Chapter 3: כניעה והכנה למבצע (ההכשרה המזורזת) אוריאל שכב על הרצפה הקרה, הבטון לוחץ על פניו, הריח של אבק ועובש חודר לאפו. הדלת נטרקה מאחוריו, משאירה אותו לבדו עם הכאב הצורב שריצד בכל תנועה קלה. הדי קולו הקר של דקל עדיין הדהדו במוחו: *“תשעים ותשע שנה. תצא מפה זקן, אוריאל. אם תצא.”* לא, זה לא היה תשעים ותשע. זה היה עשרים. אבל זה הרגיש אותו דבר. הרגיש נצח. הוא ניסה לנשום שוב, למצוא קצב, אבל כל שאיפה חדה של אוויר הייתה כואבת. הצלעות, הוא חשב, בטח נסדקו. הוא לא העז לחשוב על הפנים, שכן הרגיש את הדם היבש נמתח על עורו, תחושה דביקה ומגעילה. כניעה. זה מה שקרה. הוא נכנע. לא ללבנון, אלא לכלא הצבאי. הבחירה, אם אפשר לקרוא לזה בחירה, הייתה בין גיהינום מיידי לגיהינום דחוי. והוא בחר בדחוי, בתקווה העמומה שאולי, איכשהו, בדרך לגיהינום הזה, ימצא פתח מילוט. הוא התרומם לאט, נאנק. הכאב היה נוכח, מוחשי, אבל לא משתק. הוא השתמש בקיר כתמיכה, נאחז בבטון הקר. אור קלוש זרח מבעד לנורה קטנה, ממוגנת, בתקרה, ומאיר את התא הצפוף. ספסל בטון, חור ברצפה שמשמש כשירותים, וזהו. הוא הביט באזיקים שעל ידיו. פלסטיק חזק, חותך לבשר. הוא שוב ניסה למצוא דרך לשחרר אותם, לדחוף אותם, אבל הם רק התהדקו יותר, תזכורת לכמה הוא היה חסר אונים. הם עשו את העבודה. הזמן זחל. בחוץ שררה שתיקה מוחלטת כמעט, רק רחשים של מערכות אוורור ואולי צעדים רחוקים. הוא ניגש אל הספסל, התמוטט עליו, משעין את הראש על הקיר הקר. למחרת. שש בבוקר. העברה לשדה התעופה. הוא ניסה לדמיין את זה. מטוס. כניסה חשאית לארץ אויב. למצוא סוכן מוסד נעלם. זה היה מגוחך. אוריאל, שאפילו לא ידע לזהות רובה, שכל הידע שלו על מבצעים חשאיים הגיע ממשחקי מחשב וסרטים, עומד לצלול לתוך מציאות שבה כל טעות היא מוות ודאי. האם דקל באמת חשב שהוא יצליח? או שזו הייתה מלכודת מוות? המחשבה חררה בו. אם הוא ימות שם, המטרה של דקל הושגה במלואה. הוא יהיה האשם המת, הקורבן הנוח, והסיפור של הפריצה ייקבר יחד איתו, בלי שאלות, בלי תיקשורת מעצבנת. אבל אם הוא לא ימות? אם הוא יצליח למצוא את אמיר? "אמיר." השם יצא חלש, כמעט אנחה. מי היה האיש הזה? סוכן מוסד. בטח מומחה. מישהו שצריך להיות בלתי ניתן להעלמה. ובכל זאת הוא נעלם. ואוריאל צריך להביא אותו בחזרה. עם אפס הכשרה, אפס אמצעים, ורצון אפס. הוא נשאר יושב כך במשך מה שהרגיש כמו שעות. לא אכל. לא שתה. רק דמויות צללים רוקדות על קירות התא, העייפות מתחילה לחלחל. בסביבות חצות, הדלת נפתחה שוב. שני שומרים נכנסו, שקטים הפעם, פניהם חתומות. אחד מהם נשא מגש אוכל מפלסטיק. השני ניגש לאוריאל. "תוריד את הראש," אמר השומר, קולו חלול, חסר אישיות. אוריאל היסס לרגע. "עכשיו," אמר השומר, טון קצת יותר חד. אוריאל מטה את ראשו, והשומר מתחיל לחתוך את האזיקים. אלו לא היו אזיקים רגילים שצריך מפתח מיוחד, אלא הפלסטיק החד פעמי, כבלי מותג. השומר משתמש במספריים