## Chapter 9: מפנה דרמטי והשלכות מיידיות המנהלת גברת אברג'יל לחצה על כמה כפתורים בטלפון שלה. שירה וגילה עמדו ליד הכיסאות שלהן. גילה הסתכלה על שירה. שירה הייתה חיוורת מאוד, אבל אפשר היה לראות הקלה סמויה בפניה. שתי הבנות הבינו שדברים עומדים להשתנות, וזה היה מורגש באוויר הדחוס במשרד. גברת אברג'יל הניחה את ידה על שפופרת הטלפון, מגבירה את עוצמת השמע במכוון, אף על פי שלא הפעילה רמקול. היא רצתה ששתי הבנות ישמעו את השיחה, שתחזק את הצד של שירה. "אל תזוזו לשום מקום," המנהלת אמרה, מבטה לא פוגש את שלהן, מרוכזת בפעולה. "זה הולך להיות קצר." צליל חיוג נשמע. כעבור שלוש צפירות, השיחה נענתה. "בוקר טוב, משפחת כהן?" קולה של גברת אברג'יל היה כעת רשמי, חותך, בלי שום עקבות מהנימה העייפה והחרדה שאפיינה את קולה קודם לכן. "כן, מדברת אמא של נועה," השיבה מנגד אישה, קולה נשמע מנומנם ומופתע. "גברת אברג'יל? מה קרה? הכל בסדר?" גילה חשבה שאמא של נועה תמיד נראתה עייפה בכנסים הורים-מורים, כאילו העולם כולו מנוהל בשעה מוקדמת מדי. "לא, כלל וכלל לא בסדר," אמרה המנהלת, חדה. "להיפך. אני מתקשרת בעניין נועה, והמצב דחוף מאוד. אני זקוקה לכם בבית הספר באופן מיידי." "מיידי? אני באמצע פגישה של עבודה, אני לא יכולה עכשיו. מה כל כך דחוף? נועה בסדר?" גברת אברג'יל לא התרגשה מהתירוץ. היא לא הייתה מוכנה לקבל דחייה, כשידעה שמכתב ממשרד החינוך נמצא על השולחן שלה. "גברת כהן," אמרה המנהלת, הטון שלה לא משאיר מקום לספק. "אני מנהלת שיחת טלפון בנוכחות שתי תלמידות, גילה ושירה. הסיבות לדחיפות הן חמורות מאוד, והן נוגעות להתנהלות הבריונית והמניפולטיבית של נועה כאן בבית הספר. מדובר בדברים שאני לא יכולה לפרט עליהם בטלפון, אבל אתם חייבים להבין שזה עניין של הסלמה, ואני מתכוונת לטפל בו בחומרה המרבית." שתיקה שררה בקו. גילה ראתה ששירה לופתת את ידיה זו בזו. "אני לא מבינה," אמרה לבסוף האם. קולה התחיל להתעורר, עכשיו יש בו צליל של כעס מעורב בבלבול. "נועה? מניפולציות? היא הייתה מושעית. היא שבה להיות ילדה טובה. זה שוב הילדות האלה, נכון? שירה וגילה? הן שוב מנסות לגרום לצרות?" "גברת כהן, אני לא מנסה לנהל משא ומתן על עובדות," אמרה המנהלת, קולה נמוך ומאיים. "אני זקוקה לכם בבית הספר באופן דחוף. בואו ואציג בפניכם את התמונה כולה. יש עדויות חדשות וחמורות, ואני אומרת לכם מפורשות: אם לא תגיעו תוך חצי שעה, אני אפנה למשטרה ולרשויות הרווחה, כדי שיחקרו את המתחולל. ההתנהלות של נועה עברה את הקווים האדומים, ואני לא מתכוונת לטייח את זה הפעם. בית הספר חייב להבטיח סביבה בטוחה לכל התלמידות." אמא של נועה נאנחה, קולה נשמע מבוהל יותר עכשיו. "בסדר, בסדר. אנחנו באים. אבל מה זה אומר בדיוק?" "זה אומר," אמרה גברת אברג'יל, מתקרבת אל העיקר. היא הסתכלה על שירה, מבטה הבטיח לה שנועה לא תצליח להטיל עליה אימה יותר. "זה אומר שנועה לא תישאר יותר בבית הספר הזה. אני דורשת מכם להעביר אותה לאלתר לבית ספר אחר. אם תסרבו, אני אייזם את הליך הרחקתה הצמיתית מבית הספר. זה לא דיון, גברת כהן. זו דרישה. אני מבטיחה לכם, גברת רוזנברג הבטיחה לי במייל, שאם אני לא אדרוש את הרחקתה של נועה, אז היא תפנה למשרד החינוך במלוא המרץ, והמשרד החינוך יחקור כל רגע ורגע ממה שקרה כאן. אני לא אאפשר חקירה