Chapter 1: שלושה מסכים אוריאל שקע עמוק בתוך הכיסא הגיימינג המרופט שלו, העיניים שלו נעות במהירות בין שלושת המסכים שניצבו מולו כמו חומת אור כחלחל. המסך האמצעי הציג את המשחק עצמו - FPS מקוון שבו הוא כבר השקיע הרבה יותר שעות ממה שהוא מוכן להודות בפני מישהו. המסך הימני הראה את הצ'אט של הקבוצה, הודעות טקסט שעפו למעלה כל שנייה, וקללות באנגלית עם הטעות הכתיב שמאפיינת גיימרים בשלוש לפנות בוקר. המסך השמאלי - סטרימים של שחקנים אחרים, כי למה לא. האוזניות הכבדות לחצו על האוזניים שלו, בידוד מושלם מהעולם שמחוץ לחדר הקטן הזה. העולם האמיתי יכול להמתין. תמיד יכול להמתין. "אני הולך שמאלה," הוא מלמל לתוך המיקרופון, "תכסו לי מצפון." הדמות שלו במשחק רצה בין הריסות בניין, הנשק הווירטואלי מורם ומוכן. הפעולות היו אוטומטיות עד כדי כך שהמוח שלו כמעט לא היה מעורב - רק רפלקסים, שנים של תרגול. שקית החטיפים הפתוחה לידו כמעט ריקה. הוא הושיט יד מבלי להסיר את המבט מהמסך, אצבעות מחפשות את השאריות התפוחות בתחתית השקית. מתי בדיוק הוא פתח אותה? שעה? שעתיים? זמן זה מושג מעורפל כשמשחקים. "אויש, מת לי," אמר מישהו בצ'אט הקולי, מבטא אמריקאי כבד. "אמרתי לך לא לצאת," אוריאל השיב, עיניו עוקבות אחרי התנועה במסך, "עכשיו תחכה לרספאון." מאחורי הדלת הסגורה של החדר שלו, הדירה המשותפת חיה את החיים שלה. קולות של השותפים נשמעו עמומים דרך הקיר - צחוק, מוזיקה מרחוק, מישהו טרק את הדלת של המקרר במטבח. שלושה בחורים שגרו ביחד בדירה קטנה בדרום תל אביב, כל אחד עם הסיפור שלו איך הגיע לפה. אוריאל לא ממש דיבר איתם על העבר שלו. הם ידעו שהוא חרדי לשעבר, זה היה די ברור מהפאות שהוא גזז לפני שנתיים, אבל הפרטים? לא באמת מעניין אף אחד. והוא העדיף ככה. העולם בתוך המסך פשוט יותר. יש מטרות ברורות, כללים מוגדרים, ואפשרות תמיד להתחיל מחדש אם משהו השתבש. לא כמו שם בחוץ, לא כמו בבית שממנו הוא ברח, לא כמו המבט של אמא שלו בפעם האחרונה שהוא ראה אותה. "Cover me, cover me!" צרח מישהו באוזניות. אוריאל הגיב אוטומטית, הדמות שלו פתחה באש לכיוון אויב שהופיע מאחורי פינה. הדיוק היה טוב, מספיק כדי להוריד את היריב. הצ'אט התמלא בתגובות. "Nice shot!" "GG man" הוא חייך. פה הוא טוב במשהו. פה יש לו שליטה. השעון בפינת המסך הראה 02:34 בלילה. מחר - טכנית היום - אין לו שום תוכניות. אין עבודה קבועה, רק פרויקט פרילנס קטן של בניית אתר לאיזה עסק קטן שאמור להיות מוכן בסוף השבוע. הוא יספיק. תמיד מספיק. איכשהו. "עוד סיבוב אחד," הוא אמר לעצמו, בדיוק כמו שאמר בסיבוב הקודם, ובסיבוב לפני זה. המסך הימני הבהב בהודעה חדשה מהדיסקורד - מישהו שיתף מם על הממשלה. הוא התעלם. פוליטיקה זה משהו שהוא מנסה לא לחשוב עליו. יש לו את