Chapter 2: רמז מבריק בעפר אדי התכופפה, עדיין אוחזת במקל הקטן שמצאה. היא נגעה שוב בקצה החפץ המתכתי, מנסה לגרד אותו מהאדמה הקשה. המשטח היה כמעט בלתי ניתן לעיבוד יבש ועכור, מעורב באבק ובמעט אדמה חולית. החפץ היה דבוק חזק יותר ממה שציפתה. ארי התקרב עוד יותר, לוקח את המקל מידה. הוא צחקק קצת, למרות המתח. הנה הם, עולים חדשים בישראל, משחקים בבלשים בגינה לא מטופחת בשש בבוקר. כלי העבודה שלנו לא מספיק טובים, אמר. הוא ניגש אל שיח קרוב, שבר ענף שהיה מעט יותר עבה, וניגש חזרה אל המקום. תאירי נכון. אדי כיוונה את אור הפנס הזעיר של הטלפון. קרן הדקה נפלה בדיוק על החפץ המבריק. ארי דחף את קצה הענף תחתיו. הוא נאלץ להפעיל כוח קטן. החפץ השתחרר בסוף בבת אחת, יוצר צליל 'קליק' קטן. הוא נפל על האדמה הרכה יחסית בכיוון ההפוך, קרוב יותר לגדר. יש! אמרה אדי. הבא אותו. רגע, אמר ארי. הוא הביט סביבו, מחפש דרך להרים אותו מבלי לגעת בו. הם לא רצו להשאיר עליו טביעות אצבעות, או גרוע מכך, לשנות משהו. . אולי צריך לשמור על זה. הסביבה לא הציעה כפפות חד-פעמיות או משהו שיכול לשמש כמגפון. אדי התרוממה. היא לבשה פיג'מה ארוכה ובקושי יצאה מהבית. עכשיו היא הבינה שצריך לחשוב מעבר. בוא נכניס אותו פנימה, אמרה. אני אביא שקית ניילון מהמטבח או איזו מפית. הם הסכימו. ארי השתמש בענף שוב, מגלגל את החפץ המתכתי מעט כדי לראות אותו טוב יותר. הוא הבחין שהוא בצורת עיגול לא מושלם, עם חתיכות קטנות של מה שנראה כמו בד או משהו דומה עדיין דבוקות לקצוות. כנראה שהוא נתלש ממקום כלשהו בכוח. הם נכנסו דרך הדלת האחורית. ארי השתמש במקל כדי לדחוף את המתכת אל קופסת פלסטיק קטנה שהייתה מונחת על כיסא במטבח. הוא הזיז את הכל בזהירות רבה, כאילו זו פצצה קטנה. הם נשמו לרווחה, יודעים שהם לבד. ההורים עדיין ישנים בקומה השנייה, וביתם היה רועש כשהכל עובד בו, אבל שקט מאוד באמצע הפסקת שינה לילה. אדי סגרה את הדלת בשקט. הם עלו אל חדר השינה של ארי, והתיישבו ליד השולחן המאולתר שהיה מיועד לשיעורי העברית והלימודים החדשים. הם הניחו את קופסת הפלסטיק באמצע. אוקיי, הגיע שלב הניקוי והזיהוי, אמר ארי, כמעט בהתרגשות. אדי הביטה אל החפץ. הוא היה מכוסה בשכבה דקה של לכלוך. זה הקשה מאוד על זיהוי הפרטים. בוא נראה אם יש לנו משהו קטן לנקות איתו, אמרה. היא חזרה למטבח ובאה עם קיסם שיניים וכמה מפיות נייר קטנות. הם התחילו לפעול בעדינות רבה. אדי, שהייתה ידועה יותר בסבלנותה, החלה לנקות את החפץ עם הקיסם, מגרדת את הלכלוך שהצטבר בשיפועים הקטנים של המתכת. ארי החזיק את קופסת הפלסטיק בשביל יציבות, מתרכז בזיהוי. ככל שהעבודה התקדמה, נחשפו פרטים ברורים יותר. המתכת הייתה כבדה ואיכותית, לא סתם פיסת מתכת זולה שנשברה. היא הייתה מעוצבת באופן מורכב. נראה שהבסיס היה עגול למחצה, והחלק העליון נראה כמו ראש קטן, או אולי כנף. אדי ניגבה עם פיסת מפית קטנה, מנסה לנקות כתם צבע ברור יותר. תסתכל, היא אמרה. היו פה צבעים. כאשר הניקוי התקדם, הם הבחינו בכתמים של צבע כתום בהיר וצבע כחול כהה, כמעט שחור. הכתום היה מרוכז יותר בחלק התחתון של העיגול. והכחול הכהה השתרע על מה שנראה כמו החלק המרכזי של הסמל. ארי השתמש בחלק חד של הקיסם כדי לנקות את מה שנראה כמו קווי מתאר של חריטה. הוא זהה משהו. זה מגן דוד אמר ארי בשקט, מנסה להבין מה הוא רואה. ;לא, חכה. זה משולש. שלושה צדדים. לא מגן דוד שלם. תחת לשכבת הלכלוך נחשף סמל חלקי: סוג של ראש של עוף, אולי עיט, עם מקור חד. הראש היה מעל למגן בצורת משולש, עם הפס הכתום בתחתיתו. השאר היה כחול כהה. זאת סיכה, אמרה אדי או תג. משהו שאנשים עונדים על הבגד. תראה. הנה החלק שנשבר. היא הצביעה על הצד האחורי של המתכת. המנגנון שהיה אמור להחזיק את הסיכה לבגד נשבר. רק חתיכה קטנה של מתכת מעוקלת נשארה, כמעט קשה לראות, ושני חורים קטנטנים שהעידו על המקום שבו הסיכה הייתה מחוברת. מישהו איבד את זה כשהוא ברח ארי הביט באדי, עיניו מצומצמות. ;מי שהיה פה בלילה איבד את התג הזה. האפשרות שהדבר שייך לפולש לא הרגיעה אותם. זו הייתה סכנה מוחשית. זה לא היה רק נהמה בחשיכה. זה היה מישהו שלבש תג סודי. אנחנו צריכים לדעת מה זה, אמר ארי .