבין שאתה דואג לנו. ואני מעריך את זה. אבל אנחנו לא יכולים לכפות סדר חיצוני על בית הספר. זה לא מי שאנחנו. זה לא ילך."

"אבל למה לא?" אדם אמר. "אם נעשה קצת סדר, אז יותר ילדים יבואו. אז לא יסגרו אותנו. זה הרי מה שאתם רוצים." דבריו היו תמימים, אך נאמרו בנחישות.

"אנחנו רוצים שילדים ילמדו להיות חופשיים, אדם," איתמר השיב. "אנחנו רוצים שהם ילמדו אחריות. אנחנו רוצים שהם ילמדו בחירה. כל אלה קורים מתוך חופש. לא מתוך כפייה."

"אבל זה לא עובד," אדם אמר. "תסתכל סביב. הכל בלגן. אף אחד לא לומד. אף אחד לא עושה כלום."

"זה לא נכון, אדם," סוזי אמרה. "הילדים לומדים כל הזמן. הם לומדים מתוך משחק. הם לומדים מתוך חקירה. הם לומדים מתוך עשייה. הם לומדים מה שהם רוצים, בדרך שלהם."

"אבל מה אם מה שהם רוצים זה לא מה שהם צריכים?" אדם שאל. "מה אם הם לא רוצים ללמוד דברים חשובים? מה אם הם לא רוצים ללמוד חשבון? או אנגלית?"

"הם יבחרו ללמוד את זה כשהם יצטרכו את זה, אדם," איתמר השיב. "כשהם יראו את הצורך. ואז, הלמידה תהיה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית. כשילד בוחר ללמוד משהו, הוא לומד אותו הרבה יותר לעומק."

"אבל משרד החינוך לא יבין את זה," אדם אמר. "הם רוצים ציונים. הם רוצים מבחנים. הם רוצים לוח זמנים. הם רוצים סדר."

"אני יודעת, אדם," איתמר אמר. "וזה הקונפליקט שלנו. אנחנו נלחמים על הקיום שלנו כל יום. אנחנו מנסים להראות להם שיש דרך אחרת. שיש למידה אחרת. שיש חינוך אחר." אითמר הניח את ידו על השולחן. "בוא, אדם," איתמר אמר. "בוא נלך לראות משהו. בוא נלך לראות את 'הסדר' שלנו. את הסדר הפנימי."

הם קמו ויצאו מהמשרד. הם צעדו יחד במסדרונות הריקים, בשקט. הוא חשב שאין אף אחד, אך כשהגיעו אל חדר העבודה, הוא מצא שם קבוצת תלמידים יושבים סביב שולחן גדול. על השולחן היו כלי עבודה שונים: פטישים, מסורים, ניירות שיוף. הם עבדו על פרויקט כלשהו. היה שם עץ, דבקים וצבעים. היו שם טיוטות, טבלאות ודגמים. והיה שקט. שקט מוחלט של ריכוז ועשייה. אדם מעולם לא ראה כזה סוג של עשייה. הילדים היו שקועים בעבודתם. הם לא דיברו. הם רק עבדו. הוא ראה כמה דברים מורכבים יותר היו על השולחן. היה שם אליסון, ילדה בת 15, יושבת על כיסא מול שולחן נמוך ובנתה מודל של מטוס. היא הניחה עליו צבע כסף. היא נראתה שקועה לחלוטין בעבודתה.

"מה אתם עושים?" אדם שאל.

הם הרימו את ראשיהם והביטו בו. רועי היה שם. "אנחנו בונים עכשיו דגם של מטוסים," הוא אמר. "אנחנו מתכוננים לתחרות."

"תחרות?" אדם שאל.

"כן," רועי אמר. "תחרות טיסנים. אנחנו בונים טיסנים. אנחנו מתכננים טיסנים. אנחנו לומדים איך הם עשויים לעוף. אנחנו לומדים פיזיקה. אנחנו לומדים מתמטיקה. אנחנו לומדים איך לעבוד יחד." הם צחקו.

"אבל אתם לא לומדים מתוך ספרים," אדם אמר.

"אנחנו לומדים מתוך עשייה," רועי השיב. "כשאנחנו בונים טיסנים, אנחנו נתקלים בבעיות. אנחנו צריכים למצוא פתרונות. אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות את זה נכון. זה הרבה יותר מעניין מספרים וציונים."

אדם הביט בהם. הם נראו נלהבים. הם נראו מרוכזים. הם נראו שמחים. הוא מעולם לא ראה את עצמו כל כך שמח בבית ספר.

