Chapter 3: הודאה המזויפת גילה יצאה ממשרד המנהלת. הידיים שלה רעדו קלות והיא לא הצליחה לעצור את זה. היא הלכה במסדרון והרגישה שהקירות מתקרבים אליה. המצב התדרדר מהר יותר ממה שהיא ציפתה. הפעמון צלצל והשיעור הבא התחיל. גילה הלכה לכיתה. כשהיא נכנסה פנימה, הבנות הסתכלו עליה. הן לא אמרו כלום אבל המבטים דיברו בשבילן. חלקן נראו מודאגות. אחרות נראו סקרניות. נועה ושירה ישבו בצד השני ושוחחו בינן לבין עצמן. גילה התיישבה במקום שלה. היא הוציאה מחברת מהתיק והניחה אותה על השולחן. המורה נכנסה והשיעור התחיל. זה היה שיעור היסטוריה. המורה דיברה על תקופת המנדט הבריטי אבל גילה לא הקשיבה. המחשבות שלה היו במקום אחר. איך נועה ושירה הצליחו לעשות את זה? איך הן הצליחו להפוך את המצב כל כך מהר? גילה ניסתה להבין את השלבים. תחילה ההאשמה על העתקה. אז הכתובת על המחברת. אחר כך הבכי בחצר. כל צעד תוכנן בקפידה. כל צעד הוביל לצעד הבא. המורה כתבה משהו על הלוח. גילה הסתכלה על הכתוב אבל המילים לא נכנסו למוח שלה. היא הייתה עייפה מהמתח. היא הייתה עייפה מהמאמץ להישאר רגועה. השיעור נמשך. כמה בנות ענו על שאלות. המורה הסבירה משהו על הסכסוך בין היהודים לבריטים. גילה כתבה כמה מילים במחברת. זה עזר לה להימנע ממבטים של הבנות האחרות. אז נועה הרימה יד. המורה הסתכלה עליה. "כן, נועה?" נועה קמה. היא הסתכלה סביב הכיתה ואז על גילה. "אני רוצה להגיד משהו חשוב." המורה נראתה מופתעת. "זה קשור לשיעור?" נועה הנידה את הראש. "לא, אבל זה חשוב מאוד." המורה היססה. היא הסתכלה על השעון ואז חזרה לנועה. "בסדר, תגידי." נועה נשמה עמוק. הפנים שלה נראו עצובות והיא נראתה כאילו היא מתקשה להגיד את המילים. "אני רוצה להתנצל בפני גילה." הכיתה השתתקה. כולן הסתכלו על נועה. גילה הרימה את הראש והסתכלה עליה. מה קורה כאן? נועה המשיכה. הקול שלה רעד מעט. "אמרתי דברים שלא היו נכונים. אמרתי שראיתי אותה מעתיקה בבחינה. אבל אני לא בטוחה בזה. אולי טעיתי." הבנות התחילו ללחוש. גילה הסתכלה על נועה וניסתה להבין מה קורה. זו הייתה הודאה? נועה מודה שהיא טעתה? המורה התערבה. "נועה, זה משהו רציני מאוד. את בטוחה במה שאת אומרת?" נועה הנהנה. הדמעות החלו לזלוג לה על הלחיים. "כן. אני לא יכולה לחיות עם זה. אני לא יכולה לדעת שפגעתי במישהי בגלל טעות." זה נראה כמו הודאה אמיתית. נועה בכתה והיא נראתה מתחרטת. אבל משהו לא הסתדר. גילה הסתכלה על שירה. שירה לא נראתה מופתעת. היא ישבה במקום שלה והסתכלה על נועה בלי שום תגובה. נועה המשיכה לדבר. "אני מצטערת, גילה. אני באמת מצטערת." המורה נראתה מבולבלת. היא הסתכלה על גילה ואז חזרה לנועה. "תודה שהודית בזה, נועה. זה דורש הרבה אומץ." נועה התיישבה. היא ניגבה את הדמעות והמשיכה לבכות בשקט. הבנות סביב דיברו ביניהן. "היא התנצלה", "ראית איך היא בוכה?", "בטח גילה אילצה אותה." גילה שמעה את הלחישות. היא הבינה מה קורה. נועה לא התנצלה כי היא רצתה. היא התנצלה כדי ליצור רושם שגילה אילצה אותה. הבכי, המילים, הדרך שבה היא אמרה את זה - הכל תוכנן כדי