מבחן התמדה - מהבדידות לגבורה אמריקאית

## Chapter 12: מבחן התמדה גילה התעוררה בבוקר, האור הטבעי חדר מבעד לוילונות של חלון חדר השינה של שירה. העייפות הייתה דחוסה בעצמות שלה, שארית מהלימוד האינטנסיבי בלילה הקודם. היא משכה את הגוף שלה קדימה והרגישה כאילו הדביקו את עמוד השדרה שלה למיטה. המוח שלה חשב על הנוסחאות המתמטיות עד לרגע שנרדמה. היא נרדמה על הספר, והספר השאיר סימן אדום על הלחי שלה. שירה כבר קמה, והרעש הקטן מהמטבח סיפר לגילה שהיא מכינה משהו לארוחת בוקר. גילה הסתכלה על השעון על שולחן הכתיבה של שירה; השעה הייתה שש וחצי בבוקר. הן תכננו לצאת מוקדם כדי להספיק לחזור על החומר של אתמול. היא קמה, מסדרת את המיטה שהייתה כל כך נוחה, והצטרפה אל שירה במטבח. "בוקר טוב, מדענית מטורפת," שירה אמרה, מחייכת. היא הניחה שתי כוסות קפה מהבילות על השולחן. הריח של הקפה החזק עזר לגילה להרגיש קצת יותר ערה. היא אכלה את ארוחת הבוקר המהירה שלה, וניסתה להתרכז בתוכנית של היום. ארוחת הבוקר הסתיימה בחמש דקות בלבד. הלחץ של לוח הזמנים המתוכנן הרגיש כמו דחיפה קבועה בגב שלהן. גילה ידעה שהבסיס, ההרגלים המהונדסים, הם הדבר היחיד שיעזור להן לעבור את זה. היום התחיל כמו שצריך. הן חזרו על המתמטיקה במשך חצי שעה לפני שיצאו לבית הספר. גילה בדקה את הטעויות של שירה מהתרגילים שנתנה לה בבית, וראתה שיפור משמעותי. שירה הצליחה לפתור את רוב המשוואות המורכבות. "את מוכנה," גילה אמרה, סוגרת את המחברת בחבטה קטנה. הדיוק הזה, היכולת של שירה להבין את החומר אחרי ההסבר של גילה, נתן לגילה סיפוק גדול. היא ראתה את ההשקעה הפכה לתוצאות. "אנחנו ממשיכות בתוכנית," גילה המשיכה, "יש לנו יומיים להתחזק באנגלית לפני השיעור הפרטי אצל גברת רוזנברג, ונצטרך להקדיש את הערב למבחני היסטוריה. אני רוצה שאת תדגישי את הציר של מלחמת העולם השנייה, כפי שגברת רחל אמרה. זה חומר שמכריע ברמה, ורוב הבנות מתקשות בו." "אני כבר התחלתי לעבור על זה אתמול בערב, אחרי שנרדמת," שירה אמרה, "אני לא רוצה שתצטרכי לעבור על החומר פעמיים בגללי." גילה הנהנה. היא העריכה את הנחישות החדשה של שירה. הן הגיעו לבית הספר מוקדם, נכנסות לכיתה שעדיין הייתה ריקה. הן התיישבו בשולחן שלהן, וראו את הלוח עליו המורה למתמטיקה כתבה את הנושא של היום. משהו היה מוזר. הנושא לא היה זה שציפו לו. "אני לא מכירה את הנושא הזה," שירה אמרה, מטה את ראשה. "זה לא היה בתוכנית השנתית. זה נראה ממש מתקדם." גילה התקרבה ללוח, קוראת את הכותרת בזהירות. זה היה נושא ממערך הלימודים של הסמינר, לא של הלימודים הנוכחיים שלהן. היא חשבה לרגע. אולי המורה מחליפה את הנושאים כדי להתקדם מוקדם יותר. היא