**פרק 1: התעלומה מתחילה ברחש** ארי שאל, "מי זה?" השאלה יצאה מפיו בקושי, קול רם למחצה שנתקע במרחב הלילי. הוא ניסה להצמיד את עצמו לחלון הפתוח, מחזיק את נשימתו. דממה עמוקה השתררה לרגע קצר. ארי שיכנע את עצמו שזו הייתה רק הרוח, אולי חתול תועה, אולי עייפות שמדברת מגרונו. הוא הגיע למושבה צוקים רק לפני שבועיים, העלייה הייתה אירוע מורכב, והמעבר לביתם החדש רק הוסיף עומס. זה לא היה מפתיע שהוא דמיין דברים. ואז התרחש משהו ששלל כל הסבר סביר. קול תשובה עמום, לא מילה ברורה, אלא מין גניחה או לחישה נמוכה, עלה מהחצר למטה. זה היה קצר מאוד, פחות משנייה, אך מספק כדי להקפיץ את ארי. מיד אחרי הקול הזה הגיע רשרוש מהיר של ענפים נשברים ועלים נרמסים. משהו גדול או מישהו חש בחשיכה לכיוון השדות שמעבר לגדר האחורית. ארי נצמד אל הקיר, מתכופף במהירות מתחת לאדן החלון. הלב שלו דפק בעוצמה, ממש מתחת לצלעות. הבית היה שקט שקט, שקט של אמצע הלילה במקום חדש. ארי ניסה לווסת את הנשימה, אבל פחד דק ומקפיא השתרר עליו. הוא לא ידע אם הוא פוחד ממה שהוא שמע, או מהעובדה שהוא נתפס מקשיב. עולים חדשים בצוקים, זה מה שהם היו. הבית הזה היה אמור להיות מקום בטוח, משהו יציב אחרי חודשים של כאוס בירוקרטי ורגשי. הוא נשאר כפוף, אוזניו מתוחות, מנסה לפרש את הצלילים הנותרים. השקט חזר, שקט מחריש אוזניים הפעם. לא רעש ינשוף, לא נביחת כלב, רק דממה כבדה, מתוחה. איך הוא הגיע למצב הזה? הוא רק רצה לישון. בקושי הספיק להתרגל למיטה החדשה. הוא נזכר ברחשים הקלים שהעירו אותו לפני דקות. --- ארי התעורר בביתם החדש במושבה צוקים בשעת לילה מאוחרת. הוא לא ידע את השעה המדויקת, רק שהחדר היה חשוך והירח הבליח מבעד לחלון הפתוח. הוא שמע רחשים קלים מכיוון הגינה. זה היה קול לא מוכר, לא רוח שמנערת ענפי עצים, אלא משהו נמוך ועקבי, כמו מישהו שמגשש או מתכופף. הוא ניסה להסתובב לצד השני, למשוך את שמיכת הקיץ הדקה מעבר לראשו, בתקווה שהרעשים ייפסקו והוא יוכל לישון שוב. זה היה מיותר. הרחשים לא פסקו גם כשראשו פנה לעבר הקיר. הם נשמעו קרובים יותר, כאילו התנועה מתרחשת ממש מתחת לחלון שלו, אולי בין השיחים. ארי התיישב במיטה. הוא חשש שהוא סתם מדמיין, כי המקום חדש והחשיכה מפחידה. הוא לקח נשימה עמוקה ואזר מה שנותר לו מהאומץ, ניגש אל החלון. הוא הרים את הרשת הדקה. אור ירח עגול מילא את החצר ואת השדות העצומים שמעבר לגדר. הכל היה מואר בעדינות כסופה, משחק של צללים ארוכים. הוא הביט אל החצר. הלב שלו התכווץ מעט. האם הוא שומע התלחשויות? זה היה קשה לקבוע בוודאות. קולות מוזרים מגיעים בלילה. הוא ניסה להתרכז, להבדיל בין רחשי הסביבה לבין משהו שאינו טבעי. ואז הבחין בתנועה קלה ליד הגדר. השיחים העבותים שהיו שם נעו מעט, לא בתנועה שמייצרת רוח, אלא בתנועה מכוונת, כאילו משהו או מישהו מזיז אותם. "מי זה?" הוא העז לשאול, בקול רם למחצה, שכמעט והפתיע אותו בעוצמתו הדלה. זה היה הרגע שבו הגיעה