Chapter 10: ניצחון ראשון: התחלה חדשה גילה ושירה צעדו לכיוון הכיתה. הדלתות במסדרונות נפתחו ונסגרו סביבן, וקולות הדי הצעדים של תלמידות מיהרו אל חדרי השיעור. אחרי המפגש במשרד המנהלת והבריחה הפתאומית של נועה, הן התרחקו מדלת המנהלת, הולכות לכיוון הספסלים הקרובים. השמש זרחה בהיר יותר עכשיו, ענני המתח שהיו על בית הספר כאילו התפוגגו ברגע אחד. שירה כבר לא הייתה אותה ילדה מבוהלת. היא הייתה חזקה. "אני לא מאמינה שזה נגמר," אמרה שירה, קולה עדיין רועד מהתרגשות. היא לקחה נשימה עמוקה כשהן עמדו ליד דלת הכיתה. "זה לא נגמר, זה רק מתחיל," אמרה גילה, מחליקה את השיער שנדבק למצחה. היא השתמשה בטון עסקי, טון שהיה שמור לעניינים רציניים. "הגיע הזמן שלנו. אנחנו צריכות להשתמש בזה. המנהלת הבטיחה שהיא תטפל בזה, אבל האמת שאנחנו צריכות לשקם את השם שלנו. עכשיו." "בצדק," אמרה שירה. "בואי נכנס." הן נכנסו לכיתה. השיעור השני כבר החל, והמורה לאמנות, גב' לוין, עמדה ליד הלוח, מנסה להסביר משהו על פרספקטיבה. השקט השתרר באופן מיידי כששתי הבנות עברו את מפתן הדלת. כל העיניים היו עליהן. תלמידות הכיתה ידעו שמשהו קורה. נועה לא הייתה בכיסא שלה, והכיסא שלה נשאר ריק ליד השולחן של עדי. גילה ושירה צעדו אל השולחן שלהן, מחזירות את התיקים ואת ספרי הלימוד. הן התיישבו. זה היה רגע של אמת. גב' לוין ניסתה להמשיך את השיעור, אך קולה היה חלש ומהוסס. הלחישות החלו שוב, מתפשטות כמו גלי קול מתחת לפני השטח. עדי, שישבה בשולחן ליד, לא התאפקה. היא לא הציגה עוינות, רק סקרנות. היא פנתה לשירה, תוך שהיא מתעלמת מהניסיון של גב' לוין להמשיך בשיעור. "מה קרה לנועה? המורה שלה יצאה בבהלה ומאז היא לא חזרה. היא לא אמרה לנו כלום." שירה הביטה בגילה, מחפשת אישור. גילה הנידה בראשה. זה היה הרגע שבו היא צריכה להיאבק, להשתלט על הנרטיב. השתיקה הייתה הסכמה לשמועות של נועה. "נועה וההורים שלה זומנו למשרד המנהלת," אמרה שירה, קולה יציב, מעט גבוה מכדי להיות לחישה, מספיק כדי למשוך את תשומת הלב של השורות הקדמיות. "היא לא תחזור יותר לבית הספר הזה." הכיתה השתתקה. אפילו גב' לוין הסתובבה, מביטה בשירה בעיניים פעורות. "המנהלת הרחיקה אותה?" שאלה מיכל, שישבה מאחור, קולה מלא בהפתעה. "היא לא הורחקה רשמית, ההורים שלה העבירו אותה," אמרה שירה. היא נזכרה בטופס 'הסכמה להעברת תלמיד מתוך שיקול מערכתי' שהמנהלת החתימה עליו את ההורים של נועה. "היא הועברה לבית ספר אחר. הסיבה היא התנהלות בריונית." הכיתה השתתקה שוב. זה היה מסר חד וברור, כזה שסתר לחלוטין את הנרטיב שנועה ניסתה לטפח מאז שהחלה מסע ההטרדות שלה. הדבר הזה גרם לבנות לחשוב מחדש על כל מה שהן חשבו שהן יודעות. "בריונות?" אמרה עדי. "אבל נועה אמרה שהיא