לא מצאה הגיון בזה, אבל זה לא היה הזמן לשאול שאלות. הכיתה התמלאה לאט לאט. כל אחת מהבנות התיישבה במקומה, והרעש הרגיל של הכיתה התחיל כמו צליל מוכר. המורה למתמטיקה, גברת שטרן, נכנסה לכיתה בדיוק בזמן. היא נראתה כאילו היא לא ישנה מספיק הרבה זמן. גברת שטרן נעמדה מול הלוח וכתבה את המילה **'מבחן פתע'** בגדול. היא לא אמרה מילה נוספת. כל הכיתה נכנסה למצב של הלם. אף אחת לא ציפתה למבחן פתע, במיוחד על חומר כל כך מורכב. גילה קפאה. מבחן פתע. זה היה בדיוק מה שלא רצתה שיקרה. היא הייתה בטוחה בכישורים שלה, אבל היא לא הספיקה לחזור על כל החומר. היא והיא שירה התמקדו על המשוואות המורכבות, לא על החומר המתקדם הזה. גברת שטרן הניחה את חבילת המבחנים על השולחן. היא צלצלה בפעמון קטן, סימן להתחיל את הבחינה. "חצי שעה בדיוק," היא אמרה בקול מונוטוני. "הכל כתוב על הדף. זה חומר חדש, אבל אני בטוחה שאתן יכולות לפתור אותו בעזרת הידע הקיים שלכן." חצי שעה. על חומר חדש. מבחן פתע הוא לא רק מבחן על ידע, זה מבחן על ניהול חרדה. שירה, שנשמה בכבדות לידה, העבירה את המבט שלה במהירות אל גילה. גילה הנהנה קלות. "את יודעת את זה," היא רצתה לומר לשירה, "זה רק לחזור על מה שהסברתי לך." היא ידעה ששירה צריכה את אותות העידוד האלה. גילה לקחה נשימה עמוקה והתחילה לפתור את המבחן. השאלה הראשונה הייתה קצת מבלבלת, אבל גילה מצאה את הדרך להתחיל לפתור אותה. היא יישמה את הטכניקות של פתיחת סוגריים ובידוד משתנים, מנסה לפרק את המבנה המורכב של הבעיה. כאשר היא התחילה להתרכז, העייפות של אתמול התחילה לשחק תפקיד. המילים על הדף התחילו לרקוד קצת. היא שתתה רק חצי מכוס הקפה שלה, והאנרגיה אזלה. היא לחצה את העט חזק, מנסה להתאמץ יותר. שירה עבדה בריכוז. משהו השתנה אצלה. הפחד ששיתק אותה בעבר נעלם, והיא נראתה רגועה לחלוטין. היא עקבה אחר הסדר שגילה הסבירה לה, מחלקת את הבעיה לחלקים קטנים יותר, מנהלת את הפתרון. גילה סיימה את השאלה הראשונה, ואז עברה לשנייה. בשאלה השנייה, היא התחילה להרגיש בלבול. היה נראה שהיא עשתה טעות חישוב קטנה, והיא נאלצה למחוק את כל מה שכתבה ולחזור על הכל. איבוד זמן. היא לא יכלה להרשות לעצמה עייפות רגעית כזו. עשר דקות לפני סוף הבחינה, גילה הייתה בשאלה האחרונה. זו הייתה שאלה של חשיבה מרחבית, משהו שדורש דיוק ולא רק ידע. היא ניסתה לשרטט את הבעיה, אבל הקווים לא היו ישרים, והיא הרגישה שהקואורדינציה שלה לא עובדת. היא פספסה את המשתנה הנסתר שנקבע בבעיה, והפתרון שהיא הגיעה אליו נראה מוזר. היא הסתכלה על שירה, שהייתה עסוקה בבדיקה חוזרת של התשובות שלה. שירה נראתה נינוחה. זה היה סימן טוב. זה אומר שהשעות של העבודה אתמול