הלחישה העמומה והרשרוש המבוהל. כשנשמע הרשרוש הזה, שהתרחק בבהילות, ארי קפא במקומו. הוא הפך להיות מודע לגמרי לעובדה שהוא בדיוק עורר את דייסה. הוא הצטמק מתחת לאדן החלון, מנסה להיעלם, מנסה להפוך למשהו בלתי נראה. מיד לאחר מכן, אור נדלק בחדר השינה. --- אדי, שחלקה חדר שינה ליד ארי, התעוררה בבהלה. היא לא שמעה את הלחישה העמומה, אלא את השאלה המבוהלת של ארי ואת הדפיקה של משהו ליד החלון. "ארי? מה קרה?" קולה היה מנומנם ודרוך בעת ובעונה אחת. ארי לא ענה מיד. הוא אומנם היה כבר בן שבע-עשרה, גדול מספיק כדי לא לפחד מרוחות רפאים, אבל הוא עדיין היה מבועת. הוא רעד קלות. הוא הזיז את עצמו מעט, זוחל כמעט. "אדי, תדליקי את האור," הוא לוחש בלחץ, כאילו כל מילה שיוצאת מפיו יכולה להתגלות על ידי האורח הנסתר. היא הדליקה את האור הראשי בחדר השינה שלהם. האור הכתום מילא את החדר, ומחק את הצללים המחמיאים שיצר הירח. היא נראתה מודאגת, שיערה פרוע מעט. "ארי, מה קרה? למה אתה מתחבא? מה השטויות האלה?" היא שאלה, מתקרבת אל מיטתו. היא הייתה אחותו הצעירה בשנתיים, אבל תמיד הייתה יותר מעשית, הרבה יותר מהר ממנו. "ששש!" הוא לחש לה בכעס, מחווה לה בידו שתתקרב. "היה מישהו בחוץ. בגינה." היא התקרבה אליו, עדיין לא משוכנעת, אבל משהו בקולו המתוח גרם לה להוריד את קולה. "מישהו? אולי חיה? יש פה שדות, ארי." "לא, לא חיה," הוא לוחש בבהלה, תופס בזרועה. הוא הפנה את ראשו אל החלון. "שאלתי 'מי זה', והוא ענה!" "ענה? מה ענה?" אדי נשמה עמוק, מנסה לשלוט על עצמה. קשיי השפה שלהם עדיין היו משפיעים, ודיבורים על אנשים זרים בחוץ, באמצע הלילה, בישראל, לא בדיוק הרגיעו אותה. "לא יודע! זה היה קול נמוך, מין... נהמה. ואחרי זה הוא רץ. שמעתי את הענפים נשברים לכיוון הגדר." אדי הביטה באחיה. הבעת הפנים שלו הייתה כולה לחץ. הוא לא היה מסוג האנשים שתמיד מדמיינים דברים, ובטח שלא מסוג האנשים שממציאים סיפורים. "אוקיי, בסדר," היא אמרה, מנסה להשמיע קול בוגר. "בוא נסתכל." היא ניגשה לחלון, ספקנית לחלוטין. היא הביטה החוצה, משקיפה אל הגינה ששטף אותה אור הירח העגול. "אני לא רואה כלום, ארי." "כי הוא ברח! לפני חצי דקה!" אדי התעלמה מהטון הנרגז שלו. היא הוציאה את הטלפון הסלולרי שלה מהטעינה ופתחה את יישום הפנס. היא כיוונה את קרן האור הצרה אל החצר. האור של הפנס לא היה חזק כמו שצריך, בקושי הצליח לחתוך את החשיכה המוחלטת שמחוץ לאזור המואר על ידי אור ירח. היא החלה לבחון את השטח בהיסוס, מנסה לזהות סימן לפריצה או תנועה חריגה. הקושי היה שזה היה כמעט חסר סיכוי לראות משהו. הגינה הייתה גדולה, עמוסה בשיחים לא מטופלים וצמחייה עבותה, כאילו הבית עמד נטוש במשך תקופה. לארי ואדי לא היה זמן לטפל בה, הם היו עסוקים בהתאקלמות. ההתחלה החדשה בארץ הייתה תובענית. "אני לא רואה שום דבר," היא חזרה, קולה עכשיו פחות מתוח, אלא יותר עייף. היא פיתחה את תחושת ה-"סצנות" של הבית החדש. ארי, בלחץ מהעלייה והקושי בלמידת העברית, היה נוטה להיות קצת דרמטי. "חפשי ליד הגדר, אדי!" היא כיוונה את האור אל החלק האחורי של הגינה. שם, ליד הגדר, עמדו שיחים גבוהים שהיו אמורים להסתיר כל מי שמנסה להתקרב מהשדות. "אני מאירה את השיחים," היא אמרה. "כלום לא נראה שבור. אולי ענף סורר." "זה לא היה ענף סורר," ארי התעקש, מתקרב אליה בזהירות. הוא הצמיד את ראשו לחלון, מנסה לחפש בעצמו. ההגדלה הברורה של הראייה האישית שלו, לעומת זו המכובסת של אחותו, גרמה לו להרגיש שהוא יודע טוב יותר מה בדיוק התרחש. "טוב, גם אם מישהו היה שם, הוא ברח. מה הוא רצה? היית צריך לראות אותו. אולי הוא חשב שאתה שוטר?" אדי אמרה מחייכת, מנסה להקליל את האווירה. "אל תתבדחי," אמר ארי. "זה היה אמיתי. הרגשתי את הפחד. מי הולך להסתובב בגינות של אנשים באמצע הלילה?" הם עמדו יחד ליד החלון, אור מנורת החדר מאיר עליהם, בעוד האור הקלוש של הפנס שלה יוצא אל החצר החשוכה. אדי הורידה את האור. "בסדר, ארי. אני מאמינה לך ששמעת משהו. אבל כרגע אין כלום. אולי זה מישהו מטומטם שחשב שהבית ריק? שרצה להציץ?" "להציץ? ולנהום לי? זה נשמע משהו אחר. כאילו מישהו נתפס." אדי נשמה עמוק, נאנחת. "ככה או ככה, אין מה לעשות עכשיו. זה חשוך מדי. בוא נחפש מחר בבוקר. נרד למטה, נבדוק את השטח. אולי נראה עקבות." ארי היסס. הרעיון של לחכות עד הבוקר לא מצא חן בעיניו. הוא רצה תשובות עכשיו, רוצה לדעת מי בדיוק עומד בחוץ. "למה מחר? אני יכול לרדת עכשיו." "מה, אתה רציני? אנחנו לא מכירים את המקום הזה. אנחנו לא יודעים מי זה. ואם הוא עדיין שם? אתה רוצה לצאת החוצה לבד?" קולה היה תקיף. הוא הביט בחזרה לעבר הגינה. האפשרות לצאת לבד אל החשיכה שם, במקום שהסתירה מישהו לפני רגעים ספורים, לא הייתה מפתה במיוחד. "טוב," הוא אמר, לא בלב שלם. "נחפש מחר." היא החלה לסגור את החלון, מסיטה את הרשת. היא משכה את המסגרת פנימה, מחייבת את עצמה להישען מעט כדי להגיע למנעול. ארי כבר התחיל להתרחק מהחלון, מרוקן מאנרגיה, מוכן לקבל את ההפסד הזמני הזה. אדי הסתכלה שוב החוצה. היא העבירה את קרן הפנס החלושה שלה מעל אזור השיחים בפעם האחרונה, ממש ליד הגדר, בדיוק במקום שממנו נשמעו הרחשים. היא רצתה לוודא שהיא לא מחמיצה שום פרט שיכול להרגיע את ארי, או להצדיק את חששותיו. הפנס עבר על השטח הלא אחיד של האדמה, שהייתה יבשה וקשה. זה הקשה על זיהוי עקבות. אבל אז, משהו קטן, בקושי נראה, תפס את עינה. זה היה ממש ליד שיח גבוה, חלק מהשטח העבה והסבוך יותר של הגן. מבעד לאור הירח ואור הפנס החיוור, היא הבחינה במשהו קטן ומבריק. זה לא היה חלק מהצמחייה, זה היה משהו זר. "רגע," היא אמרה, מקרבת את העיניים. "ארי, חכה." ארי נעצר, חוזר אחורה. "מה?" "שם," היא אמרה, מכוונת את הפנס בזהירות. "משהו מבריק. ליד השיח הזה. כמו... חתיכת מתכת." הוא התקרב, מהירות הדופק שלו עולה מעט שוב. הוא בהה למטה, בניסיון לזהות את האובייקט הקטן. זה היה בהחלט