**Chapter 7: יוזמה פרטית גילה ושירה עמדו יחד מול דלת משרד המנהלת. שירה הקישה שלוש הקשות קטנות ומהוססות .;היכנסו קראה המנהלת מבפנים, קולה קצת עמום. שירה פתחה את הדלת. גילה ונכנסו בעקבותיה. המשרד נראה כמו קודם, שולחן עץ גדול, ערימות ניירת מסודרות, וחלון הפונה לחצר בית הספר שכבר התרוקנה כמעט לחלוטין. האור בחוץ היה אור של סוף יום. ;אה, שירה וגילה;, אמרה המנהלת, מרימה את ראשה מעל נייר גדול. נראה היה שהיא עסוקה מאוד, ונוכחותן הפתיעה אותה. היא לא ציפתה שהן יגיעו כל כך מהר. ;מה קרה? חשבתי שאתן מחכות שתלמדו ק אנחנו רוצות לדבר איתך על נועה אמרה שירה, קולה קצת רועד. הניסיון לפתוח את הנושא הרגיש לה כבד פתאום. המנהלת הניחה את העט. היא נאנחה, נראה שהיא איבדה את הסבלנות לעימותים נוספים היום. הדרמה החברתית בכיתה ששלה הייתה יותר מדי עבורה. מותק, היום כבר ממש מאוחר. יש לי שיחת ועידה דחופה עם אחת האימהות על נושא אחר לגמרי, משהו שקשור למעבר מבית הספר, וזה דחוף מאוד. אני לא יכולה עכשיו לדבר על נועה ועל מה שקרה. זה צריך לחכות למחר בבוקר. אם אתן רוצות, נוכל לקבוע פגישת גישור נוספת. ;אבל, אמרה שירה, ;זה דחוף. נועה... אין אבל אמרה המנהלת, בנימוס אך בתקיפות. היא הצביעה על השעון בחדר. ;השעה כבר ארבע ורבע. אני צריכה לסיים את השיחה הזו לפני שאני הולכת הביתה. בואו נקבע את זה למחר בבוקר, בשמונה, לפני הצלצול הראשון. זה יתאים לכן? גילה ראתה את הכתפיים של שירה שוקעות. שירה הייתה שברירית, ורגע השיא שלה נקטע. פתאום, כל הכוח שגילתה שירה במהלך היום נעלם. העימות עם המנהלת הפך להיות עיכוב, דחייה, וגילה הבינה ששירה לא תשרוד את הלילה עם המחשבה שנועה תנסה לחבל בהחלטה שלה. נועה לא תבזבז זמן ;בסדר&qu אמרה גילה במקום שירה. היא ניסתה לדבר בקול בוגר ככל האפשר. נחזור מחר בבוקר. תודה, גברת אברג'יל. גילה אחזה בזרוע של שירה והובילה אותה החוצה מהמשרד. הדלת נסגרה מאחור. שירה התיישבה על ספסל במסדרון. אני לא רוצה לחכות למחר אמרה. נועה... היא תדבר איתי. היא תנסה להגיע אליי. היא תגיד לי שאני שוב טועה. "אני יודעת", אמרה גילה, מבינה את גודל הסכנה. ההחלטה של שירה לדבר הייתה כלואה בזמן. אם הן היו נותנות לנועה אפילו כמה שעות נוספות, סביר להניח שהיא הייתה שוברת את שירה שוב. נועה הייתה מניפולטיבית בצורה יוצאת דופן. היא ידעה איך להשתמש ברגשות אשמה ובפחד. "המנהלת לא רואה את זה", אמרה שירה. עיניה היו מלאות דמעות. "היא לא רואה כמה אני מפחדת ממנה, שהיא יכולה להרוס אותי חברתית. היא חושבת שזה סתם עוד ריב בכיתה." גילה הנהנה. המנהלת לא רצתה עוד דרמה. היא רק רצתה שקט. הסנסציה סביב האשמות ההעתקה כבר עלתה לכותרות בפורומים מקומיים, ובית הספר סבל מתשומת לב לא רצויה. המנהלת רצתה לסיים את היום הזה בשלום. "אין לנו זמן לחכות", אמרה גילה. היא הרהרה לרגע. מי עוד יכול לעזור להן? מישהו שיש לו סמכות, אבל גם מספיק אכפתיות ורצון להילחם בנועה ובמנהלת. המחשבות של גילה חזרו לגברת רוזנברג, המורה לאנגלית שהגנה עליה בפגישה לפני כמה שבועות, המורה