"תסתכל על אליסון," איתמר אמר לאדם. "היא הגיעה לפה לפני שנתיים, מבית ספר רגיל. היא הייתה מבריקה במתמטיקה, אבל היא שנאה את זה. היא שנאה את זה כי היא הייתה חייבת ללמוד את זה. פה, היא גילתה את האהבה שלה למדע. היא בונה דברים. היא חוקרת. היא לומדת מתוך תשוקה. היא לומדת פה על פיזיקה, על דינמיקה, ועל מורכבות של הנדסה הרבה יותר מוקדם ממה שהייתה לומדת בכל בית ספר אחר."

אדם הביט באליסון. היא הייתה שקועה כל כך בעבודתה. הוא ראה את הריכוז בעיניה. הוא ראה את השמחה על פניה. הוא חשב על עצמו. הוא חשב על המתמטיקה שלמד בבית הספר הישן שלו. הוא שנא את זה. הוא לא זכר כלום.

"אז זה הסדר שלכם?" אדם שאל. "ליצור בלאגן בשביל שיהיה סדר?"

"זה הסדר הפנימי, אדם," איתמר השיב. "זה סדר שנובע מבחירה. סדר שנובע מתשוקה. כשמישהו רוצה ללמוד משהו, הוא ימצא את הדרך שלו. והוא ילמד את זה הרבה יותר טוב מאשר אם היו מכריחים אותו."

הם עזבו את חדר העבודה. הם המשיכו לצעוד במסדרון. איתמר הוביל אותו אל חצר פנימית קטנה. בחצר היו כמה שולחנות וכיסאות. על אחד השולחנות היו לוחות משחק שונים. ליד שולחן אחר, קבוצת ילדים ישבה ושיחקה משחק קלפים. היו שם גם כמה ספרי קריאה. האווירה הייתה רגועה.

"יש פה סדר," אדם אמר. "זה לא נראה כמו כאוס."

"זה לא כאוס, אדם," איתמר השיב. "זה חופש. חופש לבחור איך ללמוד. חופש לבחור במה לעסוק. חופש להיות מי שאתה באמת."

"אבל איך אתם שומרים על זה?" אדם שאל. "איך אתם שומרים על הסדר הזה? איך אתם שומרים על הגבולות?"

"יש לנו כללים, אדם," איתמר אמר. "יש לנו נהלים. והם נוצרים מתוך הקבוצה. לא מוכתבים מלמעלה. כשיש בעיה, אנחנו תמיד יושבים יחד ומדברים. אנחנו מוצאים את הפתרון יחד." הוא הצביע על לוח מודעות קטן שהיה תלוי על הקיר. "תסתכל בלוח המודעות," איתמר אמר. "אתה רואה את לוח הישיבות? כל שבוע, הילדים והמבוגרים נפגשים כדי לדון בבעיות, להציע רעיונות, ולקבל החלטות משותפות. זה תהליך דמוקרטי. כולם שותפים. וכשכולם שותפים, כולם לוקחים אחריות."

אדם ניגש אל לוח המודעות. הוא ראה רשימה של נושאים שנדונו בישיבות קודמות. הוא ראה שעות וימים. הוא ראה החלטות שהתקבלו. הוא ראה גם נושאים שהועלו לישיבות הבאות. הוא ראה דיווחים על פעילויות שונות. הוא ראה שמות של ילדים ומורים.

"ועדת גישור," איתמר הצביע על מודעה נוספת. "כשיש קונפליקט בין ילדים, בין ילד למבוגר, או בין מבוגר למבוגר, הם פונים לוועדת גישור. הוועדה עוזרת להם למצוא פתרון. היא עוזרת להם להבין אחד את השני. היא עוזרת להם ללמוד איך לפתור בעיות בדרכי שלום."

"אז זה הסדר שלכם," אדם אמר. "לא לכפות סדר, אלא ליצור סדר מתוך בחירה. מתוך אחריות. מתוך דיון."

"בדיוק," איתמר אמר. "זה לא סדר שמגיע מלמעלה. זה סדר שצומח מלמטה. זה סדר שנוצר מתוך החיים. וזה הסדר החזק ביותר."

הוא חזר לשולחן של סוזי. סוזי ואיתמר ישבו זה מול זה והביטו במכתב. סוזי פתחה את המכתב שבידה, ותוך כדי קריאה, קולה החל לרעוד. "משרד החינוך," היא אמרה, קולה חנוק. "הם הודיעו על ביקור פתע מחר. ואם לא נגיע ל-35 תלמידים, הם סוגרים אותנו." היא נשמה עמוק. "אנחה," היא אמרה. "וזה הקשה מכל. זה הלחץ האמיתי שיש לנו. הלחץ מהחיים עצמם."

