Chapter 2: ניסיון בריחה השתיקה בחדר הייתה מוחלטת. אוריאל ישב על הכיסא הקר, האזיקים חותכים לעור, ההתחושה של הפלסטיק החד מפעיל לחץ מתמיד. דקל יצא לפני כמה דקות - או אולי עשר דקות, אולי שעה, בלי שעון קשה לדעת - והשאיר מאחוריו את המסמכים הפרושים על השולחן. התמונה של אמיר, הסוכן הנעלם, עדיין הביטה מתוך הערימה. שתי אפשרויות. זה מה שדקל אמר. אוריאל הסתכל על הקירות האפורים, החלקים, ריקים מכל דבר מלבד הצבע המשעמם. התקרה נמוכה, התאורה חדה, הכל מעוצב לגרום לאדם להרגיש קטן, לחוץ, נשבר. והוא ממש היה קרוב להיות נשבר. הלב דפק במהירות, המחשבות רצו בכל כיוון אפשרי. טס ללבנון. למצוא סוכן שנעלם. איך זה בכלל אמור לעבוד? הוא לא מרגל, הוא לא סוכן, הוא בן תשע-עשרה שאפילו לא סיים שירות צבאי. הרעיון שהם ישלחו אותו לשם - זה היה אבסורד. ברור שזה לא יעבוד. ברור שהם סתם צריכים משהו שייראה כאילו הם פועלים, ולא ממש אכפת להם אם הוא יחזור חי או לא. או שזה בדיוק המטרה. המחשבה ניקרה בראש כמו ברק. הם לא ממש רוצים שהוא יחזור. הם צריכים מישהו שיקח את האשמה, מישהו שייעלם בשקט. ואם הוא ימות שם, בלבנון, בידי ארגון כלשהו - אז כל הסיפור של הפריצה ישאר סגור. אין משפט, אין תקשורת, אין שאלות. הוא יהיה רק שורה קצרה בתיק סגור. הנשימה שלו הלכה והעמיקה. הגרון היה יבש, הפה טעם מתכת. זו מזימה. חייבת להיות מזימה. הוא לא עשה כלום, והם יודעים את זה. או שהם לא יודעים, אבל לא ממש אכפת להם. הם סתם מחפשים מישהו להטיל עליו את האשמה, ועדיף שהוא יהיה מישהו בלי קשרים, בלי משפחה שתילחם למענו, בלי אף אחד שישאל שאלות. בן תשע-עשרה, נושר, בודד. מושלם. אוריאל הרגיש את הכעס עולה, מתחמם באיזשהו מקום עמוק בבטן. כעס על עצמו שבכלל הגיע לכאן, על שהוא היה מספיק טיפש לחשוב שהוא יכול לחיות חיים רגילים ולא להיפגע מהעבר שלו. הכעס על המערכת, על אנשים כמו דקל שיושבים מאחורי שולחנות ומחליטים גורלות של אנשים בלי להרגיש שום דבר. אבל יותר מהכל, הכעס על המצב שבו הוא נמצא עכשיו - חסר אונים, אזוק, כלוא בתוך חדר מבלי שום שליטה. והוא לא יכול להישאר פה. המחשבה היתה ברורה. הוא חייב לצאת. עכשיו. לפני שזה יהיה מאוחר מדי, לפני שיעלו אותו על איזה מטוס ויזרקו אותו לתוך בור שחור שאין ממנו חזרה. הוא לא יכול לסמוך על מישהו אחר שיציל אותו. אין אחד כזה. אז אם הוא רוצה לצאת, הוא צריך לעשות את זה בעצמו. הרעיון היה מטורף. הוא יודע את זה. אפילו בלי להכיר את המקום הזה, הוא בטוח שיש כאן מצלמות, שומרים, אבטחה. מקום כזה לא פשוט מתוכנן בשביל שאנשים יברחו. זה כל המטרה שלו - להחזיק אנשים שלא אמורים לצאת. אבל מה האלטרנטיבה? לשבת ולחכות? לחכות עד שדקל יחזור ויגיד לו איך הולכים להעביר אותו לבסיס איזה אימונים של יומיים, או למישהו שיספר לו איך לשחק