הרב אברהם ישב על הספסל בבית המדרש, אבל הוא לא ישב באמת בבית המדרש. הוא היה משוכנע שהוא נמצא שם כי הספר הפתוח על הסטנדר נראה מוכר, משהו מסכת שבת, דף ל"ב עמוד א', וגם כי הריח של אבק ספרים ישן תמיד היה אותו ריח. הבעיה הייתה שהספסל עצמו היה רטוב. לא רטוב ממים, אלא ממין לחות כזו שנדבקת לבגדים וקצת מעלה ריח של ים או משהו כזה. הוא הרים את הראש כדי לראות אם יורד גשם, אבל מעל ראשו לא היה גג של בית מדרש, אלא רק שמיים כחולים מאוד. בהירים יותר ממה שהם אמורים להיות בשעת צהריים מאוחרת בבני ברק, וגם היה קצת קריר, יותר מדי קריר בשביל סוף הקיץ. הוא ניסה לחשוב איך הוא הגיע לשם, אבל הזיכרון שלו נקטע בפתאומיות. הוא זכר שהוא בדיוק דן עם הרב לוי על עניין השלוש סעודות בשבת, ואז הכל פשוט נקרע. פתאום הוא היה כאן, יושב בחוץ על איזה ספסל קר עם הסטנד והגמרא, והוא שמע רעש של גלים מתנפצים. גלים. בבני ברק. הוא הסתכל סביבו והבין שהוא נמצא על גבעה קטנה, ושמתחתיו נפרש חוף חולי, וכן, אלה היו גלי הים התיכון. זה לא היה הגיוני, וזה לא היה המקום שבו הוא היה לפני דקה. הרב אברהם סגר את הגמרא, והוא קם מהספסל. הוא חשב שאולי הוא פשוט מתבלבל בגלל העייפות, או שאולי הוא חלם, אבל הלחץ של הסטנד הכבד ביד שלו היה אמיתי, והרעש של הרוח היה אמיתי. הוא הביט אל הים, שהיה שקט ומאיים בו זמנית. הוא תהה אם הרב לוי עדיין נמצא שם, באמצע הדיון על ההלכה, או שאולי גם הוא עבר לאנשהו. כנראה שלוי גם עבר, כי אחרת איך ייתכן שהוא לא צועק עליו שהוא לקח את הסטנד שלו? הוא החליט שהוא צריך לחזור, לא משנה איך, והוא התחיל ללכת במורד הגבעה לכיוון החוף, כי הוא ראה שם איזה שביל עפר דק. זה היה הכיוון היחיד שהיה נראה לו נכון. הוא רק קיווה שהשביל הזה יוביל אותו למשהו מוכר, כי אם לא, אז הוא לא ידע מה הוא יעשה. הוא גם חשב שאולי עדיף לו לשבת ולחכות, אבל הרטיבות של הספסל והקור הקל שיגעו אותו. הוא העדיף לזוז. הליכה תמיד הייתה הפתרון שלו לבלבול, אלא שהפעם הבלבול היה בקנה מידה קצת יותר גדול מכל דבר אחר שהוא הכיר. הוא צעד בזהירות, כי החול היה רך, והוא לא רצה להפיל את הגמרא.