זה בטוח סמל של איזה ארגון או משהו. אולי יחידת ביטחון? אולי כנופיה? הם הפכו את החפץ בכמה זוויות, מנסים להעריך את גודלו. הוא היה קטן יחסית, לא משהו בולט, מה שהצביע על כך שהוא נועד לתפקיד סודי או פחות רשמי. יכול להיות שזו חברה פרטית, העלתה אדי. ;חברת שמירה? עם מגן משולש בצבע כחול-כתום וראש של עוף? לא נראה לי. זה נראה מסוגנן יותר. אולי צבאי? ארי התייאש מהניחושים. העיתון יעזור לנו, נחפש עיתונים ישנים וגם מעכשיו ממש ארי, אמרה אדי. הבעיה הייתה, כמובן, שהם לא ידעו מה לחפש בדיוק. תתחילי עם צבעים, אמר ארי. ;תג כחול וכתום. מגן דוד חלקי, או משולש. אדי התחילה לחפש במהירות .*תג כחול כתום עוף דורס.**סמל מגן משולש ישראל שדות.**יחידות סודיות כחול כתום.* התוצאות עלו במהירות. היו המון תמונות וסמלים, אבל אף אחד מהם לא תאם באופן מלא את התג הקטן שמונח לפניהם בקופסה. הופיעו סמלים של משרדי ממשלה שונים, ושל חברות פרטיות, תראה, אמר ארי, מצביע על תמונה של תג של יחידת מילואים צבאית כלשהי. ;זה דומה למבנה, אבל הצבעים לא נכונים, והסמל שונה לחלוך. זה עיט, שלנו יותר... נץ או בז? הם בילו רבע שעה מתוחה בניסיון להשליך אור על הסיכה. השעון כבר הראה שהזמן דוחק. ההורים שלהם היו אמורים להתעורר בקרוב. היה צורך בצניעות ומהירות. ;אין לנו מספיק עברית כדי לחפש כמו שצריך, סיכמה אדי. אנחנו לא יודעים את השמות המדויקים של היחידות האלה. אולי זה משהו ישן? ארי נשען לאחור. בנץ כהן. הוא סיפר משהו פעם. אדי הרחיבה עיניים. מה בנץ? הוא בקושי יודע את הקשר של השרוכים שלו. איך זה קשור? בנץ כהן היה דמות מוכרת במושבה, נער בכיתה של ארי. הוא היה ידוע לא רק בהסתבכות בצרות תמידית, אלא גם בידע לא ברור שנצבר, מכל מיני מקורות מפוקפקים. הוא היה נוטה לשתף את הידע הזה עם מי שמוכן היה להקשיב. הוא דיבר פעם על כנופיות מקומיות במושבות הוותיקות,הסביר ארי. הוא אמר שלכולם יש סמלים סודיים, או סימנים. הוא סיפר על סיפורים מוזרים שקרו פה לפני שנה. כנופיות? בצוקים? זה מושב חקלאי, אמרה אדי. לא כנופיית פשע מאורגן , הסביר ארי. יותר כמו קבוצות של אנשים שמנסות לשמור על דברים מסוימים. כאלה שחושבות שבגלל שהם פה יותר זמן, מגיע להם יותר. הוא נזכר בשיחה שניהל עם בנץ לפני שבוע. הם ישבו בהפסקה ואכלו גבינות שהביאו מהבית. בנץ התחיל לספר על סמלים חקוקים באבן בגדרות ישנות, ועל משמעותם הסודית לכאורה. ארי דחה את זה בדיוק כמו שאדי דחתה עכשיו – סתם סיפורי בדים של נער משועמם. אבל עכשיו, עם הסיכה המבריקה הזו, הדברים נראו קצת אחרת. ;בנץ אמר שאם רואים איזה ציור עם ראש של חיה וצבע כחול, זה קשור לאיזה קבוצה נסתרת שנקראת 'נפטילי', משהו כזה. הוא אמר שהם חקלאים שונים, שמנסים... ארי ניסה לשחזר את הפרטים מההיסטוריה המקומית המפוקפקת של בנץ. אוקיי, תן לי לחפש 'נפטילי' ו'כנופיה צוקים', אמרה אדי. אדי חיפשה ומצאה אפילו כתבה ישנה בעיתון מקומי על סכסוך קרקעות בין חקלאים. היא גללה בין התוצאות, מנסה לבודד מידע רלוונטי. אין פה שום דבר על סיכות או תגים. זה יותר סכסוכי אדמות, וקצת רכילות. הכללים נגד דרמות בכפר קטן. זה לא מחבר אותנו למה שקרה בגינה. ארי הזיז את הסיכה שוב בתוך קופסת הפלסטיק. אנחנו צריכים מישהו שמכיר את המקום. את ההיסטוריה הזו. מישהו שמבין מתי משהו הוא סתם סמל, ומתי משהו מסוכן. שניהם חשבו על אותה משפחה. משפחת בלומנקראנצמאכר. מוטי וג'קי בלומנקראנצמאכר עברו