Chapter 4: התערבות בלתי צפויה המנהלת סיימה את המשפט. "אני חושבת שהעברה לכיתה אחרת היא הפתרון הטוב ביותר כרגע." אבא פתח את הפה כדי לענות. הדלת נדפקה. המנהלת הסתכלה לעבר הדלת. "כן?" הדלת נפתחה וגב' רוזנברג נכנסה פנימה. היא לימדה אנגלית בכיתות הגבוהות. גילה ראתה אותה במסדרונות אבל מעולם לא למדה איתה. גב' רוזנברג נראתה מבוגרת יותר מהמורות האחרות. היא הסתכלה על המנהלת והנשימה שלה הייתה קצת מהירה. "סליחה שאני מפריעה," גב' רוזנברג אמרה. "אני צריכה לדבר איתך על משהו חשוב." המנהלת נראתה מופתעת. "אנחנו באמצע פגישה עכשיו. זה יכול לחכות?" גב' רוזנברג הנידה את הראש. "לא. זה קשור לפגישה הזו. אני שמעתי על המצב עם גילה." המנהלת היססה. היא הסתכלה על ההורים ואז חזרה לגב' רוזנברג. "בסדר. תכנסי." גב' רוזנברג נכנסה ועצרה ליד השולחן. היא לא התיישבה. "אני רוצה להגיד משהו שאני הייתי צריכה להגיד לפני שבועיים. אבל פחדתי." המנהלת הרימה גבה. "מה קרה לפני שבועיים?" גב' רוזנברג נשמה עמוק. "תפסתי את נועה ושירה בשקרים. הן המציאו סיפור על תלמידה אחרת. אמרו שהתלמידה ביקשה מהן לעזור לה לרמות במבחן. התלמידה כחשה את זה והן ידעו שאני לא מאמינה להן." גילה הקשיבה. היא הסתכלה על גב' רוזנברג וניסתה להבין לאן זה הולך. גב' רוזנברג המשיכה. "כשהעמדתי אותן לדין, הן איימו עליי. אמרו שיגרמו לי בעיות. שיספרו להורים שלהן שאני מתייחסת אליהן לא בצורה הוגנת. שהן ילכו למנהלת ויגידו שאני מעדיפה תלמידות מסוימות על פני אחרות." המנהלת הסתכלה עליה ולא אמרה כלום. גילה ראתה שהפנים של המנהלת השתנו. משהו במבט שלה התחדד. גב' רוזנברג דיברה בקול שרעד מעט. "לא דיווחתי על זה אז. חשבתי שאולי הן לא יעשו את זה. חשבתי שאולי זה פשוט איום ריק. אבל עכשיו אני שומעת שהן עשו את אותו הדבר לתלמידה אחרת. לגילה. ואני לא יכולה לשתוק יותר." המנהלת כתבה משהו בפנקס שלה. "את בטוחה בזה? את בטוחה שהן איימו עליך?" גב' רוזנברג הנהנה. "כן. שירה אמרה את זה בפירוש. נועה עמדה לידה ולא אמרה כלום, אבל היא לא עצרה אותה." המנהלת הסתכלה על גילה ואז חזרה לגב' רוזנברג. "למה את מספרת לי את זה רק עכשיו?" גב' רוזנברג הסתכלה על הרצפה. "כי פחדתי. אני כאן עשר שנים ומעולם לא היו לי בעיות עם תלמידות. לא רציתי שיהיה סיפור שתלמידות מתלוננות עליי. זה יכול לפגוע בקריירה." המנהלת שתקה לרגע. היא הסתכלה על הפנקס והעיפרון היה בין האצבעות שלה. "תודה שסיפרת לי. זה מאוד חשוב." גב' רוזנברג הנהנה. היא הסתכלה על גילה. "אני מצטערת שלא אמרתי את זה קודם. אולי הייתי יכולה למנוע את כל זה." גילה לא ידעה מה להגיד. היא הסתכלה על המורה וניסתה לעבד את מה שהיא שמעה. נועה ושירה עשו את זה גם למורה? הן איימו על מורה? המנהלת קמה. "אני רוצה לדבר עם נועה ושירה. עכשיו." היא הלכה אל הדלת ויצאה. גב' רוזנברג נשארה במשרד. היא הסתכלה על ההורים. "אני מצטערת שהגעתם לפה בגלל זה." אמא דיברה. "תודה שסיפרת. זה אמיץ." גב' רוזנברג משכה בכתפיים. "לא היה לי ברירה. לא יכולתי לראות תלמידה נענשת בגלל משהו שהיא לא עשתה." המנהלת חזרה אחרי כמה דקות. נועה ושירה נכנסו אחריה. הן נראו מבולבלות. נועה הסתכלה על גב' רוזנברג ומשהו בפנים שלה השתנה. היא הבינה למה היא כאן. המנהלת