כזאת. אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה יותר. אתם מבינים את גודל הסכנה?" "הבנתי," אמרה האם, קולה כמעט לחישה. "אנחנו נצא עכשיו מכל מקום שאנחנו נמצאים בו ונגיע מיד. נועה נמצאת בבית הספר?" גברת אברג'יל היססה לרגע קצר. "אני מניחה שכן. היא לא נקראה למשרד עדיין. כשתגיעו, תמצאו אותה בחצר, או בשיעור הראשון. תבואו ישר לכאן." "בסדר," אמרה גברת כהן, והקו נותק. שקט השתרר במשרד. גברת אברג'יל הניחה את השפופרת חזרה, מבלי לשתות מהקפה שלה. תחושה של משהו בלתי הפיך מלאה את האוויר. שירה וגילה נראו המומות. המנהלת, שעד כה דאגה רק לטייח, נהפכה לפתע לאיש ביצוע חד. "בדיוק כמו שאתן שמעתן," אמרה המנהלת, משלבת ידיים על שולחן העץ. "אני רוצה שתישארו כאן עד שההורים שלה יגיעו. נועה לא צריכה לראות אתכן עכשיו. אני רוצה שכל הקרב הזה ייגמר בצורה נקייה." גילה ישבה חזרה על כיסא. היא הבינה את המחשבה של המנהלת. גברת אברג'יל רצתה שההורים של נועה יבינו את חומרת המצב לפני שמישהו ינסה להפעיל לחץ. כניסתו של גורם חיצוני כה משמעותי כמו משרד החינוך, באמצעות המכתב של גברת רוזנברג, אילץ את המנהלת לפעול. גברת אברג'יל לא יכלה להתמודד עם חקירה שתגלה שהיא ניסתה לטייח את המקרה. גילה העריכה את הנחישות של גברת רוזנברג. היא הייתה המנוע האמיתי לשינוי הזה. שירה נאנחה והשתרעה בכיסאה, כל המתח של הימים האחרונים נזל ממנה. "זה נגמר, נכון?" שירה שאלה, קולה נשמע חלש יותר, עם נגיעה של תקווה. "נועה לא תחזור לכאן." גברת אברג'יל הנהנה. "אני מתכוונת לוודא שזה לא יקרה. בין אם הורים שלה יבחרו להעביר אותה בעצמם היום, ובין אם אצטרך להוציא צו הרחקה. נועה היא כבר לא הבעיה שלי. הבעיה שלי היא לשמור על השקט בבית הספר. וזאת הדרך היחידה כרגע." גילה חשבה על הדברים. ה"שקט" של המנהלת עכשיו הושג על חשבון הקריירה של אשת חינוך אחרת, ועל ידי הרס חיי החברה של שירה. אבל מצד שני, הרחקתה של נועה הייתה מחיר הוגן לשלם. זה היה מאוחר מדי עבור גילה, שספגה נזק עצום לשם שלה, אבל עבור שירה, זה היה קריטי. "תאמיני לי," המנהלת הוסיפה, קולה מתרכך רק כלפי שירה. "זה לא היה צריך להגיע לזה. ההחלטה שלך לדבר היום הצילה אותך מעוד המון דברים. אני מתנצלת שלא שמעתי אותך אתמול." שירה לא ענתה. היא הביטה בשעון הקיר. שמונה וחצי. שיעור ראשון כבר התחיל. נועה וודאי כבר בכיתה, כשהיא מחכה לסימן ששירה קטעה את התוכנית שלה ומפחדת לומר את האמת. גילה דמיינה את נועה יושבת בכיסא, מחייכת חיוך ערמומי, משוכנעת שהמניפולציה הרגשית מהלילה עבדה ושדבריה של שירה אתמול היו רק רגע של חולשה שהיא חזרה ממנו. "אני רוצה לבקש מכם משהו," אמרה גילה, מחליטה לדבר עכשיו, כשכל העיניים נשואות עליה. "אני רוצה לבקש שלא תגידו לאף אחד בכיתה מה קרה כאן. כלומר, לא לבנות באופן ספציפי. אני רוצה שזה יישאר בינינו. אם נועה תורחק, כל הבנות יבינו לבד את מה שצריך." "זו בקשה הוגנת," אמרה גברת אברג'יל. "יותר קל לי גם להסביר את זה כ'הורחקה בגלל התנהלות בריונית' מאשר לפתוח את כל הסיפור מהתחלה." "אני רק מחייבת שתגידו מה שאתן צריכות להגיד כדי שלא יהיה שום ספק," אמרה גילה. "אני רוצה ששמי הטוב ישוקם. אני רוצה שכולם יבינו שנועה שיקרה עלי, ולא רק עלי אלא גם על שירה, וגם על גברת רוזנברג, ושכל הסיפור על ה'העתקה' היה שקר. אני רוצה שלא ישכחו את זה." שירה