להראות שגילה איימה עליה ושהיא מפחדת. המורה ניסתה להמשיך את השיעור אבל זה היה קשה. הבנות לא הפסיקו ללחוש. גילה ישבה במקום שלה וניסתה לחשוב על התגובה הנכונה. אם היא תגיד משהו עכשיו, זה יחזק את הרושם שהיא אילצה את נועה. אם היא לא תגיד כלום, זה יראה כאילו היא מסכימה. השיעור הסתיים סוף סוף. הפעמון צלצל והבנות יצאו לחצר. גילה נשארה במקום שלה עוד כמה רגעים. היא הייתה צריכה לחשוב. היא הייתה צריכה להבין איך להתמודד עם זה. אז המורה ניגשה אליה. "גילה, את צריכה ללכת למשרד המנהלת. היא מבקשת אותך." גילה לקחה את התיק והלכה. המסדרון היה מלא בבנות שיצאו לחצר. היא עברה לידן ושמעה את הלחישות. "היא אילצה אותה", "ראית איך נועה פחדה?", "מה היא עשתה לה?" המשרד של המנהלת היה בקצה המסדרון. גילה דפקה על הדלת ונכנסה. המנהלת ישבה מאחורי השולחן. נועה הייתה שם. גם שירה. המנהלת סימנה לגילה לשבת. "נועה סיפרה לי מה קרה בכיתה. היא התנצלה בפניך." גילה התיישבה. היא הסתכלה על נועה. נועה הסתכלה על הרצפה. "כן, היא התנצלה." המנהלת הנהנה. "זה דבר טוב. אבל נועה סיפרה לי גם משהו אחר. היא אמרה שאת איימת עליה אתמול. היא אמרה שאת ביקשת ממנה להתנצל בפני הכיתה או שיהיו השלכות." גילה לא ציפתה לזה. היא הסתכלה על נועה והבינה. זה היה החלק הבא בתכנית. ההתנצלות הייתה רק דרך לחזק את ההאשמה על איומים. "זה לא נכון. אני לא ביקשתי ממנה להתנצל בפני הכיתה." המנהלת הסתכלה על נועה. "נועה, את בטוחה בזה?" נועה הרימה את הראש. העיניים שלה היו אדומות מבכי. "כן. היא אמרה לי שאם אני לא אתנצל, היא תגרום לי לבעיות." שירה התערבה. "אני הייתי שם. אני שמעתי אותה אומרת את זה." גילה הסתכלה על שירה. "מתי שמעת את זה?" שירה לא היססה. "אתמול אחרי שהמורה לקחה אותך. את חזרת והתחלת לאיים על נועה שוב." זה היה שקר מוחלט. גילה לא חזרה לאיים על נועה. היא אפילו לא דיברה איתה אחרי הפגישה עם המנהלת. אבל שירה הייתה עדה. שירה אמרה שהיא שמעה. המנהלת נאנחה. "גילה, זה מאוד רציני. את מבינה את זה?" גילה ניסתה לשמור על קור רוח. "אני מבינה. אבל אני לא עשיתי את זה. הן משקרות." נועה התחילה לבכות שוב. "למה את אומרת שאני משקרת? אני רק אמרתי את האמת." המנהלת הרימה יד. "בסדר, בואו כולן תרגענו. אני רוצה לשמוע את כל הגרסאות." היא הסתכלה על נועה. "נועה, ספרי לי בדיוק מה קרה." נועה ניגבה את הדמעות ודיברה בקול רועד. "אתמול אחרי השיעור, גילה ניגשה אליי בחצר. היא צעקה עליי ואמרה שאני צריכה להפסיק להגיד שהיא העתיקה. אמרתי לה שאני רק אמרתי את מה שראיתי. אז היא אמרה שאם אני לא אתנצל בפני הכיתה, היא תגרום לי לבעיות." שירה הנהנה. "אני הייתי שם. שמעתי את הכל." המנהלת הסתכלה על גילה. "מה את אומרת על זה?" גילה ניסתה לחשוב על התשובה הנכונה. "אני ניגשתי לנועה בחצר. זה נכון. אבל לא איימתי עליה. שאלתי אותה להפסיק להפיץ שקרים. לא ביקשתי ממנה להתנצל." המנהלת כתבה משהו בפנקס שלה. "אז את לא ביקשת ממנה להתנצל?" גילה הנידה את הראש. "לא." נועה דיברה בקול חלש. "אבל את אמרת שאם