הקורבן פה. היא אמרה שאתן מנסות להפיל אותה." גילה החליטה שהגיע הזמן שלה להתערב. "עדי, את יכולה לחשוב על זה רגע?" שאלה גילה, קולה שקט ומחושב. "מי שהעבירו אותה לבית ספר אחר בגלל התנהלות בריונית, זו נועה. מי שחזרה מכל ההאשמות, ושתיהן אמרו עלי שהעתקתי, זו שירה. ומי שאמרו עליו שהיא שקרה, זה המורה שלנו, גברת רוזנברג. את חושבת שזה מקרה?" "לא," אמרה עדי, מניעה את ראשה. "אני פשוט... לא מבינה. היא נשמעה כל כך משכנעת. היא הרי בכתה מול כולנו." "בכיתה היא הייתה טובה בתיאטרון," אמרה גילה. "זה מה שמניפולטורים טובים עושים. הם גורמים לך להאמין למה שהם רוצים שתאמיני. האמת היא, שנועה תכננה את הכל, מההתחלה. היא תכננה לפגוע בי, להרוס לי את הכל בגלל שאני הצלחתי במבחנים, והיא לא. ואז, כשהיא הסתבכה בגלל שירה, היא איימה על שירה שכל החיים החברתיים שלה ייהרסו אם לא תשתף פעולה איתה. היא איימה על סודות אישיים שלה. את חושבת שזה הוגן?" שירה הנהנה. היא הסתכלה על עדי. "היא איימה עליי, כן. היא אמרה לי שאהיה לבד, שהחברים החדשים שלי לא אמינים, רק היא באמת אמינה. היא ניצלה את החולשה שלי. את הפחד שלי להיות שוב מנודה. זה מה שהיא עשתה מאז ומתמיד, היא רק לא הייתה בטוחה שהיא צריכה להפיל חברים אחרים." המילים של שירה, הקורבן הישיר, היו חזקות פי כמה מהמילים של גילה, שנותרה מנודה חברתית במשך רוב הזמן. שירה הייתה חברה טובה של נועה. העדות שלה הייתה בלתי ניתנת לערעור. בנות הכיתה הסתכלו זו על זו. הלחישות כבר לא היו סביב גילה, אלא סביב ההבנה ההדרגתית של מה שבאמת התרחש. משהו השתנה בחדר. גב' לוין, שעד כה עמדה בהלם, התערבה. "בנות," אמרה המורה, קולה רך יותר, אבל עדיין סמכותי. "אני לא יכולה לאשר את כל הפרטים. אבל אני יכולה לאשר שנועה עזבה את בית הספר לצמיתות. ההנהלה בחרה בדרך הזו בגלל סיבות הקשורות ל'התנהלות בריונית'. חשוב שתזכרו שבית הספר שלנו מנסה להיות סביבה בטוחה לכל התלמידות, וזה מה שאנחנו מצפים מכן. לא מניפולציות ולא בריונות. אתן חוזרות לשיעור עכשיו." המורה לא אמרה מפורשות שנועה שיקרה על גילה, אבל היא גם לא הכחישה. המורה ידעה שזה מספיק. היא נתנה אישור לעובדה שנועה עשתה משהו רע, משהו חמור מספיק כדי להרחיק אותה. גילה ושרה חזרו אל ספרי הלימוד שלהן, מוכנות להמשיך בשיעור. גילה הרגישה שקט פנימי שלא הרגישה כל כך הרבה זמן. המאבק החברתי שלה הגיע לשיאו, ונועה נעלמה מהתמונה. עכשיו, כל מה שנותר להן לעשות זה להתמקד בעתיד. במהלך השיעור, עדי פנתה לגילה שוב. "גילה, אני מצטערת. אני לא מבינה איך עבדתי כל כך קשה. אני האמנתי לה שהיא המסכנה, שבגללכן המוניטין שלה נפגע." "אין צורך להתנצל," גילה אמרה, בלי להרים את הראש מהספר. "היא הייתה טובה. היא שיחקה עלינו