הדעות שלו, כמובן, קשה לא לחשוב על זה כשבא מאיפה שהוא בא, אבל למה להתעסק? הכל רעש. "Reloading," הוא אמר לתוך המיקרופון, הדמות שלו התכופפה מאחורי מכסה. החדר שלו קטן, צפוף, רוב השטח תפוס על ידי השולחן עם המחשבים. מיטה בפינה, ערימת בגדים על כיסא, כמה קרטונים שעדיין לא פרק מהמעבר האחרון. פוסטר של איזה אנימה על הקיר, משהו שקנה באימפולס. זה הבית שלו עכשיו. לא מרשים, אבל שלו. באמצע סיבוב חדש, כשהדמות שלו רצה במסדרון צר במפה, הוא שמע משהו. קול עמום מבחוץ, מעבר לאוזניות. הוא לא הסיר את תשומת הלב מהמשחק - כנראה אחד השותפים הזמין אוכל או משהו. ואז הדפיקות. לא דפיקות רגילות. חזקות, מתמשכות, מסוג שגורם לדלת לרעוד. אוריאל הסיר את האוזניות, הקול של המשחק והצעקות של השחקנים האחרים נעלם. עכשיו הוא שמע את זה בבירור - דפיקות עוצמתיות על דלת הכניסה, והקולות של השותפים. אייל אומר משהו, נשמע מבולבל. "מה קורה?" מישהו שאל. ואז קול אחר, חזק, סמכותי, מהצד השני של הדלת. "פתחו את הדלת מיד, כוחות ביטחון!" הלב של אוריאל דילג פעימה. כוחות ביטחון? פה? עכשיו? הוא קפא במקום, הידיים עדיין על המקלדת, מנסה לחשוב. זה לא יכול להיות בשבילו. למה שזה יהיה בשבילו? הוא לא עשה כלום. בסדר, יש לו קצת תוכנות שאולי לא לגמרי לגליות, ויש לו גישה לכמה שרתים שאולי טכנית הוא לא אמור, אבל זה לא משהו שכוחות ביטחון מגיעים בגללו באמצע הלילה. הדלת נפתחה. הוא שמע את זה, את רעש הידית. קולות של אנשים נכנסים, הרבה קולות, צעדים כבדים. "איפה אוריאל?" הקול היה קר, ממוקד. הדם הפך לקרח. הם בשבילו. הוא קם מהכיסא, התנועה אוטומטית, המוח שלו עדיין לא הדביק את הקצב. אולי זה טעות. אולי הם - הדלת לחדר התפוצצה פנימה. שישה גברים, כולם לבושים בשחור, מדי טקטיים, פנים מכוסות חלקית, נכנסו כמו גל. זה לא היה כמו בסרטים, שם הכל נראה מתואם ואלגנטי. זה היה מהיר, אלים, מבלבל. לפני שהוא הספיק להגיד מילה, שניים מהם היו עליו. ידיים חזקות תפסו אותו מהצדדים, משכו אותו מהכיסא. הוא צעק משהו, לא בטוח מה, ואז הוא היה על הרצפה. הרצפה הקרה. הפנים שלו נלחצו אל השטיח המרופט, הריח של אבק ושאריות חטיפים חדר לאפו. משקל על הגב, ברך, מישהו מחזיק אותו למטה. "תירגע!" קול צעק מעליו. הוא לא זז, בעצם לא יכול היה לזוז. הידיים שלו נמשכו מאחור, וההתחושה הקרה של פלסטיק נכרכה סביב פרקי הידיים. אזיקים. פלסטיק חד שחתך לתוך העור. "אני לא עשיתי כלום!" הוא צעק, הקול יצא מעוות, לחוץ. "מה אתם רוצים?" אף אחד לא ענה. הם לא באו לשיחה. מהפינה של העין, הפנים עדיין צמודות לשטיח, הוא ראה מישהו ניגש למחשבים. איש מבוגר יותר, שיער אפור בצדדים, פנים קשוחים. הוא עמד מול המסכים, העיניים סורקות את המידע. המשחק עדיין פעל, הדמות שלו כנראה