אני לא אתנצל, יהיו לי בעיות." גילה הסתכלה עליה. "לא אמרתי את זה. את משקרת." המנהלת הרימה יד שוב. "גילה, אני צריכה שתפסיקי להאשים את נועה בשקרים. זה לא עוזר." גילה שתקה. היא הבינה שכל מה שהיא תגיד ייראה כהאשמה. המנהלת כבר החליטה שנועה אומרת את האמת. המנהלת המשיכה. "נועה, למה התנצלת בפני הכיתה היום?" נועה דיברה בקול שבור. "כי פחדתי. פחדתי שגילה תעשה לי משהו אם אני לא אעשה את זה." המנהלת הנהנה. היא הסתכלה על גילה. "את מבינה כמה זה רציני?" גילה לא ידעה מה להגיד. כל התשובות שלה נשמעו כהכחשות חלשות. "אני לא עשיתי את זה. אני לא איימתי על נועה." המנהלת נאנחה. "גילה, יש לי שתי עדויות שאומרות משהו אחר. נועה ושירה שתיהן אומרות שאת איימת." גילה הבינה שהיא הפסידה. שתיהן היו עדות. שתיהן סיפרו את אותו סיפור. מי יאמין לה נגד שתיהן? המנהלת המשיכה. "אני מזמנת את ההורים שלך לפגישה. אנחנו צריכים לדון במצב הזה ולהחליט איך להמשיך." גילה הנהנה. היא לא יכלה להגיד כלום. כל מילה רק תחמיר את המצב. המנהלת הסתכלה על נועה ושירה. "תודה שבאתן. אתן יכולות לחזור לשיעור." נועה ושירה קמו ויצאו. כשהן עברו ליד גילה, נועה הסתכלה עליה. היה משהו במבט שלה. משהו שאמר "ניצחנו". גילה נשארה במשרד. המנהלת הסתכלה עליה. "גילה, אני רוצה שתבין שאני לא מאשימה אותך בלי להקשיב. אבל יש פה עדויות רציניות." גילה הנהנה. היא ידעה שהמנהלת לא תאמין לה. העדויות היו ברורות. שתי בנות מול אחת. המנהלת המשיכה. "אני אשקול את כל האפשרויות. אולי נצטרך להעביר אותך לכיתה אחרת. אולי נצטרך לעשות משהו אחר. אבל אני לא יכולה להתעלם מזה." גילה הרגישה שהקרקע נעלמת מתחתיה. להעביר אותה לכיתה אחרת? זה יהרוס את הסיכויים שלה להתקבל לסמינר. זה יהיה סימן שהיא עשתה משהו רע. המנהלת הסתכלה על השעון. "את יכולה לחזור לשיעור. אני אתקשר להורים שלך ואזמן אותם לפגישה." גילה קמה ויצאה. המסדרון היה ריק. כולם היו בשיעורים. היא הלכה לשירותים ונכנסה לאחת התאים. היא סגרה את הדלת . הראש שלה כאב. היא ניסתה לחשוב על פתרון. איך להוכיח שנועה ושירה משקרות? איך למצוא ראיות? אין ראיות. זה היה הבעיה. זה היה רק מילה שלה נגד מילה שלהן. והן היו שתיים. היא הייתה לבד. גילה נשענה על הקיר והביטה בתקרה. הצבע התקלף במקומות מסוימים והיו כתמי לחות בפינות. מישהו כתב משהו על הדלת באמצעות עט. היא לא יכלה לקרוא את זה מהזווית הזו. הפעמון צלצל. השיעור הסתיים. גילה שמעה קולות במסדרון. בנות יצאו מהכיתות ועברו ליד השירותים. היא חיכתה עוד כמה דקות. היא לא רצתה לפגוש אף אחת עכשיו. כשהקולות נעלמו, היא יצאה. היא הלכה אל הכיור ושטפה את הפנים. המים היו קרים וזה עזר לה להתעשת קצת. גילה הסתכלה במראה. היא נראתה עייפה. העיגולים מתחת לעיניים היו כהים והפנים חיוורות. היא ניסתה לחייך אבל החיוך לא נראה משכנע. היא יצאה מהשירותים והלכה לכיתה. השיעור הבא כבר התחיל. היא נכנסה בשקט והתיישבה במקום שלה. המורה הסתכלה עליה אבל לא אמרה כלום. השיעור היה מתמטיקה. המורה כתבה משוואות על הלוח. גילה ניסתה