## Chapter 8: המכתב המפיל והכוח העצמי גילה ושירה צעדו בדממה ברחוב המואר באופן חלקי, לכיוון הקיוסק הקטן שסימן את תחנת האוטובוס הקרובה. השמש כבר שקעה לחלוטין, ואורות הרחוב הצהובים יצרו כתמים חמימים על המדרכה. האוויר הקריר של הערב נשם רעננות לאחר הדרמה של היום. שירה נראתה רגועה, המפגש עם גברת רוזנברג שיחרר את המתח שאפף אותה במשך ימים. הידיעה שמישהי מבוגרת, שיש לה סמכות, נכנסת למאבק שלה נתנה לה ביטחון מסוים שלא היה לה קודם. "תודה ששכנעת אותי ללכת אליה," אמרה שירה פתאום, קול שקט. "אני לא חושבת שהייתי מצליחה לשמור את זה בסוד יותר. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ." "אני שמחה שהיא הסכימה לעזור," ענתה גילה. היא חשבה על המכתב למשרד החינוך, על הצעד הקיצוני שגברת רוזנברג החליטה לנקוט בו. גילה העריכה את האומץ של המורה. זו לא הייתה מלחמה קטנה על עמדה בבית הספר, אלא מלחמה גדולה על עקרונות. "היא באמת לקחה סיכון," אמרה שירה. "לשלוח מכתב למשרד החינוך על המנהלת? זה מטורף." "אני חושבת שזה הדבר היחיד שיכול לעשות שינוי," אמרה גילה. "המנהלת רק רצתה שקט. עכשיו היא לא תקבל שקט, לפחות לא עד שהיא תטפל בנועה כמו שצריך." הן הגיעו לתחנה והתיישבו על ספסל בטון. גילה הוציאה את הטלפון שלה כדי לבדוק מתי מגיע האוטובוס. שירה ישבה לידה, מנסה להירגע אחרי יום מתיש. היא הניחה את התיק שלה על הרצפה. פתאום, הטלפון של שירה צפצף. זו הייתה הודעה. שירה הרימה את המכשיר בחוסר רצון. כשראתה את שם השולח, הכתפיים שלה נשמטו שוב. "זו נועה," אמרה שירה, קולה חזר להיות שברירי. היא לא רצתה לפתוח את ההודעה, אך הסקרנות הייתה חזקה מהפחד. "מה היא רוצה?" שאלה גילה, מתכוננת לעימות נוסף, אפילו אם הוא וירטואלי. שירה פתחה את ההודעה, עיניה רצות על פני המסך הבהיר. "היא לא כותבת משהו... מאיים באופן ישיר," אמרה שירה, "זה יותר... עקיף." גילה התקרבה כדי לקרוא מעל הכתף של שירה: * "שירשיר, אני כל כך דואגת לך. את יודעת שהזמנים האלה קשים, במיוחד כשאנשים מנסים לקחת מאיתנו את מה שחשוב לנו באמת. את זוכרת כמה חשובה לנו החבורה שלנו? שלא נתנו לאף אחת להיכנס בינינו? חבל לי שאת נותנת לדרמות של אחרים להרוס את זה. את יודעת שמעבר לבית הספר, העולם האמיתי מחכה לנו. את לא רוצה להיות לבד שם, נכון? אי אפשר לסמוך על אנשים שפעם היו נגדנו, רק כי הם מחייכים יפה עכשיו. אני מקווה שמחר בבוקר את לא עושה טעות. אני תמיד כאן בשבילך. תמיד הייתי, ואת יודעת את זה." גילה קראה את המילים, מנתחת את הרעל שבהן. הטון היה רך, דואג כביכול, אבל המסר היה איום ברור. זה היה כמו נועה הקלאסית, משתמשת ברגשות אשמה ובמניפולציות רגשיות כדי לזרוע פחד וספק. נועה לא איימה על שירה שתיהיה לבד *בכיתה*, היא איימה שתיהיה לבד *בעולם האמיתי*. "היא מדהימה," אמרה גילה, בטון מלא סרקזם. "היא לא רק רוצה לשלוט בך בכיתה, היא רוצה לשלוט