לצוקים לפני כמה שנים, אבל הם היו חלק מהקהילה הישראלית הרבה יותר זמן מארי ואדי, וגם הגיעו מרקע דומה. הם התייחסו לעצמם כאל ;מנטורים לעולים חדשים בעיקר מבחינה חברתית. הם היו אלה שארגנו לארי ולאדי סיור במושבה, והסבירו להם את הניואנסים החברתיים. הם גם היו האנשים היחידים שארי ואדי יכלו לסמוך שישאירו את העניין בסוד. ;מוטי, אולי,; אמר ארי. "הוא תמיד מדבר על 'המורכבות של צוקים'. אולי הוא יודע. אדי הנידה בראשה. אנחנו לא יכולים לספר לו שמצאנו את זה בגינה שלנו, באמצע אור הירח, אחרי שמישהו נהם עליך. זה יישמע כמו בולשיט מוחלט, והוא יספר להורים שלנו, ואז הם יגידו שאנחנו רואים יותר מדי טלוויזיה הם היו זהירים. ההורים כבר היו מתוחים מהמעבר ומההתחלה הקשה. כל דבר שעלול להעיב על "השקט והשלווה של המושבה" היה מתקבל אצלם בחרדה. נציג את זה כ'משהו שמצאנו היום בבית הספר',; הציע ארי ;אגיד שמצאתי את זה בחווה החקלאית של התלמוד תורה זה נשמע סביר, בהתחשב בכמה שזה נראה מוזר. בסדר. נסחף את זה ככה, הסכימה אדי. ;אבל נשמור את הסיפור על הגינה לעצמנו, נכון? בוודאי. אין טעם להכניס מישהו נוסף לבלגן הזה כרגע. הם החליטו שאדי תתקשר למוטי, כיוון שהיא הייתה יותר רגועה ויכלה לשמור על סיפור הכיסוי. ארי הכין את הסיכה. הוא עטף אותה בנייר סיגריות שנגנב באדישות מאבא שלהם. זה יצר שכבה דקה שתגן על הסיכה מהעברה אקראית של טביעות אצבעות נוספות, וגם על מראה מסתורי יותר, כאילו הסיכה חשובה במיוחד. הריח של חומרי הניקוי והלחות עדיין היה באוויר. הזמן דחק. אדי יצאה בשקט מחדרם והתקשרה למוטי. ;בוקר טוב, מוטי. סליחה שאני מפריעה לך בשעה כזאת. ארי ואני צריכים את עזרתך במשהו שקשור לבית הספר, אמרה, מנסה לייצר קול בוגר ונרגש פחות. מוטי, שקולו היה עמום ומנומנם, ענה במהירות מפתיעה. שלום, אדי. מה קרה? הכל בסדר? אם זה קשור לעברית, את יודעת, אני לא מורה. לא, לא עברית, אמרה אדי. זה יותר קשור למשהו… מקומי. ארי מצא תג מוזר בבית הספר אתמול, הוא לא יודע מה זה. זה נראה לנו חשוב. חשבנו שאולי אתה יודע מה זה אומר. היא שמעה תנועה בצד השני, כאילו מוטי יושב. ;תג? תג של מה? משהו מתכתי, ישן. חלקי. עם סמל. כחול כהה וכתום. ראש דורס, אולי נץ? היה שקט לרגע. אדי נשמה עמוק, ממתינה. מוטי לא ידע מה קורה. אתם יכולים לבוא אליי הבוקר?; קולו של מוטי היה פתאום חד יותר. אני כבר ער. בואו לכאן עוד חצי שעה, לפני שהיום מתחיל לכם בבלגן. בסדר גמור, מוטי. תודה רבה. אדי ניתקה את השיחה וחזרה לחדר. ארי כבר לבש מכנסיים וחולצה רגילה. הוא החזיק את צרור הסיכה בכיס. ;הוא הסכים לפגוש אותנו. עוד חצי שעה, אמרה אדי. ;מעולה. עכשיו, איך אנחנו יוצאים מהבית בלי שההורים יראו אותנו? הם תכננו את המבצע במהירות. ההורים תמיד שתו קפה מול עיתון החדשות בבוקר לפני שיצאו לעבודה. השעה הייתה קרובה ל-7:30. הם יכלו לצאת דרך דלת הכניסה הראשית, תוך העמדת פנים שהם יוצאים לטיול בוקר קצר. כשהם עברו בסלון, ארי הרגיש את המתח עולה. אבא שלו אמר: ;לאן אתם הולכים כל כך מוקדם? רק סיבוב קצר, אבא. צריך קצת אוויר לפני הלימודים, אדי ענתה בחיוך כמעט מושלם. אמא שלהם הביטה בהם מעבר לכוס של הקפה. ;תחזרו בזמן לארוחת הבוקר. בטח,; ענה ארי. הם יצאו החוצה, הולכים במהירות הרגילה של טיול בוקר, אבל ברגע שיצאו מטווח הראייה של החלון הקדמי, הם הגבירו את הקצב. משפחת בלומנקראנצמאכר גרה במרחק של שני רחובות, בבית שנראה דומה מאוד לביתם, רק מטופח יותר, עם גינה מסודרת. האוויר היה קריר וחד. הבוקר של צוקים היה שקט, עדיין מכוסה בערפל בוקר קל שעלה מהשדות. הם הגיעו אל ביתם של מוטי וג'קי. אדי דפקה על הדלת. מוטי פתח. הוא לבש טרנינג משוחרר של בוקר והיה מגולח למחצה. בואו, בואו, אמר, קולו נמוך ומהיר. הוא לא נראה שמח במיוחד, אלא מודאג. הם