כבר מתה על ידי אויב כלשהו. הצ'אט ממשיך לרוץ. האיש האפור אמר משהו לאחד החיילים לידו, והחייל התחיל לנתק את הכבלים. הכל. המסכים, המחשב המרכזי, הכוננים החיצוניים. "אל תגעו במחשבים!" אוריאל צעק, ניסה להתנתק, אבל הברך על הגב לחצה חזק יותר. האיש האפור הביט לעברו, הבעת פנים שאפשר היה לקרוא לה עניין מקצועי. לא שנאה, לא כעס, רק... עבודה. הוא התכופף, הברכיים פצחו קלות, והתקרב אל הפנים של אוריאל שעדיין לחוצות על הרצפה. "איפה הגיבויים?" הקול שלו שקט, כמעט נעים. "איזה גיבויים?" אוריאל חנק את המילים, הלחץ על החזה שלו הקשה לנשום. "אני לא יודע על מה אתה מדבר!" האיש האפור התיישר, הביט על אחד הלוחמים. "חפשו תחת המיטה, בארון, כל מקום שאפשר להסתיר ציוד אלקטרוני." "אתם טועים!" אוריאל צעק, הקול נסדק. "אני לא עשיתי כלום! תשמעו לי!" אחד הלוחמים, צעיר יותר עם פנים שלא הראו שום רגש, התכופף קרוב לאוזן שלו. "עדיף שתשתוק," הוא אמר בקול יבש, ללא טון, "ותאזין היטב למה שהולך לקרות עכשיו." האימה התחילה להיכנס באמת. זה לא טעות. הם יודעים מי הוא. הם מחפשים משהו ספציפי. אבל מה? מה הוא עשה? החדר התמלא בפעילות - הלוחמים מסובבים כל פינה, פותחים מגירות, בודקים מתחת למיטה. אחד מהם משך את הארון, הבגדים נפלו החוצה. תמונה של אמא שלו נפלה מאחד המדפים, הזכוכית נסדקה על הרצפה. הוא ראה את זה והמחשבה הראשונה הייתה שהיא תהיה כועסת. מחשבה מטופשת, במצב הזה, אבל המוח עובד מוזר כשאתה שוכב עם הפנים על הרצפה ואזיקים על הידיים. "מצאתי כונן חיצוני," אחד מהם קרא. "קחו הכל," האיש האפור הורה. הם ארזו את הציוד בשקיות שהביאו איתם, מקצועיים, מהירים. כל הזמן הזה אוריאל מוחזק למטה, נושם את האבק של השטיח. הלב שלו פועם כל כך חזק שהוא בטוח שהם שומעים. המחשבות רצות - אולי באמת יש משהו שהוא עשה? איזו תוכנה שהוריד? איזה שרת שהוא נכנס אליו מתוך סקרנות? הוא ניסה לחשוב, אבל הכל היה טשטוש. "מוכן להעברה," אחד הלוחמים אמר. "טוב," האיש האפור אישר. "תעלו אותו." הברך התרוממה מהגב. הידיים החזקות תפסו אותו מהצדדים והרימו אותו על הרגליים. הרצפה התנדנדה, או אולי זה הוא שהתנדנד. הדם חזר לפנים והרגשת העקצוץ התפשטה במהירות. "לאן אתם לוקחים אותי?" הוא שאל, הקול נשמע זר באוזניים שלו. "יש לי זכויות, אני רוצה עורך דין!" אחד הלוחמים צחק, צחוק קצר וחסר הומור. "עורך דין. כן, בטח." הם גררו אותו החוצה מהחדר, דרך המסדרון הקטן של הדירה. השותפים עמדו בצד, הפנים מזועזעות, מבוהלות. אייל פתח את הפה, אולי התכוון לומר משהו, אבל אחד הלוחמים הביט עליו והוא סגר אותו מיד. זה לא הזמן להיות גיבור. אוריאל ניסה ללכת, אבל הם המשיכו למשוך אותו קדימה במהירות שהרגליים שלו לא ממש הספיקו. המדרגות. הם לא חיכו למעלית, כנראה