Chapter 3: בנץ כהן והמאורה הסודית ארי החזיק את הסיכה שלו, עטופה במגבת המטבח של מוטי, וכבר ברור היה שזה לא סתם רמז. הוא לא יכול היה להיפטר ממנה. מוטי חשב שזה משהו מסוכן. ארי הסתכל שוב לכיוון מוטי בלומנקראנצמאכר, שעמד במרחק מתון, עדיין מתוח ושומר על עמדתו הכללית. מוטי לא יצר קשר עין, מה שהיה מוזר לכשעצמו; בדרך כלל הוא היה דוחף ידידותי מדי. זה היה סימן ברור שארי ואדי לא טעו בהערכתם לגבי מידת החרדה של מוטי. אדי הצטרפה אל ארי ברגע שמוטי התרחק מספיק כדי לא לשמוע. "הוא מבוהל. הוא יודע משהו שהוא לא מוכן לגלות לנו," אמרה. "הוא יודע ששיקרתי לגבי המקום שבו מצאתי את הסיכה," אמר ארי. "הפנים שלו היו שונים לגמרי כשהוא שאל." "זה לא משנה כרגע," אמרה אדי. "מה שמוטי סיפר לנו – על ה'משמר העתיק', על גרשון הקשיש, על השוטר המוזר – כל זה מאשר שזה לא ביקור גנבים או חלום רע. מישהו ניסה להכניס את הראש שלנו לתוך בור של נחשים, ומישהו אחר השאיר את המפתח בגינה שלנו." הם הלכו לכיוון הכיתה של ארי. בית הספר היה עדיין מקום זר יחסית עבורם, מלא בלחשושים בעברית ושם של מורים שעדיין לא זכרו. המתח שיצר המעבר הקשה שלהם לישראל התערבב עכשיו עם מתח מסוג חדש, הרבה יותר מוחשי. "בנץ כהן זה לא הטוויסט שאני חיפשתי בתעלומה של חיינו, זה בטוח," אמרה אדי. "אבל הוא המקור היחיד שלנו כרגע. מוטי כבר לא רלוונטי כי הוא מנסה להסתיר את הדברים. בנץ פשוט לא מבין מה מותר ומה אסור לשתף." ארי נזכר בצורה הלא אופיינית שבה בנץ הגיב לשאלותיו. בנץ, שבדרך כלל היה מוכן לשטוף את השומע בשטף של חצאי עובדות ורכילות מומצאת, נסוג מעט. הוא נראה מופתע או שפשוט לא רצה להיות מעורב יותר מדי. זה היה נדיר אצל בנץ. "אנחנו לא יכולים להראות לו את הסיכה," אמר ארי. "מוטי צדק. זו פצצה. בנץ ידליף את זה תוך דקה לכל מי שיקשיב." "אז נפנה אליו בצורה אחרת," הציעה אדי. "הוא צריך להרגיש שהוא המומחה הבלעדי שלנו, זה שמספר לנו סודות שהוא יודע. תתמקד ב'מאורה הסודית' או 'מקום המפגש' שלהם. אם ה'משמר העתיק' הזה הוא כנופיית חקלאים ותיקים, איפה הם נפגשים? לא בבית קפה." ההיגיון של אדי שכנע את ארי. הם היו צריכים מיקום פיזי, משהו שהם יוכלו לחקור. זה היה הצעד הבא. להסתכן בשיחה נוספת עם בנץ הייתה עדיפה על חוסר מעש. ארי מצא את בנץ בפינת המסדרון, מתבונן בדף עם ציונים מודפסים. הוא נראה קצת מדוכדך. בנץ, אמר ארי. הוא ניגש בזהירות, מנסה לנתק את בנץ מהסביבה המיידית שלו. בנץ הרים את הראש. ;אה, ארי. מה הפעם? אתה מחפש עכשיו את כל הסודות של צוקים? לא, רק מנסה להבין שיחה שהתחילה," שיקר ארי, משתמש בטקטיקה של אדי. אתה אמרת שכל הדברים