שפחדה לדבר אך בסוף עשתה את הדבר הנכון. רוזנברג ידעה את האמת של נועה, והיא ראתה את המניפולציות שלה. היא הייתה האדם היחיד שהיה לו ניסיון אישי עם השקרים של נועה. "גברת רוזנברג", אמרה גילה. "אנחנו יכולות ללכת לגברת רוזנברג." שירה הביטה בה בפנים חסרות הבעה. "למה לה? היא כבר אמרה את מה שהיה לה להגיד. היא לא רוצה להיות מעורבת יותר." "היא כבר מעורבת", גילה אמרה. "היא היחידה שכבר אמרה אמת נגד נועה. היא המורה היחידה שמוכנה לעמוד לצד האמת, גם אם זה מפחיד אותה. בנוסף, היא יודעת כבר איך נועה ושירה מסוגלות לאיים על מורים. אם נספר לה את האמת, אולי היא תשתכנע שנצטרך לעשות עכשיו משהו מהיר. אנחנו צריכות עכשיו עזרה ממבוגר שמבין את המצב, אדם שיש לו כוח סמכותי כלשהו." "אבל איך נמצא אותה?" שאלה שירה. "היא כבר לא בבית הספר. היא הלכה הביתה." "נכון", אמרה גילה. המורה לאנגלית נתנה לה מספר טלפון לפני כמה שבועות, למקרה שגילה תצטרך לדבר איתה שוב. גילה מצאה את הפתק בתיק. "יש לי את מספר הטלפון שלה. אני יכולה להתקשר אליה, לבקש שניפגש. או שנלך לבית שלה, אם זה קרוב מספיק." שירה היססה. "זה מרגיש כמו דרמה גדולה מדי." "מדובר על העתיד שלך", אמרה גילה, מתיישבת ליד שירה. "ומדובר על להוכיח את האמת אחת ולתמיד. אם נועה תצליח לשכנע אותך לחזור בך מההחלטה שלך, כל מה שעשינו היום יהיה לשווא, ואת רק תחזרי להיות בובה שלה. את יודעת את זה." שירה עשתה פרצוף כועס, הדיבור על "בובה" הצליח להכעיס אותה. הדיבור של גילה דחף את שירה לאזור אי נוחות, אבל גם לאזור של לחימה. "אוקיי", אמרה שירה. "איפה היא גרה?" גילה הסתכלה על הנייד שלה. היא הקלידה את מספר הטלפון של רוזנברג. "אני לא רוצה להתקשר אליה סתם. אולי היא כועסת עכשיו, עייפה. עדיף שנלך לבית שלה. אני זוכרת שהיא אמרה שהיא גרה לא רחוק מבית הספר. עץ אחד אחרי המכולת. בואי נלך ונראה אם היא שם." החברות יצאו מבית הספר. השמש ירדה, וזה היה זמן קריטי. הן צעדו יחד בשקט, ההליכה נתנה להן זמן לחשוב. "אם נועה תראה אותנו", אמרה שירה, "היא תדע שאנחנו מתכננות משהו." "נועה כבר יודעת שאנחנו מתכננות משהו", אמרה גילה. "היא ראתה אותנו נכנסות לכיתה יחד אחרי הריב. היא ראתה אותנו הולכות לדבר עם המנהלת. היא כבר עובדת על המהלך הבא שלה. אנחנו צריכות להיות יותר מהירות." הן הגיעו לרחוב הראשי, ואז פנו לרחוב צדדי שקט. גילה זכרה את המכולת שהמורה לאנגלית הזכירה מתי שהיא דיברה על הדירה שלה, משהו שקשור למשלוחים. היא זכרה את פרט המידע הזה מהשיחה שלה עם המנהלת, לפני מספר שבועות, פרט שאפילו היא לא חשבה שהוא יוכל להיות שימושי ביום מן הימים. "זו הדירה", אמרה גילה, מצביעה על בית קטן, בניין דו-קומתי, ליד עץ ברוש גדול. "נראה שהחלונות פתוחים חלקית." הן ניגשו לדלת של הבניין. גילה היססה לרגע. זה הרגיש כאילו הן עומדות לפלוש למרחב פרטי. הפנייה לבית של המורה הרגישה נועזת ודרמטית. "בואי פשוט נדפוק ונראה", אמרה גילה. שירה הנהנה. גילה דפקה קלות בדלת העץ החומה. לאחר דקה נפתחה הדלת. גברת רוזנברג עמדה שם, לבושה