נכנסו, כמעט נתקלים בחתול שחור שחצה את דרכם במהירות. ארי תפס את החפץ בכיס. ביתם של הבלומנקראנצמאכרים היה חמים ונעים יותר מביתם שלהם, שלמשפחת בר חיים עדיין היה חסר אישיות. הריח של קפה אמיתי וחזק מילא את הבית. "ג'קי הלכה כבר לבית הספר," הסביר מוטי. ג'קי הייתה מורה לאנגלית בבית הספר התיכון המקומי. "שבו. תראו לי את התג הזה." הוא לקח אותם אל שולחן המטבח. האור המלאכותי האיר את משטח העבודה, נותן לפרטים זוהר חד. ארי הוציא בזהירות את הסיכה עטופה בנייר סיגריות. הוא פתח את הצרור והזיז את הסיכה המבריקה החוצה, הניח אותה על מגבת מטבח לבנה. מוטי התקרב. הוא הרכין ראש, בחן את החפץ מקרוב. הוא לא נגע בו. תתאר לי שוב מה זה, אמר מוטי. הוא אמר את זה כאילו הוא מדבר אל מומחה. ;זה תג. מתכת כסף ישנה. היא צבועה בכתום וכחול כהה. יש ראש של נץ או עוף דורס אחר. מתחתיו, סוג של משולש, בצבע כתום וחלק כחול. מוטי עבר על הפרטים. הפנים שלו, בדרך כלל קורנים ופתוחים, נסגרו. הקמטים סביב עיניו נעשו עמוקים יותר. חיוך הבוקר נעלם לחלוטין. הוא השתהה רגע ארוך. הוא סירב לגעת בחפץ, רק עמד מעליו, מביט בו בניתוח. ואמרתם מצאתם את זה איפה? שאל מוטי. בבית הספר הקרוב, בחווה החקלאית ,אמרה אדי במהירות, משחקת את התפקיד כפי שתוכנן. ;הוא נפל כנראה. הוא נותק מהמקום שבו הוא היה מחובר. מוטי לא ענה ישירות לאדי. הוא העביר את מבטו מהתג אל ארי, ואז אל אדי. עיניו של מוטי בדקו אותם, חוקרות אותם. אתם לא יודעים מה זה, נכון? הוא שאל, קולו נמוך באופן בלתי רגיל. לא, בשביל זה באנו אליך; אמר ארי. מוטי התרחק מהשולחן, הולך אל קנקן הקפה, נמנע מלהשקיף חזרה על הסיכה. הפעולה הזו הייתה דרמטית. זה לא תג בית ספר, ולא של חברת שמירה, אמר מוטי, קולו מתהדק. זה סוג של זיהוי. משהו שהיה קיים פה במשך דורות. אבל לא משהו שמדברים עליו. מה זה? דרש ארי, העצבים שלו מתוחים. מוטי חזר, ניגש לארון קטן. הוא הוציא מגבת מטבח נקייה נוספת. הוא הרים בזהירות את הסיכה המעטפת ואת המגבת שעליה הייתה מונחת. הפעולה הזו נועדה להבהיר: לא לגעת. ;זה שייך לקבוצה של אנשים שקוראים לעצמם 'שומרי הגבול', אמר מוטי. הוא אמר את השם בלחישה, כאילו חושש לשמוע אותו בקול רם. זה לא השם הרשמי שלהם, כמובן. אבל ככה מכנים אותם. שומרי הגבול? חזרה אדי. צבא? לא צבא, אלא אנשים מבוגרים, ותיקים. הם רואים את זה כזכותם לדאוג למושבה, לשמור על אופייה, ועל מי שנכנס ומי שיוצא. זה סמל מאוד... מקומי. מאוד סמוי ולמה הם סודיים? שאל ארי. כי הם פועלים מחוץ לחוקים הרגילים אמר מוטי. הם לא שוטרים. הם אנשים שחושבים שיש מסורות שצריך לשמור עליהן, ולא כולם אוהבים את השיטות שלהם. הם... דרקונים. הוא השתמש במילה בעברית, אבל בהגייה זרה, כאילו מדובר במילה שהגיעה משפה אחרת. מה הם עושים? שאלה אדי. הם עוסקים ב... אכיפת ציות. חקלאים, ותיקים, אנשי מפתח בקהילה, חושבים שהם יודעים מה טוב לכולם. הם לא משתמשים באלימות, בדרך כלל. אבל ההשפעה שלהם קשה. הם גורמים לאנשים מסוימים 'להבין' שהם לא רצויים, או שצריך לעזוב. ארי נזכר בלחישה ובריחה המבוהלת. מישהו נתפס במקום שבו לא היה צריך להיות. אולי מישהו ניסה להציץ, והם תפסו אותו. ומה הקשר בין זה לבין הסיכה? שאל ארי, דוחק בו. הסיכה הזו, זהו סוג של סימן מזהה של מישהו שקיבל תפקיד גבוה יותר בתוך המערך שלהם. ראש הנץ, וצבע הכתום הכתום... זה מסמל שימוש בשיטות פחות סטנדרטיות. זה תג של... התחלה של צרה. מוטי הביט בסיכה ביאוש. הוא אמר: אתם עולים חדשים כאן. אתם בקושי הגעתם. אתם לא רוצים להתערב בדברים האלה. אלו דברים ישנים. סכסוכים מקומיים. אתם צריכים להתרחק מזה. מוטי סגר את הסיכה בתוך המגבת, ועשה צעד אחד שלא ציפו לו. אתם צריכים להיפטר מזה, אמר מוטי, בקול תקיף. מיד. אל תראו את זה לאף אחד, ואל תדברו על זה עם