סוף סוף נשאו פרי. הפעמון צלצל. הזמן נגמר. גילה הניחה את העט, מביטה במבחן שלה. היא פתרה את רוב השאלות, אבל היא לא הייתה בטוחה בשתי האחרונות. בדרך כלל היא הייתה מקבלת ציון מושלם במתמטיקה, אבל הפעם, בגלל העייפות, היא הרגישה שהיא לא תעבור את התשעים. גברת שטרן אספה את המבחנים. היא עברה במהירות על הדפים, והתחילה לנקד את המבחנים למול עיני התלמידות. זה היה קשה, מחכה לציון. כחמש דקות לאחר מכן, גברת שטרן החלה להקריא את הציונים. כולם היו נמוכים. רוב הבנות קיבלו ציונים שנמצאו בין שישים לשבעים. זה אומר שהחומר המורכב הזה היה קשה לכולן. "שירה ש.," גברת שטרן קראה. "תשעים וארבע. כל הכבוד, שירה. את היחידה שהיה לה את הדיוק הנדרש בשאלה השלישית." שירה קפצה קלות במושב שלה. הלם ושמחה מוחלטת בבת אחת. היא קיבלה ציון כמעט מושלם. גילה חייכה אליה, מניעה את הראש בסימן של "כל הכבוד." זה היה הניצחון שלהן, לא רק של שירה. "גילה כ.," קראה גברת שטרן. "שמונים ושמונה. ציון טוב, גילה. אבל הטעויות בבידוד המשתנים בשאלה השנייה לא אופייניות לך. הייתי מצפה ממך ליותר דיוק." שמונים ושמונה. זה לא היה גרוע, אבל זה לא היה החמישים ואחת שקיבלה נועה במבחן ממוצע, וזה יחשב נמוך מאוד עבור גילה. גילה תמיד הייתה מקבלת ציונים גבוהים. מבחני הדיוק האלה היו חשובים מאוד לדירוג שלה בסמינר. היא איבדה שש נקודות על טעויות של עייפות. שירה הסתכלה על גילה, מודאגת. "אני מצטערת," היא אמרה בשקט, כשהמורה המשיכה לדבר. גילה הניחה יד על השולחן. "זה בסדר," גילה אמרה, "זה לא ציון רע." אבל גילה ידעה שזה יותר מ'לא רע'. זה אומר שהיא לא ניהלה את המשאבים שלה נכון. היא דחפה את עצמה יותר מדי, וזה גרם לירידה בדיוק. השיעור המשיך, אבל גילה לא הקשיבה. היא העבירה את הזמן בתכנון. איך היא יכולה לשפר את ניהול הזמן שלה? היא הייתה המוח שתוכנן את לוח הזמנים, והיא לא הצליחה לעמוד בזה. ההפסקה הגיעה. שירה חיכתה לגילה, האנרגיה שלה מורגשת בכל הגוף שלה. "אני לא מאמינה," שירה אמרה, "תשעים וארבע. כמעט 100! זה יותר טוב מכל הציפיות שלי. אני לא זוכרת מתי קיבלתי ציון כזה במתמטיקה. אפילו אבא שלי יהיה גאה." "את צריכה להיות גאה בעצמך," גילה אמרה. "עבדת קשה אתמול. הוכחת שלהתמדה יש ערך." למרות האכזבה הקטנה מהציון שלה, גילה הייתה מאושרת בשביל שירה. "אבל את..." שירה אמרה, קולה ירד. "את קיבלת שמונים ושמונה. זה לא אופייני לך. בטח שמת לב שעייפת אחרי שעה וחצי של לימודים. אולי היינו צריכות לקחת הפסקה?" "אני תכננתי סשן אינטנסיבי," גילה אמרה. "לא היה זמן לבזבז. אבל אני מבינה עכשיו. אני לא יכולה להסתמך רק על האינטליגנציה שלי. אני צריכה ללמוד לנהל את