Chapter 5: השבוע שלאחר - ניסיון ההשתלבות מחדש גילה חזרה לבית הספר בתחילת השבוע. השעיה של שירה הסתיימה כבר בסוף השבוע שעבר, וגב' רוזנברג עדיין לא נראתה חזרה למשרד. גילה דמיינה שהיא נחה מהגילוי הדרמטי שלה במשרד המנהלת, או שהיא פשוט נמצאת בבית הספר, אבל לא במשרד. גילה לא באמת ידעה מה קורה מאחורי הקלעים הבית ספריים, אבל זה לא היה משנה. מה שכן היה משנה, נועה חזרה. גילה נכנסה לכיתה והסתכלה סביב. נועה ישבה במקומה הרגיל, והשולחן לידה היה ריק. שירה עדיין הושעתה, והיא אמורה לחזור בשבוע הבא. נועה לא נראתה שונה בהרבה מאיך שהייתה לפני ההשעיה. השיער הארוך והחלק שלה נח על הכתפיים, והיא לבשה חולצה חדשה. משהו בעיניים שלה, עם זאת, היה שונה. המבט הישיר והביטחון העצמי שאפיינו אותה תמיד היה שם, אבל עכשיו זה היה מעורבב עם משהו אחר. גילה לא הצליחה לשים את האצבע על מה בדיוק, אבל נועה הייתה נחושה יותר. המבטים בכיתה חזרו והתמקדו בגילה. לאחר ההתנצלויות של השבוע שעבר, הבנות חזרו לשגרה מעוותת. הן לא לחשו מאחורי גילה או קראו לה בשמות, אבל הייתה ריחוק. הריחוק הזה היה מורגש אפילו יותר עכשיו כשנועה הייתה נוכחת. הבנות עקבו אחר גילה כשהיא עברה במעבר לכיוון המקום שלה. גילה בחרה להתיישב בשורה הרביעית, שם בדרך כלל ישבה, ושמה את התיק על הריצפה. נועה הסתכלה על גילה לרגע אחד ארוך. גילה לא הורידה את המבט. היא הרגישה את הדופק שלה עולה, אבל היא לא רצתה לתת לנועה את הסיפוק. לבסוף, נועה הפנתה את ראשה. היא פנתה אל הבנות שישבו ליד השורה שלה והתחילה לדבר בשקט. גילה לא שמעה את המילים שלה, אבל ראתה את הבעת הפנים שהיא עשתה. זה היה שילוב של עצב עמוק ובלבול מסוים. השיעור הראשון התחיל, והכל נראה רגיל לכאורה. המורה להיסטוריה המשיכה לדבר על המהפכה התעשייתית, וגילה ניסתה להתרכז, למרות שזה היה קשה. תשומת הלב שלה נמשכה שוב ושוב אל נועה. משהו התרחש שם בשורות הקדמיות. כשנועה דיברה עם הבנות, היא מידי פעם העיפה מבט לעבר גילה. המבטים האלה היו מתוזמנים. הם לא היו מבטי זעם או איום ישיר. הם היו מבטים של קורבן. היא הראתה את המבט לגילה כשהיא הייתה מתכופפת קדימה, כאילו היא משתפת סוד כואב. הבנות ליד נועה הנהנו עם הפנים החשדניות. הן מידי פעם הסתכלו גם כן על גילה, ולאחר מכן חזרו להקשיב לנועה. בהפסקת האוכל, המצב התחדד. גילה ישבה לבד על הספסל הרגיל שלה. היא פתחה את הכריך והתחילה לאכול. קבוצת בנות עמדה קרוב אליהן, אבל לא קרוב מספיק כדי לכלול אותה בשיחה שלהן. זו הייתה טקטיקה שקטה. הריחוק המרצון הזה היה חזק יותר מכל צעקות. נועה עברה לידן. היא לא הסתכלה על גילה ישירות. במקום, היא הסתכלה על הבנות שעמדו קרוב לגילה. היא עצרה לידן. "אני לא מאמינה שהיא חושבת שזה בסדר", נועה אמרה בקול רם מספיק כדי שגילה תשמע. היא לא פנתה לאף אחת ספציפית, אבל עשתה את זה כאילו היא מדברת בלב. אחת הבנות, שקוראים לה עמית, פנתה אליה. עמית הייתה אחת הבנות שהתנצלו בפני גילה בשבוע שעבר. "מה לא בסדר?" עמית שאלה בשקט. נועה נאנחה. היא הניחה את הידיים על המותניים והסתכלו למטה, כאילו משחקת תפקיד של אחד שעייף מכל העניין. "ההשעיה הייתה כל כך לא הוגנת. המנהלת פשוט האמינה לגב' רוזנברג ולשקרים של שירה." "אבל שירה אמרה שאת תכננת את זה," עמית אמרה בהיסוס. "את