התערבה: "אני לא חושבת שזה הכרחי." "כן, זה הכרחי," אמרה גילה, מבטה פוגש את זה של שירה. "אתן לא מבינות. נועה פגעה בי מהרגע הראשון, היא אמרה שאני רמאית, והיא איימה על הקבלה שלי לסמינר. היא השתמשה בזה כדי לבודד אותי. אם נועה פשוט תלך, כולם ישכחו את הפרטים ויזכרו ש'משהו היה' סביב נועה. אני לא רוצה שיהיה 'משהו', אני רוצה שהאמת תצא לאור. גם שהיא רמסה את שמי וגם את שמה של שירה." גברת אברג'יל חשבה על זה. גילה הבינה שהיא ביקשה משהו קצת בעייתי למנהלת, שרצתה רק שקט. "אני לא יכולה להבטיח 'חקירה ציבורית' של האירועים," אמרה המנהלת. "אבל אני בהחלט יכולה לדאוג שהמטרה האמיתית של הרחקתה של נועה תהיה ברורה. אני לא אהסס להשתמש בזה כדי להשליט סדר בכיתה, ולמנוע מקרים כאלה בעתיד." "זה מספיק לי," אמרה גילה. "תודה." שירה נשענה לאחור. היא הייתה כל כך אסירת תודה לגילה על התמיכה, שהיא לא יכלה להתנגד יותר לרצון שלה בנקמה. בשלב זה, שירה הייתה מוכנה לקבל כל תנאי שגילה מציבה, כל עוד נועה תתרחק מהחיים שלה. המתנה נמשכה. עשר דקות. המשרד נראה קטן יותר, ואור הבוקר החל להתחזק ולהציף את החדר. הדממה הייתה כבדה, מופרת רק על ידי צלילי האוזניים הדהויים של גברת אברג'יל מנסה להירגע. היא קמה, הולכת אל חלון המשרד המקטין, משקיפה על חצר בית הספר שהתמלאה בתלמידים לקראת סוף השיעור הראשון. גילה ושירה דנו בשקט, מנסות להבין מה הצעד הבא. שירה הייתה אופטימית. "אני לא מאמינה," שירה אמרה בשקט לגילה, "שלפני יומיים רציתי לחזור בי מכל העדות. נועה כל כך מיומנת, שהיא גרמה לי לחשוב שעדיף שאתה תהיה חבר של אנשים רעים מאשר לבד. ותראי אותי עכשיו. אני עומדת כאן, במשרד המנהלת, ומנצחת. אני לא מרגישה לבד בכלל." "נועה הייתה משכנעת," אמרה גילה. "היא השקיעה הרבה במערכת יחסים איתך, וזה מה שגרם לך לחשוב שיש משהו אמיתי שם. אבל ברגע שרצית להתנתק, היא לא היססה להפעיל עליך לחץ עצום, כולל איומים עמומים על 'העולם האמיתי'. זה לא חברות, זו שליטה." "כן," שירה אמרה. "אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן. הייתי כל כך צריכה מישהי שתאמין לי." "אני האמנתי לך," אמרה גילה. "לכל אורך הדרך." הן שתקו. גילה הביטה במנהלת ליד החלון. גברת אברג'יל נראתה מתוחה. פתאום, המנהלת התיישרה. "הנה הם מגיעים," אמרה גברת אברג'יל, קולה נשמע מתוח. "הם רק נכנסים לשער הראשי." גילה נשפה. עכשיו מתחיל העימות האמיתי. היא לא ידעה הרבה על הוריה של נועה. נועה תמיד שמרה על מרחק מהם, כאילו הם לא קשורים לחיים החברתיים הדרמטיים שלה. הם נראו תמיד אנשים ממוצעים, עייפים, עם חיי שיגרה מתישים. נועה הייתה הגרסה המשודרגת, הילדה הפיקחית, היפה, והאהובה, גרסת ההורים למה שהם רצו להיות. גילה חשבה שההורים שלה היו עיוורים לחלוטין למה שקרה בבית הספר. "תכוננו את עצמכן," אמרה המנהלת, ניגשת חזרה אל שולחן העבודה. היא אספה את הניירות, מסדרת את המסמך המקומט של גברת רוזנברג מתחת לערמה של טפסים אחרים, אבל משאירה אותו במקום נגיש. היא רצתה לשדר שליטה. "תזכרו מה שסיכמנו. אתן לא מדברות יותר מדי, רק עונות אם אני שואלת אתכן ישירות. אני רוצה שזה יהיה מהיר וחד-משמעי." "בסדר," אמרה שירה. "בסדר," אמרה גילה. דפיקות נשמעו על דלת המשרד. לא דפיקות רגילות, אלא דפיקות נמרצות, חזקות. "היכנסו," אמרה המנהלת, קולה יציב. נכנסו