האלה, ארגונים סודיים, הם שומרי ידע. כן. נכון, אמר בנץ, גאוותו שבה אליו. ;ה'משמר העתיק' זה לא סתם כמה אנשים בגיל העמידה. יש להם שיטות. כללים. איפה הם שומרים את ה'ידע' הזה? שאל ארי. אם יש להם סמלים, סיכות... יש להם משרד? בנץ צחקק. ;משרד? אתה לא מבין כלום. זה לא כמו סניף של בנק. זה חקלאות, ארי. זה שדה. ז ה מקום שבו הם יכולים לדבר כמה שהם רוצים בלי שמישהו ייכנס להם לשיחה. שום דבר רשמי. שום כתובת. ארי שיחק את התפקיד של התלמיד המעוניין. אבל בטח יש מקום קבוע שהם נפגשים. אם הם כל כך סודיים, הם צריכים להיות מוגנים. מחסן ישן? חורבה? בנץ הסתכל סביב בחשיבות עצמית. אני לא אמור לדעת את הדברים האלה. אנשים כמוני, שיודעים יותר מדי, לא תמיד בטוחים. הוא הציץ בשעון, מעמיד פנים שהוא עסוק. אבל כן, יש מקום. יש להם 'מאורה'. זה מה שקוראים לזה. לא מחסן ישן, זה משהו מסודר יותר. זה מאחז. מאחז? מבנה. לא בתוך המושבה עצמה. זה ליד השדות. בצד המערבי, קרוב יותר לגדר החיצונית. זה מבנה חקלאי ישן שהפך למשהו אחר. זה נראה כמו מחסן ישן, אבל בפנים זה המרכז שלהם. הם שומרים שם דברים. פעם מישהו ראה שם הרבה ניירת ישנה. כנראה המפות והתוכניות האמיתיות של צוקים, מה שהולך ומה שלא הולך. עניינים של קרקעות. דברים ישנים. זה קשור לכל מה שקורה פה. אפילו לגרשון הקשיש. האחז הקטן בכניסה הצית משהו בדמיונו של ארי. זה היה משהו ממשי. למה זה לא ברור לכולם? שאל ארי. כי זה בדיוק ליד המקום שבו האדמה היא של המושבה. זה נראה כמו כל המחסנים האחרים. גג פח, קירות בטון, חלונות מלוכלכים. רק בלילה, אם אתה שם לב, האור שם שונה. כמו מנורת שמן ישנה. בנץ הרים את קולו מעט, נהנה מהדרמה. ;אתה יודע את הדרך בדיוק? שאל ארי. כן. הייתי שם פעם. לא נכנסתי. חששתי. זה מקום שמי שלא שייך לא אמור להיות בו. אבל אם אתה הולך אחרי הרחובות הראשיים של החקלאים, ועוקב אחרי קו הברושים... זה קצת מסובך. אבל אני יכול להראות לך במפה." בנץ הוציא את הטלפון שלו והראה לארי מפה פשוטה של האזור החקלאי. הוא סימן מלבן קטן בתוך מבוך של קווים ישרים. הנה זה. זה נראה כמו מוסך או מחסן כלים. כולם יודעים שזה ישן ושם מאחסנים דברים של המועצה המקומית, אבל זה מכסה. תודה, בנץ, אמר ארי. עזרת לי מאוד. בנץ חייך סיפוק קטן. בפעם הבאה שאתה רוצה לדעת סוד, אל תלך למוטי. מוטי הוא כמו עיתון ישן. אני החדשות המתגלות. ארי חזר אל אדי, שחיכתה לו ליד היציאה. הוא לא היה צריך לומר מילה. הנוכחות של המפה בראשם הייתה הדבר החשוב. יש לנו מיקום, אמר ארי. מחסן ישן, נראה כמו של המועצה המקומית, אבל משמש כמרכז. צד מערב, ליד השדות. בנץ קורא לזה 'מאורה'. אדי הנהנה. ;לילה. זה