Chapter 2: המילה על הלוח גילה התעוררה מוקדם מהרגיל. היא שכבה במיטה והסתכלה בתקרה. השינה לא הייתה טובה. היא חלמה על הפגישה עם המנהלת וכל הזמן ניסתה להסביר משהו אבל אף אחד לא הקשיב. החלום חזר על עצמו כמה פעמים עד שהיא התעוררה לגמרי. היא קמה וניגשה לחלון. השמש עוד לא עלתה לגמרי והרחוב היה שקט. עוד שעה והיא תצטרך לצאת לבית הספר. עוד שעה והיא תצטרך להתמודד עם המבטים והלחישות. ההורים שלה ישנו עוד. הם אמרו אתמול בערב שהם ילכו איתה לפגישה עם המנהלת. הם ידעו שהיא לא העתיקה. הם האמינו לה. זה נתן לה קצת כוח אבל לא הרבה. הבעיה לא הייתה רק המנהלת. הבעיה הייתה הכיתה כולה. גילה נכנסה למקלחת וניסתה לחשוב על האסטרטגיה. איך היא תתמודד עם המבטים? איך היא תנהג אם מישהי תגיד משהו? האם כדאי להתעלם או לענות? כל תגובה יכולה להחמיר את המצב. היא יצאה מהמקלחת והתלבשה. היא בחרה בבגדים פשוטים ולא בולטים. עדיף לא למשוך תשומת לב. היום צריך לעבור בשקט ככל האפשר. גילה אכלה ארוחת בוקר מהירה והתכוננה לצאת. ההורים שלה התעוררו והזכירו לה שהם יהיו זמינים אם המנהלת תזמן את הפגישה היום. היא הנהנה ויצאה. הדרך לבית הספר הייתה קצרה אבל היא הרגישה שהיא נמשכת. כל צעד קירב אותה למצב שהיא לא רצתה להיות בו. היא ניסתה להכין את עצמה מנטלית. זה יהיה יום קשה אבל היא צריכה לעבור אותו. גילה הגיעה לבניין ונכנסה פנימה. המסדרונות היו עדיין די ריקים. היא הגיעה מוקדם יותר מהרגיל. אולי זה היה טוב. אולי היא תוכל להימנע מחלק מהמפגשים המבאסים. היא הלכה לכיתה ונכנסה פנימה. רק שתיים או שלוש בנות היו שם. הן ישבו בצד השני ולא הסתכלו עליה. גילה ניגשה למקום שלה והניחה את התיק על הכסא. אז היא ראתה את זה. על המחברת שלה, זו שהיא השאירה אתמול על השולחן, הייתה כתובה מילה אחת בעט שחור: "רמאית". הכתב היה גדול ובולט. מישהו כתב את זה בכוונה שזה יהיה נראה. מישהו רצה שכולם יראו את זה. גילה הרימה את המחברת והסתכלה על המילה. העט היה מסוג שלא נמחק. זה לא היה משהו שאפשר לטשטש במהירות. מישהו תכנן את זה בקפידה. היא חשבה מי יכול היה לעשות את זה. הכיתה הייתה ריקה אתמול אחרי שיעורים. מישהו נשאר או חזר. מישהו ידע שהיא משאירה את המחברת כאן. נועה או שירה. או שתיהן. גילה הניחה את המחברת בתיק. אין טעם להשאיר אותה על השולחן. אין טעם לתת להן את הסיפוק לראות את התגובה שלה. עוד בנות התחילו להגיע. הכיתה החלה להתמלא. גילה ישבה במקום שלה והוציאה מחברת אחרת. היא פתחה אותה ועשתה כאילו היא קוראת. היא שמעה לחישות מסביב. הקול היה נמוך אבל היא הבחינה במילים כמו "בחינה" ו"העתקה". השמועה כבר התפשטה. נועה ושירה דאגו לזה. גילה הרימה את הראש והסתכלה סביב. חלק מהבנות הסתכלו עליה ואז הסתכלו הצידה במהירות. אחרות לחשו ביניהן תוך כדי שהן מביטות לכיוון