שני אנשים. אביה של נועה, איש גבוה, עם שיער לבן שמתחיל להאפיר ברקותיו, ופנים מודאגות. אמא שלה, אישה קטנה, לבושה בחליפת משרד, נראתה נסערת, מכניסה את הטלפון שלה לתיק. הם נראו מבוהלים, המראה הלא רגיל הזה חיזק את תחושת החירום שהמנהלת יצרה. "גברת אברג'יל," אמר מר כהן, אביה של נועה. "אנחנו כאן. מה קרה? המזכירה בחוץ אמרה שנועה בכיתה, והיא לא ידעה כלום." הוא ראה את שירה וגילה יושבות, ומבטו התקשה. "מה הן עושות כאן? זה שוב בגללן?" אמא של נועה הסתכלה על שירה במבט שיפוטי, המבט המוכר של 'מה את עושה לישב איתה אחרי כל מה שקרה'. גברת אברג'יל הצביעה על הכיסאות שממול לשולחנה. "בבקשה, שבו. אני אסביר לכם הכל. נועה אכן נמצאת בכיתה, ואני מבקשת שלא תנסו לדבר איתה לפני שאתם שומעים מה יש לי לומר." ההורים התיישבו. זה היה עימות מאוד מתוח. גילה הרגישה את האנרגיה בחדר משתנה, מחשש לשליטה, מכח למניפולציה. "אני לא אבזבז את זמנכם," אמרה גברת אברג'יל. "המצב הוא חמור, הרבה יותר חמור ממה שהיה בשבוע שעבר. למען האמת, הוא כל כך חמור, שהייתי צריכה לנקוט בצעד קיצוני. אני מברכת את שירה שיושבת כאן. לפני כרבע שעה, שירה גילתה אומץ יוצא דופן, והיא סיפרה על האמת המלאה מאחורי כל האירועים, כולל ההשעיה שלה והמניפולציות המקבילות שנועה ביצעה." מר כהן התפרץ. "מניפולציות? אנחנו יודעים שנועה תמיד הייתה ילדה קצת עקשנית, לפעמים פיוטית מדי, אבל מניפולציות?" "כן, מניפולציות ברוטליות," אמרה המנהלת, מניחה את ידיה בכוח על השולחן. גילה ראתה שהעיניים של המנהלת היו אדומות מעייפות. "היום שירה גילתה שנועה לא רק שיקרה לכולנו, כולל לכם ולי, על האירועים שקרו קודם לכן, אלא שהיא גם איימה על שירה שתספר סודות אישיים שלה אם שירה לא תשתף פעולה עם הטיוח, ואם שירה לא תשתמש בשקריה של נועה. הכל כאן, במשרד הזה, אתמול בערב ובמהלך הלילה, שירה קיבלה הודעות טקסט מאיימות מנועה, שנועדו לשבור אותה. שירה עדיין נמצאת בלחץ פסיכולוגי אדיר. רק האומץ שלה להגיע הבוקר והעדות המלאה שלה הובילו למצב הזה." אמא של נועה נראתה המום. "איומים? אבל היא רק ילדה! היא לא יכולה לאיים על אף אחד." "את לא מבינה את הכוח שהילדה שלך מפעילה," אמרה המנהלת, קולה כמעט לחישה מחוסר אונים. "גברת כהן, נועה הצליחה לגרום לשירה לאיים על המורה האהובה והמוערכת ביותר שלנו, גברת רוזנברג, באמצעות שימוש בכוח שנועה הפעילה עליה. נועה לא פעלה רק נגד גילה, או נגד שירה, אלא נגד כל המערכת הבית ספרית, כולל איש צוות. זה לא קל, גברת כהן. זה דורש תכנון, אכזריות, והבנה לעומק של פסיכולוגיה. זה מה שנועה עושה. היא משתמשת בתלמידים אחרים כמו כלי משחק, וזה חייב להיפסק." מר כהן הביט אל שירה. "שירה, את אומרת שנועה איימה עלייך, על חיי החברה שלך, ועל כל מה שקשור לעתיד שלך?" שירה הנהנה. קולה היה שבור, אבל יציב. "היא הבטיחה לי חברות. הבטיחה לי שהיא תישאר חברה שלי, לא משנה מה יקרה, וכל מה שאני צריכה לעשות זה להשתמש בהשעיה שלי, כדי להוכיח שאני נאמנה לה. כל המטרה שלה הייתה להרוס לגילה את הקבלה לסמינר, והיא השתמשה בי בשביל זה, ואחרי שכל זה התגלה, היא איימה עליי שאם אני אעבור לצד של גילה, אני אהיה לבד בעולם. היא אמרה ש'כל החברים החדשים לא אמינים'. היא איימה עלייך." ההורים של נועה הביטו זה בזה. הבושה נראתה מכרסמת אותם. גילה הבינה