באמת איטית מדי להם. ירדו במדרגות בחטף, הוא כמעט מעד פעמיים אבל הידיים שהחזיקו אותו מנעו את הנפילה. הלילה בחוץ היה חם, אוויר כבד של סוף קיץ תל אביבי. רחוב בן יהודה שקט בשעה כזאת, רק מכונית פה ושם. רכב שחור חנה על המדרכה, ממש מול הכניסה, המנוע עדיין דולק, אדים עולים מהמנוע. בלי סימני היכר, בלי שום דבר שמזהה אותו. רק צבע שחור ולוחית רישוי רגילה. הדלת האחורית נפתחה והם דחפו אותו פנימה. הוא נפל על המושב, נחת בצורה לא נוחה כשהידיים אזוקות מאחור. שני לוחמים נכנסו משני הצדדים, סוגרים אותו בתווך. הדלתות נטרקו והרכב זז מיד, בלי הזמנה, בלי חימום. "לאן אנחנו נוסעים?" אוריאל שאל, הקול יוצא חלש יותר ממה שתכנן. שתיקה. השומרים לידו בלי זיז, מביטים קדימה. הנהג מתרכז בכביש. האיש האפור לא נסע איתם, כנראה בא ברכב נפרד. אוריאל הביט דרך החלון, ראה את הרחובות עוברים במהירות. הם נוסעים צפונה, מתוך דרום תל אביב לכיוון... הוא לא בטוח. אולי המרכז? אבל המסלול לא נראה כמו משהו שהוא מכיר. הוא ניסה שוב. "אני רוצה לדבר עם מישהו. אני לא עשיתי כלום." אחד השומרים פנה אליו לשנייה, הבעת פנים שאומרת יותר מדברים - תשתוק. אז הוא שתק. מה עוד אפשר לעשות? המחשבות המשיכו לרוץ, מנסה לעשות סדר. זה לא יכול להיות רציני. אולי זו טעות של מזהה. אולי מישהו השתמש באינטרנט שלו לעשות משהו. או אולי... אולי זה משהו שהוא באמת עשה, משהו קטן, לא חשוב, שהם מגזימים עליו. אבל כוחות ביטחון? באמצע הלילה? זה לא נראה כמו משהו קטן. הרכב המשיך לנסוע, יצא מתל אביב ופנה למסלול לא מוכר. אזור שאוריאל לא ממש הכיר. יותר פתוח, פחות בניינים. הלב שלו המשיך לדפוק, המחשבה על מה שעומד לקרות מרחפת כמו עננה. אחרי מה שנראה כמו נצח, אבל כנראה היה רק עשרים דקות, הרכב פנה לכיוון שער ממתכת גדול. שומר בעמדה, בדיקה קצרה, והשער נפתח. בסיס. צבאי, כנראה, או מודיעין. הבניינים נראו לא מסומנים, פשוטים, מעוצבים להיראות משעממים. הם נכנסו לחניון תת קרקעי, האור מלאכותי וקר. הרכב עצר ליד דלת כניסה, והשומרים פתחו את הדלתות. שוב הידיים החזקות, מושכות אותו החוצה. "זז," אחד מהם אמר. הוא זז. מה עוד יש לו? דרך הדלת, מסדרון ארוך עם תאורה פלורסנטית שגורמת לעיניים לכאוב. קירות בצבע אפור, ריצפה נקייה אבל ישנה. הם הלכו עד לדלת מסוימת, אחד הלוחמים פתח אותה, וזה היה ברור לאן הם מכניסים אותו. חדר חקירות. קטן, מאוד קטן. שולחן מתכת בודד באמצע, שני כיסאות פשוטים. אור חד מהתקרה, ממוקד ישירות על השולחן. הקירות ריקים, בלי חלונות, בלי שום דבר מלבד צבע אפור חלוק. הושיבו אותו בכוח על אחד הכיסאות, האזיקים עדיין חותכים לעור. הלוחמים יצאו והדלת ננעלה מאחוריהם בקליק מתכתי. ואז שתיקה. אוריאל ישב לבד, הנשימה שלו הקול היחיד בחדר. הוא