מרגל? כאילו זה משהו שלומדים בקורס מהיר? לא. הוא צריך לצאת. עכשיו. אוריאל התחיל להסתכל על החדר בצורה שונה. לא בתור כלא, אלא בתור אתגר. הוא חובב פאזלים, בעיות. זה מה שהוא אוהב במחשבים - יש בעיה, ואתה מנסה לפתור אותה. אותו העיקרון. הדלת - בודאי נעולה. המנעול נראה חזק, ממוחשב, כנראה דורש קוד או כרטיס מגנטי. אין לו שום דרך לפתוח את זה מבפנים. הקירות - בטון, מוצק. אין חלון. אין פתח אוורור, לפחות לא משהו שהוא רואה. השולחן - מתכת, מוברג לרצפה. לא ייזוז. הכיסאות - פשוטים, מתכת כנראה, אבל קלים יחסית. לא מוברגים. אפשר להרים אותם. הוא הסתכל על האזיקים בידיים שלו. פלסטיק, מסוג הכבלי מותג שמשתמשים בו כשרוצים מהירות, לא יוקרה. הפלסטיק חזק, אבל לא בלתי ניתן לשבירה. אם הוא ימצא זווית, משטח חד, הוא אולי יכול לחתוך את זה. אבל בחדר הזה אין שום דבר חד. והזמן עובד נגדו. המחשבות רצו מהר. הוא צריך תוכנית. משהו. אפילו משהו מטורף. אז הוא חשב. אם הדלת תיפתח, מישהו ייכנס. אולי שומר, אולי קצין, מישהו. והרגע שהדלת נפתחת - זה הסיכוי היחיד. זו השנייה שבה הוא לא נעול. אוריאל הרגיש את הדופק עולה. הוא לא לוחם. הוא לא מאמן בשום צורת קרב. הרעיון לתקוף שומר מזוין - זה משהו שנשמע אידיוטי. אבל מה יש לו להפסיד? אם הוא לא ינסה, הם ישלחו אותו ללבנון. אם הוא ינסה וייתפס - מה הם יעשו? יכו אותו? ישלחו אותו ללבנון? אותו דבר. אותו סוף. אז אולי זה שווה את הסיכון. הוא זז על הכיסא, ניסה לשפשף את האזיקים על הקצה של המתכת מאחורי הגב, ראה אם יש שם משהו שיכול לעזור. אבל זה רק פלסטיק נגד מתכת חלקה. כלום. הוא ויתר על זה. עדיף לחכות לרגע הנכון. אוריאל ישב בשקט, האוזניים ערניות לכל קול. הוא שומע את האוויר זז במערכת האוורור, רחש עמום מאיזשהו מקום. הוא שומע את הזמזום החשמלי של התאורה הפלורסנטית. והוא מחכה. זה לוקח זמן. אולי עשרים דקות, אולי יותר. אין לו מושג. הזמן זז אחרת כשכל מה שאתה עושה זה לחכות. ואז הוא שומע את זה. צעדים במסדרון. קרבים. הלב שלו מדלג פעימה. הצעדים נעצרים מול הדלת. קליק של מנעול נפתח. הידית יורדת. הדלת נפתחת. שומר נכנס, לבוש באותו מדי שחור כמו הלוחמים מקודם, אבל נראה יותר רגוע. הוא מחזיק בידו כוס פלסטיק שקופה, מלאה במים. הוא נכנס בלי למהר, מסתכל על אוריאל בעיניים ניטרליות, שום דבר. פשוט עבודה. "מים," השומר אומר, מתקרב לשולחן. אוריאל מביט עליו, הנשימה שלו נעצרת. זה הרגע. השומר מתכופף, מניח את הכוס על השולחן, ליד המסמכים הפרושים. הוא לא מסתכל על אוריאל באמת, רק עושה את התנועות. שגרה. והשנייה הזו - כשהשומר מתכופף, היד שלו מושטת לשולחן, הריכוז על הכוס - אוריאל פועל. הוא קופץ מהכיסא במהירות, הרגליים דוחפות למטה, הכוח הכי חזק שהוא יכול. האזיקים עדיין מאחורי הגב, אבל זה לא משנה. הוא