שזו הייתה הדרך הכי טובה לגרום להם להבין את כל העניין: דרך המילים של שירה, הקורבן, ודרך מראה חוסר האונים של גברת אברג'יל. "אז מה את רוצה שנעשה?" שאלה אמא של נועה, קולה נשמע חנוק. "אני רוצה דבר אחד, ודבר אחד בלבד," אמרה גברת אברג'יל, מסירה את ערמת הנייר ומגלה את הדף המקומט של מכתב רוזנברג, המכוסה בחותמת משרד החינוך (גילה שיערה שהמנהלת עיבדה את המכתב של רוזנברג כדי שיראה כאילו הוא כבר נשלח). המכתב נראה רשמי ומאיים. "אני מוכנה לשמור על העניין הזה בסוד, ולמנוע חקירה רשמית. כל עוד," אמרה המנהלת, לוחצת על הנייר עם אצבעה. "אני מקבלת הבטחה מכם, כאן ועכשיו, שנועה מועברת לבית ספר אחר. היום. הבוקר. אני מעניקה לכם את האפשרות לעשות את זה לבד, בלי צו הרחקה. אם אתם מסרבים, אני אאלץ להוציא צו הרחקה מיידי וקבוע, והנושא יעבור למשרד החינוך, ואתם כבר תעבדו איתם, ותתמודדו עם חקירה על תפקידה של נועה, ועל האיומים שהיא הפעילה על תלמידה אחרת. זה לא משהו שאתם רוצים להתעסק בו. אני דואגת לקריירה שלי, ואני לא אאפשר לילדה שלכם, עם כל הכבוד, להרוס לי אותה." האם של נועה נשמה עמוק. "אנחנו נעשה את זה. אנחנו נעביר אותה. אנחנו יודעים שיש לה חברים טובים בבית ספר אחר, אולי שם היא תשתנה." גילה חשבה לעצמה, 'לא, היא לא תשתנה. היא פשוט תמצא קורבנות חדשים.' אבל היא שמרה על שתיקה. "מעולה," אמרה המנהלת, נושמת לרווחה. "אתם צריכים לחתום לי כאן." היא הושיטה להם טופס, "הסכמה להעברת תלמיד מתוך שיקול מערכתי." זו לא הייתה הרחקה, אלא העברה, דרך פחות רשמית, ששמרה על הכבוד של ההורים, ובעיקר על השקט של המנהלת. ההורים חתמו בחיפזון. מבטם היה מובס, עצבני. הם לא ידעו איך נועה תגיב לזה, אבל הם ידעו שהם לא יכולים להרשות לעצמם להיגרר לקרב עם הרשויות על רקע בריונות. "עכשיו," אמר מר כהן. "איפה היא? אנחנו רוצים לדבר איתה." "נועה בכיתה," אמרה המנהלת. "אני מציעה... לא, אני דורשת, שהיא תעזוב את שטח בית הספר יחד איתכם עכשיו. אני אשלח להודעה למורה שלה, שהיא תארגן את נועה באופן דיסקרטי. אני רוצה שזה יהיה כמה שיותר חלק." גילה קמה. "גברת אברג'יל, אנחנו יכולות ללכת עכשיו? אנחנו לא רוצות להיות כאן כשנועה באה." "כן, בהחלט," אמרה המנהלת. "שירה, גילה. תטיילו קצת בחצר, תנסו להירגע. אני אשלח לכן הודעה כשכל זה יסתיים. מגיע לכן הפסקה ארוכה. אתן מוזמנות לשבת אצלי במשרד עד שנועה תעזוב." שירה וגילה יצאו מהמשרד. ההורים של נועה נשארו מאחור, יושבים בשקט ומחכים להגעתה של בתם. האוויר בחוץ היה רענן ובהיר. צלצול ההפסקה הגדול השתרר לרגע קצר. תלמידים יצאו משיעורים, צוחקים, מדברים. שירה וגילה התרחקו מדלת המנהלת, הולכות לכיוון הספסלים הקרובים. "זה נגמר," שירה אמרה שוב, הפעם עם נשימה עמוקה. "אני מכירה את ההורים שלהם," אמרה גילה. "הם אנשים שקטים. הם לא רצו עימות עם אף אחד. הם נראו המומים. הם לא האמינו שנועה שלהם מסוגלת לרוע כזה." "אני בטוחה שהיא המשיכה לשלוט גם עליהם," אמרה שירה. "היא תמיד הייתה 'הילדה הטובה', המצליחה. כשהיא הייתה מושעית קודם, היא אמרה שהיא כל הזמן בוכה בבית ואומרת שהיא הקורבן. היא מכירה כל טריק." גילה ניסתה לעכל את זה. נועה הובסה רק בגלל גברת רוזנברג. אומץ של מורה אחת, ופחד של מנהלת אחת, יצרו את השינוי הדרסטי ביותר שאפשר לבקש. גילה השיגה את מה שרצתה - ניטרול מוחלט של אויבתה. "אז מה עכשיו?" שירה שאלה, חיוך ענק מתפשט על פניה. "אני מרגישה שאני יכולה לנשום. אף אחד לא יאיים עליי יותר. אני מרגישה בטוחה." "עכשיו אנחנו צריכות לחכות לראות מה המנהלת תגיד לכולם," אמרה גילה. "אני רוצה שהכיתה תבין שהאמת יצאה לאור. את צריכה לחזור לכיתה כמנצחת. כמשהי שסיפרה את האמת, גם כשזה היה קשה." שירה הביטה סביב. הלחץ מהאיום של נועה כבר לא היה מרחף עליה. עכשיו, המבטים של הבנות האחרות כבר לא נראו כה שיפוטיים כמו קודם. במקום זאת, הן היו סקרניות. השמועה תתחיל להתפשט במהירות. "אני יכולה להתחיל ללמוד מחדש, ברצינות," שירה אמרה. "אני יכולה להתחיל לבנות את הציפיות שלי לסמינר מחדש, אולי..." "את יכולה הכל," אמרה גילה. "הדבר היחיד שחסם אותך זו את, ואת נועה. ונועה הוסרה מהדרך." פתאום, הדלתות הראשיות למטה נפתחו, והמזכירה מיהרה לעבור בחצר, מנופפת בידיה לכיוון ההורים של נועה שנחושים לצאת החוצה. לרגע אחד, הכל היה רגיל. ואז, נועה יצאה מהבניין, ליד דלת המנהלת. היא הובלה על ידי המורה שלה בכיתה, שהייתה עצבנית, כשהיא מחזיקה את התיק של נועה ביד אחת. נועה, עם פנים אדומות מכעס וכתפיה שמוטות, נראתה שונה לחלוטין. היא לא לבשה את החיוך המזויף שלה, ולא את ההתנהגות היהירה. היא הלכה, ראשה מושפל. היא הבינה שקרה משהו רע. נועה עמדה לרצפה לרגע, כשהיא מבינה שהוריה לא אמורים להיות שם. "נועה," קרא אביה של נועה, והלך לעברה. נועה הרימה את ראשה. היא ראתה את הוריה, ואז הביטה אל המשרד הפתוח. היא ראתה את המנהלת עומדת בפתח, עם מבט קשוח ומחושב. נועה לא ראתה את גילה ושירה, שישבו מוסתרות מאחורי אחת הפינות של הבניין. אבל היא הבינה. היא הבינה שהיא הפסידה. היא הבינה שה'חברות' עם שירה נגמרה, ושהיא לא הצליחה לשלוט בה. היא הבינה שהמנהלת החליטה להשתמש בזה, והיא כבר לא יכולה לתמרן את המצב. הנוכחות של הוריה בבית הספר בזמן שיעור, התיק שהמורה שלה הביאה, והמבט הקשוח של המנהלת, כל אלה אמרו לה הכל. נועה התחילה ללכת בכיוון ההפוך. היא לא פנתה להוריה, היא פנתה לשער בית הספר. היא עשתה את זה במהירות מטורפת. המורה שלה צעקה אחריה, "נועה! לאן את הולכת? אבא שלך כאן!" נועה המשיכה לרוץ. גילה ושירה קמו, מביטות אחריה. "היא בורחת," אמרה גילה, מופתעת מעוצמת הבריחה. "היא פשוט איבדה את השליטה," אמרה שירה, בקול שכולו ניצחון. "היא לא יכולה להתמודד עם זה. היא תמיד שלטה בסיטואציה, ועכשיו זה אבוד." ההורים של נועה, מופתעים, התחילו לרוץ אחרי נועה, קוראים בשמה. נועה לא הסתובבה. היא דחפה את שער בית הספר הפתוח מעט, ונעלמה מאחורי המבנים הסמוכים. גברת אברג'יל יצאה מהמשרד. היא הביטה בנועה, שהתחילה לרוץ, ואז ההורים שלה רצו אחריה. המנהלת לא הראתה שום סימן לחמלה. היא נשפה לרווחה עמוקה. "היא כבר לא הבעיה שלנו," אמרה המנהלת, ניגשת אל גילה ושירה. "היא ברחה. אני אטפל בזה. אני אשלח לכם הודעה ואעדכן אתכם מתי היא עברה בית ספר. את כל יתר הדברים, אני אדאג שכל הכיתה תדע." המנהלת הביטה בהם. "אתן יכולות לחזור לכיתה עכשיו. אני רוצה שזה ייראה רגיל. תתעלמו מה המורה של נועה אומרת. אני אטפל בהודעה לכיתה לבד. אני רוצה להגן על שתיכן עכשיו." שירה הביטה בגילה. "מנצחות," אמרה שירה, חיוך ענק על פניה. "אנחנו ניצחנו." "אנחנו קרובות לניצחון," אמרה גילה, מביטה בכיוון