באמת חושבת שאני הייתי מסוגלת לתכנן דבר כזה?" נועה שאלה, והקול שלה נשבר מעט. "זה היה רגע של עצבים. שירה הרגישה מאוימת ופחדה שהידידות שלנו תיגמר. היא אמרה דברים שהיא לא התכוונה אליהם רק כשהמנהלת לחצה עליה." "אבל המנהלת אמרה..." נועה הנידה את הראש. "המנהלת רצתה לפתור את הבעיה במהירות. היא האמינה לסיפור שהיה הכי קל להאמין לו, כי היא לא רצתה איום ארוך טווח בבית הספר. היא רוצה שקט. היא לא באמת עשתה חקירה לעומק. היא לא באמת יודעת מה קרה." נועה הסתכלה ישירות על עמית. "תחשבי על זה. שנתיים זה הממוצע של הקבלה לסמינר. לגילה היו ציונים טובים, אבל שלה היו יותר טובים משלי. הייתכן שאני באמת ניסיתי להרוס לה את העתיד, רק בגלל תחרות קטנה?" גילה ישבה והקשיבה. נועה בנתה סיפור נגדי. היא לא הכחישה את כל האירועים, אבל הפכה אותם. היא הפכה את עצמה לקורבן מערכת שלא רצתה לעשות חקירה אמיתית. היא הפכה את שירה לכלי משחק חסר שליטה. ומעל הכל, היא הפכה את גילה לגורם המאיים, זה שמנסה להשתיק אותה בצורה שקטה. עמית הסתכלה על גילה. גילה החזיקה את המבט. היא לא רצתה להגיב, לא רצתה לתת לנועה את ההצדקה לדרמה שלה. "ומה עם גב' רוזנברג?" עמית שאלה. נועה גלגלה את העיניים. "המורה מתכוננת לפרישה. היא בטח לא רוצה שתלמידות ידברו עליה לא יפה. הכל היה מתוכנן מראש כדי להגן על הקריירה שלה. אם תהיה תלונה עליי, אף אחת לא תדבר עליהן עוד." נועה אמרה את זה בקול שקט אבל חזק. היא יצרה ענן של ספק. מספר בנות עמדו סביב. הן נראו מבולבלות. גילה ראתה שהספק נזרע במוחן. האמת שנשמעה בשבוע שעבר הייתה רק צד אחד של הסיפור. נועה פתחה את התיק שלה. "אני הולכת לשיעור. אני מקווה שכולם יחזרו להתנהג בצורה בוגרת." היא הלכה משם. הבנות נשארו. עמית הסתכלה על גילה לרגע, ואז פנתה אל חברותיה. הדיבורים שלהן המשיכו, אבל עכשיו זה היה לחישה שקטה יותר. גילה הבינה שהיא הפסידה את הסיבוב הזה. נועה הצליחה לזרוע מספיק ספק כדי שכל ההתנצלויות של השבוע שעבר יתחילו להתנדף. הימים הבאים המשיכו באותו דפוס. נועה לא התעמתה עם גילה ישירות, אבל המשיכה בטקטיקות שלה. היא השתמשה בבנות אחרות כדי להפיץ את הנרטיב שלה, כאילו היא קורבן. בשיעורים, היא הרימה יד לענות על שאלות, והמורים נתנו לה את הכבוד. מורה אחת אפילו שיבחה אותה על חזרתה המהירה ללימודים למרות ה"קושי שהיא עברה", והעיפה מבט חטוף לעבר גילה. גילה חתכה את העפרון בחוזקה. האפילו המורים מתחילים לחשוב ככה? היה ברור שהמנהלת הבחינה בזה. לאחר כמה ימים בהן נועה המשיכה לשדר את נרטיב הקורבן שלה, גילה קיבלה פתק. בחוץ, בשעה 14:00, בבקשה הגיעי למשרד המנהלת. נועה תהיה שם. גילה קראה את ההודעה מספר פעמים. שיחת גישור. המנהלת ניסתה לפתור את הבעיה בצורה רשמית. גילה נשמה עמוק. היא לא רצתה את זה, אבל היא ידעה שזה בלתי נמנע. אחרי השיעור האחרון, גילה אספה את התיק והלכה למשרד. כשהיא נכנסה, נועה כבר ישבה מול שולחן המנהלת. הפנים של נועה היו חתומות. היא לבשה את אותה הבעה של קורבן שקט שפגעה בה כל השבוע. המנהלת הניחה את המשקפיים שלה על השולחן. "אני שמחה ששתיכן יכולות להיות כאן. אני רוצה שנדבר על מה שקורה בכיתה. אני מבינה שהיה שבוע קשה." נועה דיברה ראשונה. הקול שלה היה רך ועייף. "אני רק רוצה לחזור לשגרה. אני מרגישה שכל