איתמר הניח את ידו על ידה. "אנחנו נעבור את זה, סוזי," הוא אמר. "אנחנו תמיד עוברים את זה."

"אני יודעת," היא אמרה. "אבל זה קשה. זה כל פעם מחדש. וכל פעם, אנחנו צריכים להילחם על הבית הזה."

אדם הביט בהם. הוא ראה את הדאגה בעיניהם. הוא הבין לפתע את עומק האיום. הוא הבין שזה לא רק הבלגן שסביבו, זה לא רק הקונפליקטים. זה איום קיומי. איום ממשי. הוא הרגיש דאגה אמיתית. הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו. הוא חייב להציל את "זרעים". הוא לא רצה שייסגר. הוא לא רצה לחזור לבית הספר הישן שלו. הוא רצה להישאר כאן. הוא הרגיש פתאום שהוא מחובר למקום הזה.

"אני אעזור לכם," אדם אמר. קולו נשמע חזק וברור. "אני אעזור לכם להכניס סדר. אני אעזור לכם לגייס תלמידים. אני אעזור לכם להראות למשרד החינוך שזה בית ספר אמיתי."

סוזי ואיתמר הביטו בו. הם הופתעו. "אתה בטוח, אדם?" סוזי שאלה.

"כן," הוא אמר. "אני בטוח. אני לא רוצה שזה ייסגר. אני רוצה שזה ימשיך להתקיים. אני רוצה שזה יצליח. אני רוצה שגם ילדים אחרים ייהנו מהחופש הזה."

איתמר חייך. "תודה לך, אדם," הוא אמר. "אנחנו מעריכים את זה מאוד. אבל זה לא יהיה פשוט. זה דורש הרבה עבודה. וזה דורש הרבה סבלנות. וזה דורש אמונה. אמונה בדרך שלנו."

"אני יודע," אדם אמר. "אני מוכן לנסות. אני מוכן ללמוד." הוא קם. הוא ניגש אל משרדה של סוזי. הוא ניגש אל המדפים של הספרים. הוא ראה שם עוד ספרים על בתי ספר חופשיים. הוא ראה ספרים על חינוך דמוקרטי. הוא ראה ספרים על פילוסופיה חינוכית. הוא חשב על כל מה שאיתמר אמר לו. על הסדר הפנימי. על האחריות. על הבחירה.

הוא לקח ספר אחד מהמדף. ספר עבה, עם כריכה ירוקה. הוא פתח אותו. הוא ראה תרשימים וגרפים. הוא ראה טקסטים ארוכים. הוא ראה את המושג "חינוך ניסויי". הוא ראה את המושג "למידה מבוססת פרויקטים". הוא ראה את המושג "למידה חווייתית".

הוא התיישב בכיסא. הוא החל לקרוא. הוא קרא על בתי ספר שלא מלמדים בצורה סטנדרטית. הוא קרא על בתי ספר שמאפשרים לילדים לבחור את תוכנית הלימודים שלהם. הוא קרא על בתי ספר שמעודדים יצירתיות וחשיבה עצמאית. הוא קרא על בתי ספר שנלחמו על קיומם. בתי ספר שהתמודדו עם התנגדות ובירוקרטיה. בתי ספר שניצחו. ובתי ספר שנכשלו.

הוא קרא על "מרד הסדר" כפי שהתרחש בבתי ספר אחרים. הוא קרא שלעיתים, הילדים שהגיעו ממסגרות נוקשות התקשו להתרגל לחופש. הוא קרא שהם ניסו להשליט סדר, כפי שאדם ניסה. הוא קרא שהמורים לא נבהלו, אלא איפשרו לילדים לעבור את התהליך. הוא קרא שילדים כאלה גילו את הדרך שלהם, ושבסופו של דבר הם מצאו את מקומם. הוא קרא על המאבק הפנימי בין הרצון לסדר לבין ההבנה של חופש אמיתי. הוא קרא על איך חופש יכול להיות מבהיל. ועל איך הוא יכול להיות משחרר.

הוא חשב על עצמו. הוא חשב על בית הספר הישן שלו. הסדר. הכללים. המבחנים. הוא חשב על הלחץ שהיה תמיד קבוע. על הפחד מכישלון. על הרצון לרצות את המורים וההורים. הוא חשב על איך המשימה היחידה הייתה לשנן, להקיא חומר, לעמוד בציפיות. הוא חשב על כל הדברים שלא למד. הוא חשב על כל הדברים שלא עשה. הוא חשב על כל הדברים שלא גילה על עצמו. על איך הוא מעולם לא נשאל מה הוא רוצה ללמוד, או מה מעניין אותו.