שלה. הבוז במבטים שלהן היה די ברור. זה היה בדיוק מה שנועה ושירה רצו. הן רצו ליצור מצב שבו גילה תהיה מבודדת ומואשמת עוד לפני שהמנהלת תבדוק את העניין. הן רצו להרוס את המוניטין שלה. נועה ושירה נכנסו לכיתה. הן הסתכלו על גילה ושתיהן חייכו. החיוכים היו מנצחים. הן ידעו בדיוק מה הן עשו. גילה לא ענתה. היא פשוט הסתכלה בחזרה על המחברת. אין טעם לתת להן את הסיפוק. אין טעם להראות שזה משפיע עליה. המורה נכנסה והשיעור התחיל. גילה ניסתה להתרכז בלוח אבל זה היה קשה. היא הייתה מודעת למבטים מסביב. היא הייתה מודעת ללחישות. כולם דיברו עליה. השיעור נמשך ונמשך. כל דקה הייתה ארוכה. גילה כתבה הערות אבל לא באמת קלטה את התוכן. המחשבות שלה היו במקום אחר. סוף סוף השיעור נגמר. הפסקה התחילה והבנות יצאו לחצר. גילה נשארה בכיתה עוד כמה רגעים. היא לא רצתה לצאת עכשיו. היא לא רצתה להיות מוקפת במבטים ובלחישות. אבל היא לא יכלה להישאר בכיתה לנצח. בסוף היא קמה ויצאה. היא הלכה לכיוון החצר והרגישה את העיניים עוקבות אחריה. החצר הייתה מלאה בבנות. הן עמדו בקבוצות ושוחחו. גילה עברה לידן ושמעה את הלחישות. "זאת היא", "שמעת מה היא עשתה?", "איך היא העזה?" גילה המשיכה ללכת. היא ניסתה למצוא פינה שקטה להמתין שם עד סוף ההפסקה. אבל החצר לא הייתה גדולה והיא הייתה מוקפת מכל עבר. אז היא ראתה את נועה. היא עמדה במרכז החצר עם קבוצה של בנות. היא דיברה ומחוות בידיים. הבנות סביבה הקשיבו בתשומת לב. גילה ידעה שנועה מספרת את הסיפור. היא מספרת איך גילה העתיקה. היא מספרת איך היא תפסה אותה. היא מספרת איך גילה ניסתה להכחיש. זה לא יכול היה להימשך. גילה לא יכלה לתת לנועה להמשיך להפיץ שקרים. היא הייתה צריכה לעשות משהו. היא ניגשה לנועה. הבנות סביב הבחינו בה והשיחה נעצרה. נועה הסתכלה עליה וחייכה. "גילה! בדיוק דיברתי עליך." גילה עמדה מולה. היא ידעה שהיא צריכה להיזהר. הרבה בנות מסביב מסתכלות. כל מה שהיא תגיד יישמע. "אני רוצה שתפסיקי להפיץ שקרים." נועה פתחה את העיניים לרווחה. "שקרים? אני לא משקרת." גילה ניסתה לשמור על קור רוח. "את יודעת בדיוק מה את עושה. את יודעת שלא העתקתי בבחינה." נועה הסתכלה על הבנות סביב ואז חזרה לגילה. "אני אמרתי למורה מה שראיתי. זה הכל." זה היה שקר גלוי. נועה לא יכלה לראות אותה במבחן. הן ישבו בצדדים שונים של הכיתה. גילה הצביעה על זה. "את ישבת רחוק ממני. את לא יכולת לראות אותי." נועה משכה בכתפיים. "אני ראיתי מה שראיתי." הבנות סביב התחילו להתלחש. גילה הבינה שהמצב מחמיר. היא הייתה צריכה לגרום לנועה להודות. היא הייתה צריכה לגרום לה להגיד את האמת. "תודי שאת משקרת. תודי שהמצאת את הסיפור הזה." נועה עשתה פנים עצובות. "למה את מאשימה אותי? אני לא עשיתי כלום רע." גילה התקרבה אליה. היא ידעה שהיא לא צריכה לאבד שליטה