## Chapter 11: תחילת הלימודים: ההתחלה האמיתית גילה ושירה עלו לאוטובוס, מוציאות את המחברות. האוטובוס התחיל בנסיעה. הדלתות נסגרו מאחוריהן, משאירות את שער בית הספר ואת כל הדרמה החברתית מאחור. הן מצאו מקום פנוי בירכתי האוטובוס, אזור שהיה שקט יחסית ואיפשר להתמקד. גילה הוציאה את ספר המתמטיקה. היה חשוב להשתמש בכל רגע נתון. עכשיו, אחרי שהכאוס של נועה נרגע, כל דקה חייבת להיות מושקעת בחזרה למסלול. היא לא יכלה להרשות לעצמה עיכוב נוסף. הן פספסו חומר בגלל שהקדישו את כל זמנן לקרבות הצדק החברתי. זו הייתה זכות, אמנם, אבל המחיר הלימודי של זה היה גבוה. "אנחנו צריכות להתמקד במשוואות מורכבות," אמרה גילה, מדפדפת בעמודים. "גברת רחל הדגישה את זה. זה יהיה לב המבחן." שירה כותבת את זה במחברת שלה, רושמת את שם הפרק ואת התאריך של המבחן כפי שהיה ידוע להן. "אני מפחדת מזה," שירה אמרה. "זה החלק שתמיד היה לי קשה איתו. נועה הייתה אומרת שאין טעם לנסות, שזה קשה מדי, ושצריך להתמקד רק בציון עובר." גילה לא הרימה את ראשה מהספר. "נועה טעתה בהרבה דברים. זה לא קשה מדי, זה מסובך, ויש דרך להבין את זה. אנחנו לא מכוונות לציון 'עובר', אנחנו מכוונות לציון שיבטיח לנו קבלה לסמינר." הרעיון היה ברור. הן לא רק התכוננו למבחן, הן התכוננו לעתיד. האוטובוס היה מלא בנוסעים, אנשים עסוקים שחזרו הביתה אחרי יום עבודה. גילה התעלמה מהרעש, מנסה לנתח את אחת הבעיות הקשות. "תסתכלי על משוואה 4, אמרת שתתקשי בה," גילה הציעה, מצביעה על תרגיל מסוים. "מה הצעד הראשון שאת עושה כשאת רואה את זה?" שירה הסתכלה על התרגיל. זה היה כתוב בכתב קטן ומעורפל, וזה נראה לה כמו קוד. היא נזכרה בימים שבהם ניסתה ללמוד לבד, ומחברתה נזרקה לצד. נועה הייתה אומרת לה כל הזמן שהיא לא מספיק חכמה, ושהיא צריכה להפסיק להתאמץ כל כך. "אני... אני מנסה למצוא את המשתנה X," שירה אמרה, קולה מתלבט. "אני מנסה לבודד אותו, אבל יש פה יותר מדי נעלמים. וסוגריים." "נכון," גילה אמרה. "קודם צריך לפתוח את הסוגריים. זה השלב הראשון בכל המכניקה. זה חלק מהאסטרטגיה הכללית. זה לא עניין של אינטליגנציה, אלא עניין של סדר פעולות." גילה הרגיעה אותה. היא ידעה ששירה עברה תקופה קשה, וכל הדימוי העצמי שלה נפגע. נועה הייתה מומחית בלהוריד את רמת הביטחון של אנשים, אפילו של חברותיה הקרובות ביותר. גילה השקיעה את הדקות הראשונות בשיקום הביטחון, לא רק בלימוד החומר. היא החלה להסביר את תהליך פירוק המשוואה צעד אחר צעד. היא השתמשה במילים פשוטות, בונה על בסיס הידע הקיים של שירה, משלימה את הפערים. שירה הקשיבה קשב רב. היא כתבה כל שלב, תוך שהיא מנסה לפתור את אותה משוואה במחברת בצד. "את תראי," גילה אמרה, "ברגע שאת פותחת את הסוגריים, הכל מתחיל להתבהר. זה כמו לפתוח קופסה של לגו – הכל נראה מסובך, אבל אם את עוקבת אחר ההוראות, את מרכיבה את המבנה הנכון." שירה סיימה לכתוב, מביטה בפתרון. היו כמה טעויות קטנות בדרך, אבל העקרון היה שם. "זה קצת יותר קל כשאת מסבירה את זה," שירה אמרה, החיוך שלה נפתח לראשונה מזה שעות. "אנחנו צריכות להשקיע בזה הרבה זמן," גילה אמרה, "כי זה בסיס. אתן לך היום הרבה תרגילים בית. וגם אני צריכה לעבוד איתך על אנגלית, במיוחד על כללי הדקדוק. אני חושבת שאת יכולה להוציא ציון מושלם במתמטיקה ואנגלית אם תתמידי." שירה הנהנה. "אני מוכנה. אני לא רוצה להיות זו שרודפת אחרי ציונים. אני רוצה להיות כמוך, זו שמשיגה אותם בקלות." גילה גלגלה את עיניה קלות. "זה לא נראה קל. אני עובדת קשה, ואת יודעת את זה. זה הליבה של מה שנועה לא הבינה – היא חשבה שהחיים האקדמיים הם משחק של מזל, לא של עבודה קשה. אנחנו שונות ממנה." הנסיעה נמשכה. הן עבדו במשך כעשרים דקות נוספות, כשהאוטובוס האט, מתקרב לתחנה של שירה. הן אספו את התיקים, מוכנות לירידה. **סשן לימוד מרוכז** הבית של שירה היה שקט כאשר הן הגיעו. הוריה שלה לא היו בבית עד שעות הערב המאוחרות. הן נכנסו לחדר שלה. שירה הכינה שתייה, והן התמקמו על השולחן המרכזי עם כל ספרי הלימוד שהיו להן. "אני רואה שבזמן האחרון היית מנסה ללמוד לבד," גילה אמרה, מביטה בסימון הבהיר במחברות של שירה. "זה טוב." שירה אמרה, "כשהייתי בהשעיה, לא היה לי משהו אחר לעשות. וגם התביישתי לחזור לספרי לימוד, כי נועה אמרה שזה לא חשוב. היא אמרה שכל הלימודים האלה הם לשווא, ושבסוף נתחתן עם מישהו שיפרנס אותנו, אז למה להתאמץ." גילה נשפה נשימה ארוכה. "זו לא אידיאולוגיה, זו מניפולציה. היא רצתה שכולנו נהיה פחות חזקות ממנה. ככה היה לה קל לשלוט בנו." "אני יודעת עכשיו. אבל לקח לי זמן. אני מרגישה שאיבדתי כל כך הרבה זמן, רק בגלל שהיה לי קשה לעמוד בפניה," שירה אמרה. "הכל בסדר," גילה אמרה. "עכשיו אנחנו פה. שתינו יחד. זה מה שחשוב. עכשיו, מתמטיקה. אנחנו מתחילות בפרק של המשוואות. אין הפסקות, אין הסחות. סשן מרוכז." השעתיים הבאות היו אינטנסיביות. גילה לא התכוונה לוותר. היא הייתה מורה קשוחה, דורשת משירה לעבוד על הבסיס תחילה. היא התעקשה לחזור על החומר התיאורטי, להבין את הפילוסופיה מאחורי כל צעד. גילה דאגה לא לוותר לשירה בשום שלב. כשהגיעו לבעיות המורכבות, שירה התייאשה לפעמים. היא הניחה את העיפרון, מטה את ראשה. "זה יותר מדי, גילה. אני לא מצליחה לראות את הפתרון." "אחד הדברים שלמדתי," גילה אמרה, "זה שלכל בעיה יש פתרון, גם אם הוא מסובך. אנחנו נסתכל על זה בגישה אחרת. במקום לחפש את הפתרון, נחפש איפה את נתקעת בדרך. איזו פעולה גורמת לך להרגיש חוסר ביטחון." הן ניתחו את קטע המעבר. גילה הדגישה את חשיבות הסדר. שירה התחילה לראות את האור. ככל שהיא פתרה יותר תרגילים, ככה הביטחון שלה גדל. תוך כדי הפתרון, שירה נזכרה במשהו. היא הניחה את המחברת, מבטה נעשה רציני יותר. "גילה," שירה שאלה, "יש לי חשש. אולי