בך ב'עולם האמיתי'. היא מנסה לשכנע אותך שכל מי שתהיה חברה שלך חוץ ממנה, לא שווה אמון. מניפולציה טהורה." שירה הצמידה את הטלפון אל החזה שלה. "היא יודעת בדיוק מה לומר. זה גורם לי לחשוב... אולי היא צודקת? אולי אם אני אלך נגדה, באמת אהיה לבד? אחרי שהיא ואני נהיינו חברות טובות כל כך, ואני הייתי מושעית, ונועה המשיכה לשלוח לי הודעות תמיכה. ואת... את פנית אליי רק לפני שבוע. מה אם אתן נפרדות? היא תמשיך להיות חברה שלי גם בעולם האמיתי, הרי יש לנו היסטוריה." הספק עלה על פניה של שירה. גילה ראתה את החרדה מטפסת שוב אל עיניה של חברתה. הרגע השקט והביטחון שרכשה שירה בבית של גברת רוזנברג התפוגג ברגע. נועה הצליחה להגיע אל שירה שוב, והיא הצליחה לפגוע בה בנקודה הכי כואבת שלה: הצורך בביטחון חברתי. שירה לא יכלה להתמודד עם המחשבה שתישאר ללא חברים. "תסתכלי עליי, שירה," אמרה גילה, לוקחת את ידיה של שירה בעדינות. "מה שנועה כותבת זו בדיה אחת גדולה. היא לא דואגת לך, היא דואגת לעצמה. אם היא הייתה באמת חברה שלך, היא לא הייתה גורמת לך להיות מושעית. היא לא הייתה משתמשת בך כדי להתנגח בי. היא לא הייתה מאיימת עלייך ב'עולם האמיתי'." "אבל היא כתבה..." שירה ניסתה להשיב. "היא כתבה כדי שתחזרי בך ממה שהחלטת לעשות מחר," קטעה גילה. "היא מנסה לשבור אותך, שירה. היא בטוחה שאת עורמת יותר מדי לחץ על המנהלת. היא רושמת את כל המילים האלה רק כדי שתבריזי מבית הספר מחר, או שתגידי למנהלת שאת לא בטוחה לגבי כל מה שאמרת. היא נלחמת עכשיו, כי היא מרגישה כמה היא בצרות. אל תתני לה את העונג לנצח." האוטובוס נסע בזה הרגע מולן, נותן להן כמה דקות נוספות לדבר. "אני חושבת על גברת רוזנברג," אמרה גילה. "היא סיכנה את הקריירה שלה בשבילנו. בשביל האמת. היא ידעה שאין לה ברירה, כי היא ראתה את המניפולציות של נועה, והיא יודעת שהמנהלת עיוורת." גילה ציפתה שזיכרון הנחישות של גברת רוזנברג יגיע עכשיו אל שירה. הנחישות שראתה שירה בעיניה של המורה, כשהיא הקלידה את המכתב הזועם שלה למשרד החינוך, הייתה כוח עצום. גברת רוזנברג לא התנהגה בקורבן. היא בחרה בדרך הקשה, כי היא הייתה הדרך הנכונה. "המכתב ההוא," אמרה גילה, קולה נמוך. "עכשיו הוא כבר כנראה במייל של המפקח המחוזי. ואולי עוד כמה אנשים חשובים. זה לא איום ריק. נועה מדברת עכשיו רק כדי לשלוח אותך אחורה. אל תתני לה." שירה הביטה שוב בהודעה של נועה, ואז מחקה אותה. היא לא השיבה. "אם את חוזרת בך עכשיו," אמרה גילה, "אז כל מה שעשינו היום היה לחינם. ואת יודעת מה? נועה תנצח, והיא תדע שהיא יכולה להשתמש בך שוב ושוב. את תהיי הבובה שלה, בדיוק כמו שאמרתי לך קודם, רק הפעם לנצח. את תהיי קשורה אליה בפחד. את רוצה לחיות ככה?" שירה נאנחה, היא לא רצתה לדבר על כך שהיא *בובה*, אבל המילה הזו דקרה בנקודה כלשהי. "לא," אמרה שירה, קולה קצת יציב יותר. "אני לא רוצה. הקשבתי לגברת רוזנברג. אני