Chapter 6: מלחמה של שניים גילה יצאה ממשרד המנהלת, נחושה להישאר. היא צעדה במסדרון, קיר לבן משעמם, צעד אחר צעד, מרוצה מההחלטה. ההתעקשות שלה להישאר בכיתה הרגישה כמו ניצחון קטן, סוג של הצהרה. היא לא תברח בגלל המניפולציות של נועה. נועה לא תקבל את הסיפוק הזה. המחשבות של גילה התמקדו במה שצריך לקרות עכשיו. נועה כבר החלה במלחמת השמועות שלה, ומנהלת בית הספר הייתה אדישה מדי, מוכנה לקבל פתרונות קלים. שיחת הגישור רק הבהירה לגילה שאין דרך קלה להתמודד עם נועה. כדי לנצח, גילה תצטרך לפעול. שירה הייתה המפתח. שירה הייתה אמורה לחזור לבית הספר מחר, יום שני. שירה הייתה החוליה החלשה בתוכנית של נועה. היא זו שנשברה והודתה באמת. אם שירה תשמור על גרסתה המקורית, העמדה של נועה תהיה חלשה. אם שירה תחזור בה, כפי שנועה רמזה בשיחה עם המנהלת, כל העניין יחזור לנקודת ההתחלה, אולי אפילו גרוע יותר. גילה תצטרך לדבר עם שירה לפני שנועה תגיע אליה. גילה בדקה את השעה בטלפון, השעה הייתה 14:30. שיעורים כבר הסתיימו. היא צריכה לחשוב איך לתפוס את שירה מחר, יום שני, לפני שנועה תגיע. נועה כנראה תגיע מוקדם, מחכה לשירה בפתח בית הספר. גילה צריכה להיות יותר מהירה. היא החליטה לחכות לשעת הגעתה של שירה. נועה לא ידעה מתי שעה מגיעה, אלא אם כן הן דיברו. בגלל ההשעיה, שירה לא הייתה מחוברת לקבוצת הכיתה. זה היה יתרון קטן. גילה הלכה לכיוון האוטובוס, אבל הרגל שלה נעצרה. מה אם נועה תתקשר לשירה הערב? מה אם הן כבר דיברו? נועה לא בזבזה זמן. גילה צריכה להכין תוכנית מגירה. היא החליטה לחזור לכיתה לאסוף כמה ספרים שהשאירה שם בבוקר, למקרה שזה ייתן לה עוד רגע לחשוב. הכיתה הייתה ריקה. השמש נכנסה דרך החלון, מאירה את האבק שרקד באוויר. גילה ניגשה לשולחן שלה, הכניסה את הספרים לתיק, וחשבה על הגישה. פנייה ישירה לשירה יכולה לעבוד אם שירה עדיין מרגישה רגשות אשם. שירה הודתה שהיא פחדה מנועה ומהרעיון לאבד את חברתה, אבל היא גם הראתה הפתעה ושברה את השתיקה. היא יכלה להגיע מוקדם מחר, כעשר דקות לפני הצלצול הראשון. באותו זמן שירה כנראה תכנס לכיתה. נועה תצטרך להיות שם בשביל זה. גילה יכולה לתפוס את שירה במסדרון צדדי. היא גמרה לאסוף את הספרים. היא עדיין לא הייתה בטוחה לגבי תוכנית הפעולה, אבל המטרה הייתה ברורה: למנוע משירה לחזור בה מעדותה. גילה הגיעה הביתה באותו אחר הצהריים. היא ניסתה להתרכז בלימודים, אבל המאבק עם נועה לא עזב את מחשבותיה. היא חזרה שוב ושוב על השיחה במשרד המנהלת. נועה הצליחה להטיל ספק, והיא השתמשה בקורבנות מסכמת. זה היה מדהים לראות את זה קורה בזמן אמת. היא לא הצליחה ללמוד. היא ניסתה לאכול ארוחת ערב, אבל האוכל לא ירד בגרון. אמא שלה הביטה בה בדאגה. גילה לא סיפרה להוריה על שיחת הגישור. היא לא רצתה להדאיג אותם יותר מדי. ההורים שלה כבר חוו מספיק עם כל ההאשמות. למחרת בבוקר, יום שני, גילה קמה מוקדם במיוחד. היא לבשה ג'ינס וחולצת טריקו ירוקה. היא לא רצתה