מבריק, אולי חתיכת מתכת קטנה, אולי מטבע. זה היה מונח על האדמה הקשה, נראה כאילו נשמט או נשאר מאחור בחיפזון. היא החזיקה את הפנס יציב ככל האפשר. "מה זה?" "אני לא יכול לראות מכאן," אמר ארי. "זה קטן מדי." המתכת המבריקה הייתה זרה לחלוטין לסביבה. היא הייתה מבריקה בצורה לא טבעית, והיה ברור שהיא לא שייכת לשם. מי שנכח בגינה רק לפני רגעים ספורים, השאיר אחריו עקבות. אדי חשה צמרמורת קצרה. זה היה סימן מוחשי. זה לא היה רק דימיון של ארי, לא רק רוח או חתול. מישהו עמד שם. "בסדר," היא אמרה, קולה עכשיו מוצק וקפדני הרבה יותר. "נחכה לבוקר. הדבר הזה לא הולך לשום מקום. אנחנו נרד ראשונים, לפני אמא ואבא, ונחפש אותו." ארי הנהן. האדרנלין עדיין זרם בתוכו, אבל לפחות עכשיו היה לו אישור מוחשי. זו לא הייתה שטות. זו הייתה תעלומה. היא סגרה את החלון, מורידה את המסגרת בזהירות, נועלת אותה היטב, כאילו המנעול הזה יכול למנוע ממה שזה לא יהיה להיכנס פנימה. היא השאירה את הירח העגול מאחור, יחד עם השדות העצומים והסודות שהם הסתירו. ארי הביט בחלון הסגור. המשתקף של חפץ מתכתי זעיר, שהיה מונח בתוך ההמולה של הגינה, נצרב במוחו. הוא ידע שהשינה תהיה קשה מאוד הלילה. התעלומה התחילה, וזה היה משהו קרוב הרבה יותר משהניח. --- ההתחלה החדשה שלהם בישראל, במושבה צוקים, הייתה אמורה להיות שינוי מרענן, אבל היא התחילה במשהו מוזר ומאיים. ארי חשב על העלייה, על הקשיים של ההורים שלהם להתאקלם, על שיעורי העברית האינטנסיביים. כולם היו עסוקים בלבנות חיים חדשים, וכעת נוספה למשוואה הזו גם תעלומה לילית. מחר. מחר הם ידעו מה זה. מה החפץ הזה יכול לספר להם. הוא הביט באדי, שכיבתה את האור הכתום וחזרה למיטתה. "תשכחי מזה עכשיו, ארי. לא יקרה כלום עד הבוקר." אבל הוא לא יכול היה לשכוח. הוא עמד שם, מחזיק את עצמו בידיים, בעוד תמונה של אור ירח, שיחים ומתכת נוצצת מרצדת מול עיניו. ה"מי זה?" שלו קיבל עכשיו סימן שאלה גדול וכבד הרבה יותר. מה שזה לא היה, הוא היה מחובר איכשהו לביתם החדש, ולחיים שהם בקושי התחילו לבנות. החתיכה המבריקה הזו, זרוקה בחיפזון על האדמה, הייתה רמז ראשון. ארי חשב על דברים מוזרים ששמע על המקום. על מוטי וג'קי בלומנקראנצמאכר, שאמרו שהם מנסים לסייע להם, אבל תמיד נראו קצת מתוחים. על בנץ כהן, שידוע בצרות שהוא מושך, גם כשהוא לא אשם. ואפילו על אותו שוטר מוזר מאוד, שאף אחד לא הצליח להבין אם הוא באמת שוטר או סתם מוזר. ארי התיישב חזרה במיטה, לא מסוגל לשכב שוב. הוא היה ערני. הוא ידע שבבוקר תיפתח חקירה פרטית משלו ושל אדי. הוא יגלה את מהות החפץ המבריק הזה. מה זה היה? מטבע עתיק? קצה של כלי פריצה שנשבר? תג של משהו? הוא הביט לעבר החלון הסגור. מחוץ לביתם החדש, התעלומה חיכתה. הוא העביר את הזמן עד אור ראשון, אוזן אחת קשובה, מנסה לבודד כל קול שיכול להעיד על חזרה של ה"משהו" שרץ לשדות. השקט היה כבד, אבל הפחד שרדף את ארי היה חזק יותר מכל רעש. הוא הרגיש את