הכיתה מסתכלת עליי. ההשעיה הייתה קשה. זה הרגיש כאילו אני נענשת על שום דבר." גילה הסתכלה על נועה. היא לא ידעה איך להתחיל להגיב לשטף הזה. היא רצתה לצעוק שהכל שקר, שנועה היא זו שיצרה את הדרמה. "נועה," המנהלת אמרה בקול רגוע. "את נענשת כי הודעת שאת היית מעורבת בהאשמות שווא נגד גילה ויצרת סכסוך לא בריא בכיתה." "כן," נועה אמרה, הנידה מעט את הראש. "אבל לא אני יזמתי את זה. שירה היא זו שאמרה את זה למנהלת. היא פחדה שהיא תעניש אותי בגלל שהיינו חברות, אז היא ציירה אותי בצורה גרועה יותר." המנהלת הסתכלה על הניירת שעל שולחנה. "שירה העידה שאת תכננת את זה כדי לפגוע בגילה. יש לנו הקלטה של השיחה." נועה הרימה גבה. "היא העידה מתוך לחץ. יש לי עדויות אחרות. בנות בכיתה אמרו לי שהן שמעו ששירה שינתה את דעתה לאחר מכן. היא הייתה בלחץ. היא עדיין חברה שלי, אבל אני חושבת שכשהיא תגיע חזרה מחר היא תרצה לדבר איתי על זה." נועה שיקרה בבירור. כל המצב היה ניסיון של נועה להתכחש לאחריות. גילה הבינה שהיא לא יכולה פשוט לשבת בשקט. "המנהלת," גילה אמרה, והקול שלה היה חזק יותר ממה שציפתה. "שירה הודתה שהכל היה מתוכנן. נועה אמרה בפירוש שהיא רצתה להרוס לי את הכל בגלל הסמינר. אין פה מה לנהל משא ומתן. אין פה צדדים שווים. היא שיקרה והאשים אותי בשקר, וזה התגלה." נועה הסתכלה על גילה במבט פגוע. "אני מבינה שאת כועסת, גילה," היא אמרה. "אבל את משתמשת במילים קשות. את אומרת שאני שקרנית, כשאני רק ניסיתי לפתור את הבעיה. אם אני הייתי רוצה להרוס לך את הסיכויים לסמינר, הייתי עושה את זה בצורה יותר חכמה." "אז למה עשית את זה בכלל?" גילה שאלה, לא יכלה לשלוט בעצמה. "למה כתבת 'רמאית' על המחברת שלי? למה גרמת לכולם לחשוב שהעתקתי?" נועה משכה בכתפיים. "אני לא כתבתי כלום על המחברת שלך. מישהו אחר כתב את זה." "שירה אמרה שאת עשית את זה." "שירה אולי לא זכרה טוב," נועה אמרה. "זה היה שבוע קשה לכולנו. אני חושבת שאנחנו צריכות לשים את זה מאחורינו. אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אנחנו צריכות להתקדם." המנהלת הרימה יד. "עצרו רגע. אני מבינה את המתח. נועה, אני חושבת שאי אפשר להתקדם בלי לקחת אחריות על מה שקרה. האירועים תועדו היטב." "אני לוקחת אחריות על כך שהייתי עצבנית ופעלתי בצורה לא מחושבת," נועה אמרה. "אבל אני לא לוקחת אחריות על כל ההאשמות ששירה יצרה מתוך פחד. המנהלת, אני לא רוצה להתבכיין, אבל אני מרגישה שאני עדיין נענשת. בנות לא מדברות איתי. הן מסתכלות עליי בצורה מוזרה. גילה גורמת לי להרגיש רע." גילה בהתה בנועה. זה היה מדהים. נועה הצליחה להפוך את המצב בתוך המשרד. היא הייתה מאשימה, והפכה לקורבן. "גילה, את משפיעה על יחס הבנות לנועה?" המנהלת שאלה. "לא," גילה הנידה את הראש. "אני לא אומרת לבנות שום דבר. נועה היא זו שמפיצה שמועות שאני מאיימת עליה. היא הסתובבה כל השבוע ואמרה שזה לא הוגן, וששירה שיקרה." "אני רק אמרתי את מה שחשבתי," נועה אמרה, קולה היה פגיע. "אני רק רציתי להיות כנה עם הבנות. אני לא חושבת שזה נקרא 'להפיץ שמועות'. אני חושבת שזה נקרא 'לשתף'." המנהלת נאנחה. היא אספה את הניירות יחד. "אני לא חושבת שהשיחה הזו מובילה למקום טוב. אני רואה שעדיין יש פערים גדולים בין מה ששתיכן חושבות שקרה." גילה הרגישה תסכול