אבל זה היה קשה. נועה עמדה מולה ושיקרה ישירות לפנים שלה. "את יודעת שזה לא נכון. את יודעת שעשית את זה בכוונה." נועה נסוגה צעד אחד לאחור. "את מפחידה אותי." גילה עצרה. היא לא ציפתה לזה. היא לא התכוונה להפחיד אותה. היא פשוט רצתה שהיא תודה באמת. נועה המשיכה. "את מאיימת עליי. את רוצה שאני אשקר למורה." הבנות סביב התחילו לדבר בקול רם יותר. "מה קורה?", "היא מאיימת עליה?", "למה גילה עושה את זה?" גילה הרגישה שהמצב יוצא משליטה. היא לא איימה על נועה. היא רק רצתה שהיא תגיד את האמת. אבל נועה הפכה את זה למשהו אחר. שירה הופיעה פתאום ליד נועה. "מה את עושה לה?" היא הסתכלה על גילה בכעס. גילה ניסתה להסביר. "אני לא עושה לה כלום. אני רק שואלת אותה להגיד את האמת." שירה הניחה יד על הכתף של נועה. "את צועקת עליה. את מאיימת עליה. כולם רואים את זה." הבנות סביב הנהנו. הן לא שמעו את השיחה מההתחלה. הן רק ראו את גילה מתקרבת לנועה ונועה נסוגה. נועה התחילה לבכות. הדמעות זלגו לה על הלחיים והיא כיסתה את הפנים שלה בידיים. "אני לא רוצה בעיות. אני רק אמרתי את האמת." גילה הסתכלה עליה ולא האמינה למה שהיא רואה. נועה בוכה. היא עומדת כאן ובוכה כאילו גילה עשתה לה משהו נורא. זו הייתה משחק. נועה ידעה בדיוק מה היא עושה. היא הפכה את המצב. עכשיו גילה נראית כמו התוקפת. עכשיו גילה נראית כמו הרעה. שירה דיברה בקול רם כדי שכולם ישמעו. "גילה, עזבי אותה בשקט. היא לא עשתה לך כלום." הבנות סביב הסכימו. "כן, תעזבי אותה", "למה את צועקת עליה?", "זה לא בסדר." גילה רצתה להסביר. היא רצתה להגיד להן שנועה משקרת. היא רצתה להראות להן שזה הכל תכנון. אבל איך? איך מסבירים משהו כזה כשכולם כבר מאמינים לגרסה של נועה? נועה המשיכה לבכות. היא הסתכלה על גילה דרך האצבעות. "אני לא יודעת למה את שונאת אותי." זה היה מגוחך. גילה לא שנאה את נועה. היא בקושי חשבה עליה עד אתמול. נועה הייתה זו שהתחילה את כל הסיפור הזה. "אני לא שונאת אותך. אני רק רוצה שתפסיקי לשקר." שירה התקרבה. "תפסיקי להאשים אותה. את זו שהעתקת." גילה הסתכלה בשירה. היא ראתה את הביטחון בעיניים שלה. שירה באמת האמינה בסיפור. או שהיא הייתה שחקנית טובה מאוד. מורה עברה ליד החצר. היא הבחינה בקבוצה הגדולה של בנות והתקרבה. "מה קורה כאן?" נועה מיהרה לענות. הדמעות עדיין זלגו לה על הפנים. "גילה צעקה עליי. היא אמרה שאני צריכה לשקר למורה." המורה הסתכלה על גילה. "זה נכון?" גילה ניסתה להישאר רגועה. "לא, זה לא נכון. אני רק ביקשתי ממנה להגיד את האמת." נועה בכתה עוד יותר. "היא מאיימת עליי. היא אומרת שאני משקרת." המורה נראתה מודאגת. היא הסתכלה על נועה הבוכה ואז על גילה. "גילה, תבואי איתי." גילה הרגישה שהמצב התדרדר לגמרי. היא לא עשתה כלום רע. היא רק רצתה שנועה תודה. ועכשיו המורה חושבת שהיא