מיוחדים. קליק. האזיקים נופלים לרצפה. אוריאל מרים את ידיו, משפשף את פרקי כף היד, האדומים והכואבים. התחושה של חופש קל הייתה כמעט משכרת. השומר מביא את המגש: חתיכת לחם, גבינה לבנה יבשה, ותפוח. בקבוק מים סגור. "לאכול. לשתות. יש לך ארבע שעות." "מה?" אוריאל לא הבין. "אמרתי שיש לך ארבע שעות," חזר השומר. "דקל שינה את התוכנית. תזוזה בחמש." "למה?" השומר לא ענה. הוא יצא, סגר את הדלת, והפעם אוריאל שמע את צליל המנעול הרבה פחות חזק. מנעול חשמלי. אוריאל אכל את האוכל במהירות, בלי להרגיש טעם. הוא שתה את המים, מרטיב את גרונו היבש. הזמן קוצר. ארבע שעות. זה אומר שבעוד ארבע שעות יעלה על מטוס, בדרך לאבדון. כנראה. הוא ניסה לישון. לא הצליח. המוח שלו לא הפסיק לעבוד. הוא חזר על כל פרט קטן שדקל אמר. לבנון. אמיר. פריצה. משפט צבאי. אולי הוא יכול היה להשתמש בזמן הזה כדי לחשוב. לחשוב על איך להיות מרגל. זו הייתה בדיחה, אבל זו הייתה הבדיחה של חייו. הוא נזכר במשחקי המחשב. התגנבות. חדירה. קודים. הוא ידע המון על תיאוריה של פריצות מערכות. אבל זה היה עולם וירטואלי. בשלוש לפנות בוקר, בדיוק כמו שאמר השומר, נשמע קליק והדלת נפתחה. דקל עמד שם, הפעם לבד, לבוש בבגדים אזרחיים כהים, קפוצ'ון שחור מכסה את הראש, למרות שלא היה קר. הוא נראה אחרת – נמרץ יותר, ממוקד. "זמן לזוז," אמר דקל. "יש לי רק שלוש שעות עד הטיסה," אמר אוריאל. "אין טיסה רגילה, אוריאל. יש לנו מטוס פרטי קטן. יש לנו גם הרבה דברים לדבר אליהם לפני שתגיע לביירות." דקל הצביע על תא קטן ליד הדלת. "תלבש את זה." בתא הקטן היו בגדים חדשים: ג'ינס, חולצה שחורה פשוטה, זוג נעלי הליכה נוחות. הבגדים נראו ארוזים ואטומים בוואקום. "זה לא בדיוק כמו הבגדים שאמורים להיות לי בלבנון," אמר אוריאל, מחלץ את הבגדים. "אתה לא הולך להיכנס לביירות עם סממנים חרדיים מהרגע הראשון, אוריאל," אמר דקל בטון ענייני. "זה הבגדים שאתה לובש לטוס. כשתגיע לשם, הכל ישתנה. תתלבש. אין לנו זמן." אוריאל התלבש. הבגדים היו במידה נכונה, חדשים, ללא שום סימן מזהה. הוא הרגיש מוזר בבגדים הללו, כאילו הוא לובש תחפושת. "בוא," אמר דקל. הם יצאו מהתא. אוריאל ציפה למסדרונות המבוך הארוכים והאפורים שבהם ניסה לברוח. במקום זאת, דקל הוביל אותו דרך דלת נסתרת, מוסתרת בתוך הפנל של הקיר. הם נכנסו לחדר קטן, טכנולוגי יותר. מסכים, לוחות בקרה, ועל הרצפה שטיח כהה. "כאן נתחיל את ההכשרה," אמר דקל, מצביע על שולחן מרובע שכיסה חצי מהחדר. על השולחן היו מפות, מסמכים, וכמה חפצים. "הכשרה?" אוריאל לא הצליח להסתיר את הסרקזם. "אמרת שיש לי שעות. איזו הכשרה אפשר לעשות בשלוש שעות?" דקל הביט עליו, לראשונה מזה זמן רב, לא חיוך מזויף, לא מבט קר. פשוט עייפות. "אתה צודק, אוריאל," אמר דקל. "זו לא הכשרה. זו תמצית. זה מידע. זה מה שישאיר אותך בחיים מספיק זמן כדי שתעשה את העבודה שלך. אתה לא הולך ללמוד כאן קרב מגע או שימוש בנשק. אתה הולך ללמוד תיאוריה. וזה חשוב יותר מהכל." דקל משך כיסא והתיישב. "שב. ותקשיב טוב." אוריאל התיישב ממול. "אנחנו הולכים להתמקד בשלושה דברים עיקריים," אמר דקל, מניח את ידיו על השולחן. "זהות כיסוי. המשימה. ונהלי חירום. תתמקד בזה, ותזכור כל מילה." **שלב ראשון: זהות הכיסוי.