אגיד את האמת. אני אפילו אגיד שהיא איימה עליי שוב היום, דרך ההודעה הזו." "לא," אמרה גילה. "אל תגידי את זה. זוכרת מה גברת רוזנברג אמרה? את צריכה לדבר על מה שאת עברת, בלי להתיז נשק על נועה ישירות. המנהלת תטפל בנועה, אל תדאגי. אנחנו צריכות לשמור על הקרדיט שלנו, בעיני המנהלת בעיקר. את צריכה לדבר על מה שאת חושבת, על למה את צריכה להגיד את האמת, ואיך נועה מנצלת את הרצון שלך להיות חלק מחברה, שזה הלחץ שהיא הפעילה עלייך. על ידי כך שאת מספרת על האיום הכללי, את מראה את הנחישות שלך." שירה הנהנה. היא הסתכלה על גילה, רוכשת כוח מהנחישות של חברתה. "אז מחר בבוקר," אמרה גילה, "אנחנו נפגשות מול משרד המנהלת. מוקדם. לפני שנועה תגיע." "בסדר גמור," אמרה שירה. הדלקת אורות האוטובוס הבא שהגיע הרחיבה את החיוך החלש על פניה. ### הבוקר שאחרי הבוקר הגיע קריר ובהיר. גילה התעוררה מוקדם, תחושת דריכות עמוקה בתוכה. היא לבשה במהירות את הבגדים שלה – הפעם היא לא טרחה לבחור משהו ניטרלי. גילה הרגישה שהגיע הרגע שהיא יכולה להיות כנה עם עצמה יותר ממה שהיא הייתה עד עכשיו. היא אספה את התיק שלה ויצאה מביתה מוקדם. כשהגיעה לבית הספר, השערים הראשיים היו עדיין סגורים. רק תלמידים ספורים, מוקדמים כמוה, הסתובבו בחצר. גילה צעדה במהירות לעבר כניסת המנהלה. שירה כבר חיכתה לה ליד דלת המשרד של המנהלת, עומדת בקושי. היא נראתה חיוורת, אבל העיניים שלה היו נחושות. "היי," אמרה שירה, קול לוחש. "היי," השיבה גילה. "יש חדש? נועה שלחה עוד הודעות?" "לא. אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה," אמרה שירה, חוסר הביטחון חזר אליהם בחסות קירות בית הספר. הלילה נתן לה זמן לחשוב, והמחשבות כנראה לא היו מעודדות. היא חשבה על הסכנה שבהתנגדות לנועה, על הסיכון לנידוי חברתי, וגם על ההשלכות האפשריות. "את חייבת לעשות את זה, שירה," אמרה גילה, מדברת בשקט ובתקיפות. "תזכרי למה אנחנו כאן. לא בגלל עונש, אלא בגלל האמת. נועה הפכה את החיים שלך לגיהינום רק כי היא הרגישה שהיא יכולה. את חייבת להראות לה שזה נגמר." שירה הסתכלה על השעון מעל המשרד של המנהלת. השעה הייתה שבע ושלושים וחמש. "המנהלת ביקשה שנגיע בשמונה," אמרה שירה. "בדיוק," אמרה גילה. "זה ייתן לה מספיק זמן לקבל את כל המידע. אם גברת רוזנברג אמרה שהיא שולחת את המייל והפקס יחד, זה כבר צריך להיות שם." הן חיכו חמש עשרה דקות ארוכות. חרדה שקטה שררה באוויר. התלמידים החלו להתאסף בחצר, וקולות הצלצול הראשון התקרבו. בשמונה בדיוק, הדלת של משרד המנהלת נפתחה. המנהלת, גברת אברג'יל, יצאה מהחדר. היא לא לבשה את החיוך המתוח שלה. היא נראתה אחרת לחלוטין. פניה היו חיוורות, עיניה עייפות, ובגדיה היו מקומטים קלות, כאילו לא ישנה כל הלילה או שהיא התלבשה בחיפזון. היא החזיקה כוס קפה ביד אחת, והיא שתתה ממנה במהירות בלתי אופיינית. כשראתה את שירה וגילה, מבט מבוהל חלף על