אף אחד. זרקו את זה למקום שלא ימצאו אותו לעולם. ואל תחפשו מי הפסיד אותו. אם מישהו יזהה שזה אצלכם... הוא השתהה. ;זה יכול להיות מסוכן מאוד. זה מסמל צרות גדולות במושבה. הסמל הזה, הכתום-כחול, זה לא משהו שמשחקים איתו. מוטי החזיק את צרור הסיכה בידו, כאילו זה חפץ רותח. הוא הושיט אותו בחזרה לעבר ארי. קחו את זה. ולכו. ואל תספרו לי או לאף אחד, שמצאתם את זה אי-פעם. השניים הביטו במוטי. הוא היה מתוח באופן ניכר. הם ידעו שהוא מסתיר משהו. המתח על פניו, הבהילות להיפטר מהחפץ, הרמזים הלא ברורים על 'שומרי הגבול' – כל אלה הצביעו על כך שהם עלו על משהו גדול. ארי לקח את הסיכה בחזרה, עטופה במגבת המטבח של מוטי הפעם. הוא השתמש בזהירות מרות. תודה, מוטי אמר ארי. עכשיו תלכו. אל תדברו על זה. לעולם. מוטי ליווה אותם אל הדלת, פותח אותה במהירות, לא נותן להם רגע נוסף להתמהמה. הם יצאו אל הרחוב, המגבת והסיכה בכיס של ארי. ;מה לעזאזל? לחשה אדי ברגע שהיו מחוץ לדלת. הוא נבהל ממש, אמר ארי. הוא לא סיפר לנו את כל הסיפור. יש פה משהו מאחורי הקלעים. התחושה הייתה כבדה יותר עכשיו. מוטי, שאמור היה לעזור, הפך להיות מקור מחיר הדברים המסובכים. הוא לא רק אישר שזה משהו מסוכן, הוא גם דחף אותם להעלים את הראיה. זו לא התנהגות של מי שמנסה לעזור. זה מי שחושש. הם חזרו הביתה במהירות, יודעים שהם קרובים לחציית גבול בלתי נראית. הם חמקו פנימה אל חדרם, עדיין מנסים לעכל את המידע. ארי הניח את הסיכה בתוך ארון הבגדים שלו, עמוק מתחת לחולצות ישנות. להיפטר ממנה? לא עכשיו. לא אחרי כל המידע הזה. הם היו צריכים לדעת יותר. הם היו צריכים להבין למה מוטי מפחד כל כך. אם הסיכה הזאת מסמלת צרות גדולות, זה אומר שמי שהיה בגינה שלנו בלילה הוא מישהו מה 'שומרי הגבול', אמרה אדי. והוא איבד את הזיהוי שלו כשהוא ברח. או, זה אומר שמישהו שניסה להתגנב או להציץ בגינה הוא קורבן של ה'שומרים', והם רדפו אחריו, והוא הפיל את הסיכה כי היא בכלל של ה'שומרים'. השערות המשיכו לעלות במוחם. הם היו צריכים למצוא דרך לדעת עוד על שומרי הגבול האלה, בלי לעורר חשד אצל מוטי. המידע שקיבלו ממוטי היה לא רק קצה חוט, הוא היה מוקש שהם דרכו עליו. הסמל המבריק היה עכשיו מבריק מסכנה, מבריק במסתורין המקומי שלא היה ידוע להם. מוטי לא הסביר דבר, רק נתן אזהרה, אזהרה חזקה מאוד. הוא נבהל מהראיה של הסיכה, וזה גרם לארי ולאדי להבין שזו מציאה מסוכנת, אבל גם חשובה. הצורך לקבל תשובות גבר על הפחד ממוטי, ומהאיום שדבר עליו. הם לא יכלו להעלים את התג הזה, לא עכשיו. הוא הפך להיות מפתח. מה שהם עולים חדשים, מהגרים, שהיו אמורים להתמקד בקשיי השפה ובמיקום עבודה להורים, פתאום מצאו את עצמם בתוך רשת של סודות ומתחים ישנים. הסיכה המבריקה הייתה הוכחה חותכת שאין להכחיש שהתרחש משהו יוצא דופן בגינתם. ארי נטל את הטלפון שלו, מנסה לחפש שוב. עכשיו עם מילות מפתח חדשות : שומרי הגבול צוקים הוא מצא מאמר ישן, קצרצר, על קבוצת חקלאים שהייתה מעורבת בסכסוך על מים לפני עשרים שנה. המאמר הזכיר את המתיחות המקומית, אבל לא היה בו שום דבר על סיכות או תגים. החולשה שלהם הייתה ברורה: חוסר ידע בשפה ובקודים החברתיים המקומיים. והעובדה שמוטי, המפתח שלהם לעולם הזה, הפך עכשיו לחשוד. אנחנו צריכים למצוא מישהו אחר שיכול להסביר לנו מה זה אמרה אדי. מישהו שלא יפחד. ארי הביט בבגדיו המקומטים. בנץ כהן. אולי הוא יודע פרטים על ה'נפטילי' המסוים הזה? הוא נראה כמי שיודע על כנופיות. אם נשאל את בנץ, זה יתפשט מהר מאוד אמרה אדי. הוא חסר אחריות. אז בזהירות רבה. אני אנסה לשאול אותו באופן כללי, על סמלים. בלי להראות לו את הסיכה. נגלה יותר פרטים. הם ירדו לארוחת הבוקר המתוחה. ההורים עדיין היו בגבול הרגיל שלהם. הם ניסו להיראות נורמליים, להשתתף בשיחות על תכנון הלימודים