שאליו נועה ברחה. "הניצחון האמיתי יגיע כששמנו הטוב ישוקם לחלוטין. וזה הזמן שנתחיל לדבר על זה." הן התחילו ללכת לכיוון הכיתה, חצי מוכנות לקבל את העימות הבא. שירה מדברת בשמחה. "אני רוצה לחגוג את זה. אנחנו חייבות לשבת מחר וללמוד, לא רק על המבחנים, אלא על העתיד שלנו. אני רוצה לעזוב את העולם הזה של נועה מאחור." גילה הנהנה. "כן," אמרה. "נתחיל מחדש." הן הגיעו למסדרון. המורה של כיתה של נועה חזרה למסדרון, מניעה את ראשה לשלילה. ניגשה אליהן. "אני כל כך שמחה שזה נגמר," אמרה המורה. "אני הייתי במתח כל היום אתמול. אני הבנתי שנועה היא מניפולטיבית, אבל לא ידעתי כמה היא רעה. תודה לכן שאתן עמדתן מולה. אני גאה בכן." המורה נעלמה לכיוון הכיתה. שירה וגילה הביטו זו בזו. "המורה עומדת לספר," אמר שירה. "לא," אמרה גילה. "כדאי לחכות למנהלת. אנחנו לא רוצות ששוב זה ייראה שאנחנו מפיצות שמועות." הן נכנסו לכיתה. השקט השתרר מיד. כל העיניים היו עליהן. תלמידות בכיתה ידעו שמשהו קורה. נועה לא הייתה בכיסא שלה. גילה ושירה הלכו אל השולחן שלהן. הן התיישבו. זה היה רגע של אמת. לחישות החלו. "מה קרה לנועה?" שאלה אחת מהבנות, עדי. היא לא הציגה עוינות, רק סקרנות. גילה הביטה בשירה. זה היה המסר שהיא צריכה להעביר. האמת. שירה ענתה, קולה יציב. "נועה והוריה זומנו למשרד המנהלת, והיא לא תחזור יותר לבית הספר הזה. היא הועברה לבית ספר אחר בגלל התנהלות בריונית." הכיתה השתתקה. הרגע שבו נועה איבדה את השליטה, הרגע שבו שירה וגילה הבטיחו את האמת שלהן. גילה הביטה שוב בשירה. היא ראתה את האור בעיניה. ההקלה, והביטחון העצמי שהיא מעולם לא ראתה בה קודם לכן. שירה כבר לא הייתה אותה ילדה מבוהלת. היא הייתה חזקה. שתי הבנות הוציאו את הספרים שלהן, מתעלמות מהלחישות, ומתרכזות במה שבאמת חשוב עכשיו – העבודה הקשה של שיקום המעמד החברתי, והכנה לסמינר. שירה נשענה לכיוון גילה. "אני אבוא אלייך אחרי בית הספר, ונלמד כל היום. אני רוצה ששתינו נתקבל לסמינר. אני רוצה שנצליח," שירה אמרה. "כן," גילה אמרה, מרגישה לראשונה לאחר זמן רב שכל הסיפור שלה יכול להיות מושלם. "אנחנו חייבות להצליח. אני רוצה את זה מאוד." הן פתחו את הספרים. שתי הבנות, ניצבות מול הכיתה, מוכנות לעתיד בלי נועה, עתיד שבו הן שולטות במקומן ובחיים שלהן. זה היה ההתחלה האמיתית של התיקון. גילה התמקדה בספר שלה, מוכנה לקראת השיעור. היא ידעה שהיא צריכה לעבוד כפליים עכשיו, לא רק בשביל עצמה, אלא בשביל שירה. היא חבה את זה לגברת רוזנברג, ולכוח העצמי שהיא מצאה. גילה ידעה שזה רק הניצחון הראשון, והיא כבר מפנה את המבט אל העתיד הרחוק, עתיד שבו יום אחד היא לא תצטרך לזכור את נועה, או את מה שקרה. היא חשבה על הסמינר, על רואת החשבון. פתאום, גילה ראתה את דרכה באופן ברור. שום דבר לא יוכל לעצור אותה עכשיו. היא תדחוף את עצמה קדימה, עם כל הכוח והנחישות שלה. הצורך בשיקום המעמד החברתי שלה לא עזב אותה, אבל הדרך אל ההצלחה הייתה ברורה. גילה עכשיו לא הייתה צריכה להילחם יותר על שמה הטוב. המנהלת תטפל בזה, והכיתה תבין. נועה ברחה משטח בית הספר, עם ההורים שלה רצים אחריה. זה היה סוף דרמטי, והוא הותיר בגילה תחושה של מנוחה יציבה. היא לא הרגישה ניצחת, אלא משוחררת, מוכנה להתמודד עם הדבר הבא. היא הרגישה שהיא מתחילה את חייה מחדש. גילה ושירה שתיהן הבינו