בצורה מתוחכמת. זה לא קרה רק לך." "אני רוצה להאמין לך," אמרה עדי. "אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר על זה יותר, מתישהו. אבל לא עכשיו." היא הבינה שאין לגילה זמן לבזבז. גילה ושירה היו מרוכזות עכשיו רק בלימודים. גילה הביטה בשירה. "אני רוצה שנתחיל לעבוד על המבחן הבא מחר," אמרה גילה בשקט. המעבר היה חד, אבל הכרחי. "אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו משהו שיפריע לנו להתקבל לסמינר. אנחנו חייבות לעבוד קשה." "אני יודעת," אמרה שירה. "אני רוצה את זה יותר מכל דבר עכשיו. אני מרגישה שכל מה שאני צריכה זה מנוחה ושקט. אני רוצה להתרכז רק בלימודים." הצורך בשיקום המעמד החברתי שלה לא עזב את גילה. אבל הדרך אל ההצלחה הייתה ברורה. גילה עכשיו לא הייתה צריכה להילחם יותר על שמה הטוב. המנהלת, בדרכה המעוותת, עשתה את שלה. הכיתה הבינה. נועה ברחה משטח בית הספר, עם ההורים שלה רצים אחריה. זה סוף דרמטי, והוא הותיר בגילה תחושה של מנוחה יציבה. היא הייתה משוחררת עכשיו, מוכנה להתמודד עם הדבר הבא. היא הרגישה שהיא מתחילה את חייה מחדש. גילה ושירה שתיהן הבינו שהצליחו לשרוד את המאבק החברתי. כעת הן פנו אל המאבק האקדמי. פתאום, הדלת נפתחה שוב. כל הראשים נשאו לשם. נועה נכנסה לכיתה. היא לא הייתה לבד. מלווה בראשון הורים, אביה, מר כהן, נראה מרוט וכעוס. נועה נראתה אחרת. פניה היו חיוורות וכעוסות. היא לא לבשה את החיוך המזויף או את התנהגות היהירה. היא הלכה, ראשה מושפל רק מעט, אבל הפנים שלה הביעו עוצמה של כעס כלפי העולם כולו, כלפי גילה ושירה במיוחד. גב' לוין פנתה אליהם מיד. "מר כהן, נועה. אני חושבת שסוכם שתאספו את הדברים אחר הצהריים, כשהכיתה תהיה ריקה יותר." "אין צורך לחכות," אמר מר כהן, קולו צרוד מעט. "אנחנו צריכים לצאת לדרך. אנחנו לוקחים אותה לבית הספר החדש שלה היום. היא צריכה להתחיל מחר. היא רק צריכה את המחברות שלה. זה יהיה מהיר." הוא לא הסתכל על שירה או על גילה, אבל המבט שלו היה מכוון לכיוון כללי של השולחן שלהן. הוא רצה שכל העניין הזה יסתיים במהירות ודיסקרטיות. נועה התחילה ללכת לכיוון השולחן שלה, ליד עדי. עדי התכווצה מעט בכיסאה, מנסה להתעלם מקיומה. נועה הגיעה לשולחן שלה. היא הביאה שקית זבל שחורה גדולה בידה. היא פתחה את השקית, ובמעשה מהיר, התחילה לזרוק פנימה את כל ספרי הלימוד שלה. המחברות, הקלמר, כל דבר שהיה מונח בדסק. היא עשתה את זה במהירות מטורפת ומכנית. זה לא היה זעם, יותר כמו חוסר אונים שהפך לפעולה. הכיתה כולה צפתה, כעת בשקט מוחלט. משהו קרה, וזה היה ברור עכשיו שנועה לא חוזרת. נועה העמיסה את התיק שלה. היא התכופפה, והוציאה תחת התיק שלה, מהמקום שאף אחד לא ציפה, קלסר קטן. זה הקלסר שהיא השתמשה