אני פרנואידית, אבל את חשבת על זה? האם נועה באמת לא תופיע לסמינר?" גילה עצרה לרגע, קצת מופתעת שמחשבה זו עלתה לפתע בעיצומה של פתרון משוואות. היא לא ציפתה לזה. "היא הבטיחה שהיא עדיין הולכת לשם, כשהיא יצאה," שירה המשיכה. "היא אמרה שזה לא נגמר. האם את חושבת שהיא פשוט ניסתה לשתול בנו ספק בפרישה שלה, או שהיא באמת יכולה להגיע לשם?" גילה הניחה את עטה. היא הביטה בשירה, מבינה שזה חשוב לשירה לקבל תשובה מוחלטת, משהו שישים את הדאגה הזו מאחוריה. "תקשיבי," גילה אמרה, קולה נחוש. "נועה היא מניפולטורית מקצועית. היא לא ויתרה על בית הספר הזה כי היא ויתרה על הרעיון לשלוט. נועה ויתרה על בית הספר כי נכנענו להורים שלה, שמנעו ממנה להשלים את התכנית שלה. ההורים של נועה העבירו אותה, לא מתוך בחירה, אלא מתוך הכרח. בגלל המכתב של גברת רוזנברג, והעדות שלך, וההתערבות של המנהלת." גילה נשמה. "היא תגיד כל דבר שיגרום לנו להרגיש רע, אבל האמת היא שאין לה שליטה עלינו כרגע. אם היא תנסה להגיע לסמינר, אנחנו נגיע לשם חזקות יותר, מוכנות יותר, והיא תהיה רק הזיכרון הלא נעים. אבל זה לא עניין שצריך להעסיק אותנו." גילה הצביעה על הספר. "הדחף שלנו להצלחה לא צריך להיות נועה, אלא הרצון שלנו להגיע לאן שאנחנו רוצות. אנחנו חייבות להתכונן כאילו נועה קיימת רק כדחף להצלחה שלנו. היא לא המטרה, היא רק סיבת הצדק. אנחנו עושות את זה בשבילנו." שירה חשבה על זה. היא נשמה נשימה עמוקה. גילה הייתה צודקת. נועה רצתה שהן יפחדו מכוחה העתידי, אבל הן ראו את חולשתה כאשר הופיעה בכיתה עם אביה. הרעיון של נועה כשל והיא נכשלה. "בסדר," שירה אמרה. "אני מבינה. היא לא רלוונטית. אנחנו ממשיכות." הן חזרו לעבוד. הדיון הקצר על נועה רק הגביר את הנחישות של שירה. היא התחילה לעבוד בקצב מהיר יותר, מבינה שאין לה זמן לבזבז על חששות חסרי בסיס. הן עברו מחמש משוואות מורכבות, ועברו למבחן מסכם של פרק תנועה באנגלית. גילה הקריאה את השאלות, ושירה ענתה, מתרגלת את השפה. הן עבדו במשך שעה נוספת, ללא הפסקה, ללא הסחות דעת. **בניית לוח זמנים** בסביבות שבע בערב, הן החליטו לקחת הפסקה קצרה. גילה הרגישה שאיבדה מושג על הזמן. הלימוד האינטנסיבי הזה היה מרתק, אך מתיש. היא הניחה את עפרונה, מותחת את גבה. "טוב, זה היה סשן טוב," גילה אמרה. "אבל אנחנו צריכות לנהל את הזמן טוב יותר. אנחנו איבדנו יותר מדי זמן. אנחנו הולכות לתכנן לוח זמנים מדויק. זה לא רק ללמוד, אלא לנהל את הלימודים." המוח העסקי של גילה התחיל לעבוד. היא מצאה דף נקי, וכתבה 'לוח זמנים - סמינר עתידי'. "בואי נראה," גילה אמרה, "יש לנו שבועיים עד המבחן במתמטיקה. אנחנו צריכות חמש שעות שבועיות לפחות, בנוסף לחונכות עם גברת רחל. אני הולכת להקצות שעתיים ביום ללימודים משותפים, ועוד שעה ללימודים לבד. אני רוצה שכל יום תעברי על תרגילים לבד, ונסתכל על הטעויות שלך בערב." שירה