לעקוב אבל המספרים לא הגיוניים. היא כתבה משהו במחברת אבל זה לא היה קשור לשיעור. היא חשבה על ההורים שלה. מה הם יגידו כשהמנהלת תתקשר? מה הם יחשבו? הם יאמינו לה או שגם הם יתחילו לפקפק? הם אמרו שהם מאמינים לה. הם אמרו את זה אתמול. אבל זה היה לפני ההאשמה על איומים. זה היה לפני שנועה התנצלה בפני הכיתה. גילה הרימה את הראש והסתכלה סביב. הבנות כתבו במחברות והקשיבו למורה. חלקן הסתכלו עליה מדי פעם. היא ראתה את המבטים. סקרנות, פחד, גועל. נועה ושירה ישבו יחד בצד השני. הן דיברו בלחש ביניהן. נועה חייכה. שירה הנהנה למשהו שנועה אמרה. גילה הסתכלה עליהן וניסתה להבין. איך הן עשו את זה? איך הן תכננו את כל זה? זה לא יכול היה להיות ספונטני. זה היה מתוכנן מראש. המורה ביקשה ממישהי לפתור את המשוואה על הלוח. אחת הבנות קמה וניגשה ללוח. היא כתבה משהו וחזרה למקום שלה. השיעור נמשך. גילה לא הקשיבה. היא חשבה על הפגישה עם ההורים. מה היא תגיד להם? איך היא תסביר את המצב? סוף סוף השיעור הסתיים. הפעמון צלצל והבנות התחילו לאסוף את הדברים. גילה הכניסה את המחברת לתיק וקמה. נועה ושירה עברו לידה. נועה עצרה לרגע והסתכלה עליה. "מצטערת על כל הבלגן." הטון שלה היה מזויף. גילה הסתכלה עליה ולא ענתה. נועה חייכה וזה היה חיוך שאמר הכל. היא ידעה שהיא ניצחה. גילה יצאה מהכיתה והלכה לחצר. היא הייתה צריכה אוויר. היא הייתה צריכה לחשוב. החצר הייתה מלאה בבנות. הן עמדו בקבוצות ודיברו. גילה הלכה לפינה שקטה וישבה על הספסל. היא הוציאה את הטלפון והסתכלה בו. אין הודעות. היא חשבה להתקשר להורים. לספר להם מה קרה לפני שהמנהלת תתקשר. אבל מה היא תגיד? איך היא תסביר? אז הטלפון צלצל. זה היה ההורים שלה. אמא. גילה ענתה. "שלום." הקול של אמא נשמע מודאג. "גילה, המנהלת התקשרה. היא אמרה שאנחנו צריכים לבוא לפגישה מחר." גילה נשמה עמוק. "כן, אני יודעת." אמא היססה. "מה קרה? המנהלת אמרה משהו על איומים." גילה לא ידעה איך להסביר. "זה מסובך. נועה טוענת שאיימתי עליה. היא משקרת." אמא שתקה לרגע. "את בטוחה שהיא משקרת?" השאלה כאבה. אמא שואלת אם היא בטוחה. זה אומר שאמא מתחילה לפקפק. "כן, אמא. אני בטוחה. אני לא איימתי על אף אחת." אמא נאנחה. "בסדר. אבא ואני נגיע מחר לפגישה. נדבר על זה אז." גילה סיימה את השיחה. היא הרגישה שהכל מתפרק. אפילו ההורים שלה מתחילים לפקפק. היא ישבה על הספסל והסתכלה על הבנות בחצר. הן צחקו ושוחחו. הן לא ידעו מה היא עוברת. הן לא ידעו איך זה להיות מואשמת בדברים שלא עשית. נועה ושירה עמדו לא רחוק. הן דיברו עם קבוצה של בנות. נועה עשתה תנועות בידיים והבנות סביבה הקשיבו. גילה ידעה שהיא מספרת סיפורים. היא מספרת איך גילה איימה עליה. היא מספרת איך היא פחדה. השמועה תתפשט. עוד מעט כל הבנות בבית הספר ידעו. גילה תהיה המאיימת. המסוכנת. זו שצריך להימנע ממנה. גילה קמה והלכה אל בניין בית הספר. היא ניסתה לחשוב על פתרון. היא הייתה צריכה למצוא ראיות. היא הייתה צריכה להוכיח שנועה ושירה משקרות. אבל איך? אין ראיות פיזיות. אין מצלמות בחצר. אין עדים