למשוך תשומת לב, אבל היא גם לא רצתה להיראות כאילו היא מסתתרת. היא ארזה את התיק והלכה לבית הספר. היא הגיעה בשעה 07:45. השערים היו פתוחים והמנקים עדיין היו עסוקים בניקיון. גילה צעדה במהירות לכיוון הבניין. היא רצתה להגיע לכיתה לפני כל אחד אחר, במיוחד נועה ושירה. כשהיא נכנסה למסדרון הכיתה, היא ראתה מישהו עומד ליד הדלת. זו הייתה נועה. נועה הייתה לבושה באלגנטיות, חולצה לבנה מחויטת ומכנסיים שחורים. היא החזיקה כוס קפה. היא נראתה כאילו היא מחכה. נועה לא הבחינה בגילה בהתחלה. גילה הספיקה לראות את נועה מסתכלת בטלפון, ואז מכניסה אותו לכיס בתנועה חסרת סבלנות. נועה ציפתה לשירה. גילה התקרבה בשקט. היא עשתה מאמץ כדי להיראות שקטה ורגועה. נועה הפנתה את ראשה. היא ראתה את גילה. החיוך הקטן שהיה לקח לה על הפנים נעלם מיד. "את מוקדם", נועה אמרה. "כן", גילה אמרה, "אני צריכה להשלים חומר שפספסתי שבוע שעבר." נועה השקיפה על גילה בזהירות. "הבנתי שאת לא חוזרת בך מההחלטה לעבור כיתה." "למה שאחזור בי?" גילה אמרה. "אני לא עשיתי כלום לא בסדר. ההפך, אני מנסה למנוע ממך להשתמש באחרים כדי להשיג את מה שאת רוצה." נועה צחקקה, צחוק קצר וקר. "את באמת מאמינה שאת הגיבורה בסיפור הזה? גילה, את מנסה להרוס לי את השם הטוב. אני כל כך השקעתי בלימודים, ועכשיו בגללך, אני נראית כמו בריונית." "את בריונית", גילה אמרה בפשטות. "אף אחד לא אילץ אותך לכתוב 'רמאית' על המחברת שלי. אף אחד לא אילץ אותך לגרום לשירה לשקר עלי." "שירה לא שיקרה", נועה אמרה. "שירה פחדה. היא נשברה תחת הלחץ. היא רק אמרה מה שהמנהלת רצתה לשמוע." "זו לא הייתה המנהלת, זו הייתי אני", גילה אמרה. "אני אמרתי את האמת, והיא נשברה." נועה גלגלה את עיניה, והפנתה את ראשה. "אם תעזבי את זה, אולי הדברים יירגעו." "אני לא אלך לשום מקום", גילה אמרה. "אם תהיה פה עוד סצנה, המנהלת פשוט תנקוט צעדים חמורים יותר נגדך", נועה אמרה. "את לא יכולה להבין שאני מנסה לעזור לך?" "את מנסה לעזור לעצמך", גילה אמרה. השיחה נקטעה כאשר הדלת למסדרון נפתחה. שירה נכנסה. היא נראתה חיוורת ועייפה. היא לבשה בגדים פשוטים, בניגוד לנועה. שירה עשתה צעד אחד למסדרון, ואז הביטה בנועה וגילה. הבעת הפנים שלה הייתה תערובת של אימה והפתעה. היא לא רצתה את העימות הזה, ובטח שלא רצתה אותו עם שתי הבנות הכי חשובות בכיתה. נועה פעלה ראשונה. "שירה! מותק, אני כל כך שמחה לראות אותך. זה היה נצח. למה לא ענית לי לשיחות?" נועה צעדה אל שירה, והתעלמה לחלוטין מגילה. היא חיבקה את שירה חיבוק קצר, ואז אחזה בידיה. "אני מצטערת כל כך על מה שקרה לך", נועה אמרה, בקול רך ומלא דאגה. "ההשעיה הייתה כל כך לא הוגנת. המנהלת פשוט מחפשת מישהו להאשים, ואת היית קורבן של המצב. את ושירה חברות, ואת לא אשמה במה שקרה." שירה לא הגיבה לחיבוק. היא רק עמדה שם, נוקשה. גילה ראתה את המניפולציה מתרחשת מול עיניה. נועה השתמשה ברגשות אשמה, הציגה את שירה כקורבן. גילה צעדה