משתמש בכתפיים, בחזה, בכל המשקל שלו. הוא דוחף. השומר לא היה מוכן. הדחיפה מגיעה מהצד, חזקה, והשומר מאבד שיווי משקל. הוא מתנדנד, מנסה לתפוס אחיזה בשולחן, אבל האינרציה מושכת אותו לאחור. הוא נופל. הגב שלו פוגע בקיר עם רעש חבטה חזק, הראש חובט במשטח הבטון. הכוס נופלת מהיד שלו, מים מתפזרים על הרצפה. השומר נופל על הצד, המבט שלו מבולבל, מזועזע, מנסה להבין מה קרה. אוריאל לא ממתין. הוא רץ לדלת. הדלת עדיין פתוחה, השומר לא סגר אותה כשנכנס. הלב של אוריאל דופק כמו פטיש. הוא יוצא החוצה, למסדרון. המסדרון ארוך, אפור, קירות בטון משני הצדדים. תאורה פלורסנטית חזקה. אין שלטים, אין סימנים. רק מסדרון אחיד שנראה זהה לכל כיוון. אוריאל מסתכל ימינה ושמאלה, מנסה לחשוב. מאיפה הם הביאו אותו? הוא ניסה לשים לב אבל הכל היה כל כך מהיר, כל כך מבלבל. שמאלה. הוא חושב שזה היה שמאלה. הוא רץ. הרגליים נושאות אותו במהירות, האזיקים מאחור גורמים לו לרוץ בצורה מוזרה, קצת נטוי קדימה. הוא עובר דלתות סגורות, לא עוצר לבדוק. אין זמן. הוא צריך למצוא יציאה. איפה יציאת החירום? איפה המדרגות? איפה משהו? הוא פונה בפינה, נכנס למסדרון נוסף. זהה לראשון. זה כמו מבוך מעוצב בכוונה לבלבל. ואז הוא שומע את זה. אזעקה. צפצוף חד, חודר, שמתפרץ מהתקרה. אורות אדומים מתחילים להבהב לאורך המסדרון, מטורפים, קצביים. הם יודעים. קולות של שומרים, צעקות, צעדים מהירים - הכל מגיע מכל עבר. המבנה הזה מתעורר לחיים. אוריאל ממשיך לרוץ. אין לו בחירה אחרת. לעצור זה להיתפס. הוא רואה שילוט - יציאת חירום, חץ שמצביע ימינה. הוא פונה, רץ לכיוון הזה. לב דופק. ריאות צורבות. האזיקים חותכים את העור בכל תנועה אבל זה לא משנה. דלת מתכתית מופיעה בקצה המסדרון. עליה סימן של מדרגות. הוא דוחף את הדלת, נכנס פנימה. חדר מדרגות. צר, בטון, מתפתל למעלה ולמטה. אקוסטיקה קשה - כל קול מהדהד. אוריאל מתחיל לרדת. למטה זה היציאה, נכון? הוא חייב להגיע למטה. הוא רץ במורד המדרגות, כמעט מועד פעמיים. האזיקים לא נותנים לו לתפוס במעקה, אין לו איזון. הוא רק רץ, מדרגה אחרי מדרגה. ואז הוא שומע את זה. צעדים. מלמטה. הוא נעצר, הנשימה חונקת. מסתכל למטה דרך המעקה, רואה צללים של דמויות עולות במהירות. הרבה דמויות. שלושה שומרים מתעקלים מסיבוב המדרגות, מביטים למעלה, רואים אותו. "עצור!" אחד מהם צועק. אוריאל מסתובב, מתחיל לעלות. למעלה. אולי יש יציאה למעלה, אולי משהו. הוא עולה שתי מדרגות בכל פעם, הרגליים מתאמצות, הנשימה כואבת. הוא שומע את השומרים רצים מאחוריו, עולים במהירות, קוראים לעצור. אוריאל מגיע למפלס הבא, דוחף את הדלת - נעולה. עולה עוד, מנסה את הדלת הבאה - נעולה. הצעדים קרבים. הוא מגיע לעוד מפלס, דוחף - הדלת נפתחת. הוא יוצא החוצה, סוגר את הדלת מאחוריו, מסתכל סביב. מסדרון