שיעידו בעדה. גילה הלכה למסדרון ונשענה על הקיר. הראש שלה כאב והיא הייתה עייפה. היא רצתה ללכת הביתה. היא רצתה להסתגר בחדר ולא לצאת. אבל היא לא יכלה. היא הייתה צריכה להישאר. היא הייתה צריכה להתמודד. הפעמון צלצל. ההפסקה נגמרה. הבנות התחילו לחזור לכיתות. גילה הלכה איתן. היא נכנסה לכיתה והתיישבה במקום שלה. השיעור הבא התחיל. המורה דיברה על משהו אבל גילה לא הקשיבה. היא הייתה עסוקה במחשבות. מחר תהיה הפגישה. ההורים יבואו. המנהלת תספר להם הכל. הם ישמעו על ההאשמות. הם ישמעו על העדויות. מה המנהלת תציע? להעביר אותה לכיתה אחרת? זה יהיה איום. זה יהיה סימן שהיא עשתה משהו רע. הסמינר לא יקבל אותה אם יהיה רישום כזה. גילה ניסתה לחשוב על אופציות. אולי היא תוכל למצוא מישהי שראתה מה באמת קרה בחצר. אולי היא תוכל לשכנע את המנהלת שנועה משקרת. אבל איך? נועה ושירה תכננו את זה טוב. הן דאגו שתהיינה עדויות. הן דאגו שהסיפור שלהן יהיה עקבי. השיעור נמשך. גילה כתבה משהו במחברת. זה היה רשימה של דברים שהיא צריכה לעשות. למצוא עדים. לבדוק אם יש מצלמות. לדבר עם מישהי שיכולה לעזור. אבל הרשימה הייתה חסרת תועלת. אין עדים. אין מצלמות. אין מישהי שיכולה לעזור. גילה מחקה את הרשימה. היא סגרה את המחברת והסתכלה על הלוח. המורה כתבה משהו על ספרות. גילה ניסתה לעקוב אבל המילים לא היו ברורות. היום עבר לאט. כל שיעור היה ארוך. כל דקה נמשכה לנצח. גילה חיכתה שהיום יגמר. היא חיכתה שהיא תוכל ללכת הביתה. סוף סוף הפעמון האחרון צלצל. הבנות אספו את הדברים ויצאו. גילה חיכתה שהכיתה תתרוקן. היא לא רצתה ללכת עם כולן. כשהכיתה התרוקנה, היא קמה ויצאה. המסדרון היה עדיין מלא. בנות עמדו ליד הארונות ושוחחו. גילה עברה לידן והרגישה את המבטים. היא יצאה מבית הספר והלכה הביתה. הדרך הייתה שקטה. היא הלכה לאט וניסתה לחשוב. מחר תהיה הפגישה. מחר היא תצטרך להתמודד עם ההורים והמנהלת. גילה הגיעה הביתה ונכנסה פנימה. אמא הייתה במטבח. היא הסתכלה על גילה וחייכה. "איך היה היום?" גילה לא ידעה מה לענות. "קשה." אמא ניגשה אליה. "רוצה לדבר על זה?" גילה הנידה את הראש. "לא עכשיו." אמא לא לחצה. היא חזרה למטבח וגילה עלתה לחדר שלה. היא השליכה את התיק על הרצפה ונשכבה על המיטה. התקרה הייתה לבנה ורגועה. גילה הסתכלה בה וניסתה להירגע. היא נשמה עמוק וסגרה את העיניים. מחר תהיה הפגישה. מחר היא תצטרך להתמודד עם המנהלת והאשמות. מחר היא תצטרך להוכיח שהיא לא עשתה כלום רע. אבל איך? איך מוכיחים חפות כשאין ראיות? גילה פתחה את העיניים והסתכלה בחלון. השמש התחילה לשקוע. האור היה כתום וחם. עוד כמה שעות ויהיה חושך. היא קמה והלכה לשולחן. היא הוציאה מחברת ופתחה אותה. היא התחילה לכתוב. היא כתבה את כל מה שקרה. היא כתבה על ההאשמה של נועה. על הכתובת על המחברת. על הבכי בחצר. על ההתנצלות המזויפת. אולי זה יעזור. אולי אם היא תכתוב את הכל, היא תוכל להבין טוב יותר. אולי היא תמצא פתרון. היא כתבה עמוד אחר עמוד. המילים זרמו מהעט למחברת. היא כתבה על הרגשות. על הפחד. על הכעס. כשהיא