הביט על השולחן המתכתי, ראה את השיקוף העמום שלו בפני השטח. הפנים נראו חיוורות, מבוהלות. הוא נראה צעיר מדי בשביל זה. הרגיש צעיר מדי. כמה זמן הוא יושב פה? עשר דקות? חצי שעה? אין שעון, אין חלון, אין שום דרך לדעת. זה בכוונה, הוא יודע. הם רוצים שהוא יחשוב, יפחד, ילחץ. וזה עובד. המחשבות על הבית, על המשפחה, על אמא. היא תדע על זה? הם יספרו לה? ואם כן, מה היא תחשוב? שהיא הייתה צודקת? שהעולם שבחר לעצמו הוא רק דרך לצרות? הוא ניסה לנוע, לשנות את מצב הישיבה, אבל האזיקים הקשו על זה. הידיים התחילו להרגיש חסרות הרגשה. ואז הדלת נפתחה. קצין נכנס, לא אחד הלוחמים מקודם. אדם במדים, פנים רציניות, גיל אמצע, תיק עבה ביד. הוא נכנס בלי למהר, סגר את הדלת, וניגש לשולחן. הניח את התיק על השולחן, פתח אותו, והתחיל לשפוך החוצה מסמכים. הרבה מסמכים. דפים מודפסים, צילומי מסך, תרשימים. הוא פרש אותם על השולחן, מסודר, מתודי, כאילו הכין מצגת. אוריאל הביט על המסמכים, ניסה להבין. היו שם לוגים של שרת, זה ברור. כתובות IP שהוא לא מכיר. קוד מוצפן שנראה מוכר אבל לא לגמרי. ותמונות - צילומי מסך של... מה זה? הקצין ישב מולו, האצבע מצביעה על תאריכים ושעות ספציפיות בלוגים. "אוריאל," הוא אמר, הקול רשמי, "ה-17 באוגוסט, שעה 03:22 בלילה, מחשב ברשת שלך ביצע פריצה לשרתי מודיעין מסווגים. הנה הכתובת IP שלך." הוא הצביע. "הנה הלוג של הפריצה. הנה הקבצים שהורדו." "אני לא..." אוריאל התחיל, הקול יבש, "אני לא עשיתי את זה." הקצין התעלם, המשיך. "הקבצים כללו מידע מסווג על פעילות בלבנון, כולל מיקומים של סוכנים בשטח." הוא משך תמונה נוספת, צילום של גבר בשנות ה-30, שיער כהה, פנים רציניות. "זה אמיר. סוכן מוסד שפעל בלבנון תחת כיסוי עמוק. ה-19 באוגוסט, יומיים אחרי הפריצה שלך, הוא נעלם. אין קשר, אין סימני חיים. 48 שעות." התמונה על השולחן, הפנים של אמיר, הביטו על אוריאל כמו האשמה אילמת. "אני לא..." הוא ניסה שוב, החנק עולה בגרון, "אני לא פרצתי לשום שרת! אני לא יודע מי זה אמיר! זו טעות!" "הכתובת IP שלך," הקצין אמר, קר ועניני, "המחשב שלך, הרשת שלך. אולי מישהו אחר השתמש בציוד שלך?" "לא! אף אחד לא... אני מאבטח את המחשבים שלי!" אוריאל התגונן, מרגיש כמה מגוחך זה נשמע. "אני רק עושה פרויקטים קטנים, קוד פתוח, כמה משחקים, שום דבר..." הקצין פתח תיקייה נוספת והוציא צילום מסך של קוד. "זה מוכר?" אוריאל הביט. הקוד נראה... כן, בעצם, קצת מוכר. זה סקריפט שהוא כתב לפני כמה חודשים, משהו שניסה בשביל פרויקט אישי. אבל לא ככה. זה שונה, מתוקן, משודרג. "זה... זה בוסס על משהו שכתבתי, אבל אני לא עשיתי את זה," הוא אמר, הקול נואש. "מישהו לקח את הקוד שלי ושינה אותו!" "כמובן," הקצין אמר, הטון מזייף אמונה. "מישהו