בו לבחינה באנגלית, הבחינה ממנה התחילו כל הצדק. נועה הסתכלה על הקלסר לרגע. היא לא אמרה דבר. המבט שלה נדד לגילה. המבט של נועה כרגע היה ריק, אבל עם רמז של האשמה. כאילו אמרה: "בגללך אני עוזבת עכשיו." גילה החזיקה את המבט. היא לא הורידה את העיניים. היא רצתה להבהיר לנועה שאין לה ממה לפחד יותר. נועה התעלמה מגילה, והמשיכה להתמקד בקלסר. היא הניחה את הקלסר על השולחן, ואז, במרכז הקלסר, היא הניחה מחברת ישנה שבפנים הייתה מנוקדת מלאה במילים וניסוחים. גב' לוין ניגשה אליהם בצעד מהיר. "נועה, מספיק עם זה. מה את עושה?" נועה לא הגיבה. היא פשוט דחסה את הכל לשקית השחורה. המחברת ההיא, שהיא החזיקה ביד, אותה מחברת ששירה סיפרה שהיא השתמשה בה כדי ללמוד בחינה באנגלית, היא הניחה אותה על השולחן מול עדי. "אני רוצה את זה בחזרה," אמרה נועה, קולה נשמע חלש, עד לחישה. היא דיברה על המחברת. "זה שלי." "אין בעיה, קחי אותו," אמר מר כהן. הוא רצה לצאת משם. נועה אספה את המחברת. מבטה על גילה היה מחייב. היא החזיקה את המחברת לרגע, מביטה בה. זו לא הייתה מחברת תמימה. גילה ראתה את זה. זו הייתה הוכחה חותכת. נועה לקחה את המחברת והשליכה אותה לתוך שקית האשפה. זה לא היה רק איסוף. זה היה השלכה. היא לא רצתה שהמחברת שהיא העתיקה ממנה תהיה יותר בסביבה. "אני מוכנה," אמרה נועה לאביה. היא לא הסתכלה על אף אחת מהתלמידות בכיתה. היא הסתכלה רק לעבר הדלת. לרגע אחד, גילה ראתה שוב את אותה נועה שמנסה לשלוט. נועה זו רצתה להראות שהיא עשתה את זה בעצמה, שזו לא הייתה הרחקה, אלא בחירה שלה. "נועה," אמרה גילה, קולה נמוך. "את המחברת שהטלת עלינו, את שמה בשקית זבל. זה נכון?" נועה עצרה, מבטה לא פגש את זה של גילה, אבל היא הרכינה את ראשה מעט. מעשה זה היה הודאה עקיפה. היא לא אמרה מילה, אבל היא דחפה את המחברת שקיוותה להסתיר, לתוך השקית. מר כהן משך את נועה בזרועה, מושך אותה החוצה. "בואי, מספיק עם זה. בואי נצא." נועה לא נענתה. לפתע, היא עצרה, והסתובבה. היא הביטה בשירה. משהו היה במבט שלה. ייאוש, אכזבה אדירה. היא ציפתה ששירה לא תפנה לה עורף. ואז היא הביטה בגילה. גילה הייתה נינוחה, מחכה. "תהני בסמינר," אמרה נועה לגילה, וקולה היה מלא בציניות ושנאה. היא דיברה על המבחן שהיא הצליחה בו, המבחן שנועה ניסתה להרוס. "את חושבת שזה נגמר? אני עדיין הולכת לשם, ואני עדיין הולכת לראות אותך. זה לא נגמר." "זה נגמר בבית הספר הזה," אמרה גילה, קולה יציב. "וזה מספיק לי." מר כהן משך את נועה החוצה, לא נותן לה לדבר עוד. השקית השחורה הייתה בידם. הם יצאו מהר מהכיתה. הדלת נסגרה מאחוריהם. הכיתה נותרה בשקט מוחלט. גב' לוין נשפה נשימה ארוכה. "טוב," אמרה. "אני חושבת שאנחנו יכולות להמשיך בשיעור. בנות, יש כרגע