** "אתה הולך להיכנס ללבנון כחלק מרשת הברחה," אמר דקל, דוחף לעבר אוריאל דרכון מזויף. "שם: יונתן כהן. המקצוע שלך: טכנאי מחשבים זוטר שעובד בשוק השחור. אתה לא אמור להיות איש דת, לא בעל ידע רב, ובטח שלא קשור לצבא או מודיעין ישראלי. הידע במחשבים שלך הוא היתרון היחיד שיש לך שם." אוריאל פתח את הדרכון. התמונה שלו, אבל עם שיער קצר יותר, תספורת שזכורה לו מהימים שלפני שחזר בתשובה חלקית. העיניים שלו הביטו בו מגוף זר. "יונתן כהן," מלמל אוריאל. "מדינת מוצא?" "קנדה," ענה דקל. "יש לך אזרחות כפולה. זה מסביר את המבטא הזר החלק שאין לך. אנחנו מצפים שתדבר אנגלית רוב הזמן. עברית רק אם אתה חייב. זה מפחית חשד במעברי הגבול. אנחנו לא נעביר אותך דרך גבול רשמי, אבל תהיה לך בדיקה קפדנית כשתגיע. אתה מבין אנגלית, נכון?" "כן," אמר אוריאל. "אני גיימר." "מצוין. אז תדבר אנגלית ותשתמש בזהות שלך." דקל הזכיר לו פרטים קטנים: תאריך לידה, כתובת מגורים קנדית – שבטח לא קיימת – ושם של אמא פיקטיבית. "יונתן כהן הוא איש חופשי, שמחפש עבודה ואדרנלין. הוא לא מפחד לקחת סיכונים קטנים. חשוב על זה כמו על משחק תפקידים." "משחק תפקידים שבו אם אני טועה אני מת," אוריאל לא יכול היה שלא להעיר. "בדיוק," דקל הסכים, מבלי להתרגש. "הפרס הוא החיים שלך. וזה פרס ששווה את הסיכון." **שלב שני: המשימה.** "המשימה שלך היא פשוטה, לכאורה," אמר דקל, מזיז את המפות. מפה מפורטת של ביירות הופיעה על השולחן, עם כמה מעגלים אדומים. "אמיר נעלם באזור הזה. מחוז דרום ביירות. אזור שבו ארגון הטרור שבו מדובר מחזיק בנוכחות חזקה. אנחנו מאמינים שהוא נחטף. לא נרצח, בשלב הזה. הם צריכים אותו חי, או למטרה כלשהי, או כקלף מיקוח." "ואני?" "אתה מסווה," אמר דקל. "הדרך היחידה שבה אתה יכול להיכנס לאזור סגור וכל כך רגיש, היא אם תהיה מישהו שהם רוצים. ומה שהם רוצים, אוריאל, זה מישהו שיש לו כישורים ייחודיים. הכימיה שלך עם מחשבים, הידע שלך ברשת, זה הנכס הכי גדול שלך כרגע." "הם מאמינים שאני באמת פרצתי למחשבים של המוסד," אמר אוריאל, זה לא היה שאלה, זו הייתה קביעת עובדה. "הם מאמינים שאתה נכס," דקל תיקן אותו. "שאפשר להשתמש בו. זה כל מה שאתה צריך לדעת. אנחנו נשתמש בכישורים שלך כדי לבנות לעצמך מוניטין שם. אנחנו נשתיל מידע ברשת – הודעות מוצפנות מזויפות – שירמזו שיונתן כהן הוא מישהו ששווה לגייס." "אז אני משחק את אשם?" "אתה משחק את הקורבן המוכשר שבורח מגוף מודיעין. זה משכנע. זה עובד. ארגוני טרור אוהבים לגייס אנשים שמרגישים נבגדים על ידי הממשלה שלהם. זה הסיפור שאתה תמכור." דקל הניח מול אוריאל תמונה