בבגדים רגילים, ג'ינס ישן וחולצה כחולה, השיער שלה משוך לאחור. היא נראתה מופתעת מאוד לראות את שתי התלמידות שלה עומדות בפתח ביתה. "גילה? שירה? מה אתן עושות כאן?" היא שאלה, קולה מלא ספק. "סליחה שאנחנו מפריעות לך", אמרה גילה. "ידענו שאת גרה קרוב. זה דחוף מאוד. אנחנו צריכות לדבר איתך." גברת רוזנברג פתחה את הדלת מעט יותר. "הכל בסדר? מה קרה?" היא הביטה בשירה. "את אמורה להיות מושעית, לא?" "היום חזרתי", אמרה שירה. "סוף ההשעיה שלי. נועה נמצאת בבית הספר, והיא יוצרת בעיות. אנחנו צריכות עזרה." שירה לא יכלה לשלוט בעצמה, וכל האמוציות שהיא החזיקה כל היום התחילו לצאת. גברת רוזנברג הביטה בשתי הבנות, ואז הביטה ימינה ושמאלה. היא חששה ממפגש מיותר עם שכנים. "אין לי מקום לדבר כאן בחוץ. היכנסו." הן נכנסו לדירה הקטנה, שהייתה מלאה בספרים וצמחים. זה היה מקום ביתי, נוח, הרחק מהאווירה המאיימת של בית הספר. "שבו", אמרה גברת רוזנברג, מצביעה על ספת קטיפה ישנה בסלון. "מה קרה? למה זה כל כך דחוף? חשבתי שהעניין שלכן כבר נפתר." גילה החלה לספר על היום שעבר. היא תיארה את הניסיון הכושל לדבר עם המנהלת, ואת המניפולציות שנועה הפעילה על שירה במהלך היום, את הפתקים הסודיים, את הלחץ הרגשי. היא הסבירה ששירה הייתה מוכנה לדבר עם המנהלת, אבל הדחייה גרמה לשירה להתנדנד שוב. "שירה מסכימה לדבר עם המנהלת מחר בבוקר", אמרה גילה. "אבל אם נועה תדבר איתה הערב, או תחכה לה מחר מוקדם, שירה עלולה לחזור בה. אנחנו חייבות לעשות משהו עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי." גברת רוזנברג הביטה בשירה. "שירה, זה נכון? נועה מאיימת עלייך שוב?" שירה הנהנה. היא הסתכלה על הרצפה. "היא... היא לא איימה עליי פיזית. היא אמרה ש... שאני אהיה לבד. שהבנות בכיתה יתרחקו ממני, אם אני אלך נגדה. היא אמרה שאני שוב אהרוס לה את השם הטוב. היא גרמה לי להרגיש שוב כאילו אני זו שמסבכת את הכל." גילה הבינה ששירה לא יכולה להסביר את המניפולציה באופן מלא. המניפולציה של נועה הייתה עדינה, מכוונת לנקודות החולשה של שירה. נועה לא הייתה צריכה לצעוק. מספיק היה שתזכיר לשירה את החברות שלהן, את מה שהיא עלולה להפסיד. "שירה נמצאת בלחץ אדיר", אמרה גילה. "במקום שתדבר עם נועה, היא צריכה להגיד את כל מה שקרה למבוגר, מישהו שיכול לעזור לה, מישהו שיכול להבין את זה. את יודעת איך נועה מתמרנת. את חווית את זה על בשרך." גברת רוזנברג שתקה לרגע. היא הביטה בשתי הבנות, במיוחד בשירה, שהייתה חיוורת ונראתה מותשת. המורה זכרה היטב את הפחד שהיא חשה כשהיא החליטה להתוודות על האיומים שקבלה מנועה ושירה, והיא הצליחה להבין את הלחץ ששירה נמצאת בו. "מה את רוצה שאעשה?" שאלה גברת רוזנברג, קולה איבד את הנימוס והפך להיות ענייני. "שירה מרגישה שרק אם תשתפי פעולה, היא תוכל לעשות את הדבר הנכון", אמרה גילה. "שאת תהיי המבוגר שלה, שמגן עליה. את יכולה לשמוע את הסיפור שלה, כפי שהיא מספרת אותו, ולעזור לה להבין מה היא צריכה להגיד למנהלת מחר בבוקר. אם את אומרת לה שזה בסדר, שהיא יכולה לסמוך