שעת אמנות, בואו ננסה להתרכז." גילה ושירה הביטו זו בזו. זה היה ניצחון. נועה הודתה בבריונות שלה, במעשיה, ובבריחה שלה. "היא לא תבוא לסמינר," אמרה גילה בשקט. "אני יודעת את זה. היא רק מנסה לשלוט אפילו בפרישה שלה." "אולי," אמרה שירה. "אני לא רוצה לחשוב על זה יותר. אני רוצה להתרכז. ואני רוצה חברות אמתית." גילה נאנחה. "אני לא רואה את זה קורה עכשיו. אנחנו צריכות לעבוד." היא התמקדה במשימה: שיקום המעמד האקדמי שלהן. הן פתחו את המחברות. שעת האמנות חלפה במהירות. לקראת סוף היום, המורה למתמטיקה, גב' רחל, נכנסה לכיתה. היא הייתה מורה קשוחה, והיא ראתה את גילה כבעיה אפשרית בגלל השמועות. גב' רחל עמדה ליד הלוח. "בנות," אמרה. "אני יודעת שיש לכם הרבה שאלות על נועה. המנהלת ביקשה שאמסור לכם שכל השאלות בנוגע לעזיבתה של נועה נסגרו. נועה עזבה על רקע של התנהלות בריונית. גילה ושירה, אתן עשיתן דבר חשוב. אתן שילמתן מחיר כבד, אבל אתן אמיצות, ואנחנו גאים בכן. כל מי שיש לו ספק, מוזמן לפנות למנהלת. בית הספר החליט לחזק את האמת הזו." המורה לא אמרה זאת בחום, אבל אמרה את זה בצורה ברורה. היא עשתה את מה שהמנהלת ביקשה: היא אישרה את הנרטיב של גילה ושירה. "עכשיו," אמרה גב' רחל, "יש לנו מבחן על משוואות מורכבות בעוד שבועיים. זה יהיה קשה. אני רוצה שכל אחת תתמקד בלימודים. אני לא רואה אתכן מבזבזות זמן על מניפולציות. אני מצפה מכן להתנהגות בוגרת, כמו זו שגילה ושירה הראו היום." שירה הביטה בגילה, וחייכה. המורה למתמטיקה, המחמירה ביותר בכיתה, השתמשה בהן כדוגמה חיובית. זה היה השיקום שגילה חיפשה. "אני רוצה להציע לכן הצעה," אמרה גב' רחל, "יש לי שעת 'חונכות' למי שרצה. אני רואה שתיכן, גילה ושירה, עכשיו מוכנות לזה. בואו אליי למשרד בסוף היום. אני רוצה לדבר על איך אנחנו משקמים את חוסר החומר ללימודים שהפסדתן בגלל כל הבלגן הזה." גילה ושירה הנהנו. זו הייתה הזדמנות שלא ניתן לפספס. שיעורי עזר פרטיים ממיטב המורים, כל זה בגלל שהן עמדו על האמת שלהן. השיעור עבר במהירות יחסית. כשצלצול סוף היום נשמע, גילה ושירה אספו את הדברים, מחכות לגב' רחל. עדי וליאת, בנות שישבו לידן, ניגשו אליהן. "אנחנו רוצות לבוא איתכן לחונכות של גב' רחל," אמרה עדי. "אף אחת מאיתנו לא הבינה את המשוואות המורכבות. אולי היא תסביר לנו." "בבקשה," אמרה גילה. היא הייתה עכשיו מובילה, מעמד חברתי חדש התפשט סביבה. היא לא הייתה מנודה. "אני מבטיחה לא לדבר על נועה," אמרה ליאת. "אני רק רוצה להתקבל לסמינר. אני צריכה ציון טוב במתמטיקה. נועה תמיד אמרה שמספיק ציון עובר." "לא מספיק," אמרה גילה, קולה יציב. "צריך ציון גבוה. אנחנו צריכות לעבוד קשה." הן יצאו מהכיתה. שירה צעדה ליד גילה, כתפיה ישרות. "את ממש טובה