ושיעורי העברית שהתחילו. זה היה קשה, כשהסיכה המבריקה הוסתרה בארון, מוכנה לגלות סודות נוספים. כשהם סיימו לאכול, הם הלכו לבית הספר יחד, כמתוכנן. ארי חווה תחושה חדשה של התבוננות סביב. הוא חיפש פרטים. בתים, גדרות, אנשים. הוא חיפש את הסימן הכתום-כחול. את ראש הנץ. הוא לא ראה דבר. המכולת, בית הספר, סניף הדואר הקטן. הכל היה נורמלי וחמים ביומו של בוקר מקומי. כשהגיע לבית הספר, הוא ניגש אל בנץ כהן. בנץ עמד ליד לוח המודעות, מתווכח עם מישהו על תוצאות משחק התופסת הלילי. בנץ!; ארי קרא. מה קורה, ארי? מצאת כבר חבר?; לעג בנץ. ארי התעלם מהעלבון הקטן. תגיד, זוכר שדיברנו על סמלים של כנופיות מקומיות? בנץ התרגז. לא כנופיה. זה ארגונים. שומרי ידע. דברים חשובים. ;בסדר, ארגונים. יש לי שאלה. נניח שאתה מוצא סיכה. מתכת. כחול וכתום. ראש דורס. מה זה אומר? בנץ השתתק. הוא הסתכל על ארי במבט חדש, כמעט חוקר. הדיון על התופסת נשכח לחלוטין. מה זה? שאל בנץ. מה מצאת? זה תג של ה'משמר'. המשמר?; המשמר העתיק. זה השם הרשמי של הארגון שדיברתי עליו. אנשים ותיקים. הם משתמשים בכוח המקומי שלהם. כחול וכתום, זה הסמל שלהם. הכתום זה סימן למבצעים מיוחדים. לאף אחד במושבה אסור לדבר על זה. בנץ נשם נשימה עמוקה. מאיפה אתה יודע על זה? מי סיפר לך? סתם, שמעתי שמועות, שיקר ארי. אם מישהו מוצא אחד כזה, מה הוא עושה? תלוי מי הפסיד את זה. אם זה אחד מהם, הוא יחפש את זה. זה ציוד יקר ערך. זה לא סתם סיכה. זה פאנקציה של סמל. זה מראה את המקום שלך במערכת. אם מישהו מצא את זה, הוא צריך להחזיר את זה? להחזיר למי? לשוטר המוזר? בנץ חייך בזלזול. לא. אם אתה מוצא את זה, אתה שורף את זה. אתה ממיס את זה. אתה משליך לביוב. הסיכה הזאת היא כדור שלג. אם היא אצלך, זה אומר שאתה משתייך. ואם אתה לא, זה בעיה. בנץ חזר על האזהרה של מוטי. אבל בדרך פחות דיפלומטית, יותר ישירה. ארי הבין שאין כאן בדיחה. שני אנשים שונים, שתי אזהרות דומות מאוד. תודה, אמר ארי, שהתרחק. הוא ואדי נפגשו בהפסקה.( היא נמצאת בבית הספר ליד ) הוא העביר לה את הפרטים. 'המשמר העתיק'. זה לא נשמע כמו תיאוריית קונספירציה, אמרה אדי. זה נשמע כמו משהו אמיתי. מוטי יודע עליהם, והוא פוחד מהם. והבחור עם הסיכה היה בגינה שלנו. הם המשיכו לחזור לנקודה הזו. הפולש הוא הסכנה. או הפולש הוא הקורבן של הסכנה. בכל מקרה, הסיכה הייתה המפתח. ארי הלך עם אדי לכיוון המכולת המקומית, כאילו הם קונים שתייה. בפועל, הם המשיכו לחשוב על הצעדים הבאים. אם מוטי לא רוצה לדבר על זה, ואף אחד אחר לא רוצה לדבר על זה, אנחנו תקועים עם הסיכה הזו, אמר ארי. אנחנו צריכים לנטרל אותה, אמרה אדי. אם זה מה שמוטי רצה, אולי הוא צודק. השניים נעצרו מול חלון ראווה של חנות כלי בית זולה. בנץ חזר לויכוח התופסת שלו, וכל השאר היו רחוקים. אני לא יכולה להבין למה שמישהו שיש לו תפקיד ב'משמר העתיק' יאבד את הסיכה שלו בגינה שלנו, אמרה אדי. האם הוא נרדף? האם הוא חפש משהו? אולי הוא ברח משהו. נזכר בנהמה שאחרי ה'מי זה' שלי. נמה של מישהו שנתפס. או של מישהו שמנסה להתחבא. הם עמדו שם, יודעים שהם לבד מול המסתורין הזה. הקושי שלהם היה שלא יכלו לתקשר באופן חופשי על הנושא. ארי הציע פתרון: אנחנו צריכים לחזור למוטי. אבל הפעם, לא לשאול. אלא לראות איך הוא מגיב לאיום. אם נגיד לו שמישהו בא לחפש את זה למחרת? אדי התנגדה. לא, הוא יספר להורים שלנו. אנחנו נפנה למישהו אחר. היה במושבה הרבה רכילות על גרשון, הקשיש המריר. הוא היה אחד מהחקלאים הוותיקים שאף אחד לא רצה להתעסק איתו. גרשון היה ידוע בזעמו המתמשך על השינויים במושבה אולי גרשון מכיר את הסמל. אבל לפני שהם הספיקו לתכנן את צעדיהם, נכנסה למשרד הדרגה הגבוהה ביותר של הסיבוך האנושי: מוטי בלומנקראנצמאכר. מוטי נכנס למסדרון בית הספר, נראה לא בנוח