קדימה. "שירה", גילה אמרה. "אל תאמיני לה. את יודעת את האמת." נועה הפנתה את ראשה. המבט שלה היה זועם, אבל הקול שלה נשאר מתוק. "גילה, אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר לבד. תני לנו רגע." "לא", גילה אמרה. "את יכולה לדבר על הכל מולי. אם את לא רוצה להפיץ שמועות, אז תדברי ברור." "אני לא מפיצה שמועות", נועה אמרה. "אני מנסה להרגיע את המצב. המנהלת לחצה עלייך, שירה. היא איימה בגירוש אם לא תשתפי פעולה. גילה, את מנסה עכשיו ללחוץ על שירה שוב." שירה הרימה את הראש. "נועה, את לא צריכה לדאוג לי. אני בסדר." נועה הניחה יד על זרועה של שירה. "אני דואגת לך. את החברה הכי טובה שלי. היית כל כך בלחץ. אני יודעת שאמרת למנהלת את הדברים רק כי היא הכריחה אותך. אני לא כועסת עלייך. אם תגידי לה שזה לא היה נכון, שאמרת את זה רק מרוב לחץ, הכל יחזור להיות בסדר." נועה הציגה את העניין כאילו הפתרון הוא פשוט - לחזור בה מהעדות, לכסות על הכל, והכל יהיה טוב. נועה לא הזכירה את ההשלכות של חזרה מעדות בפני המנהלת. נועה רק שידרה לשירה: אנחנו בסדר, אנחנו חברות, רק תשקרי עבורי שוב, והכל נשכח. שירה הסתכלה על גילה. גילה עמדה יציבה, שקטה. "שירה", גילה אמרה, "את זוכרת שאמרת למנהלת שנועה תכננה הכל? שאת עשית זאת מתוך פחד לאבד את חברתך? נועה מנסה להפעיל עלייך לחץ לבוא בכך שאת מאשימה את המנהלת." נועה עשתה פרצוף כועס, אבל לא אמרה כלום. "אני לא בטוחה", שירה אמרה. "זה היה כל כך הרבה דברים בבת אחת. אני לא זוכרת בדיוק מה אמרתי. אני רק עכשיו רוצה לשכוח מכל זה." נועה חייכה חיוך רחב, חיוך מנצח. "בדיוק! זה היה יום קשה, שירה. אנחנו רק צריכות להמשיך הלאה. בואי נלך לכיתה. היום מחכה לנו שיעור היסטוריה משעמם." נועה החלה לצעוד לכיוון הכיתה. היא ציפתה ששירה תבוא אחריה. שירה עדיין עמדה ליד גילה. גילה ראתה את ההיסוס. שירה לא הייתה מוכנה לקנות את הגרסה של נועה. "שירה", גילה אמרה, "את יודעת שנועה לא תעזוב אותך במנוחה. אם תשתפי איתה פעולה, את תהיי בובה שלה. היא תשתמש בך שוב ושוב." שירה עצרה. נועה עצרה בפתח הכיתה. "בואי, שירה, מה את מחכה? גילה משקרת. היא מנסה לשלוט בך." שירה עשתה צעד אחד לכיוון נועה, ואז נעצרה. היא הסתכלה על גילה. "אני לא רוצה להיות בובה של אף אחד", שירה אמרה. הקול שלה היה חלש. "אז אל תהיי", גילה אמרה. "תגידי את האמת. בבית הספר יש מספיק בעיות. את לא צריכה להיות חלק מזה." נועה שמה את כוס הקפה שלה על הרצפה. "האמת היא מה שאני אומרת. שירה, בואי. או שאני אלך בלעדייך." שירה לא הזיזה את רגליה. נועה הסתובבה, ונכנסה לכיתה, ללא שירה. גילה ושירה נשארו לבד במסדרון. שירה פנתה לגילה. "אני לא יודעת מה לעשות", שירה אמרה. "אני כל כך מפחדת מנועה. היא יכולה להרוס אותי חברתית." "אני יודעת", גילה אמרה. "אבל את לא יכולה להמשיך לחיות בפחד. את ראית מה היא עשתה לשתינו." "אני יודעת, אבל..." שירה היססה. "היא הציעה לי להשלים שיעורים