סימנה להן לשבת. "יש לי כמה שאלות." נועה ושירה התיישבו. שירה הסתכלה על נועה ואז על המנהלת. נועה ניסתה לשמור על פנים רגועות אבל גילה ראתה שהידיים שלה רועדות קלות. המנהלת הסתכלה עליהן. "גב' רוזנברג סיפרה לי משהו מעניין. היא אמרה שלפני שבועיים תפסה אתכן בשקרים לגבי תלמידה אחרת. וכשהיא העמידה אתכן לדין, איימתן עליה." שירה פתחה את הפה. "זה לא..." המנהלת הרימה יד. "אני רוצה שתשתקי עד שאני מסיימת לדבר." שירה סגרה את הפה. היא הסתכלה על הרצפה. המנהלת המשיכה. "אני שואלת את עצמי למה לא שמעתי על זה קודם. ואני שואלת את עצמי אם מה שקרה עם גילה קשור לזה." נועה דיברה. הקול שלה היה יציב. "גב' רוזנברג טועה. לא איימנו עליה." המנהלת הסתכלה עליה. "גב' רוזנברג אומרת משהו אחר." נועה הנידה את הראש. "אולי היא פשוט הבינה משהו לא נכון." המנהלת הנהנה לאט. "אז את אומרת שהיא משקרת?" נועה היססה. "לא. אני אומרת שהיא אולי הבינה משהו לא נכון." המנהלת כתבה משהו. "ומה עם גילה? גם שם הבנתי משהו לא נכון?" נועה לא ענתה. היא הסתכלה על שירה. שירה הסתכלה על הרצפה ולא הרימה את הראש. המנהלת חיכתה. החדר היה שקט. גילה שמעה את הנשימות של כולם. אמא ישבה לידה והידיים שלה היו על הברכיים. המנהלת דיברה שוב. "אני נותנת לכן הזדמנות להגיד את האמת. זו ההזדמנות האחרונה." שירה הרימה את הראש. העיניים שלה היו אדומות. "אני לא יכולה." המנהלת הסתכלה עליה. "את לא יכולה מה?" שירה התחילה לבכות. זה לא היה בכי מזויף כמו בחצר. זה היה בכי אמיתי. הגוף שלה רעד והיא הסתירה את הפנים בידיים. נועה הסתכלה עליה. "שירה, תפסיקי." שירה הנידה את הראש. "אני לא יכולה יותר. זה היה רעיון שלך. אמרת שזה יהיה פשוט." נועה הסתכלה עליה בעיניים רחבות. "שירה, מה את עושה?" המנהלת הסתכלה על נועה. "תשתקי. שירה, תמשיכי." שירה דיברה בקול שבור. "נועה תכננה את כל זה. היא רצתה להיות הטובה ביותר בכיתה. גילה הייתה התחרות שלה והיא רצתה להרוס לה את הסיכויים לסמינר." המנהלת כתבה במהירות. "איך היא תכננה את זה?" שירה ניגבה את הדמעות. "היא אמרה שנאשים אותה בהעתקה. אז נכתוב על המחברת שלה. אז נגרום לה להיראות כמו שהיא מאיימת. היא אמרה שזה יעבוד." גילה הקשיבה והרגישה משהו משתחרר בחזה. סוף סוף מישהי אומרת את האמת. נועה ניסתה לדבר. "היא משקרת. אני לא..." המנהלת הרימה יד. "שירה, למה הסכמת לעזור לה?" שירה הסתכלה על הרצפה. "כי היא החברה הכי טובה שלי. כי היא אמרה שאם אני לא אעזור לה, היא לא תהיה חברה שלי יותר." המנהלת הסתכלה על נועה. "יש לך משהו להגיד?" נועה ניסתה לשמור על קור רוח אבל הפנים שלה היו חיוורות. "שירה לא יודעת מה היא אומרת. היא מבולבלת." המנהלת הנידה את הראש. "אני לא חושבת שהיא מבולבלת. אני חושבת שהיא אומרת את האמת." נועה התחילה לבכות. "זה לא הוגן. אני לא עשיתי כלום." המנהלת הסתכלה עליה והמבט היה קר. "אני חושבת שעשית הרבה. ואני חושבת שאת צריכה להישאר בבית לשבועיים." נועה הרימה את הראש. "מה?" המנהלת דיברה בקול רציני. "השעיה לשבועיים. זה מה שקורה כשמאשימים תלמידה בשקר ומנסים להרוס לה את העתיד." נועה התחילה לבכות חזק יותר. "לא. את לא יכולה." המנהלת קמה. "אני יכולה. ואני עושה את זה. תלכי הביתה. אני אתקשר להורים