של גבר שחור שיער, שפם קטן, עיניים חדות. "זה אללה. ראש הארגון שאחראי להיעלמות של אמיר. אללה אחראי על כמה מהפיגועים המדויקים ביותר שהיו לנו. הוא יושב בביירות מזה זמן, מנהל הכל משם. הוא חכם, הוא ערמומי, והוא נלהב מטכנולוגיה." "ואתה רוצה שאני אגש אליו ואשאל 'היי, ראית את הסוכן אמיר?'" "אתה תשתיל את עצמך קרוב אליו," אמר דקל. הוא לא צחק מההערה. "אתה תעשה את עצמך הכרחי. הנה כמה דוגמאות לקודים שבהם אללה ככל הנראה משתמש, וסוג מערכות ההצפנה שהוא מפעיל." דקל העביר מסמך מודפס. סדרות של מספרים ואותיות. קודים פשוטים לכאורה, אבל מסובכים. זה היה השטח של אוריאל, ובאופן מוזר, זה הרגיע אותו קצת. זה היה משהו שהוא ידע, משהו שהוא יכול לשלוט בו. "המטרה הראשית שלך היא למצוא את אמיר, ולדווח לנו על מיקומו," דקל הדגיש. "איך מדווח? זו הנקודה השלישית." **שלב שלישי: נהלי חירום ותקשורת.** "אין לך מכשיר קשר רגיל," אמר דקל. "מכשירים כאלה ניתנים ליירוט בקלות. אתה תקבל מכשיר נייד פשוט – נוקיה ישן – מוצפן ברמה גבוהה. תיאורטית, הוא לא ניתן לפריצה. אבל אסור לך להשתמש בו אלא כדי לתקשר איתנו." דקל שלף מהכיס שלו טלפון קטן, מרובע, ישן. הוא נראה כמו צעצוע. "זיהיתי את המכשיר הזה," אמר אוריאל. "זה מכשיר שמשמש להגנה על נתונים. קשה מאוד לזהות אותו כמשדר." "אתה רואה, אוריאל? אתה לא חסר תועלת," אמר דקל, בפעם הראשונה עם נגיעה קלה של הערכה בקולו. "הטלפון הזה מכיל רק מספר אחד. שלי. רק לשיחות חירום קצרות. דקה וחצי של זמן אוויר, לא יותר." "אז אני צריך לחפש את אמיר, להשיג את המיקום, להתקשר אליך, ולנתק?" "כן," אמר דקל. "ואז אנחנו נעשה את השאר. אנחנו נשלח צוות חילוץ. זה התפקיד שלך. לשרוד, למצוא את המיקום, ולשלוח את הקוד. הקוד הוא פשוט: 'הגיע הזמן'. זה אומר לנו שאתה עם מידע חיוני. אם אתה אומר 'הגיע הזמן, גשם יורד', זה אומר שאתה עם אמיר. דקה וה-GPS של המכשיר שלך יעביר לנו את הנתונים המדויקים, ואז המכשיר יושמד מרחוק. אתה מבין?" אוריאל ניסה לעכל את כל זה. "מה יקרה אם הם יתפסו אותי עם הטלפון הזה?" "אם הם תופסים אותך עם המכשיר הזה, אוריאל, אתה מת," אמר דקל, בלי להתייפייף. "לכן, הטלפון הזה חייב להיות מוסתר במקום שבו אף אחד לא יחפש אותו. אתה תשמור אותו איתך כל הזמן." דקל הציג פתרון יצירתי. "תא אחסון נסתר. תשתף פעולה עם הטכנולוגיה, אוריאל." הוא הסביר לאוריאל איך הטלפון ימוקם בתוך תא נסתר קטן שיתפר לשרוול המעיל שלו, בצורה שלעולם לא ייראה. "מקום מסתור שני," דקל הניח על השולחן מפה קטנה, מודפסת, של ביירות, עם סימון קטן של כנסייה עתיקה. "אם הדברים משתבשים, אם אתה מאבד קשר, אתה מנסה להגיע לכנסייה הזו. יש שם נקודת מגע אחת. לא לבוא אלא אם אתה חייב. זה קשר חד-פעמי. תגיע ביום שלישי הקרוב, בין שתים לארבע. אם אתה לא מצליח – אתה לבד." זה הרגיש לא מציאותי. כל התוכנית הזו הייתה מופרכת. "ומנין לי לדעת שאתה לא זה