עלייך, היא תעשה את זה." גברת רוזנברג הרהרה. היא ידעה שהיא מסתכנת בכך שהיא נכנסת שוב למאבק הזה. המנהלת לא הייתה רוצה שהיא תתערב שוב. אבל היא גם זכרה את הלחץ שהיא חשה. היא זכרה את התחושה שנועה ושירה איימו עליה. היא זכרה את ההקלה שחשה כששירה הציגה את האמת. היא חבה לשירה, במובן מסוים. "בסדר", אמרה גברת רוזנברג. "ספרי לי, שירה. ספרי לי הכל. מה קרה היום? מה נועה רוצה ממך? אני מבטיחה לך שלאף אחד לא יהיה פרטים, ושום דבר לא יצא אל המנהלת ישירות ממני, אלא אם כן את תרצי שזה יקרה. אני אשמור על פרטיותך, ככל שאוכל, אבל אני זקוקה לפרטים אם אני רוצה לעזור לך בדרך הרשמית, דרך המנהלת." שירה הביטה בגילה, וגילה הנהנה. שירה התחילה לדבר, לאט, ואז מהר יותר, כאשר היא נזכרה בפרטים המדויקים של הפתקים, של המבטים המאיימים, של הטון הרך והדואג של נועה שהיה מלא איומים סמויים. "היא אמרה שאם אני אלך נגדה", אמרה שירה, "אף אחד לא ידבר איתי. היא אמרה שגילה לא יכולה לעזור לי חברתית, שאני אהיה לבד. היא אמרה שxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxתאום הפכה להיות החברה הכי טובה שלי, רק כדי שתוכל ללחוץ עליי." גילה האזינה לשירה. זה היה הקשר שגילה לא הצליחה לקבל לבד. שירה הרגישה בנוח לדבר עם המורה, מכיוון שהמורה הייתה אובייקטיבית וגם כי היא ראתה את נועה באור האמיתי שלה. "היא בעצם ביקשה ממני לחזור בי מהעדות", אמרה שירה, "ולומר ששקרתי למנהלת רק בגלל שהייתי בלחץ, ושהכל היה לא נכון. שההשעיה שלי הייתה בגלל גילה, שהיא גרמה לי לשקר. היא ניסתה להטיל את כל האשמה עליי ועל גילה." גברת רוזנברג נגעה במצח. "הילדה הזו... היא לא מוותרת." היא הבינה שנועה שיחקה משחק מסוכן מאוד. אם שירה תחזור בה מהעדות שלה, נועה תצא נקייה לחלוטין, וגילה וגברת רוזנברג ייראו כמי שמפיצות שקרים. המנהלת לא תהסס להאשים אותן. "אם אני אלך לדבר עם המנהלת מחר בבוקר", אמרה שירה, "אני מאמינה שאני אצליח. אבל אני לא רוצה לעשות את זה לבד. אני לא רוצה שנועה תכנס ותגיד שאני בלחץ נפשי ושאני בכלל לא יודעת מה אני אומרת. היינו מוכנות היום, אבל המנהלת ביטלה אותנו." גילה הנהנה. ההצעה של גילה הייתה שהיא ושירה ילכו לדבר עם המנהלת, שהן יציגו את הדברים יחד. אבל היה ברור ששירה זקוקה לחיזוק נוסף. גברת רוזנברג קמה מכיסאה. היא צעדה הלוך ושוב בסלון הקטן שלה. ברורה הייתה המחשבה על הסיכון. היא חששה להסתבך שוב עם נועה, עם המנהלת ועם המערכת. היא כבר שילמה מחיר על כך שהיא הגנה על גילה, ואף אחד לא עמד לצדה. המנהלת העדיפה שקט. "גברת רוזנברג", אמרה גילה, "את היחידה שראתה את זה קורה. את יודעת את האמת. את גם מכירה את נועה ושירה היטב. את מבינה למה שירה מפחדת." "אני מבינה בדיוק למה היא מפחדת", אמרה גברת רוזנברג. "נועה יודעת בדיוק איפה ללחוץ. המנהלת, היא רק רוצה שהכל ייעלם. היא לא מוכנה להשקיע מאמץ כדי לעצור את נועה." גברת רוזנברג עצרה מול שולחן הכתיבה שלה. היא הביטה בערימת ספרים, ובמחשב הנייד שהיה מונח סגור. היא לקחה נשימה עמוקה. "אם שירה תלך למנהלת