החול היה גס מדי, והוא נכנס לו לתוך הסנדלים, וזה היה מטרד מעצבן מאוד, למרות שבאמת זה היה עניין קטן לעומת העובדה שהוא נמצא עכשיו על חוף ים לא ברור. הוא הרים את הסטנד קצת יותר גבוה, כי לא רצה שגרגרי החול יגיעו אל הדפים של הגמרא, והוא המשיך לצעוד בשביל הדק. השביל הזה התעקל בחדות ימינה, לכיוון איזשהו יער קטן של עצי אורן שנראה קצת שונה, כי עצי האורן היו שקופים למחצה, והוא יכול היה לראות דרכם את קו האופק. זה לא היה משהו שהוא ראה קודם, אפילו לא בטיולים שלו בצפון. הוא הלך עוד כמה צעדים, ואז עצר בבת אחת, כי משהו השתנה. זה לא היה שינוי הדרגתי, אלא מין מכה כזו, כמו עשר מגה-וואט של כאוס שנכנסו לו לעין הימנית. העולם פשוט התערבל. עצי האורן השקופים הפכו לפתע לקירות בטון אפורים, והחול שמתחת לרגליו הפך לרצפת אריחים מבריקה, כזו שיש בחדר אוכל של ישיבה ישנה. הסטנד הכבד ביד שלו הרגיש עכשיו קל יותר, והוא הסתכל למטה וראה שהגמרא נעלמה. במקום זה, הוא החזיק עכשיו חבילת מסטיקים של בזוקה. לא ברור למה, אבל הוא החזיק אותה. הרב אברהם עמד שם, באמצע מה שהיה נראה כמו מסדרון ארוך עם ריח של אקונומיקה ואוכל של פנימייה. הוא הביט סביבו, והוא שמע רעש של קולות רמים, צחוקים וצעקות. לא קולות של גלים, אלא קולות של ילדים. הוא הסתובב במהירות, בודק אם הוא עדיין מחזיק את הסטנד, אבל הסטנד באמת נעלם, ונשארה רק חבילת המסטיקים. הוא הרגיש דקירה קרה של בהלה, כי זו הייתה הוכחה ברורה לכך שהוא לא חולם. הדברים פשוט השתנו, כאילו מישהו החליף את המציאות בחטף. הוא התחיל ללכת במסדרון, מנסה להבין איפה הוא נמצא, ואיך המסדרון הזה התחבר לחוף הים. זה לא היה מסדרון של ישיבה שהוא הכיר. הקירות היו צבועים בכתום עז, והיו תלויות עליהן תמונות של כל מיני סמלים שלא היו קשורים לשום דבר שהוא למד או ראה. הוא חשב שאולי הוא פשוט צריך להמשיך ללכת, כי סטטיות לא עזרה לו בחוף הים, אבל הוא לא ידע אם הוא הולך קדימה בזמן או אחורה בזמן, או אם הוא פשוט הולך לתוך עוד שכבה של אי-שפיות. הוא הסתכל על חבילת המסטיקים. בזוקה. הוא לא לעס מסטיקים מאז שהיה ילד קטן. הוא תהה אם יש שם את הבדיחה הקטנה בפנים. אולי זה יכול לעזור לו.