בזה," שירה אמרה. "את יודעת איך לדבר איתן." "אני יודעת איך להשיג את מה שאני רוצה," אמרה גילה. "אני רוצה שקט, ואני רוצה שהשם שלי ישוקם. עכשיו זה קרה. זה הרגע להתמקד במה שחשוב באמת." גב' רחל חיכתה להן במסדרון. היא לקחה אותן ואת שאר הבנות שהצטרפו לכיוון חדר המורים. בתוך חדר המורים היו כמה מורות, וכולן הביטו בהן בחיוך ובכבוד. גילה קיבלה את המבטים האלה. היא הרוויחה אותם. גב' רחל הובילה אותן לאחת הכיתות הקטנות, ושם החלה להסביר את החומר המורכב. גילה הייתה מרוכזת, שואלת שאלות חכמות. שירה, לצידה, הייתה קשובה. המעבר ממאבק חברתי להתמקדות אקדמית היה מושלם. זו הייתה הקלה. גילה ושירה חזרו למוטב, וכל החדר הרגיש את זה. הן עבדו שעה שלימה על החומר. כשסיימו, גב' רחל חייכה. "אתן טובות," אמרה. "שתיכן, גילה ושירה, יש לכן פוטנציאל לציון גבוה. אתן רק צריכות להמשיך ברצינות." היא הביטה בשירה. "שירה, עבר עלייך הרבה, ואת עדיין עומדת כאן. אני גאה בך. תמשיכי ככה." "תודה," אמרה שירה, ופניה הסמיקו קצת. חיוך גדול עלה על פניה. הן יצאו מבית הספר. השמש זרחה. זו הייתה התחלה חדשה לשתי הבנות. שירה הובילה את הדרך החוצה, הולכת בביטחון עצמי מלא. הרגע שבו נועה ברחה משטח בית הספר היה רגע של ניצחון. "מה אנחנו עושות עכשיו?" שירה שאלה, כשהן צועדות יחד לכיוון תחנת האוטובוס. "אנחנו ממשיכות ללמוד," אמרה גילה. "אני רוצה שנלך אלייך הביתה היום. אני רוצה שנעבוד על החומר לקראת המבחן של שבוע הבא. מתמטיקה, אנגלית, כל מה שיעזור לנו להתקבל לסמינר. אנחנו לא מבזבזות זמן." "כן," אמרה שירה. "אני מוכנה לזה. אני מרגישה שכל הטרדות האלה היו רק הסחת דעת שנועה רצתה ליצור. עכשיו אני רוצה להתרכז." "אני רוצה את זה מאוד," אמרה גילה. היא ראתה את עצמה עולה לגדולה בעולם האמיתי, לא רק בבית הספר. היא תעלה על כל הציפיות. היא תהיה אישה עשירה, חזקה. גילה כבר לא הייתה התלמידה המוחרמת. היא הייתה גילה, וזה היה מספיק. "אני ממש שמחה שאת נשארת כאן," אמרה שירה לגילה, מניחה את ידה על זרועה של גילה. "אני חושבת שאם את לא היית כאן, אני הייתי קורסת. הייתי נשארת קשורה לנועה לנצח." גילה נשמה. "אני שמחה גם," אמרה. "אני יודעת שכל התקופה הזו הייתה קשה, אבל היא לימדה אותי משהו: כוחה של האמת." הן הגיעו לתחנת האוטובוס, מחכות לאוטובוס שייקח אותן לבית של שירה. שירה הביטה בגילה. היא ראתה את העקשנות והכוח בגילה. "אני צריכה ללמוד ממך איך להיות חזקה כל כך," אמרה שירה. "את חזקה," אמרה גילה. "את רק לא ידעת את זה. עכשיו את יודעת. את הוכחת את זה כשלא נכנעת לנועה, כשדיברת אל המנהלת. זה הכוח האמיתי." האוטובוס הגיע. הן עלו עליו, מתיישבות במושב האחורי. הן פתחו את התיקים, מוציאות את המחברות. האווירה