איימה עליה. היא הלכה אחרי המורה. הבנות בחצר נשארו מאחור והן המשיכו לדבר. היא שמעה אותן מתלחשות. "ראית איך היא התנהגה?", "היא באמת צעקה על נועה", "אולי היא באמת העתיקה." המורה הובילה אותה למסדרון. היא עצרה ליד הקיר והסתכלה על גילה. "מה קרה שם?" גילה ניסתה להסביר. "נועה מפיצה שקרים עליי. אני לא העתקתי ואני ביקשתי ממנה להפסיק." המורה נאנחה. "את מבינה שצעקות ואיומים לא יעזרו לך, נכון?" גילה לא צעקה. היא לא איימה. היא רק דיברה. אבל ברור שכך זה נראה למורה. "אני לא איימתי עליה. אני רק ביקשתי ממנה להגיד את האמת." המורה הסתכלה עליה זמן רב. "גילה, המנהלת מחכה לך במשרד. היא רוצה לדבר איתך עכשיו." זה היה מוקדם מהצפוי. גילה חשבה שיהיה לה עוד קצת זמן להתכונן. היא חשבה שהפגישה תהיה אחר הצהריים או אולי מחר. אבל לא עכשיו. "עכשיו?" היא שאלה. המורה הנהנה. "כן, עכשיו. היא שמעה על מה שקרה בחצר והיא רוצה לברר את המצב." גילה הבינה שמישהו מיהר לספר למנהלת. אולי אחת הבנות. אולי שירה. הן דאגו שהמידע יגיע במהירות. היא הלכה אחרי המורה לכיוון משרד המנהלת. המסדרון היה ארוך והצעדים שלה הדהדו על הרצפה. היא ניסתה לחשוב על מה להגיד. איך להסביר את המצב בלי להישמע תוקפנית או מגננה. הן הגיעו למשרד והמורה דפקה על הדלת. קול ביקש מהן להיכנס והן נכנסו פנימה. המנהלת ישבה מאחורי השולחן. היא הסתכלה על גילה וסימנה לה לשבת. המורה נשארה עומדת ליד הדלת. המנהלת דיברה. "גילה, קיבלתי דיווח רציני על מה שקרה היום בחצר. מה יש לך להגיד על זה?" גילה ישבה על הכסא. היא ניסתה לנשום עמוק ולארגן את המחשבות. "נועה מפיצה שמועות עליי. היא אומרת לכולם שהעתקתי במבחן. אני ביקשתי ממנה להפסיק." המנהלת הנהנה. "והיא אומרת שצעקת עליה ואיימת עליה. זה נכון?" גילה הרגישה שהקיר נסגר עליה. "לא, זה לא נכון. אני לא איימתי עליה." המנהלת הסתכלה על המורה. "מה את ראית?" המורה ענתה. "כשהגעתי נועה בכתה וגילה עמדה מולה. הבנות סביב אמרו שגילה צעקה עליה." גילה רצתה להפסיק את זה. היא רצתה להגיד שהכל תכנון. שנועה ושירה משקרות. שהן רוצות להרוס לה את הקבלה לסמינר. אבל איך מסבירים משהו כזה כשאין ראיות? המנהלת המשיכה. "גילה, את מבינה שיש פה שתי בעיות רציניות. האחת היא ההאשמה על העתקה. השנייה היא מה שקרה היום בחצר. שתיהן דורשות בירור." גילה ניסתה להישאר רגועה. "אני לא עשיתי אף אחד מהדברים האלה. לא העתקתי ולא איימתי על נועה." המנהלת הנהנה. "אני אצטרך לדבר עם נועה ועם עדים נוספים. בינתיים, אני רוצה שתדעי שהמצב רציני מאוד." גילה הרגישה שהכל קורס. זה לא היה אמור להתרחש ככה. היא הייתה צריכה לבוא לפגישה עם ההורים ולהסביר בשקט. לא ככה. לא עם האשמה נוספת של איומים. המנהלת המשיכה. "אני אזמן את ההורים שלך לשיחה. אנחנו צריכים לטפל בזה ברצינות."