שפספסתי. היא אמרה שתעזור לי. היא אמרה שאנחנו עדיין חברות." גילה לקחה נשימה עמוקה. אם שירה תמשיך להתמקד רק ביחסים שלהן, זה לעולם לא ייגמר. "נועה לא תעזור לך", גילה אמרה. "היא רק מנסה לרצות אותך כדי שתשקרי שוב למענה. משיגים ציון טוב במבחן, זה מה שחשוב. עזרה לימודית זה הדבר היחיד שמעניין לקראת הסמינר." שירה הביטה בגילה בהפתעה. "את, את מציעה..." "אני לא מציעה שום דבר", גילה אמרה. "אני רק אומרת את האמת. את לבד מול נועה. אני לא לבד. אם את תשתפי איתי פעולה, נוכל לנצח אותה. זה לא על חברות. זה על לעשות את הדבר הנכון." שירה הרהרה. הצלצול צלצל, מציין את תחילת השיעור. "שיעור התחיל", גילה אמרה. "אז, מה את עושה?" שירה הסתכלה על דלת הכיתה הסגורה. "אני לא יודעת, גילה. בואי נלך לשיעור. אני אחשוב על זה בהמשך היום. אני לא יכולה לקבל החלטה כרגע." "בסדר גמור", גילה אמרה. "אני עומדת מאחורי ההחלטה שלי. אני לא אלך לשום מקום. נועה לא תנצח אותי." גילה ושירה נכנסו לכיתה יחד. כשהן נכנסו, כל ראשי הבנות פנו אליהן. נועה ישבה במקומה הרגיל, והמבט שלה נשלח לכיוון שירה. שירה ישבה בשקט ליד גילה. נועה לא הזיזה את ראשה, אבל חיוך קטן השתרבב לפינת פיה. היא רשמה משהו קצר על פתק, והעבירה אותו דרך בנות אחרות לשירה. כשהפתק הגיע לשירה, היא פתחה אותו. הפנים שלה החווירו. היא הביטה בנועה, ונועה חייכה חזרה, חיוך עמום, מנצח. שירה קימטה את הפתק, והכניסה אותו לכיס המכנף שלה. גילה לא הספיקה לראות מה נכתב, אבל העיניים של שירה הספיקו להגיד הכל. נועה כבר התחילה להפעיל מחדש את המניפולציה הרגשית שלה. הבוקר עבר לאט. בשיעור היסטוריה, כולם ניסו להתרכז. נועה ישבה שקטה, אבל תשומת הלב של כולם הייתה עליה. נועה שיתפה פעולה עם המורה, ענתה על שאלות. היא שידרה נוכחות חזקה. שירה הייתה שקטה לחלוטין. היא לא הרימה את הראש. היא לא ענתה לשאלות של המורה. גילה ניסתה להתרכז בחומר הנלמד, אבל היה קשה. נועה השקיעה זמן ומאמץ רב בהפעלת מניפולציה כפולה – פעם אחת על הבנות האחרות, ופעם אחת על שירה. נועה המשיכה לשלוח פתקים לשירה באמצעות הבנות האחרות. הפתקים היו סודיים, ורק שירה קראה אותם. כל פתק גרם לשירה להתכווץ בכיסא שלה. גילה לא ידעה מה כתוב שם, אבל זה בבירור לא היה משהו חיובי. הגיעה הפסקת האוכל. גילה ושירה קמו יחד, ובאו לצאת מהכיתה. נועה מיהרה אחריהן. "שירה", נועה אמרה. "את לא באה לשבת איתי? צריכים לדבר על הכל. אי אפשר שדברים יישארו באוויר." שירה עצרה ליד הדלת. "אני צריכה לחשוב." "את צריכה לחשוב על מה?" נועה אמרה. "אנחנו חברות. אנחנו לא צריכות לתת לגילה לבלבל אותך. היא לא חלק מאיתנו." "אני איתך", גילה אמרה לשירה. נועה הצביעה על גילה. "את רואה? היא מנסה לשלוט בך. היא מנסה להרחיק אותך מהחברים שלך." שירה פנתה אליהן. "מספיק! אני לא יודעת מה לעשות. שניכן מאשימות אחת את השנייה. אני רק רוצה שקט." נועה הניחה יד על כתפה של שירה. "זה יהיה שקט, מותק. אם רק