נוסף, אבל אחר - רחב יותר, יש חלונות. הוא רץ לכיוון החלון, מביט החוצה. קומה שלישית. אולי רביעית. רחוק מדי לקפוץ. הדלת מאחוריו מתפוצצת פנימה. שלושה שומרים נכנסים, פנים רציניות, אלות. אחד מהם מושך אקדח. "על הרצפה! עכשיו!" הוא צועק. אוריאל רץ בכיוון ההפוך, מנסה להגיע לסוף המסדרון. אולי יש מדרגות אחרות, אולי משהו. אבל קולות נוספים מגיעים מהכיוון הזה גם. שומרים יורדים מלמעלה, עוצרים את הדרך. הוא לכוד. השומרים מתקרבים משני הכיוונים. הוא עומד באמצע, גב לקיר, נושם בכבדות. "תרים ידיים!" אחד מהם צועק. "הן מאחורי הגב," אוריאל אומר, הקול שלו יוצא חנוק, כמעט לא מוכר. השומרים מתקרבים. אין להם סבלנות. אחד מהם תופס אותו מהכתף, מושך אותו קדימה, אחר תופס מהצד השני. אוריאל מנסה להתנתק, רפלקס, אבל זה לא עוזר. הידיים שלהם חזקות, הרבה יותר חזקות ממה שיש לו. הם מושכים אותו למטה על המדרגות, אחורה לכיוון שממנו בא. הרגליים שלו מנסות להדרך, אבל הם גוררים אותו מהר מדי. הוא מועד, הברך פוגעת במדרגה, כאב חד עולה. אחד השומרים מכה אותו באגרוף בבטן. הכאב מתפוצץ, האוויר יוצא מהריאות בבת אחת. אוריאל מתכופף קדימה, מנסה לנשום, אבל לא מצליח. הגוף שלו זועק. "זה מה שקורה," השומר אומר, קר, חסר רגש. אחר דוחף את הפנים שלו לקיר הבטון, הלחי נלחצת אל המשטח הקשה והקר. הוא מרגיש את העור נקרע, משהו חם זורם - דם, כנראה. הם ממשיכים לגרור אותו. מדרגות, מסדרון, עוד מסדרון. הכל מטושטש. הכאב מהבטן, מהפנים, מהברך. הכל מתערבב. מכות נוספות נוחתות על הגב, הצלעות. לא חזקות, לא שיהרגו, אבל מספיק שירגיש. הם לא מדברים. לא צועקים. רק עושים את העבודה. אוריאל מנסה להגיד משהו, לא בטוח מה, אבל הקול לא יוצא. הגרון סגור. הם משליכים אותו בחזרה לתוך חדר החקירות. הוא נופל על הרצפה, הכתפיים פוגעות קשה, הראש קופץ על הריצפה. הטעם של דם מתפשט בפה, מהשפה, מהאף. הוא מנסה לקום, אבל הכאב בצלעות גורם לכל תנועה להיות סיוט. הוא נשאר על הרצפה. השומרים יוצאים, סוגרים את הדלת. הקליק של המנעול נשמע סופי. אוריאל שוכב שם, לבד, הנשימה כואבת. כל שאיפה מרגישה כמו סכין. הדם מטפטף מהאף, יוצר שלולית קטנה על הרצפה האפורה. הוא מנסה לנוע, לשכב בתנוחה פחות כואבת, אבל אין תנוחה כזו. הכל כואב. והוא מבין שהפך את המצב שלו רק יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. הדלת נפתחת שוב. צעדים. אוריאל לא מסתכל למעלה. הוא לא צריך. הוא יודע מי זה. דקל. הצעדים מתקרבים, נעצרים לידו. אוריאל רואה את הנעליים המגוהצות, השחורות, עומדות סנטימטרים ממנו. דקל לא אומר כלום בהתחלה. רק עומד שם, מסתכל למטה. ואז הוא מדבר, הקול קר, נטול כל חום שהיה קודם, אפילו החום המזויף. "אם היית חף מפשע," דקל אומר, האינטונציה שטוחה, עניינית, "היית נשאר ושיתף