המשאבים האנושיים שלי טוב יותר. זה כמו עסק: אם את לא מנהלת את העובדים שלך (את הגוף וההכרה שלך), את נכשלת ברמה הכללית, גם אם יש לך רעיון מעולה." השיחה עם שירה העניקה לגילה פרספקטיבה חדשה. היא רצתה להתקבל לסמינר, זה היה חלום, אבל גם משימה מוכחת. היא חשבה על הפער ששירה סגרה בזמן קצר, ועל איך שהיא איבדה נקודות על משהו טריוויאלי יחסית. במהלך כל היום, גילה המשיכה לנתח את המצב. היא המשיכה לעבוד עם שירה על אנגלית והיסטוריה, אבל היא הקפידה על הפסקות בתדירות גבוהה יותר. היא נתנה לעצמה ולשירה הפסקות ארוכות יותר בין השיעורים. גילה ידעה שאי אפשר להמשיך בקצב של אתמול. אחרי בית הספר, הן חזרו לבית של שירה. הן מילאו את לוח הזמנים של היום עם כל הפעילויות. גילה לא ויתרה על כלום, אבל היא שינתה את המינון. במקום שש שעות לימוד מרוכזות, היא חילקה את זה לשלושה סבבים, עם הפסקות של חצי שעה באמצע כל סבב. "אנחנו צריכות להוסיף פעילות גופנית," גילה אמרה. "זה משפר את הריכוז. לא משהו רציני, רק עשר דקות של הליכה מהירה אחר הצהריים." שירה קיבלה את זה בקלות. היא הייתה מוכנה לעשות כל מה שגילה תגיד. "אני חושבת שאנחנו צריכות גם ללכת לישון מוקדם יותר," שירה אמרה, "אתמול היית מותשת לחלוטין." "נכון," גילה אמרה. "אחת עשרה זה הגבול. אני אשלח להורים שלי הודעה שאני אשאר אצלך גם הלילה. אנחנו לא יכולות לשבור את המומנטום." היום עבר בצורה הרבה יותר מאוזנת. השיעורים היו ארוכים, אבל הרגישו פחות מכבידים. שירה הוכיחה יכולות יוצאות דופן בחזרה על חומר ההיסטוריה. גילה ראתה שהבסיס שלה חזק, ונועה פשוט שיבשה את האמון העצמי שלה. במהלך ארוחת הערב, גילה חשבה על מי שהיה יכול לעזור להן בניהול הזמן. גברת שטרן, המורה למתמטיקה, הייתה יעילה, אבל היא לא הייתה מורה שהייתה מתעניינת בניהול המשאבים הכללי. היא הייתה מורה לפתרון בעיות טכניות, לא לניהול חיים. ברגע זה, התשובה הייתה ברורה. גברת רוזנברג. גברת רוזנברג לא רק תמכה בהן חברתית, היא גם הראתה נכונות לקחת סיכון אישי גדול בשבילן. היא הייתה אדם ישר, והיא הייתה אשת חינוך. היא הייתה יכולה לעזור בקלות בניהול של לוח הזמנים. "שירה," גילה אמרה, "אני רוצה לדבר על גברת רוזנברג." שירה הרימה את ראשה. "כן? המורה לאנגלית?" "היא המורה היחידה שבאמת סמכה עלינו, נכון? היא הדגימה את הנכונות שלה לעזור לנו, הרבה מעבר למה שמצופה ממורה. אני חושבת שאנחנו צריכות לשכור אותה באופן פרטי שתעזור לנו לא רק באנגלית, אלא בבניית תוכנית לימודים מאוזנת יותר. היא יודעת מה נדרש בשביל הסמינר, והיא גם מבינה את הלחץ שאנחנו נמצאות בו. היא מבינה סדרי עדיפויות." "את חושבת שהיא תסכים?" שירה שאלה. "היא