תגידי את האמת. בואי נלך לשולחן שלנו. אני אביא לך מיץ ענבים." שירה היססה. "אני לא רוצה מיץ." נועה השתמשה בכל כלי שהיה לה. היא עברה עכשיו מלחץ רגשי להבטחות קטנות. נועה ניסתה להראות לשירה שאם היא תחזור אליה, הכל יחזור להיות נורמלי. "אז בואי נשב לבד ונדבר על הכל. על השעיה, על המנהלת. אנחנו תמיד דיברנו על הכל, נכון?" גילה ראתה שנועה מתחילה להשפיע. שירה נרתעה מעט. נועה הייתה יכולה להיות משכנעת, במיוחד כשהיא השתמשה באנרגיה של קורבן. "נועה, היא לא רוצה לדבר איתך", גילה אמרה. נועה הסתובבה, זועמת. "את מי ביקשתי שתתערב? את מנסה להרוס לי את החברות." "את כבר הרסת אותה", גילה השיבה. "את הקרבת את שירה כדי להציל את עצמך. את לא דואגת לה." נועה הרימה את קולה בפתאומיות. "אני דואגת לה יותר ממה שאת תדאגי לה אי פעם! אני לא הצעתי לה לעבור כיתה רק כדי להיפטר ממנה. אני הייתי החברה שלה! כשהיא נשברה, אני רציתי לעזור לה. את רצית רק להאשים אותה." "חבר לא מבקש מחבר אחר לשקר עבורו", גילה אמרה, ובאותה מידה היא ניסתה לא להישמע דרמטית מדי, כדי לא לתת לנועה כלי נוסף. נועה צעדה צעד אחד קדימה. "את לא תגידי לי מהי חברות. את לא יודעת מה זו חברות. את כל הזמן לבד. את מנסה עכשיו לשחד את שירה, הבטחת לה עזרה בלימודים." נועה הפנתה את ראשה אל שירה. "היא הציעה לך עזרה בלימודים? היא מנסה לקנות אותך, שירה. את לא צריכה את זה." שירה נשמה עמוק. "נועה, מספיק. אני באמת צריכה לחשוב." "אל תחשבי", נועה אמרה. "את יודעת מה האמת. בואי. עזבי אותה לבד." נועה גררה את שירה בעדינות אל מחוץ לכיתה. גילה עמדה והביטה בהן. היא הרגישה תסכול גדל. היא פיספסה את ההזדמנות לדבר עם שירה לבד. גילה יצאה מהכיתה. היא ראתה את נועה ושירה צועדות יחד במסדרון, נועה מדברת בשקט ובלחץ על שירה. שירה הקשיבה, מביטה כלפי מטה. גילה הלכה לשולחן שלה בפינת החצר. היא פתחה את הכריך והתחילה לאכול, אבל המחשבות שלה היו על הדרמה של נועה. דקות ספורות לאחר מכן, הדרמה הגיעה אליה. גילה ראתה את נועה ושירה חוזרות. הן לא נראו כחברות קרובות. הפנים של שירה היו אדומות. נועה נראתה זועמת. הן עצרו ליד עמוד, רחוק מספיק מההמון, אבל קרוב מספיק לגילה כדי לשמוע אותן. הגיע עימות. "אני לא מאמינה שאת עושה את זה", נועה לחשה לנועה. "אחרי כל מה שעברנו, את נותנת לה לשטוף לך את המוח!" "אף אחד לא שוטף לי את המוח", שירה אמרה, קול חזק מהרגיל. "אני רק מנסה להבין מה קורה." "מה יש להבין?" נועה אמרה. "אנחנו חברות. גילה היא האויבת. זה כל מה שאת צריכה לדעת. את לא צריכה להתחבר עם מי שניסה להרוס אותי." "את ניסית להרוס את גילה", שירה אמרה. "את לא יכולה לשכוח את זה." נועה נשמה עמוק. "זה לא משנה עכשיו. מה שחשוב זה מה שיקרה עכשיו. אם את הולכת נגדי, את תהיי לבד. את לא חושבת שזה מגיע לך, שירה." "זה לא מגיע לי, אבל גם לשקר לא מגיע לי", שירה אמרה. "אני לא נשברת מרוב לחץ. אני לא יכולה להחזיק את השקר הזה