ותגיד לה את זה לבד", אמרה גברת רוזנברג, "המנהלת תחשוב ששירה חוזרת להפחיד אותה, או שהיא בוכייה. נועה תנצל את זה." "בדיוק", אמרה גילה. "אבל אם שירה תצא עם האמת, ומישהו יגן עליה... אם את תגבי אותה..." גברת רוזנברג הביטה בשירה. "אני לא יכולה לבוא איתך מחר בבוקר. אני צריכה... אני צריכה לעשות משהו יותר גדול. משהו שהמנהלת לא תוכל להתעלם ממנו." גילה וגם שירה הביטו בה בהפתעה. הן לא ציפו שהיא תנקוט בצעד רדיקלי. "שתיקתי לא עזרה לאף אחת", אמרה גברת רוזנברג. "זה רק נותן לנועה יותר כוח. פעם אחת שמרתי על שתיקה, רק כדי לצאת כגיבורה בסוף. אבל המנהלת לא למדה כלום. אם אני אעמוד שוב מולה עם שתיכן, היא תמצא דרך לבטל אותי, כפי שהיא רצתה לבטל אותי בפעם הראשונה. היא תאמר שאני מושפעת." "אבל מה תעשי?" שאלה גילה. גברת רוזנברג פתחה את המחשב הנייד. "אני לא רוצה יותר להיות מעורבת בדרמות של נועה. אני רוצה להגן על התלמידות שלי. והמנהלת לא עושה את זה. היא דואגת למוניטין של בית הספר, לא לבטיחות של שירה." "אני לא יכולה לחכות", אמרה שירה שוב, מתחננת. "את לא תחכי", אמרה גברת רוזנברג. "את תלכי מחר בבוקר ותגידי את האמת. אבל אני אתן לך גב." גברת רוזנברג התחילה להקליד במהירות במחשב. גילה ושירה צפו בה. היא כתבה בקצב מהיר, התוכן נראה רציני ודחוף. היא לא כעסה, היא הייתה נחושה. "אני כותבת מכתב", אמרה גברת רוזנברג בלי להרים את העיניים. "מכתב רשמי. אני שבעתי מהתנהלות המנהלת. היא יודעת שנועה מתמרנת. היא יודעת שנועה איימה עליי, ועל שירה. ובכל זאת היא מוכנה לעצום עין כדי להימנע מצרות. אני לא יכולה להחזיק עוד בשתיקתי." "מכתב למי?" שאלה שירה. "למשרד החינוך", אמרה גברת רוזנברג. "אני הולכת לדווח להם על התנהלות המנהלת. אני אספר על כל הפרטים, על האיומים של נועה, על המניפולציות שלה על שירה ועליי, ואיך המנהלת מנסה לטאטא הכל מתחת לשטיח. אני אכתוב שאני מוכנה להעיד על מעשיה של נועה בפני כל גורם שיחליט לבחון את המקרה לעומק. אני אביא את הסיפור שלך, שירה, כחלק מההוכחה שלי, על איך נועה השתמשה בך שוב ושוב." גילה הבינה את המשמעות של הצעד הזה. גברת רוזנברג לא רק תאבד את עבודתה, היא מסתכנת בכך שהיא עשויה להרוס את הקריירה של המנהלת, וכל המערכת הבית ספרית עלולה להתערער. אבל זה היה הדבר הלא-דרמטי ביותר שהיה יכול לעצור את נועה. "המכתב הזה", אמרה גילה, "יכול לשנות הכל." "זה הדבר היחיד שיכול לשנות משהו", אמרה גברת רוזנברג. "המנהלת מפחדת ממשרד החינוך יותר מכל דבר אחר. אם משרד החינוך ייכנס לתמונה, היא תצטרך לנקוט צעדים רציניים נגד נועה. היא לא תוכל לדחות אתכן יותר." גברת רוזנברג הדפיסה שני עותקים של המכתב, והוציאה מעטפה. המכתב היה ארוך, מפורט מאוד, ומלווה בתאריכים ובשמות. היא חתמה עליו בחתימה גדולה וברורה. "אני שולחת את זה עכשיו", אמרה המורה, לוקחת את המעטפה. "אני אשלח את זה באימייל רשמי, ואני אשלח את זה גם בדואר רשום. אני עושה את זה כדי להבטיח שלא יהיה טיוח נוסף." "ואנחנו?" שאלה שירה, עדיין מופתעת מכל המתרחש. "אתן חוזרות