פניה. "אה, גילה, שירה," אמרה המנהלת, קולה לא יציב. "בואו, היכנסו." הן נכנסו פנימה. המשרד נראה בדיוק כמו אתמול: שולחן העץ הגדול, הניירת המסודרת. אבל האווירה הייתה שונה. מתח כבד ריחף באוויר. המנהלת סגרה את הדלת אחריהן, מה שהיה יוצא דופן. בדרך כלל היא השאירה את הדלת פתוחה כדי לשדר שקיפות. החשש של המנהלת היה ברור. גילה הבחינה במשהו על שולחן המנהלת, ליד העט היוקרתי שלה. זה היה דף מקומט מעט, מודפס, עם כותרת גדולה בצבע שחור. קשה היה לראות בדיוק מה כתוב, אבל הכותרת נראתה פורמלית, והייתה חותמת או סמל בתחתית המסמך, משהו שהזכיר סמל של משרד ממשלתי. זה היה המייל שגברת רוזנברג שלחה, או אולי העותק של הפקס. "אני רוצה להתנצל קודם כל," אמרה המנהלת, מניחה את הקפה. היא הביטה בשתי הבנות, במיוחד בשירה. "אתמול הייתי עסוקה מאוד, ומיהרתי מדי לדחות אתכן. אני לא מבינה את גודל הדחיפות של המקרה. אני חוששת מאוד מהדרמה שכבר נוצרה." המנהלת לא הזכירה את משרד החינוך, אבל הלחץ היה שם. גילה הייתה בטוחה שהיא קראה את המכתב של גברת רוזנברג שהיה מלא בפרטים ובאיומים על התנהלותה כמנהלת, ומאשים אותה בטיוח. המנהלת הבינה שהיא על סף צרות רציניות. "גברת אברג'יל," אמרה גילה, נותנת לשירה את המרחב כפי שהבטיחה לגברת רוזנברג. "אנחנו כאן כי שירה צריכה לדבר. אני רק כאן כדי לתמוך בה." שירה לקחה נשימה עמוקה. היא הביטה במנהלת והתחילה לדבר, קולה היה יציב, מפתיע אפילו את גילה: "אני רוצה לדבר על נועה. לא על מה שהיא עשתה, אלא על מה שהיא עושה. כשהושעיתי בפעם הראשונה, חשבתי שזה הסוף. נועה הייתה חברה שלי. היא שיחדה אותי, כדי שאהיה חלק מתכנית שלה נגד גילה, ואני נפלתי למניפולציה הזו, כי היא הבטיחה לי חברות. כשחזרתי מההשעיה, והיה שקט, חשבתי שזה נגמר, אבל זה לא." שירה המשיכה. היא תיארה את מה שקרה אתמול, את הפתקים שהיא קיבלה בכיתה, את הלחץ הנפשי שנועה הפעילה עליה. היא נמנעה מלצייר את נועה כרעה מוחלטת, במקום זאת היא התמקדה במצבה האישי, ובפחד שלא יעזבו אותה. היא דיברה על החשיבות של להחליט שהיא לא רוצה להיות קשורה לנועה יותר, על הרצון שלה לשנות את דרכיה. "אתמול," אמרה שירה, "כשדיברתי איתך, גיל ויתרתי. כשנועה מנסה להשפיע עליי, אני מרגישה שאין לי כוח. אני רוצה להגיד את כל האמת עכשיו, כי אני לא יכולה לשאת את הרגשות אשמה האלה יותר. אני רוצה לספר לך שנועה לא רק גרמה לי לשקר על גילה, אלא גם השתמשה בי כדי לאיים על גברת רוזנברג. היא אילצה אותי לשתף פעולה, אמרה שאם לא אעשה זאת, היא תספר דברים אישיים עליי לאיש, משהו שאף אחד לא צריך לדעת." גילה הביטה במנהלת. המנהלת הקשיבה לכל מילה. עצם האזכור של גברת רוזנברג גרם למנהלת להתכווץ בכיסאה. גילה הבחינה שהמנהלת לפתה את ידיה מתחת לשולחן, דאגתה לגבי תוכן המכתב כנראה גברה. "ומה בנוגע לאיומים היום?" שאלה המנהלת, קולה נזהר, מבטה לא פוגש את עיניה של שירה. ברור