ללא אשתו. הוא ניגש אל משרד המנהל. הוא תפס את ארי ליד הכניסה למשרד, כאילו הוא חיכה לו. ארי. אני צריך לדבר איתך. לבד. מוטי משך את ארי הרחק מאדי ומכל שאר התלמידים. הוא נראה כסערה של עצבים. ;ארי, חשבתי על הסיכה הזו כל הבוקר, אמר מוטי, קולו נמוך ודחוס. אני צריך לדעת מאיפה השגת אותה באמת. ארי היסס. אם יודה, הוא יאבד את האמון. הוא חייב לדבוק בסיפור הכיסוי. מוטי, אני אומר לך, החווה החקלאית... אל תשקר לי, אמר מוטי. הוא לא הרים את קולו, אבל הטון היה כה מוצק שהוא כבש את ארי מיד. אני יודע מול מי אני עומד. אני לא בנץ כהן. אני יודע שהסיכה הזו לא הייתה בבית הספר. היא הייתה... במקום שבו הפסד אותה. והדרך שאתה ואדי התנהגתם הבוקר, משהו לא היה מסתדר. מוטי חשב רגע. זה היה בגינה שלכם, נכון? ארי לא ענה. הוא רק השפיל את מבטו. מוטי הנהן באישור עצמי. אני לא רוצה שתפחד, אמר מוטי. אבל אני צריך שתבינו את הרצינות. זה מסוכן יותר ממה שאתם חושבים. ה'משמר העתיק' לא סתם רץ בגינות של אנשים באמצע הלילה. הם מחפשים משהו. או מישהו. אבל מי? שאל ארי. מי איבד את זה? אני לא יכול לספר לכם את כל הפרטים. זה סוד שאי אפשר לחשוף. אתם צעירים. עולים חדשים. נכנסתם למקום שאתם לא יכולים לצאת ממנו. המעשה הטוב ביותר שאתה יכול לעשות הוא לשרוף את הסיכה הזו. להמיס אותה. להעלים אותה. ארי העריך את הכנות של מוטי, גם אם היא הייתה מאוחרת ומוגבלת. מוטי אכן היה מבועת. אתה אומר לי שמישהו חיפש בבית שלנו ? שאל ארי, קולו חנוק. אני אומר לך שלפני שבוע, מישהו התלונן במשטרה על מעקב. אבל המשטרה המקומית... הם לא תמיד מועילים. מוטי לא הביט ימינה או שמאלה, הוא היה ממוקד בארי. הכל מסובך, ארי. יש פה כעסים ישנים. כמו גרשון, הקשיש. הוא מעורב בזה. סכסוך אדמות ישן. זה לא יגמר יפה. מוטי התקרב אל ארי, ידו על כתפו. תקשיב לי. אני רוצה לעזור לכם להשתלב. להורים שלך. הסיכה הזו... היא לא רמז. היא פצצה. תתפטר ממנה ואנחנו נשכח מזה. אני שותק על מה שסיפרת לי הבוקר, ואתה שותק על מה שקרה בגינה. ארי הרגיש את הלחץ. הלחץ להישמע, הלחץ להתאים. הוא הרים את ראשו. אני לא יכול להיפטר מזה, אמר ארי. לא לפני שאני יודע מה קורה. מי הפולש? ומה הוא רצה בגינה שלנו? מוטי נעתר, עיניו מראות על השלמה אומללה. אתה צעיר. אני לא אכריח אותך. אבל אני רוצה שתדע: אם משהו יקרה, אם מישהו ישאל אותך על סמל כחול-כתום, אם תראה משהו מוזר ברחוב... אתה לא יודע שום דבר. אתה לא ראית כלום. ותן לי לשחק את התפקיד של המנטור האכפתי. אני אנסה לקבל מידע, אבל אסור לי להתבלט. אני לא יכול להיות גלוי. מי? שאל ארי. מי יכול לשאול? השוטר. השוטר המוזר. הוא מעורב בזה. אני לא יודע איך. אבל הוא חלק מהמשחק. תתרחק ממנו. מוטי הציץ לכיוון הכניסה, מנסה לראות אם מישהו הקשיב. עכשיו תלך לשיעור שלך. ואף מילה על זה. בשום פנים ואופן. מוטי התרחק, מותיר את ארי אבוד במחשבותיו. הוא עמד שם, ידיו בכיס, נוגע דרך הבד בסיכה המבריקה שמסתתרת. הסיכון הפך להיות מוחשי יותר. ידע ממוטי, שהיה צריך להיות מזור, רק החמיר את המצב. הבית החדש, המקום הבטוח שהם חיפשו, היה בעצם מרכז של סכסוך ישן ונסתר. ארי הביט לעבר אדי, שהצביעה על השעון. הוא חייב ללכת לשיעור. אין לו ברירה. במהלך השיעור, מחשבותיו של ארי נדדו. הוא חשב על הניגוד הדרמטי בין העדינות של הסיכה, שמתאימה לתג פרס או סמל חברות, לבין האלימות והפחד שהיא מייצגת. הוא חזר וחשב על הנהמה ששמע. האם זה היה מישהו מה'משמר העתיק' שנתפס? או אדם רגיל שהיה בתוך סכסוך קרקעות עם גרשון הקשיש? הפחד של מוטי היה מדבק. זה לא היה פחד מתיאוריה. זה היה פחד מחוויה. ארי ואדי לא יכלו להעלים את הסיכה. לא עכשיו. עכשיו כשהם ידעו שהיא אובדן של מישהו חשוב. ביציאה מבית הספר, אדי אמרה לארי: אנחנו לא יכולים לדבר על זה