הביטה בהערצה. גילה הייתה כל כך מאורגנת. שירה הרגישה שקטה ובטוחה. "אני רוצה להשתמש בחונכות של גברת רחל ליחידות חדשות," גילה המשיכה. "ככה נצבור ידע חדש, ואני אוכל לעזור לך ליישם אותו בבית. אני אצטרף אליך כל יום, ואנחנו נכין סיכומים כל שבוע. שבת זה יום חופשי, אבל ביום שישי בערב אנחנו נסכם את החומר." הן התחילו למלא את לוח הזמנים עם משימות מפורטות. מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה - הכל תוכנן ומתוזמן. זה היה לוח זמנים מציאותי, אחד שאפשר להן להתקדם בקצב מתון, מבלי להרגיש שהן שורפות את עצמן. "אנחנו גם צריכות לשאול את גברת רוזנברג אם היא מוכנה לעשות לנו חונכות באנגלית," גילה הציעה. "היא אדם ראוי אמון, ואנחנו יודעות שהיא תעזור לנו." שירה הנהנה. היא הסתכלה על הלוח הזמנים המלא, והרגישה שזה מוצק. זה היה הביטחון שהיא הייתה צריכה – תוכנית עבודה. "אני מוכנה לעשות כל מה שאת אומרת," שירה אמרה. "אני רוצה להצליח. אני רוצה להוכיח לכולם שאני... שאני לא נועה. שאני יכולה להיות חזקה בלי מניפולציות. שאני יכולה להצליח לבד." **אמונה מחודשת** שירה נשמה נשימה עמוקה. היא מצאה את עצמה רוצה לחזק את הקשר עם גילה. גילה עשתה כל כך הרבה בשבילה. ההגנה, האסטרטגיה, הכוח. כל אלה היו דברים ששירה רצתה לחזור אליהם, לאפשר להם להיות שוב בחייה. שירה הסתכלה על גילה, ופניה של שירה היו רציניים. "גילה, אני רוצה לספר לך משהו, משהו שאף אחד לא יודע. לא נועה, לא ההורים שלי, אף אחד." גילה הביטה בשירה. היא הניחה את הלוח זמנים בצד. "מה קרה?" "את הסיבה," שירה אמרה, "למה רציתי כל כך להתקבל לסמינר מלכתחילה. לא בגלל הלימודים, לא בגלל שזה נראה יוקרתי, אלא בגלל ש... זה היה תנאי של ההורים שלי." "תנאי? לאיזה תנאי?" גילה שאלה, מתכופפת קצת קדימה. שירה אמרה, "ההורים שלי לא הסתדרו כשהייתי קטנה. הייתה ביניהם מתיחות. אבא שלי רצה שילמדו אותי לצאת מהבית כמה שיותר מוקדם, ולפתח קריירה אמיתית. אמא שלי רצתה שאהיה קרובה אליה. הם החליטו על הסמינר הזה כפשרה אחרונה. תנאי משותף." "אני לא מבינה," גילה אמרה, "איך זה קשור אליך?" "היה לי אח גדול, יואב. הוא נפטר לפני שלוש שנים בתאונת דרכים," שירה אמרה. קולה היה חלש פתאום. "זה קרה כשהייתי בכיתה ז'. הוא נסע עם חברים לטיול בצפון. כשהוא מת, הבית שלנו התפרק. ההורים שלי הפסיקו לדבר אחד עם השני, חוץ ממריבות. יואב היה התלמיד המצטיין. הוא היה זה שהיה אמור ללכת לסמינר הזה." גילה הקשיבה בדממה. לא היה רעש בחדר מלבד נשימותיה של שירה. "כשיואב מת, ההורים שלי לא הצליחו להתמודד. הם מצאו את הסמינר הזה, שאהב את יואב, וראו בזה סוג של סגירת מעגל. סוג של הבטחה. הם החליטו שאם אני אתקבל לשם, הם יחזרו לדבר. הם יחזרו להיות משפחה. זה לא עניין שנוגע ללימודים, גילה. זה עניין של משפחה. הם קשרו את העתיד של המשפחה שלי לחליפת הלימודים