סביבן הייתה של התחלה חדשה. "אני תוהה מה נועה עושה עכשיו," אמרה שירה, לפתע. "זה לא משנה," אמרה גילה. היא כתבה משהו במחברת שלה. היא לא רצתה לדבר על נועה. היא רצתה להתרכז בעתיד. "זו הבעיה שלה. אנחנו צריכות לחשוב על המבחן. אנחנו צריכות להוכיח שאנחנו ראויות לסמינר. ושום דבר לא יעצור אותנו." "בצדק," אמרה שירה. היא התחילה לקרוא את החומר שלה. הנסיעה הייתה ארוכה, אבל עברה במהירות יחסית. כשהן הגיעו לבית של שירה, הן נכנסו לחדרה. החדר היה מסודר ומואר. הן הוציאו את ספרי הלימוד מחדש. "אנחנו לא סומכות על שום דבר," אמרה גילה, תוך שהיא פותחת את ספר האנגלית. "אנחנו לומדות כל חומר מחדש. אנחנו עושות את כל המבחנים הקודמים. אנחנו מבטיחות שלא יהיה שום ספק לגבי המקום שלנו בסמינר." "מסכימה," אמרה שירה. "אני רוצה שנצליח. אני רוצה שנועה תראה שאנחנו הצלחנו בלעדיה." גילה לא ענתה. זה לא היה עניין של נועה. זה היה עניין של גילה. הרצון שלה להצליח, הצורך שלה להוכיח לעצמה שהיא יכולה להיות יותר מאשר תלמידה מנודה. היא החלה ללמוד, עובדת על התרגילים. שירה עבדה לצידה. השמש התחילה לשקוע. השקט של הלימוד היה מבורך. "אני לא מאמינה," אמרה שירה, לאחר שעה של עבודה אינטנסיבית. "כל הלימודים האלה, כל ההשקעה הזו, זה מה שהייתי צריכה לעשות. ולא להתעסק בכל הדרמות חברתיות של נועה." "נכון," אמרה גילה. "הדרמה הסתיימה. עכשיו אנחנו מתחילות את החיים שלנו. שנינו." הן המשיכו לעבוד, מרגישות את החיבור החזק ביניהן. חברות אמתית, כזו שקמה מתוך משבר. גילה הייתה מרוצה. היא מצאה בעצמה את הכוח שהיא לא ידעה שיש לה. היא נשענה לאחור, חושבת על הבחירות שלה. הפחד מהדחה חברתית, האיום על עתידה. כל אלה הפכו אותה למי שהיא היום. היא תזכור את זה תמיד. היא תשתמש בזה. "גילה," אמרה שירה, מביטה בה. "אני חושבת שאנחנו צריכות לעשות הסכם. שאנחנו נשארות חברות, לא משנה מה יקרה. שאנחנו תומכות אחת בשנייה. אני לא רוצה לחזור ליום שבו חשבתי שאני לבד בעולם." גילה הביטה בשירה. "מסכימה," אמרה גילה. "חברות. נגד כל העולם." הן לחצו ידיים. הייתה הבטחה בשקט הזה, הבטחה לכוח משותף. שתי הבנות, ניצבות מול העולם, מוכנות לכבוש. המאבק החברתי נגמר. עכשיו, הן התחילו את המאבק על העתיד. הן יצליחו. הן יתקבלו לסמינר. גילה המשיכה לכתוב במחברת שלה, מתרכזת בפתרון בעיה מורכבת במתמטיקה. החיבור של שתי הבנות היה הדלק שהיא הייתה זקוקה לו. היא הרגישה שהיא מתחילה את חייה מחדש. גילה ושירה שתיהן הבינו שהצליחו לשרוד את המאבק החברתי. כעת הן פנו אל המאבק האקדמי. גילה עמדה להצליח. היא תהיה רואת חשבון עשירה. זה היה המסלול החדש שלה, הנחוש, והיא לא עוצרת. היא ניגשה אל הספר, ממשיכה את העבודה, כותבת את התשובות במחברת.