פעולה. עכשיו רק הוכחת שאתה אשם." אוריאל לא עונה. מה יש לומר? דקל מושך את אחד הכיסאות, מסובב אותו, יושב. הוא מתיישב בנוחות, רגל אחת על השנייה, כאילו זה פגישה רגילה במשרד. אוריאל עדיין על הרצפה, הפנים מדממות, הגוף שבור. "יש לך שתי אפשרויות," דקל מתחיל, הקול רגוע, מתון. "האפשרות הראשונה - אתה טס מחר בבוקר ללבנון. אנחנו נתאם את זה, נכניס אותך לאזור, ואתה תמצא את אמיר. זו המשימה. אתה מצליח - אתה חוזר. הכל נגמר. אף אחד לא יודע מה קרה." הוא שותק לרגע, נותן למילים לשקוע. "אפשרות שנייה," הוא ממשיך, "אתה מועבר למשפט צבאי תוך שעתיים. פריצה למחשבי ביטחון, חשיפת מידע מסווג, גרימת נזק לביטחון המדינה וסיכון חיי סוכן. ובמשפט צבאי, אוריאל, אני מבטיח לך עשרים שנה. אולי יותר." דקל מתכופף קדימה מעט, מסתכל ישירות על אוריאל. "עשרים שנה בכלא," הוא אומר, המילים איטיות, מדודות. "אתה בן כמה, תשע-עשרה? תצא כשאתה בן שלושים ותשע. אם תצא. כי עם התיק שיש לך, לא בטוח שיהיו לך הרבה ביקורים. לא בטוח שהמשפחה שלך בכלל תרצה לשמוע ממך." אוריאל מרגיש את המילים חותכות. עמוק. המחשבה על עשרים שנה. על אמא שלו שומעת על זה. על האחים הקטנים. על הקהילה שממנה ברח שרואה את זה בעיתונים. הבושה תהיה יותר גרועה מהכלא. "אז מה זה יהיה?" דקל שואל, קם מהכיסא, מתיישר. אוריאל לא מסוגל לחשוב בבהירות. המוח שלו ערפל, הכאב והפחד מתערבבים. אבל הוא יודע שאין לו ברירה. לא ברירה אמיתית. אם הוא הולך למשפט, הוא אבוד. זה ברור. הם יציגו את הראיות, הכתובת IP, הקוד, הכל. ואין לו שום דרך להוכיח שזה לא היה הוא. איך מוכיחים שמשהו לא קרה? אבל ללבנון? זה משימת התאבדות. הוא יודע את זה. אבל לפחות יש סיכוי, קטן ככל שיהיה, שהוא ישרוד. שאולי, איכשהו, הוא יחזור. ואם לא - אז לפחות הוא לא בכלא עשרים שנה. "בסדר..." המילה יוצאת, שבורה, רועדת. "אני אלך." דקל מביט עליו לרגע, הבעת פנים לא ברורה. ואז הוא פונה לדלת, פותח אותה. "תעבירו אותו לתא מעצר," הוא אומר לשומרים בחוץ. "מחר בשש בבוקר, העברה לשדה תעופה." השומרים נכנסים, מרימים את אוריאל מהרצפה. הוא כמעט לא יכול לעמוד, הרגליים רועדות. הם תומכים בו מהצדדים, גוררים אותו החוצה. מסדרון, דלת אחרת, פתיחה. תא מעצר. קטן יותר מחדר החקירות. אין שולחן, אין כיסא. רק רצפה קרה וקיר אחורי עם ספסל בטון. הם משליכים אותו פנימה. הוא נופל על הרצפה, ההתנגשות גורמת לכאב חדש לירות דרך הצלעות. הדלת ננעלת. אור חלש מגיע מנורה קטנה בתקרה. מספיק לראות את החדר, לא מספיק כדי להרגיש נוח. אוריאל שוכב על הרצפה הקרה, מתכרבל לתנוחת עובר, מחבק את הברכיים ככל שהאזיקים מאפשרים. הכאב בגוף. הדם על הפנים, מתייבש, דביק. הטעם של מתכת בפה. והמחשבה שלמחרת, בשש בבוקר, דקל יבוא לקחת אותו לשדה התעופה. ואז זה באמת יתחיל.