שזרק את אמיר לשם בכוונה?" שאל אוריאל, האומץ בא משום מקום. דקל נעצר. הוא הסתכל על אוריאל במבט חודר, אבל הפעם לא היה בו איום. רק סוג של עייפות עמוקה ופנימית. "אוריאל, אני מבין את החשדנות שלך," אמר דקל. "אני מבין שאתה כועס. אבל אני יכול להבטיח לך דבר אחד: אני לא הבוגד. אני רוצה את אמיר בחזרה. אם הייתי רוצה להרוג אותך, לא הייתי שולח אותך לשם כ'סוכן' חכם. הייתי נותן לך שריפה בבטן ומעיף אותך לביירות כאידיוט. אתה האשם היחיד, ואני צריך שתתקן את הנזק שנגרם בשל חוסר האחריות שלך. אתה חושב שפריצה למחשבי המוסד זה רק 'כיף'? אתה משלם את המחיר עכשיו. אבל אם תצליח, אם תחזיר את אמיר – אולי יימחקו החובות." אוריאל שתק. הוא לא האמין לדקל במאה אחוז, אבל הוא גם לא רצה לשבת עשרים שנה בכלא. "אז... זו ההכשרה?" שאל אוריאל. "מפות, טלפון קטן, וסיפור כיסוי?" "וזהות מחודשת," אמר דקל. "במשך השעות הקרובות, אתה תתרגל את הזהות של יונתן כהן. אתה תדבר איתי רק באנגלית. אתה תלמד את המסמכים האלה בעל פה." דקל הצביע על ערימת דפים נוספת, שהכילה מידע על עולם ההאקרים המחתרתי בלבנון, שמות של אנשי מפתח שהיה עליו לזהות, וסלנג טכנולוגי. הוא התחיל לשנן, מוחו פועל כמו מכונה. האנגלית חזרה אליו בקלות יחסית. הוא ידע איך להישמע כמו טכנאי מחשבים בינלאומי, מתוך השעות האינסופיות שבהן שיחק ברשתות זרות. הוא תירגל את המבטא, את הסיפור. "Hello, I'm Jonathan Cohen. I’m from up North, near Toronto. I just want to find some work, you know, the challenging kind." דקל היה נוקשה. הוא תיקן את שפת הגוף של אוריאל, את המבט שאינו מסתכל לאנשים בעיניים. "אתה צריך להפגין ביטחון עצמי, אוריאל. אתה לא חרדי נחבא אל הכלים. אתה האקר שחושב שהוא חכם יותר מכולם." הם עברו על המפות. דקל הדגיש: "ביירות היא עיר מסוכנת. דע תמיד איפה אתה. תחזיק בכסף המקומי בצורה שונה. אסור שיימצאו עליך מטבע ישראלי או דולר אמריקאי." הוא קיבל חבילה קטנה של לירות לבנוניות, קצת אירו. "תתנהג כאילו הכסף הזה הוא כל מה שיש לך. הם לא יאמינו לסיפור המסגרת אם תופיע עם ערימת מזומנים." אוריאל התאמן לדבר על טכנולוגיה, על פריצות, על רשתות VPN. הנושאים האלה היו טבעיים לו. הוא מצא שהכאב בגופו כמעט ונשכח כשהוא התמקד במשימה. זה היה כמו משחק מחשב מסובך, והוא היה טוב במשחקים כאלה. "זכור," דקל חזר והדגיש. "אל תהיה גיבור. אתה לא חייל. אתה רק הפיתיון. אמיר הוא המטרה. אנחנו חושבים שאם תתבסס שם, הוא ינסה ליצור איתך קשר. אם הוא חי, אם הוא רואה אותך, הוא יזהה את חלון הזמן. אבל זה מסוכן. אתה לא אשת קשר של אמיר, אתה רק דמות." "למה אתה חושב שאמיר יזהה אותי?" שאל אוריאל. "הוא ראה תמונה שלי אולי? אין לי מושג איך אני נראה בעיניו." צחוק קטן יצא מדקל. "אמיר הוא סוכן מיומן. הוא ראה תמונה שלך, הוא קרא את התיק שלך, הוא יודע מי אתה. זה חלק מהתיסבוכת. הוא יודע שהפלת אותו. הוא ירצה