הוא הוציא מסטיק אחד, כחול כהה, וגלגל אותו בין האצבעות. המסדרון הכתום נמשך ללא סוף, ופתאום, בדיוק כשהוא הכניס את המסטיק לפה, האורות כבו. זה היה שינוי חד כל כך, שהעיניים שלו לא הספיקו להתרגל. לרגע קצר שלף, הכל היה חושך מוחלט, ואז חזר אור עמום, מגיע מכמה מנורות חירום קטנות שהיו מפוזרות על התקרה. האור היה צהוב ומטריד, והוא בקושי הצליח לראות את הקירות הכתומים. הרעש של הילדים נעלם לגמרי. זה היה שקט פתאומי ומבהיל, שקט כזה שמרים עורות, כי זה לא היה שקט טבעי. הוא עמד שם, לועס את המסטיק המזוקק, שטעמו היה מתוק מדי ולא טבעי. הוא ניסה להקשיב, מחפש איזשהו סימן חיים, אבל המסדרון היה ריק. הריח של האקונומיקה הפך להיות חזק יותר, כמעט חונק, ואולי זה היה הריח של הפחד שלו. הוא המשיך ללכת, צעד אחר צעד, מנסה לשמור על קצב יציב. הקירות הכתומים נראו עכשיו קודרים יותר באור העמום. הוא הגיע לפינה, פנייה חדה ימינה. כשהוא פנה, הוא ראה שולחן קטן שהיה מונח ליד הקיר. על השולחן היו מונחות כמה עוגות חלב, עוגות שמרים פשוטות, מהסוג מה שמגישים בקידושים של בתי כנסת ישנים. הן נראו טריות, כאילו מישהו בדיוק הניח אותן שם. הוא לא הבין למה מישהו ישים עוגות חלב במסדרון ריק וחשוך, ומי לעזאזל אוכל עוגות שמרים חלביות בישיבה. הרב אברהם עצר ליד השולחן. הוא לא היה רעב, אבל העוגות סימנו איזושהי נוכחות אנושית, דבר שגרם לו להרגיש קצת פחות לבד, למרות שהשקט עדיין היה צורם. הוא הביט בעוגות, ואז הביט שוב במסטיק בזוקה ביד שלו. הוא לא רצה לגעת בעוגות, כי הוא לא רצה ללכלך את הידיים שלו, אבל הוא חשב שאולי הוא צריך לשתות משהו. הוא חיפש ברזייה או כוס, אבל לא ראה שום דבר כזה. הוא רק ראה את העוגות, והוא הבין שהמציאות ממשיכה להשתנות בלי שום אזהרה.