שהיא כבר מבינה את התמונה המלאה, אבל היא צריכה את זה מפיה של שירה. "נועה שלחה לי הודעה אתמול בערב," אמרה שירה, "לא איום קלאסי, אלא ניסיון מניפולטיבי לגרום לי לחזור בי מההחלטה שלי. היא כתבה לי שאני אהיה לבד בעולם, שחברים חדשים לא שווים אמון, רק כמה שנוצרו על בסיס היסטוריה. היא ניסתה לערער את הביטחון שלי. היא רוצה שאני אגן עליה. היא לא יכולה לתת לי להגיד את האמת. היא הבטיחה לי חברות, רק כדי שאני אעשה את מה שהיא רצתה שאעשה." שירה סיימה לדבר. היא ישבה זקופה, כמעט רועדת מהמאמץ, אבל עם מבט של הקלה ששטף את פניה. היא אמרה את כל מה שהיה על ליבה, בלי להתחבא. המנהלת הביטה בשירה זמן רב. היא הביטה בנייר המקומט על השולחן. היא הבינה שאין לה יותר אפשרויות. טיוח נוסף יוביל לחקירה רשמית מצד משרד החינוך, מה שעלול לעלות לה בקריירה. "תודה רבה לך, שירה," אמרה המנהלת, קולה רועד קלות. "אני מתנצלת שזה הגיע למצב הזה. הייתי צריכה לטפל בנושא נועה בצורה יותר יסודית כבר בפעם הראשונה." "מה יקרה עכשיו?" שאלה גילה, מתערבת בפעם הראשונה. היא חשבה על איך שהדברים מתפתחים ואיך המנהלת עכשיו רק מחפשת דרך לצאת מזה. המנהלת הניחה את ידה על הנייר המודפס, מכסה אותו במכוון. "אני לא יכולה להרשות לעצמי שנועה תמשיך לנהל את המתרחש בכיתה הזו. היא בבירור מפעילה לחץ בלתי פוסק, מניפולציה ופחד. במקום שתישאר מושעית, אניחליטה שהדבר הנכון לעשות הוא להיפרד ממנה לחלוטין. אני הולכת להזמין את הוריה של נועה לשיחה דחופה היום, ברגע זה, ולדרוש מהם להעביר אותה לאלתר לבית ספר אחר. אם הם יסרבו, אני אייזם את ההליך של הרחקתה מבית הספר לצמיתות עקב התנהלות בריונית ואיומים חברתיים בלתי פוסקים." גילה לא האמינה למשמע אוזניה. דרישה להרחקה קבועה של נועה, רק בגלל החשש מפיטורים. זה נראה דרסטי, אך זה היה הדבר היחיד שהיה יכול להבטיח למנהלת שקט. "אני רוצה להבטיח לך, שירה," אמרה המנהלת, "שאת לא צריכה לדאוג יותר מנועה. אני אטפל בזה באופן אישי, עם כל הכלים העומדים לרשותי. אני גם אפנה לגברת רוזנברג היום, ואבטיח לה שהקריירה שלה לא תפגע בגלל שהיא בחרה לעשות את הדבר הנכון. היא הוכיחה אומץ יוצא דופן." המנהלת קמה מכסאה והלכה אל הטלפון שלה בלחץ נורא, משתמשת בו כדי ליצור קשר עם הוריה של נועה. "אני מצטערת," אמרה, משמיעה צליל מתוח. "זו גברת אברג'יל. אני צריכה אתכם כאן מיד. אנחנו חייבים לדון בעתידה של נועה. זה דחוף מאוד, ולא סובל דיחוי." שירה וגילה הביטו זו בזו. ההקלה על פניה של שירה הייתה כה אינטנסיבית שכמעט גרמה לה לבכות. נועה לא תנצח, והיא לא תחזור יותר לכיתה. הרגע שבו שירה סיפרה את האמת, והמכתב הנסתר של גברת רוזנברג, יצר את השינוי הדרסטי ביותר שאפשר היה לבקש. המנהלת, אשר הייתה עסוקה מדי בניסיון לשמור על מוניטין בית הספר, נאלצה לבסוף להכיר באמת המוצקה והמפחידה, ונקטה בצעדים דרסטיים נגד נועה באופן מיידי.