סיימה, היא קראה את מה שכתבה. זה לא עזר. זה רק הראה לה כמה המצב קשה. גילה סגרה את המחברת והניחה אותה בצד. היא הסתכלה בחלון. החושך כבר ירד. הרחוב היה ריק ושקט. מחר תהיה הפגישה. מחר תתברר התמונה. מחר המנהלת תחליט מה לעשות. גילה קמה והלכה למיטה. היא שכבה ומשכה את השמיכה. היא סגרה את העיניים וניסתה לישון. אבל השינה לא באה. המחשבות המשיכו להסתובב בראש. נועה ושירה. ההאשמות. הפגישה. גילה הסתובבה במיטה וניסתה למצוא מצב נוח. בסוף היא נרדמה. החלומות היו מבולבלים. היא ראתה את נועה בוכה. היא ראתה את המנהלת מדברת. היא ראתה את ההורים שלה מסתכלים עליה. בבוקר גילה התעוררה עייפה. היא לא ישנה טוב. היא קמה והלכה למקלחת. המים החמים עזרו לה להתעורר. היא התלבשה ירדה לאכול ארוחת בוקר. אמא ישבה ליד השולחן. "הפגישה היא בשעה עשר. אבא ואני נגיע לבית הספר." גילה הנהנה. היא אכלה משהו קטן וסיימה. היא לקחה את התיק והלכה לבית הספר. היום הרגיש אחר. גילה הרגישה שמשהו עומד לקרות. משהו שישנה הכל. היא הגיעה לבית הספר ונכנסה לכיתה. הבנות כבר היו שם. הן דיברו ביניהן. כשגילה נכנסה, חלקן הסתכלו עליה ואז הסתכלו הצידה. גילה התיישבה במקום שלה. השיעור התחיל. המורה דיברה על משהו אבל גילה לא הקשיבה. היא חשבה על הפגישה. עוד שעה והיא תצטרך להיות שם. הזמן עבר לאט. כל דקה הייתה ארוכה. גילה הסתכלה בשעון על הקיר. עוד חצי שעה. סוף סוף הפעמון צלצל. גילה קמה ויצאה מהכיתה. היא הלכה למשרד המנהלת. ההורים שלה כבר היו שם. הם עמדו במסדרון וחיכו. אמא הסתכלה עליה. "איך את מרגישה?" גילה משכה בכתפיים. "לא טוב." אבא הניח יד על הכתף שלה. "נהיה בסדר. תגידי את האמת ונראה מה יקרה." הדלת של המשרד נפתחה. המנהלת עמדה שם. "בואו, בבקשה." הם נכנסו פנימה. המנהלת התיישבה מאחורי השולחן. ההורים והגילה התיישבו מולה. המנהלת הסתכלה עליהם. "תודה שבאתם. יש לנו מצב רציני מאוד שאנחנו צריכים לדון בו." היא הסבירה את ההאשמות. היא דיברה על העתקה. על האיומים. על העדויות של נועה ושירה. ההורים הקשיבו. אמא נראתה מודאגת. אבא ניסה לשמור על פנים רגועות. המנהלת סיימה. "לאור המצב, אני מציעה להעביר את גילה לכיתה אחרת. זה ימנע אלימות נוספת ויאפשר לכולן להמשיך הלאה." גילה הרגישה שהעולם מתמוטט. להעביר אותה לכיתה אחרת. זה יהרוס את הסיכויים שלה לסמינר. אבא דיבר. "אני לא מאמין שגילה עשתה את הדברים האלה. היא לא מסוג הילדות שמאיימות." המנהלת הנהנה. "אני מבינה. אבל יש עדויות. שתי בנות מעידות." אמא התערבה. "אולי הן משקרות." המנהלת הסתכלה עליה. "למה שהן תשקרנה?" זו הייתה שאלה טובה. למה נועה ושירה ישקרו? מה הן מרוויחות מזה? גילה ידעה את התשובה. הן רוצות למנוע ממנה להתקבל לסמינר. אבל איך מסבירים את זה בלי להישמע פרנואידית? המנהלת המשיכה. "אני חושבת שהעברה לכיתה אחרת היא הפתרון הטוב ביותר כרגע. זה ימנע סכסוכים נוספים." אבא ניסה לשכנע. "אבל זה יפגע בה. זה יהיה רישום שהיא עשתה משהו רע." המנהלת הנהנה. "אני מבינה את הדאגה. אבל אני חושבת שזה הכרחי כדי למנוע אלימות נוספת."