לעבוד איתך כדי לצאת מהמצב." "אם הוא חף מפשע, אולי הוא ינסה להרוג אותי," אמר אוריאל. "אחר כך," ענה דקל בפשטות. "קודם יחולץ. החילוץ הוא לפני הנקמה. אמיר מקצוען. אתה סמוך על זה." הזמן טס. החדר הקטן הפך לסביבת למידה אינטנסיבית. דקל לא הראה רחמים. הוא הפציץ את אוריאל בפרטים, סיפורים, שמות. "תאשר שוב את שמות אנשי הקשר שלך במוסקבה ובאיסטנבול בזהות הכיסוי שלך," דרש דקל. "דימיטרי במוסקבה, קשר לתוכנות זדוניות. פאטמה באיסטנבול, היא מעבירה חומרה רגישה. אף אחד מהם לא קיים באמת," אמר אוריאל, משחרר את המילים באנגלית שוטפת. "טעות," אמר דקל. "דימיטרי קיים. פאטמה קיימת. אתה לא יודע מי הם, אבל הם שם. אם תפגוש אותם, תתנהג כאילו אתה מכיר אותם. הם ידעו מי אתה. הם יצפו ממך להיות זהיר." דקל הכין תוכנית גיבוי. הוא הדריך את אוריאל להשתמש בתוכנת הצפנה פשוטה שתהיה מושתלת על הטלפון שלו, כגיבוי לתקשורת, במקרה שיאבד את "נוקיה הסודי". "היא מיועדת רק למקרה חירום מוחלט," אמר דקל. "אם אתה חייב לשלוח טקסט, אתה משתמש בזה, אבל זה גלוי. אז רק פרטים חסרי משמעות, כמו 'הדוד שלח את המפתח'." לקראת סוף ההכשרה, דקל העביר לאוריאל תיק קטן, שחור. "כסף, מסמכים. שים את זה מתחת לחולצה. זה חגורת גוף." אוריאל שם את התיק. זה היה לא נוח, אבל נסבל. "תאשר את שמות הרחובות הראשיים במחוז הדרום," דרש דקל. הוא הצביע על המפה. אוריאל המשיך לשפוך מידע: "כביש הראשי, רחוב חמרה, אזור ביר אל עבד, לידו הג'אמיר, והכבישים שמקיפים את מחנה הפליטים." הוא ידע את זה טוב יותר ממה שידע את רחובות מרכז תל אביב. בדיוק בשעה חמש לפנות בוקר, העייפות של אוריאל הפכה לפחד גולמי. דקל הניח יד על כתפו של אוריאל. "אתה מוכן, יונתן כהן. זכור: עשה את העבודה, אל תיתפס." הם קמו. דקל הוביל את אוריאל דרך כמה דלתות נוספות, למחתרת ככל הנראה. אוריאל לא ראה אור יום מאז שנעצר. הם נכנסו לחדר גדול, שקט. באמצע החדר עמד מסוק קטן, פתוח. דמויות בשחור המתינו בפנים. "זה הרגע," אמר דקל. "אתה עולה על המסוק הזה. הוא יטיס אותך לנקודת ההטסה. משם, מעבר לגבול." אוריאל עצר. העיניים שלו התרוצצו. לבנון. זה קורה עכשיו. "אה, דבר אחרון," דקל נזכר. הוא שלף שקית קטנה, אטומה. בתוכה, שום דבר. "אם אתה צריך לשלוח דגימה ביולוגית, שים את זה בפנים. אנחנו נחתום את זה ונגיד לך מה לעשות. זה קצת טכני, אבל אתה תדע בדיוק איך לעשות את זה במקרה חירום." "דגימה ביולוגית?" אוריאל לא הבין. "שערה, טיפה של דם, כל דבר שיכול להוכיח שאתה חי ובריא, אם ננתק קשר. זה מיועד לעקבות שאנחנו נחפש אם תיעלם." דקל לא נתן לו זמן לחשוב או לשאול. הוא דחף בעדינות את אוריאל לכיוון המסוק. "בהצלחה, יונתן כהן. אנחנו נחכה לשיחה שלך." אוריאל טיפס פנימה, מתיישב מול איש בשחור שלא אמר מילה. דלת המסוק נסגרה עם קליק. המסוק התחיל להשמיע רעש חזק, להבים מסתובבים במהירות. הרצפה רעדה. ואז הדבר התרומם, בנסיקה מהירה, משאיר