בבית. לא עם ההורים. אנחנו מוכרחים לשמור את זה בסוד. אבל אנחנו גם צריכים לדעת שיש לנו מידע על המשטרה וגרשון והכל. אולי נלך למוטי ונגיד לו ששמענו ממישהו אחר, ונגרום לו לדבר יותר; ;מוטי ישתגע. הוא כבר מתוח. הוא יודע ששיקרתי. הוא רוצה שזה יעלם. הם הלכו ברחוב, כל פרט קטן נראה חשוד. כל מכונית חולפת, כל פנים קמוט של חקלאי ותיק. האם זה מי שנלחם על קרקעות? האם זה שוטר מוזר במסווה? כשהגיעו לבית, הם פנו ישירות לחדר של ארי. ארי הוציא את הסיכה. היא הייתה יבשה ונקייה יותר עכשיו. יש לנו רמז. אנחנו צריכים לדעת מה הוא אומר בדיוק. איך סמל כזה קשור לסכסוך אדמות? אמרה אדי. אולי אם נשאל את בנץ שאלה מכוונת יותר? על הצבעים? מוטי אמר שגרשון מעורב. בוא נתחיל משם. מי זה גרשון? הם לא יכלו לחפש בגלוי. הכל היה צריך להיות נסתר. הם היו צריכים להתנהג כמו עולים חדשים רגילים, עסוקים בבלגן של ההתאקלמות. ארי הביט בחלון. הגינה הייתה נורמלית, שקטה. הצמחייה הלא מטופלת כבר לא נראתה כמו סיבה לביטול אלא מקום מחבוא. הסיכה המבריקה הייתה מוצבת על שולחנו של ארי. הקשקושים על ה'משמר העתיק' הלחיצו אותם, אבל גם סיקרנו אותם. הם ידעו שזה לא עניין קטן. הם שמעו צעדים במדרגות. אמא שלהם עלתה למעלה. הם הסתירו את הסיכה במהירות. אחרי ארוחת הצהריים הגיע מוטי. הוא בא לביתם. הוא ניסה להתנהג נורמלי, לשאול על איך הולך העברית, איך הם מרגישים. אבל עיניו היו מכוונות כל הזמן אל ארי. ארי אמר מוטי, משחק תפקיד של מנטור. אני רוצה להזהיר אותך שוב. אם היית מוצא משהו יקר, היה צריך ללכת למשטרה. ככה זה עובד פה. אם היית מוצא משהו חסר חשיבות... זה שטויות. זה לא יקר, מוטי, אמר ארי. ;זה רק גרוטאה קטנה. גרוטאה קטנה יכולה לגרום לבעיות גדולות. אני אומר לך, תשכח מזה. אל תחפש את הבעיה. מוטי יצא, רמז חדש בראשם. הוא מדבר על להשתלב, על לא ליצור בעיות. אבל הוא באמת מזהיר אותם. בסדר, אמרה אדי. נכון לעכשיו, מוטי רוצה שנעביר את זה הלאה. אבל הוא לא אמר לנו מה יקרה אם לא. אנחנו צריכים להיות זהירים יותר. הם לא יכלו להמשיך להשתמש במוטי בתור מנוף לידע. הוא היה סכנה. אחרי הצהריים ניסה ארי לחפש שוב על ;גרשון קשיש צוקים בקושי מצא משהו. רק איזכור חלקי בכתבה על סכסוך שכנים. הם החליטו שהדרך היחידה היא לצאת ולחפש. לא את הסיכה, שמוסתרת היטב, אלא את האנשים ואת הכעסים הישנים. בוא נתחיל לחפש את המיקום של גרשון הקשיש. אולי נראה סביב הבית שלו אם יש סמלי 'משמר עתיק', הציעה אדי. ארי חשב על הבקשה הקודמת של מוטי. מוטי אמר שמופיעים סכסוכים. אולי מי שהיה בגינה שלהם הוא קורבן של המשמר העתיק. הם הסתובבו קצת במושבה, מנסים להבין את המפה המקומית. הם עברו ליד כמה גדרות ישנות, מחפשים סימנים של סמלים חרוטים, כפי שבנץ תיאר. הם לא מצאו שום דבר. החזרה לביתם הייתה מלאה במתח. הסיכה הייתה הסימן הראשון. היא הייתה מונחת בארון, סודם הפרטי. השלב הבא היה ברור. לשרוד את השבועות הראשונים במושבה, תוך כדי ניסיון בזהירות לחשוף את סיפור ה'משמר העתיק' וגרשון והשוטר המוזר. זה היה קשה, כשהם עדיין נאבקו בלימוד השפה וההתאקלמות. ההתחלה החדשה והבטוחה שהם קיוו לה, הפכה למשהו אחר לגמרי. פתאום, צללים חדשים נפלו על חיי העולים החדשים. הם ידעו שהם לא יכולים להיפטר מהסיכה. היא הייתה הוכחה למשהו אמיתי שקרה בגינתם. ארי הוציא את הסיכה שוב. האור הקלוש נפל עליה. ראש הנץ הכתום-כחול נראה כאילו הוא מביט בהם, מעריך אותם. הם ידעו שעכשיו הם בתוך התעלומה, ואין דרך החוצה. הם עולים חדשים, ומצאו את עצמם בליבה של תעלומה מקומית. מוטי בלומנקראנצמאכר, לאחר שהוא נבהל מהסמל, דחק בהם להעלים את התג הזה מיד, בטענה שהוא מסמל צרות גדולות במושבה. הוא לא הסביר. ארי ואדי נותרו בסוף הפרק עם התחושה שהם נתקלו במשהו מסוכן הרבה יותר ממה שחשבו.