שלי." שירה הרכינה את ראשה. "הם אמרו לי: 'אם תצליחי להתקבל לסמינר, אנחנו נפטרים מכל המריבות. אנחנו חוזרים להיות משפחה. אנחנו חוזרים לבנות את החיים עם מה שנשאר'." גילה הבינה פתאום את הלחץ העצום ששירה חיה תחתיו. זה לא היה רק ציון, זו הייתה הבטחה לשלום בית. הבנה זו גרמה לגילה להבין עד כמה נועה הייתה רעה: היא ניסתה להרוס לא רק את הקבלה של שירה, אלא את העתיד של המשפחה שלה. "מנועה ידעתי על הקשר עם יואב," שירה אמרה, "אבל היא תמיד אמרה לי שזה שטויות, שזה לא חשוב. שהבנים לא חוזרים, אז אין צורך להתאמץ." "נועה השתמשה בסודות הכי עמוקים שלך כדי לשלוט בך," גילה אמרה, "ועכשיו, את משתמשת בסוד הזה כדי לחזק את האמון בינינו. אני מעריכה את זה." שירה הרימה את ראשה. גילה הביטה בה. "אני לא רוצה שלא תצליחי. אני רואה שהעומס הוא גדול. אנחנו נעבוד קשה יותר ממה שתכננו. אנחנו נעשה את זה. את יודעת למה? כי את צריכה את זה, וגם בגלל שזה הדבר הנכון." שירה חייכה. זה לא היה חיוך גדול, אלא מבט של הכרת תודה. "תודה לך, גילה. אני סומכת עליך." הן לחצו ידיים שוב, מחזקות את הברית. זו הייתה ברית חזקה, מבוססת על אמון ובניית יסודות חדשים של כנות. הן חזרו ללוח הזמנים, משנות אותו קצת. גילה הוסיפה עוד שעת לימוד בכל יום, והתמקדה בחומר ששירה התקשתה בו. הן עבדו עם כוח מחודש. הלילה עבר מהר. בשעה אחת עשרה בלילה, הגוף של שירה איבד כוח. היא נשענה על הכיסא. "בואי נעשה הפסקה עכשיו," גילה אמרה, מביטה בשעון. "את עייפה מדי, ואם את עייפה מדי, את לא לומדת." שירה הנהנה. "כן," היא אמרה, קולה נשמע חלש. "אני לא מאמינה שעברנו על כל כך הרבה חומר. אני מרגישה שאני מתחילה להבין סוף סוף את המתמטיקה הזו." "את נמצאת במסלול הנכון," גילה אמרה, בטון קובע. "את חזקה ואת חכמה. את פשוט היית צריכה מישהו שיכוון אותך, ויאמין בך." היא סידרה את הספרים. לוח הזמנים היה מונח על השולחן, סימן להבטחה ההדדית שלהן. גילה הרגישה את המחויבות של שירה, והיא ידעה שהן הולכות להצליח. זה היה מאוחר מדי בשביל גילה לחזור הביתה. היא שלחה הודעת טקסט קצרה להוריה: 'אני נשארת אצל שירה. אנחנו לומדות למבחנים. הכל בסדר'. שירה פינתה מקום לגילה לישון בחדר שלה. הן היו מותשות, אבל מלאות בסיפוק. הן צחצחו שיניים, נכנסו למיטות, והשקט נפל בחדר. גילה שכבה במיטה, חושבת על היום הארוך. הניצחון בבית הספר, הנסיעה, והלימוד המרוכז. היא הבינה שכל מה שהיא רוצה, זה לקדם את עצמה ואת שירה. היא מוכנה להתמודד עם כל אתגר אקדמי שיבוא. היא הוציאה את ספר המתמטיקה שלה, והחליטה לעבור על כמה תרגילים נוספים לבד. היא לא רצתה לבזבז זמן. היא הרגישה פרץ אחרון של אנרגיה. כמה דקות לאחר מכן, היא הרגישה את העייפות משתלטת עליה. העיניים שלה החלו להיסגר. היא נשענה לאחור, משחררת את הספר. גילה נרדמה על הספר, מלאת ביטחון. היא הייתה מוכנה לאתגרים האקדמיים.