חייב לקרות בלילה. אם הם נזהרים מספיק במהלך היום כדי להיראות כמו מחסן רגיל, המפגשים האמיתיים חייבים להיות כשהחושך יורד והעוברים ושבים מעטים. הם הסכימו: הלילה. הם איחרו לארוחת הצהריים בבית. השעות הבאות עברו במתח דק. הם העמידו פנים שהם עסוקים בשיעורי בית, יושבים ליד שולחן העבודה של ארי. הסיכה, עטופה במגבת של מוטי, נחה עמוק בארון. כל פרט בחדר נראה פתאום לא חשוב לעומת מה שהם תכננו לעשות. המטבח היה שקט כשאכלו. אמא שלהם שאלה על העברית, אבא שלהם דיבר על קשיים למצוא חומרים לבנייה בצוקים. הנושאים הרגילים, המרדימים, שימשו מעטה מושלם לפעילות הבלשית שלהם. ארי ואדי צריכים לתכנן את המבצע שלהם בזהירות. זה לא היה עניין של טיול קצר כמו אל מוטי. המחסן היה רחוק יותר, בצד הרחוק של המושבה. אנחנו לא יכולים לצאת פשוט מהדלת, אמרה אדי. "אם ההורים שומעים אותנו, הכל נהרס. נדלג מהחלון שלי הציע ארי. החדר שלו היה בקומה הראשונה, היה קל יחסית לטפס החוצה. נקח את האופניים שלנו כדי להגיע לשם מהר. צריך להיות שם עד חצות, ולאחר מכן לחזור לפני הבוקר. הם הכינו את הציוד שלהם. הטלפונים הסלולריים שלהם, נעליים שקטות, ובקבוק מים. ארי הוסיף מפה מודפסת של האזור החקלאי, כפי שבנץ סימן. הוא לא ידע אם הוא באמת ידע לקרוא מפה חקלאית, אבל זה יצר תחושת שליטה. אדי מצאה פנס קטן, כזה שהיה מיועד לטיולים, שבקושי ידעו להשתמש בו. הם ידעו שהאור הוא הדבר המסוכן ביותר. בסביבות חצות, הם התארגנו. ההורים ישנו כבר שעות, שינה עמוקה של אנשים מותשים מעמל יומם במדינה חדשה. בחוץ, צוקים הייתה שקטה לחלוטין. רק חרקים צרצרו ורחש רוח חלש נושבת מעל השדות החקלאיים. ארי טיפס החוצה ראשון. זה היה קל. הוא נחת על האדמה הרכה שבצד הבית, מיד חש תערובת של אדרנלין ופחד. אדי ירדה אחריו, זריזה ושקטה. הירח היה כמעט מלא. אורו נשפך על המושבה, מספיק כדי לראות, לא מספיק כדי להתגלות. הם מיהרו אל האופניים. ארי הוציא אותם בשקט ממקום אחסונם. הפדלים נעו על השרשראות כמעט בלי רחש. הם התחילו לרכוב ברחובות הצדדיים, היכן שלא היו פנסי רחוב רבים. צוקים בלילה הייתה שונה לחלוטין. לא ראו כמעט איש ברחוב. הבתים עצמם נראו גדולים יותר, אפלים יותר, העצים והצמחייה יצרו צללים מפחידים. ארי הרגיש שהוא נמצא בתוך מערכת סודית שקיימת רק בלילה. הם הגיעו לצד המערבי של המושבה. השדות החקלאיים התחילו להשתלט על הנוף. ריח של אדמה רטובה, יבול והרבה כימיקלים עלה באוויר. הם הרחיקו את האופניים שלהם מנתיב העין. מפה רגלה,; לחש ארי. האופניים ירעישו יותר מדי על הדרכים החקלאיות הלא סלולות. הם התחילו ללכת לאורך דרך עפר, עוקבים אחרי קו הברושים הגבוהים