את הבסיס התת-קרקעי מאחוריו. אוריאל הביט מטה, דרך חלון קטן, אל עבר הארץ החשוכה שמתחתיו. הוא לא ידע לאן הוא הולך, או אם יחזור. הוא הכיר רק את הסיפור שלו: יונתן כהן, האקר קנדי שבורח מעצמו, בדרכו למצוא עבודה מסוכנת בביירות. ואיפה שהוא שם, אמיר מחכה. המסוק המשיך לטוס, הצליל מחריש אוזניים, והוא נכנס עמוק לתוך החשיכה. כשהגיעו לגבול, המסוק נחת במהירות ביער חשוך. שני אנשים נוספים חיכו שם, לבושים בבגדים שחורים. הם לא אמרו מילה. אחד מהם הצביע על שביל קטן. דקל יצא מהמסוק, נשען על הפתח. "הגעת לנקודה. מכאן - אתה הולך לבד. אמרתי לך את כל מה שאתה צריך לדעת. בהצלחה." אוריאל יצא. האוויר היה קר, ריח של אדמה רטובה. הוא הרגיש את התיק הקטן צמוד לגופו. הוא חבש את הכובע של יונתן כהן, מחליף את הנשימה העייפה שלו בנשימה של ביטחון מזויף. הוא התחיל ללכת בשביל הקטן, נבלע בתוך החשיכה. מעבר לגבול, החלק המרושע של המזרח התיכון המתין לו. האדמה לא הייתה אדמה ישראלית יותר. הוא שומע קולות רחוקים של מכוניות, ואת רחש הרוח בין העצים. הוא יודע שהמרחק הפיזי הזה בין שתי המדינות היה אפסי, אבל המרחק המנטלי היה עצום. אוריאל המשיך ללכת, צעד אחר צעד, הכאב בגופו תזכורת חיה לכל הסיטואציה המופרכת הזו. עמוק ביער, לקח לו זמן למצוא את נקודת המגע הראשונה. דקל אמר שאדם יחכה לו, אדם שיעביר אותו מעבר לקווים. כשהגיע לקרחת יער קטנה, אור קלוש זרח מאחורי עץ עבות. אוריאל התקרב בזהירות. "יונתן?" קול עמוק, מבטא ערבי דק, שואל. אוריאל עצר, השרירים מתוחים. הוא לא יכול לטעות עכשיו. "כן," הוא ענה באנגלית, "איפה אתה?" דמות יוצאת מתוך הצללים. גבר גבוה, לבוש בפשטות. הוא לא נראה כמו חייל, יותר כמו איש כפר פשוט. "בוא איתי," אמר הגבר. אוריאל הלך אחריו, לתוך החושך העמוק של יער לבנון. המסע התחיל. תוך דקות ספורות הם הגיעו לרכב שטח ישן, נראה מוזנח. "תכניס את עצמך מאחור," אמר הגבר. אוריאל נכנס. הריח של עפר ודלק מילא את האוויר. הרכב התחיל לנסוע, הנסיעה הייתה קופצנית ולא נוחה. הוא ראה צללי גבעות חולפות על פניו. הדרך נמשכה שעה ארוכה, מסובכת, משובשת. בסביבות שבע בבוקר, כשהשמש החלה לעלות, הם הגיעו לבית קטן, מבודד, שנראה כמו חוה ערבית ישנה. "תחכה כאן," אמר הגבר, מוציא אותו מהרכב. בתוך הבית, בפנים, ישב גבר נוסף, מבוגר יותר, שפם כסוף, מביט באוריאל. הוא נראה רציני, חובש כאפיה על ראשו, חליפה אזרחית פשוטה. הוא לא נראה אלים, יותר כמו מנהל. הגבר המבוגר הביט באוריאל, בחן אותו מלמעלה למטה. הוא דיבר ערבית. השליח תרגם. "הוא שואל אם הבאת את ה'מתנה'." המתנה. דקל לא אמר לו על שום מתנה. אוריאל השתמש בסיפור הכיסוי. "אני יונתן כהן. אני טכנאי מחשבים. אני מחפש עבודה. מה אני אמור להביא?" הגבר המבוגר התיישר, קם מהכיסא, וניגש אל אוריאל. הוא דיבר אנגלית שבורה, אבל מובנת. "אנחנו יודעים מי אתה, יונתן כהן. אנחנו יודעים שאתה מישראל. ואנחנו יוד