גדל. לא היה אפשר לדבר עם נועה. נועה הייתה ממוקדת אך ורק בפתרון שישרת את עצמה, ולא בפתרון הבעיה. המנהלת הסתכלה על גילה. "גילה, אני רואה שאת עדיין סובלת מהמצב. אם את מעוניינת, אני עדיין יכולה להציע לך לעבור לכיתה אחרת. בכיתה המקבילה יש מקום. זה יכול להוריד את המתח ולעזור לך להתמקד בלימודים שלך." נועה שמרה על שקט. החיוך הקטן והמרוצה שהיה לה על הפנים הוסתר בקושי. ברור שזה מה שהיא רצתה. אם גילה תעזוב, נועה תנצח. היא תוכל לטעון שהיא ניצחה, ושגילה הייתה פחדנית. גילה חשבה על זה. לעבור כיתה היה הפתרון הקל. היא לא הייתה צריכה להתמודד עם נועה כל יום. היא לא הייתה צריכה לשמוע את הלחישות או לראות את המבטים השקטים. היא הייתה יכולה פשוט להתמקד בלימודים שלה ולשכוח הכל. היא תוכל להיפטר מהמתח שנועה יצרה. אולי זה היה הדבר הנכון לעשות. אבל אז היא חשבה על מה שגב' רוזנברג אמרה. לפעמים צריך לעשות את הדבר הנכון, גם אם זה מפחיד. אם היא תעזוב, נועה תבין שהיא יכולה להמשיך בשקרים שלה. נועה תבין שהיא יכולה להשתמש בטקטיקות כאלה כדי להשיג את מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה, ושבנות אחרות ישתמשו בזה נגדה בעתיד. גילה לא רצתה להיות זו שנותנת לנועה את הניצחון הזה. היא לא רצתה לתת לה לחשוב שהיא יכולה לצאת נקייה מכל העניין. "מה את אומרת, גילה?" המנהלת שאלה. גילה הביטה במנהלת. המנהלת ניסתה לעזור, אבל הפתרון שלה היה פתרון מהיר, לא פתרון אמיתי. "אני לא רוצה לעבור כיתה," גילה אמרה. היא הרגישה שהקול שלה רועד מעט, אבל היא דחפה את המילים החוצה. "אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אני לא צריכה להיענש בגלל שנועה לא מסוגלת לקחת אחריות על המעשים שלה." נועה פתחה את הפה כדי להגיב, אבל גילה לא נתנה לה. "אני רוצה להישאר בכיתה שלי. אני רוצה להתמקד בלימודים שלי. נועה היא זו שצריכה להבין שהיא לא יכולה להמשיך להפיץ שמועות ולשקר. אני לא הולכת לברוח בגלל שהיא מפחדת להתמודד עם התוצאות של המעשים שלה." המנהלת הסתכלה על נועה. נועה נראתה מופתעת. היא לא ציפתה להתנגדות הזו. היא ציפתה שגילה תגרוף את ההצעה ותעזוב. "נועה," המנהלת אמרה. "גילה קיבלה החלטה. אני מצפה משתיכן להתנהל בצורה בוגרת. אני לא רוצה לשמוע יותר על סכסוכים. אם אני שומעת על שמועות נוספות או על הטרדות שקטות, אני אהיה מחויבת להטיל עונשים חמורים." נועה נעצה את שיניה. היא הבינה שהיא הפסידה את האפשרות לגרום לגילה לעזוב. היא לא הייתה מוכנה לוותר על המאבק. "בסדר גמור," נועה אמרה. "אני מקווה שגילה תתנהג בצורה בוגרת גם כן." "אני רק רוצה להתקדם," גילה אמרה, "אז אני אשאר." נועה קמה במהירות ויצאה מהחדר. המבט הישיר והזועם שלה לא עזב את גילה. המנהלת הסתכלה על גילה. "זו החלטה אמיצה. אני מקווה שאת מבינה שזה לא יהיה קל." "אני מבינה," גילה אמרה. היא אספה את התיק. היא ידעה שזאת הייתה רק ההתחלה של מלחמה חדשה. המאבק לא היה על האשמות שווא. המאבק היה על המקום שלה, על הכבוד שלה, ועל השקט הנפשי שלה. היא לא תוותר. היא תישאר ותתמודד. היא תילחם על מקומה, ובאמצעות הנוכחות שלה, היא תנטרל את ההשפעה של נועה. "תודה לך, גילה," המנהלת אמרה. גילה יצאה מהמשרד. היא הייתה נחושה יותר מתמיד. היא לא תיתן לנועה את הניצחון הזה. היא תישאר.