שהצליחו לשרוד את המאבק החברתי. כעת הן פנו אל המאבק האקדמי. "אני ממש שמחה שאת נשארת כאן," אמרה שירה לגילה, מנסה לגעת בזרועה של גילה. "אני חושבת שאם את לא היית כאן, אני הייתי קורסת. אני הייתי נשארת קשורה לנועה לנצח." גילה נשמה. "אני שמחה גם," אמרה. "אני יודעת שאני לא מושלמת, אבל אני יודעת מה עובר על אנשים כשהם לא חלק מהחברה. וזה לא הגיע לך. מגיע לך יותר." היא עצמה חוותה את הדחייה בעבר. העובדה שנועה השתמשה באנשים אחרים כדי לפגוע בה הייתה טראומטית. גילה מביטה בשירה ומבינה כמה כוח יש לחברות אמתית, כשהיא לראשונה נתקלת בה באמת. שירה הרגישה בטוחה, לא משום שנועה נעלמה, אלא משום שהיא עמדה על האמת שלה, וכי גילה הייתה שם כדי לתמוך בה. גילה נכנסה לכושר חדש של עבודה. היא סיימה את השיעור הראשון, ואז השני. הלחישות כבר לא היו סביבן, אלא התרכזו סביב הידיעה המפתיעה שנועה לא חוזרת. האמת על הסיבה להרחקה לא הייתה ידועה לכלל התלמידות, כמובן, חוץ מאלה שישבו ליד שירה וגילה, ושמעו את הסיפר שלהן. אבל כולם הבינו שמשהו גדול קרה, ושנועה כבר לא שולטת. לקראת סוף היום, המנהלת שלחה מייל לכיתה. מייל כללי, שבו היא הודיעה שנועה הועברה לבית ספר אחר בגלל 'התנהלות בריונית' חמורה, וששירה וגילה, אשר עזרו לחשוף את האמת, זוכות לשבחים על 'אומץ אזרחי'. גילה הבינה שהמנהלת עשתה את המקסימום שהיא יכלה לעשות בלי לסכן את עצמה. זה היה מספיק. גילה הייתה מוכנה לקבל את זה. היא הבינה שכל מה שקרה איתה - ההטרדות, הניסיונות להשפיל אותה, הדרישה לשקר עליה - כל זה היה מנוע הדלק שלה להתחזק ולהראות את כוחה. היא לא הייתה קורבן. היא הייתה חזקה. היא הולכת לזכור את זה תמיד. גילה הביטה בשעון. סוף היום. שירה לידה הרכינה את התיק שלה. "מוכנה?" שאלה גילה. "מוכנה," אמרה שירה. "זה יהיה היום הכי טוב בחיים שלי." הן יצאו מהכיתה. השמש זרחה. זו הייתה התחלה חדשה לשתי הבנות, ושירה הובילה את הדרך החוצה, הולכת עם כתפיים ישרות וביטחון עצמי מלא. הרגע שבו נועה ברחה משטח בית הספר, ברח מהזיכרון. גילה חשה שהיא יכולה עכשיו להתרכז בבניית העתיד שלה: הלימודים התיכוניים, הסמינר, ואז הקריירה כרואת חשבון. היא לא נתנה לתקופה הקשה הזו לשבור אותה. להיפך, היא חיזקה אותה. הן צעדו אל תחנת האוטובוס, מוכנות לחזור על השגרה שלהן. לשירה היה חיוך יציב על פניה. "מה שחשוב זה שאני יכולה לסמוך עלייך עכשיו," אמרה שירה, קולה מלא כנות. "אני מרגישה שלראשונה בחיים שלי, יש לי חברה אמיתית, חברה שלא רוצה להשתמש בי, ושלא מאיימת עליי." גילה לא ענתה. היא רק הניחה את ידה על כתפה של שירה. שתי הבנות עמדו שם, מביטות אל העתיד. העתיד של גילה, מלא בהבטחות, נראה כה ברור. המקצוע, הכסף, ההצלחה. הרחקת נועה הציעה לגילה את השקט שהייתה זקוקה לו. היא הייתה משוחררת עכשיו. היא תחזור לבית הספר, תבלה את שארית שנות התיכון שלה בלב שקט, עם שירה לצידה. המטרה שלה הייתה ברורה. בתוך ראשה, גילה ראתה את עצמה עולה לגדולה בעולם האמיתי, לא רק בבית הספר. היא תעלה על כל הציפיות. היא תהיה אישה עשירה, חזקה. גילה כבר לא הייתה התלמידה המוחרמת. היא הייתה גילה, וזה היה מספיק. הן עמדו בתחנת האוטובוס, השמש בחוץ זרחה. שירה חייכה חיוך רחב. "איזה יום!" גילה הביטה בה, מעריכה את הקלילות שלה. "כן," אמרה גילה. "זה היה יום טוב. בואי נתחיל לעבוד."