שבנץ דיבר עליו. הדרך הייתה מפותלת וקשה להליכה. אדי נעלה על חוסר הנוחות שלה. ארי השווה את הנוף למפה הלא מדויקת של בנץ. השדות התחלפו מאחד לשני: ענבים, ירקות, משהו לא מזוהה. קו הברושים עצר פתאום, שובר את המראה הטריוויאלי של הדרך. הם נכנסו לאזור של מחסנים ישנים יותר, מחוץ לסביבה המטופלת. זה היה יותר קשה להתמצאות עכשיו, כאשר הכל נראה אותו דבר. מבנים גדולים עם גגות פח, חלונות קטנים מלוכלכים, דלתות ברזל חלודות. מבט מהיר הבהיר שאף אחד לא משתמש במחסנים האלה באופן קבוע. הם נראו נטושים. אנחנו מחפשים אור, לחשה אדי, קולה נמוך ומתוח. ארי הביט סביב. האזור היה כמעט חשוך לחלוטין. האור היחיד היה אור הירח, שנכנע מעט לערפל הקל שהתחיל לעלות מהאדמה. בנץ אמר שזה נראה מכוער בכוונה, אמר ארי. ;אולי נראה איזו מכונית חונה? לא סביר שהם באים ברגל. פתאום, אדי עצרה. היא הצביעה באצבע רועדת. שם. מאחורי המשאית הישנה. הייתה שם חלון אחד קטן, מלוכלך בטיח ובאבק, באחד המבנים. אפילו דרך הלכלוך, אפשר היה לראות זוהר עמום, לא כמו חשמל רגיל. זה היה צהוב, חם, כאילו נורה של פעם. המאורה, לחש ארי. הלב שלו התחיל לפעום בקצב מחמיר. זה היה אמיתי. הם התקרבו למבנה בזהירות רבה. כל צעד על העפר נשמע להם כמו פיצוץ. הם התכופפו מאחורי מבנה בטון נמוך, שאולי שימש פעם כמשאבה. המבנה היה גדול, נראה כ-10 על 15 מטרים. קירותיו היו מתפוררים, וגג הפח היה חלוד. הדבר היחיד שגרם לו להתבלט היה האור העמום בפנים. הם הסתכלו על הסביבה. לא היו מכוניות חונות בקרבת מקום, מה שהיה מוזר. אולי הם חנו רחוק יותר כדי לא למשוך תשומת לב. אנחנו צריכים להתקרב לחלון כדי לראות מה קורה בפנים, אמרה אדי. מפה אנחנו לא רואים כלום. הדרך לחלון הקטן דרשה מהם לחצות שטח פתוח של עשרה מטרים, שעורר חרדה. כל צעד שם יחשוף אותם לבניין וכל מי שיכול להיות בפנים. מציאות של סיכון מוחשי הכתה בהם. זה לא היה משחק של ילדים. מוטי לא שיקר לגבי הסכנה. בוא נלך בשקטה ליד הקיר ,אמר ארי. אין דרך אחרת. אם יש להם כלבים, אנחנו בצרות. הם התקדמו לאט, צמודים אל צדו החיצוני של המבנה. הקירות היו מחוספסים וקרים למגע. הם הגיעו אל קצה המבנה וחמקו לפינה, מוגנים לרגע על ידי הצל הנשפך של הירח. החלון היה מטר משם. הם שמעו קולות. נשכנים, יבשים. עברית גרונית, בדיבור שקט. קשה היה להבין את המילים. זה נשמע כמו שיחה, לחש ארי. אולי הם עוברים על המסמכים שבנץ דיבר עליהם. הם ניצבו ליד הקיר הבלוי, בקושי נושמים. אדי דחפה את ארי קדימה. ארי התכונן. הוא הציץ, חושף רק עין אחת אל החלון. החלון היה מלוכלך מדי. קשה היה להבחין בפרטים. הוא ראה צללים בפנים, נעצים. שני