שלך ואסביר להם את המצב." נועה קמה. היא הסתכלה על שירה. "איך את יכולה לעשות לי את זה?" שירה לא ענתה. היא הסתכלה על הרצפה והדמעות המשיכו לזלוג. נועה הלכה אל הדלת. לפני שהיא יצאה, היא הסתכלה על גילה. המבט היה מלא כעס. "את תצטערי על זה." המנהלת דיברה בקול חד. "תלכי מכאן לפני שאני מאריכה את ההשעיה." נועה יצאה ונטרקה את הדלת. החדר היה שקט. שירה ישבה במקום והמשיכה לבכות. המנהלת הסתכלה עליה. "שירה, גם את תקבלי עונש. אבל בגלל שהודית, זה יהיה קל יותר. שבוע השעיה." שירה הנהנה. היא לא הרימה את הראש. המנהלת הסתכלה על גילה וההורים. "אני מתנצלת. היה צריך לבדוק את הדברים טוב יותר לפני שהאשמתי." אבא דיבר. "תודה שהקשבת. תודה ששינית את הדעה." המנהלת הנהנה. "תודה לגב' רוזנברג. בלעדיה לא היינו יודעים את האמת." גב' רוזנברג עמדה ליד הקיר. היא נראתה עייפה. "אני שמחה שעזרתי." המנהלת הסתכלה על שירה. "את יכולה ללכת. אני אתקשר להורים שלך." שירה קמה ויצאה. היא לא הסתכלה על גילה. המנהלת התיישבה. "גילה, אני מצטערת על כל זה. את יכולה לחזור לכיתה." גילה הנהנה. היא לא ידעה מה להגיד. הכל קרה כל כך מהר. ההורים קמו. אמא הניחה יד על הכתף של גילה. "בואי נלך הביתה." גילה קמה ויצאה עם ההורים. גב' רוזנברג הלכה איתם במסדרון. "אני באמת מצטערת שלא אמרתי משהו קודם." גילה הסתכלה עליה. "תודה שאמרת עכשיו." גב' רוזנברג חייכה חיוך עצוב. "לפעמים צריך לעשות את הדבר הנכון, גם אם זה מפחיד." הם הגיעו לכניסה של בית הספר. ההורים יצאו החוצה וגילה הלכה איתם. השמש הייתה חזקה והאוויר חם. אבא הסתכל עליה. "איך את מרגישה?" גילה לא ידעה. היא לא הרגישה קלה. היא לא הרגישה שמחה. משהו בתוך החזה הרגיש ריק. "אני לא יודעת." אמא הניחה יד על הכתף שלה. "זה בסדר. קח זמן לעכל את זה." הם נסעו הביתה בשקט. גילה ישבה במושב האחורי והסתכלה מהחלון. הרחובות עברו ליד והיא לא ראתה כלום באמת. למחרת גילה חזרה לבית הספר. היא הלכה במסדרון וחשבה על מה שיקרה. נועה ושירה לא היו שם. הן היו בהשעיה. גילה נכנסה לכיתה. הבנות הסתכלו עליה. חלקן נראו מבוילות. חלקן נראו סקרניות. המורה נכנסה והשיעור התחיל. באמצע השיעור, אחת הבנות הרימה יד. המורה הסתכלה עליה. "כן?" הבת קמה. "אני רוצה להתנצל בפני גילה. האמנתי לשמועות ולא שאלתי אותה קודם." עוד בת קמה. "גם אני מתנצלת. לא היה לי מושג שנועה ושירה שיקרו." עוד כמה בנות קמו והתנצלו. גילה הקשיבה וניסתה לחייך. היא אמרה "תודה" לכל אחת. אבל משהו הרגיש לא נכון. ההתנצלויות הרגישו ריקות. הבנות התנצלו כי הן חשבו שצריך. לא כי הן באמת התחרטו. השיעור נמשך. גילה כתבה במחברת וניסתה להתרכז. כשהפעמון צלצל, היא יצאה לחצר. כמה בנות ניגשו אליה. הן חייכו וניסו לדבר איתה. גילה דיברה איתן אבל השיחה הייתה מוזרה. הן לא ידעו מה להגיד והיא לא ידעה מה לענות. גילה הלכה אל הספסל וישבה. היא הסתכלה על הבנות בחצר. הן צחקו ושוחחו. הכל נראה נורמלי. אבל זה לא היה נורמלי. משהו נשבר. האמון שהיה נעלם. גילה הבינה שגם אם נועה ושירה נענשו, זה לא החזיר את מה שאבד. הבנות שהאמינו לנועה כל כך מהר לא יאמינו לגילה כל כך מהר. הן יזכרו את השמועות. הן יזכרו את ההאשמות. גילה ישבה על הספסל והרגישה ריקנות במקום הקלה.