אחר. שהשתמש במחשב שלך, ברשת שלך, בקוד שלך, וחשף סוכן שלנו לסכנת מוות." "זו טעות! אני לא..." הקול של אוריאל עלה, הפאניקה גוברת. "לא טעות," הקצין חתך, הקול נעשה קשה יותר. "יש לנו ראיות מוצקות. פריצה שיצאה מהרשת שלך, קוד שאתה כתבת, וסוכן שנעלם בעקבות זה." אוריאל הרגיש את הקירות מתקרבים. זה לא הגיוני. שום דבר מזה לא הגיוני. אבל הם לא מקשיבים. הם כבר החליטו. "יש לך מושג," הקצין אמר, מתכופף קדימה, הפנים קרובות יותר, "כמה נזק עשית? סוכן בשטח, חשוף, כנראה בידי אויב, וזה בגללך." "לא!" הדלת נפתחה שוב. אדם אחר נכנס, והאווירה בחדר השתנתה מיד. האיש הזה היה שונה מהקצין - חליפה מגוהצת, אפורה כהה, עניבה מסודרת. פנים של מנהיג, מישהו שרגיל לשלוט. נוכחות שמרגישים לפני שרואים. דקל. הקצין קם מיד מהכיסא, כאילו ציפה לזה. דקל הנהן לו בתנועה קלה, והקצין יצא, סגר את הדלת מאחוריו. דקל משך את הכיסא, ישב במקומו של הקצין, אבל לא בחיפזון. הוא לקח את הזמן שלו, סידר את השרוולים של החולצה, הביט על המסמכים על השולחן כאילו רואה אותם בפעם הראשונה. ואז הוא הביט על אוריאל. השקט היה מעיק. "אוריאל," דקל אמר, הקול רגוע, כמעט נעים, "אתה יודע למה אתה פה?" "לא..." אוריאל התחיל, אבל דקל הניח אצבע על השפתיים. "לא משקרים לי," דקל אמר, עדיין בקול רגוע, "זה רק מבזבז זמן." אוריאל בלע, הגרון יבש. דקל התכופף קדימה, קצת, הידיים מחוברות על השולחן. "יש לך שתי אפשרויות, אוריאל. האפשרות הראשונה - אנחנו הולכים למשפט. פומבי, תקשורת, כל העיתונים. בחור חרדי נושר שפרץ למחשבי הביטחון וחשף סוכן למוות. המשפחה שלך, ההורים, האחים, כולם יראו. כולם ידעו. הקהילה שממנה באת תדע. איך זה יראה, לדעתך?" הדם ירד מהפנים של אוריאל. המחשבה על אמא שלו רואה את זה בחדשות, את האבא, את האחים הקטנים. הבושה. "אפשרות שנייה," דקל המשיך, הקול נשאר רגוע, מתון, כמו מציע עסקה עסקית, "אתה לוקח אחריות. לא במשפט. במשימה. אתה תסע ללבנון, תמצא את אמיר, תתקן את מה שעשית. סודי, שקט, בלי תקשורת. תצליח - תחזור הביתה, הכל נגמר. אף אחד לא יודע." אוריאל בהה בו, המילים לא נכנסות. "אבל... אבל אני לא עשיתי כלום!" דקל נאנח, קל, כאילו שמע את זה הרבה פעמים. "אולי. אולי באמת זה לא היה אתה. אבל הראיות אומרות שכן. והשאלה היא לא מה קרה באמת, השאלה היא מה אתה עושה עכשיו." הוא עמד, סידר את העניבה שלו, הביט על אוריאל מלמעלה. "תחשוב על זה," דקל אמר, פנה לדלת. "יש לך זמן. לא הרבה, אבל קצת." הוא פתח את הדלת, נעצר על המפתן. "אגב," הוא אמר בלי להסתובב, "אמיר לא ראו 48 שעות. כל שעה שעוברת, הסיכוי שהוא עדיין חי יורד." ואז הוא יצא, נעל את הדלת מאחוריו. אוריאל נשאר לבד בחדר, השקט חונק, המחשבות רועמות. שתי אפשרויות. ושום דרך טובה לבחור.