אנשים? שלושה? האור הלבן והחלש גרם לכל דבר להיראות כמו חלום בהקיץ. הוא ניסה לכוון את הפנס הקטן של אמו על החלון, מוחזק קרוב לעין שלו, אבל אדי העיפה בו מבט מטורף. אור – זה הדבר האחרון שהם היו צריכים. ארי ראה שולחן עץ ישן במרכז, ועליו ערימה של ניירות. הבחנתי בבקבוק מים גדול וכוס. האווירה הייתה רצינית, לא של פגישת מועדון. הוא ראה חפץ מבריק לרגע ליד הקיר, אבל לא הצליח לזהות מה זה. אולי כלי חקלאי. הקולות נהיים ברורים יותר. ...אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד דחייה. העונה היא עכשיו. הקרקע נמצאת בסכנה. קול נוסף, כבד ומקומט. הוא לא יבין. הוא הגיע זה עתה. זה לא העסק שלו. אבל הוא יסורב, והוא מנסה. אנחנו לא יכולים לפעול בטרם עת. צריך מסמכים. עדות. ארי היה משוכנע שהם מדברים על המשפחה שלו. האם 'הוא' זה אבא שלו? הוא נסוג מהחלון. הם היו צריכים לברוח. מסוכן מדי. ידע מוגבל. צריך לזוז, לחש ארי. אדי הנהנה. היא הסתובבה כדי לחזור אל מחסה הבטון הנמוך. ואז, ארי שמע משהו אחר. לא מהחלון, אלא מבחוץ. צליל של צעדים על עפר. לא צעדים כבדים, אבל מהירים ודחופים. מישהו הגיע. ארי ואדי נדחקו צמוד יותר אל קיר המבנה. הצעדים התקרבו. הם העריכו שהדמות לא רואה אותם, אבל היא הגיעה מהכיוון ההפוך לזה שהם באו ממנו. הדמות נכנסה במהירות אל שטח ראייתו של ארי. זו הייתה דמות ממהרת, עטופה במעיל כהה, שיער בהיר סבוך, ככל הנראה גבר. הדמות לא עצרה, אלא רצה לכיוון הדלת המרכזית של המחסן. הדמות נראתה מבוהלת, או אולי ממהרת. היא פתחה את דלת הברזל הכבדה - לא הנפצה אלא פתיחת דלת ברזל חורקת - ונכנסה פנימה. החריקה נשמעה חזקה מדי בשקט הלילי. ארי ואדי חיכו. הקולות בפנים השתתקו מיד אחרי חריקת הדלת. תוך כדי הרגע המתוח הזה, ארי עשה טעות קטנה, אך מכרעת. החושך, הלחץ, וההתרגשות מהדמות שנכנסה גרמו לו לאבד את הריכוז. כשארי ניסה להזיז את ידו כדי לחוש היכן אדי, הוא נתקל בטעות בכפתור ההפעלה של הפנס הקטן שתלה על החגורה. הפנס נדלק. לאור היה כיסוי חלקי, אבל אלומת אור לבנה וחדה פרצה ממנו. קרן האור הקצרצרה חלפה על פני הקיר, ואז נעצרה לרגע קצר על פניה של הדמות שנכנסה זה עתה אל המחסן, לפני שהיא השתלבה במהירות אל תוך הבוהק של הפנס. הפנים של הדמות נחשפו לרגע קצר באור החזק של הפנס: זה היה גרשון. גרשון הקשיש. הצירוף של זעף ומהירות, של פנים מקומטים ואור – לא הותיר ספק. זה היה האדם שמוטי והשוטר המוזר דיברו עליו. כאשר הפנס נדלק, ארי ראה את בהלה. הפנים של גרשון התכווצו. גרשון הקשיש נראה הפתעה גמורה. גרשון הביט ישר לכיוונם של ארי ואדי, עיניו גלויות במלואן לרגע קצר ואז הפנס כבה חזרה.