החרדה מטפטפת אל תוך העצמות שלו. הוא קיווה שזה רק מטבע, טעות תמימה של ילד ששיחק בכדור. אבל הנהמה, והבריחה המבוהלת, לא התאימו לסיפור כזה. הוא היה צריך לחכות, אבל זה היה הדבר הקשה ביותר לעשות. ארי עינה את עצמו בשאלות. מה אם המשהו הזה נכנס, למרות הנעילה? מה אם הוא עכשיו משוטט במסדרונות? הוא בדק את הדלת, נועל אותה שוב לשם ביטחון. הוא חיכה לקרן אור, לסימן כלשהו ליום חדש. כשהשמש החלה להציץ מעבר לשדות, מפיצה גוון ורוד על התקרה הלבנה, ארי ידע שהגיע הזמן לפעול. הוא ראה את אדי מתעוררת. הם החליפו מבט. בלי מילים מיותרות, הם החלו להתלבש. יש להם משימה דחופה. לפני שהוריהם יתעוררו, ולפני שהמתכת המבריקה תעלם מאחורי הטללים והעשב החדש. הם ירדו בזהירות במדרגות. אדי הוציאה מהמטבח מפתח אחורי ישן, חורק, שהיה תלוי על מתלה. "בוא נגמור עם זה," היא לחשה, יד אחת על הדלת האחורית, מוכנה לפתוח. ארי הנהן. הוא רצה לראות את זה בעצמו, לגעת בזה. לדעת מה הלילה הזה באמת הכיל. אדי פתחה את הבריח, הדלת חרקה קלות. משב אוויר קריר של בוקר נכנס פנימה, מלווה בריח רטוב של אדמה וצמחייה. "בוא." הם יצאו החוצה, הולכים יחד במהירות שקצת גובלת בריצה, אל חלקת הדשא האחורית. אור היום החדש בקושי הצליח להאיר את הגינה במלואה. הם הגיעו אל אזור השיחים העבותים ליד הגדר. "בדיוק כאן," אמר ארי, מצביע על השיח הגבוה יותר. אדי הפעילה שוב את הפנס בסלולרי, למרות האור החלש של הבוקר המוקדם – בשביל הדיוק. היא כיוונה את הקרן למטה, בין ענפי השיח, על האדמה. הם חיפשו את הנקודה המבריקה שראו בלילה. הייתה שם חתיכת מתכת קטנה, בדיוק במקום שבו אדי זיהתה אותה. היא הייתה עגולה מעט, בערך בגודל של שקל חדש, אבל נראתה ישנה הרבה יותר, או עשויה מחומר כבד יותר. כשהם התקרבו, הם ראו שהיא לא מטבע. זה היה משהו אחר, מוזר. אדי התכוננה להתכופף ולהרים את החפץ. "אני מקווה שזה לא משהו מגעיל," היא אמרה. "אל תגעי בזה בידיים חשופות!" אמר ארי במהירות. הוא נזכר לפתע בסרטי המשטרה שאבא שלהם היה רואה, על זיהוי פלילי. הם היו בטוחים שזה משהו כזה. אדי הביטה בו במבט משועשע למחצה. "אנחנו לא בסיפור בלשים, ארי. זה איזה חפץ שאבד בטעות." ובכל זאת, היא חיפשה סביבה. היא מצאה מקל קטן על האדמה, שיכול לשמש כמקל לאיסוף. היא נגעה בקצה החפץ המתכתי בעדינות, והפכה אותו. החפץ זז מעט. הוא היה כבד יותר ממה שנראה. הוא נראה צרוף ומבריק באור הבוקר, עין אחת קטנה, מודבקת על המתכת החלודה והישנה. זו לא הייתה מתכת זרוקה. זה נראה כמו חלק קטן וחשוב מכלי כלשהו, או משילוט. משהו עגול, עם סמל או חריטה לא ברורים שהיו קשים לזיהוי. ארי ואדי התכופפו מעליו. המתכת הלא מוכרת, שנשארה מהבריחה החפוזה של הלילה, סימנה את תחילתה של תעלומה. "מה זה לעזאזל?" שאלה אדי, בקושי לוחשת את המילים. ארי לא ענה. הוא רק הביט בה, חצי מפוחד, חצי נרגש, בדיוק כפי שהיה בלילה למעלה, רגע לפני שאדי סגרה את החלון וראתה את המתכת.