אמרה שהיא תומכת בנו, אבל היא נאלצה להסתכן מאוד בשבילנו. אולי היא לא רוצה להתערב בחיים האישיים שלנו יותר מדי." "אנחנו לא מבקשות ממנה טובה אישית," גילה אמרה, "אנחנו מבקשות ממנה שירות מקצועי בתשלום. היא מורה, והיא מוכנה לעשות חונכות. זה יפתור לנו את הבעיה של ניהול זמן. לא רק שהיא תעזור לנו באנגלית, אלא היא יכולה להנחות אותנו איך להתמודד עם שאר המקצועות. אנחנו צריכות מומחה לניהול זמן, ומישהי שיש לה הבנה מלאה של המערכת." שירה חשבה על זה. זה היה הגיוני. "אבל איך נפנה אליה?" "יש לנו את מספר הטלפון שלה," גילה אמרה, "היא נתנה לנו אותו כשפנינו אליה אתמול. אני חושבת שאני צריכה לכתוב לה הודעה רשמית, ולשאול אם היא מעוניינת לקחת על עצמה תפקיד של מנטורית אקדמית, בתשלום." גילה הוציאה את הטלפון שלה, מוכנה לכתוב את ההודעה. היא ניסחה אותה בזהירות. היא לא רצתה שהבקשה תישמע כמו עול נוסף. היא הדגישה את הצורך שלהן בהכוונה מקצועית ואקדמית כדי להצליח בסמינר. **<גברת רוזנברג, זו גילה כהן. אני ושירה רצינו לשאול אותך אם תוכלי לעזור לנו בבניית תוכנית לימודים מאוזנת לקראת מבחני הקבלה לסמינר. אנחנו מוכנות לשלם לך על זמנך, אנו זקוקות לליווי מקצועי. אנחנו מרגישות שאת היחידה שיכולה לעזור לנו לנהל את המשאבים שלנו נכון. מתי תוכלי לדבר איתנו על זה?>** היא שלחה את ההודעה וחיכתה. השתיקה בחדר הייתה מתוחה. גילה לא ציפתה לתשובה מיידית, אבל הרצון ליציבות היה דחוף. לוח הזמנים שהיא יצרה היה טוב, אבל הוא היה נוקשה מדי, וזה כמעט עלה לה בציון המתמטיקה. היא לא יכלה להרשות לעצמה טעויות כאלה. היא חיפשה אצלה שליטה. שירה ישבה לידה, מנסה להתרכז בספר היסטוריה, אבל המבט שלה נע לכיוון גילה כל כמה שניות. "תכנסי לחומר שלך," גילה אמרה לה בשקט, "אני אעדכן אותך כשאני מקבלת תשובה. זה יכול לקחת קצת זמן." שירה חזרה לקרוא, אבל אחרי חמש דקות, הטלפון של גילה נדלק. הודעה חדשה. "היא ענתה!" שירה אמרה. גילה לחצה על ההודעה, קוראת את התשובה של גברת רוזנברג. **<גילה יקרה, אני שמחה לשמוע שאתן ממוקדות מטרה. אני אשמח לעזור לכן. אני יכולה לדבר איתכן מחר בבוקר, לפני השיעור הראשון. בבקשה תגיעו למשרד שלי כמה שיותר מוקדם. נדבר על כל הפרטים שם.>** שתי הבנות הביטו אחת בשנייה, חיוך רחב על הפנים שלהן. העתיד פתאום נראה קצת יותר בטוח. גילה הצליחה ליצור קשר עם גברת רוזנברג, והיא הייתה מוכנה לעזור להן. **הפנייה לגברת רוזנברג הייתה הצעד האחרון בתוכנית של גילה: להבטיח את הכיוון האקדמי, ולהשיג את המטרה. ** **היא שלחה את ההודעה, והחלה ללמוד היסטוריה, כשהיא מחכה לתשובה**

Settings

Comments (0)

Settings

Comments (0)

Sign In