לבית הספר", אמרה גברת רוזנברג, מביטה בשתי הבנות. "אתן שתיכן תלכו מחר בבוקר למנהלת. שירה, את תגידי לה בדיוק מה שאת עברת היום, את הפחד שנועה גרמה לך לחוש. אל תזכירי את המכתב שלי. אבל את תראי שהגישה שלה תשתנה. היא תדע שהיא בצרות. היא תצטרך להקשיב לך." גילה הנהנה. היא הבינה שהמכתב של גברת רוזנברג ייתן להן יתרון קריטי. המנהלת, כאשר היא תראה את שירה וגילה עומדות שוב מולה, תבין שהיא לא יכולה לסמוך על השקט. "אני יכולה להשתמש בפרטים ששירה סיפרה לי", אמרה גילה. "אני יכולה להגיד למנהלת שאני דואגת לשירה, שאני רואה את הלחץ שנועה מפעילה עליה, ואני יכולה להזכיר את הצעת העזרה שלי בלימודים, כדי להגן על שירה מהתלות בנועה." "לא", אמרה גברת רוזנברג. "שירה צריכה לדבר. גילה, את מגינה על שירה, אבל שירה צריכה להגן על עצמה. זה הדבר הכי חשוב. היא צריכה להוכיח שהיא חזקה מספיק כדי להתנגד לנועה. אם את תדברי יותר מדי, זה ייראה שאת משכנעת אותה, ולא שהיא פועלת מתוך רצון חופשי שלה. תני לה את הבמה." גילה הבינה. היא הייתה צריכה לסמוך על שירה. היא כבר עשתה הרבה בכך שהיא שכנעה את שירה לבוא איתה למורה לאנגלית. "את רוצה עזרה עם שליחת המכתב?" שאלה גילה. "לא", אמרה גברת רוזנברג. "אני אטפל בזה לבד. תודה לשתיכן שבאתן. זה עזר לי להבין שאני לא לבד במאבק הזה. לדעת ששירה סוף סוף מבינה את המשמעות של האמת, זה הדבר הכי חשוב. עכשיו לכו הביתה, ואפילו אל תתנו לנועה את הסיפוק שהיא רואה את הלחץ והפחד שלכן. תחזרו מחר במצב נפשי חזק. היא לא תנצח." גילה וגם שירה קמו. "תודה רבה לך", אמרה שירה, קולה מלא הערכה. "אני מעריכה את זה שאת עושה את זה עבורינו." "אני עושה את זה עבור האמת", אמרה גברת רוזנברג. "זה כבר לא עניין אישי. נועה מסוכנת. וצריך לעצור אותה." הן יצאו מהדירה של גברת רוזנברג. האוויר בחוץ היה קריר יותר. השמש כבר שקעה לחלוטין. גילה ושירה החלו ללכת לכיוון בית הספר, משם הן יכלו לקחת אוטובוס. ההליכה הייתה שקטה הפעם, אבל שקטה אחרת ממה שהיה קודם. שירה נראתה רגועה יותר, מחוזקת. ההחלטה התקבלה, והעול ירד מעליה. "את בטוחה שאת רוצה לחזור מחר?" שאלה גילה. "אם את מפחדת, אנחנו יכולות לחכות עוד קצת, אולי להורים שלך." "לא", אמרה שירה בתקיפות. "אני רוצה לסיים את זה. אני לא יכולה יותר לחיות בפחד מנועה. הדאגה שלי מנועה גדולה יותר מהדאגה שלי מבית הספר. אם המנהלת תבטל אותי שוב, אז אני פשוט אגיד לה שאני מפחדת מנועה, ושאני רוצה שהיא תטפל בה. גברת רוזנברג צודקת. אני צריכה להגן על עצמי." "אני אעמוד מאחורייך", אמרה גילה. "אני אעזור לך עם הלימודים. את יודעת את זה. אני לא רוצה שנועה תנצח. אני לא יכולה לתת לה את זה." "אני יודעת", אמרה שירה, פעם ראשונה שהיא חייכה חיוך אמיתי כל היום. "הגיע הזמן שאני אעשה את הדבר הנכון. תודה גילה." הן חזרו יחד לבית הספר, הפעם כשהן יודעות שבמקום אחד, מישהו נלחם למענן. הן לא הלכו סתם, הן הלכו עם תוכנית, וזה הקל על שתי הבנות. הן הגיעו לחצר בית הספר הריקה כדי לקחת משם את האוטובוס, מוכנות לחזור למחרת לקרב.