יותר. זה מעייף." נועה הצביעה על גילה. גילה ישבה לבד, מתעלמת לכאורה מהוויכוח. "היא תשאיר אותך בלי כלום", נועה אמרה. "אם את עומדת איתי, את יכולה עדיין להיות פופולרית. אם את איתה, את תהיי הבת הבודדה." "אני לא רוצה להיות פופולרית", שירה אמרה. "אני רוצה שקט. אני רוצה להתרכז בלימודים. אני לא יכולה להמשיך בשקרים." "את חוזרת בך מהעדות?" נועה שאלה, הקול שלה מלא איום שקט. "אני... אני לא יודעת", שירה אמרה. "אני לא רוצה לספר ששקרתי למנהלת." "אז את לא מספרת", נועה אמרה. "את אומרת שאת נשברת. את אומרת שנבהלת מהמנהלת, ואמרת את הדברים מתוך לחץ. זה הכל. אנחנו נחזור להיות חברות. את ואני. נשאיר את גילה לבד." נועה הניחה את ידה על הכתף של שירה. שירה עשתה צעד אחורה. "אני פוחדת ממך, נועה", שירה אמרה, קולה נשבר. "אני לא יכולה להמשיך להיות חלק מהמשחקים שלך. אני לא רוצה להיות זו שתהרוס את העתיד שלך." "את לא הורסת כלום", נועה אמרה. "את מצילה אותנו. שנינו. גילה לא חשובה." הוויכוח הזה נמשך זמן רב, שקול שקט, אבל טעון. גילה ראתה ששירה אבדה. היא לא ידעה איך להתמודד עם הלחץ הזה של נועה. נועה השתמשה בחברות הישנה שלהן, תוך שהיא מאיימת על עתידה. גילה החליטה שזה הרגע. היא קמה ממקומה והתקרבה אליהן. "שירה", גילה אמרה בשקט. "את לא צריכה לפחד מנועה. האשמת אותי. עכשיו את מבינה מה קורה כשאת משקרת." נועה הסתובבה. "לכי מפה." שירה הסתכלה על גילה, ואז על נועה. היא נראתה חסרת אונים. גילה פנתה אל שירה. "נועה תשתמש בך שוב. ואז תשאיר אותך. את יודעת את זה. היא ניסתה להפיל אותך כבר. היא הצליחה. אבל עכשיו את יודעת מה באמת קרה. את לא חייבת לה כלום." נועה צעדה אל גילה, קרובה מדי. "אני אגרום לגירוש שלך מבית הספר הזה. אל תתפסי עלי טרמפים." "את לא יכולה", גילה אמרה, "כי אני לא שקרנית. את כן." שירה עשתה צעד אחורה. "מספיק. שתיכן. אני כבר לא רוצה לשמוע." גילה לקחה נשימה עמוקה. היא ידעה שהיא צריכה להציע משהו אמיתי, משהו שישנה את המאזן של שירה וידחוף אותה לעשות את הדבר הנכון. "שירה", גילה אמרה. "בואי נשתף פעולה. את תספרי למנהלת מה שאת חושבת. את תגידי לה שנועה מאיימת עלייך. זה לא יהיה שקר. זה האמת. את פוחדת ממנה. את לא חייבת להיכנס לפרטים הטכניים של מה שקרה. את רק אומרת שאת מפחדת לדבר. נועה לא תוכל לעשות כלום נגד זה. זה בטיחותך האישית. ואני, אני עומדת מאחורייך. אני לא צריכה שום דבר ממך, רק את האמת." נועה גיחכה. "היא מנסה לשחד אותך, שירה. את רואה?" "אני לא משחדת", גילה אמרה, קולה נשמע חזק וברור. "אני מכירה את החומר הלימודי של הסמינר. את לא. אני אסייע לך להתכונן למבחנים. אני אעזור לך עם הפרויקטים. כל דבר שאת צריכה, אני אהיה שם בשבילך. לא בגלל שאנחנו חברות. בגלל שאנחנו צריכות לעשות את הדבר הנכון. עזרה לימודית חשובה יותר מכל דרמה חברתית." שירה הביטה בגילה, ואז בנועה. נועה נראתה כמו ענן שחור, מוכנה להתפרץ. גילה נראתה יציבה, הציעה הצעה