אז עכשיו, כשקרא את הספר הזה, הוא ראה עוד משהו. הוא ראה את התמונה השלמה. הוא ראה בתי ספר אחרים, שעוברים את אותו תהליך. הוא ראה ילדים אחרים, שמתמודדים עם אותם קשיים. הוא ראה שמורים אחרים, שמתמודדים עם אותם אתגרים. הוא ראה שיש דרך. והוא רצה למצוא אותה. הוא ידע שזה לא יהיה קל. הוא ידע שזה ידרוש ממנו הרבה עבודה. והוא ידע שזה ידרוש ממנו לשנות. לשנות את הדרך שבה הוא חושב. לשנות את הדרך שבה הוא רואה את העולם. אבל הוא היה מוכן. הוא היה מוכן לנסות. והוא היה מוכן ללמוד.

הוא התיישב בפינת ישיבה שקטה, עם ספות נוחות ומדפים מלאים בספרים. פינה שבה לאורך היום הוא לא שם לב שהיא קיימת. הוא קרא במשך שעה ארוכה. הוא שכח שעייף, רעב, מתוסכל. הוא שקע בעולם של רעיונות חדשים, שבטי ספרים אחרים שלא הכיר. הוא הגיע לפרק על קהילה, על איך קהילה נוצרת מתוך חופש. על איך קונפליקטים הם חלק מהבנייה של קהילה. על איך סדר פנימי צומח מתוך כאוס חיצוני.

הוא קרא על מקרים של תלמידים חדשים שהגיעו לבתי ספר חופשיים, וניסו לכפות עליהם סדר. הוא קרא על "מרד הסדר" שחוו בתי ספר כאלה בעבר. הוא קרא על ילדים, כמוהו, שניסו להכניס סדר למקומות שדגלו בחופש מוחלט. בתי ספר שלא דרשו מהילדים בחינות, שלא דרשו מהילדים להפנים כמויות מידע גדולות מאוד, אלא דרשו מהילדים בגרות נפשית.

הספר תיאר כיצד המורים בבתי ספר אלה לא נבהלו, כיצד הם אפשרו לילדים לעבור את התהליך, כיצד בסופו של דבר הילדים מצאו את מקומם, וכיצד הם למדו שהחופש שמקבלים יכול גם לפגוע בהם כאשר הם מגיעים למקומות שאינם רגילים. החופש הזה לא היה מתאים לכל אחד, ודרש תעצומות נפש רבות.

הוא חזר וקרא את המילים שוב ושוב: "החופש הזה לא היה מתאים לכל אחד, ודרש תעצומות נפש רבות." הוא נשם עמוק. האם הוא יהיה אחד מאלה שישברו? הוא חשב על נועה, על רועי, על אליסון. הם פרחו כאן. האם הוא יכול לפרוח?

סוזי ואיתמר נכנסו לחדר. הם נראו מודאגים. "אדם," סוזי אמרה. "אנחנו חייבים ללכת. יש לנו פגישה חשובה. חשובה מאוד."

"עם משרד החינוך?" אדם שאל.

"כן," איתמר השיב. "אנחנו צריכים להכין את עצמנו. זה לא יהיה פשוט."

אדם סגר את הספר. הוא קם. הוא חשב על הישיבה שלהם. על הגורל של "זרעים". הוא חש אחריות אישית גדולה להציל את בית הספר. הוא עדיין לא היה בטוח איך ייתן את חלקו. הוא היה צריך ללמוד. הוא היה צריך להבין. הוא היה צריך למצוא את הדרך שלו. הוא לא יכול להמשיך לדרוש מהם סדר. הוא צריך להבין איך המסגרת הזו באמת פועלת.

הוא יצא אחריהם מפינת הישיבה ועלה על המסדרון. המסדרון היה שקט. שקט מפחיד. הוא נכנס לחדר שלו, התיישב במיטה. סגור את הספר. הוא לא קרא. הוא רק חשב. הוא חשב על הסדר. על הכאוס. על החופש. על האחריות. הוא חשב על עצמו. על איך הוא השתנה מאז שהגיע לכאן. הוא ידע שזה לא יהיה קל. אבל הוא ידע שהוא חייב לנסות. הוא חייב למצוא את הדרך. הוא חייב להציל את "זרעים". הוא לא רצה שייסגר. הוא לא רצה לחזור לבית הספר הישן שלו. הוא רצה להישאר כאן. הוא הרגיש שייך. הוא הרגיש שהוא מתחיל להבין.