פרקטית. שירה הייתה תלמידה טובה, אבל המתח עם נועה השפיע על הלימודים. שירה גם רצתה להתקבל לסמינר. "את באמת תעזרי לי?" שירה שאלה, הפנים שלה מבולבלות. "בטח", גילה אמרה. "אני כבר הכנתי חומרים. אני ארים את הראש שלך מכל הדרמה של נועה." נועה התקדמה. היא הרעידה את ראשה. "את לא יכולה להיות רצינית. אני החברה שלך. את נותנת לגילה לעשות את זה לך? היא לא חברה שלך." "את לא רוצה שאשתף איתך פעולה", שירה אמרה לנועה. "את רק רוצה שאשקר עבורך. זה לא חברות." "אני לא מאמינה לך", נועה אמרה. "את תשובה על זה." נועה הסתובבה והלכה במהירות. היא עזבה את המקום, כאילו היא מודיעה שזה סוף הדיון. היא הולכת להכין את המהלך הבא שלה. שירה הסתכלה אחריה. גילה עמדה שקטה. "אני לא צריכה לבוא איתך למנהלת היום", שירה אמרה. "אני חייבת לאסוף את המחשבות שלי. אחרי הצהריים. כשהלימודים מסתיימים." "בסדר גמור", גילה אמרה. "אני מבינה. אבל את צריכה להבין. נועה לא תוותר. אם תחכי יותר מדי, היא תמצא דרך להשיג אותך. אם את מפחדת, את יכולה להגיד את זה למנהלת." "אני מפחדת", שירה אמרה. "אני לא רוצה שהיא תפגע בי. היא יכולה לגרום לבנות אחרות לא לדבר איתי." "אני אעזור לך עם זה", גילה אמרה. "כשכולן ידעו שאת עומדת על האמת שלך, הן יכבדו אותך. ואני אעזור לך בלימודים. יש לנו כמה חודשים להתכונן לסמינר. בואי נתחיל." שירה הרהרה. החששות שלה היו אמיתיים. אבל ההצעה של גילה הייתה משכנעת, והיא ידעה שנועה לא תעזור לה. נועה תעזור רק לעצמה. שירה הייתה קרובה לפתח פרק חדש בחייה. "אוקיי", שירה אמרה. "אני מוכנה. אני אדבר עם המנהלת בסוף היום. אבל אני רוצה שתהיי שם. אני לא רוצה לעשות את זה לבד." גילה חייכה. זה היה ניצחון קטן, אבל ניצחון חשוב. "אני אהיה שם." שירה וגילה העבירו את שאר היום כשהן משלימות יחד כמה פערים לימודיים. שירה הרגישה הקלה מסוימת מההחלטה, אבל גם חשש גדול. נועה לא התקרבה אליהן, אבל היא שלחה מבטים קרים. האווירה בכיתה הייתה מתוחה. הבנות בכיתה ראו את הפרידה של נועה ושירה, והן הבינו שמשהו גדול קורה. כששיעורי הלימוד הסתיימו בשעה 16:00, גילה ושירה אספו את התיקים שלהן. נועה כבר יצאה. "בואי נלך", גילה אמרה. "נלך עכשיו, לפני שהיא תחזור." שירה הנהנה. הן צעדו יחד במסדרון, שני בנות, שותפות חדשות למען האמת. המטרה שלהן הייתה ברורה. הן צעדו לכיוון משרד המנהלת, כשהחששות של שירה חזרו אליה. "מה אם היא לא תאמין לי?" שירה שאלה. "היא תאמין", גילה אמרה. "את תגידי לה שנועה מאיימת עלייך. זה לא שקר. את בסכנה. המנהלת לא יכולה להתעלם מבקשת עזרה." הן הגיעו לדלת המשרד. גילה עמדה מאחורי שירה. שירה דפקה על הדלת. המנהלת קראה "היכנסו". שירה פתחה את הדלת. גילה צעדה למשרד אחרי שירה. המנהלת הרימה את הראש. היא נראתה מופתעת משיתוף הפעולה הלא צפוי. גילה ושירה צעדו יחד למשרד המנהלת בסוף היום, כשהן מבינות ששיתוף הפעולה הזה הוא הדרך היחידה שלהן להתמודד עם נועה והמניפולציות שלה.