Chapter 1: הלחישות במסדרון גילה סידרה את המחברת על השולחן. השיעור עדיין לא התחיל והכיתה רעשה מקולות של שיחות וצחוקים. היא פתחה את המחברת בעמוד הראשון ועברה על הרשימות שרשמה אתמול. החומר למבחן היה די הרבה. הסמינר היה קרוב והציונים משנה זו היו חשובים מאוד. מישהי לחשה משהו מאחוריה. גילה לא הקשיבה. לחישות בכיתה היו דבר שבשגרה והיא למדה להתעלם מהן. השיעור התחיל והמורה נכנסה. גילה התרכזה בלוח והחלה לכתוב את ההערות שהמורה הכתיבה. זה היה חשוב. כל מילה יכלה להיות בבחינה. אחרי עשרים דקות גילה הרגישה שמישהי מסתכלת עליה. היא הרימה את הראש והבחינה שנועה ושירה מחייכות אליה מהשורה הצדדית. החיוכים האלה לא היו מזמינים. נועה אפילו לחשה משהו לשירה ושתיהן פרצו בצחקוק דק שהמורה לא שמעה. גילה הסתכלה בחזרה על המחברת והמשיכה לכתוב. זה לא היה הגיוני. למה הן היו צריכות להתעניין בה בכלל? גילה לא הייתה חלק מהחבורה הפופולרית ולא ניסתה להיות. היא הגיעה לכיתה, למדה והלכה הביתה. אין כאן שום סיבה להתנכלויות או למשחקים מיותרים. אבל מה עוד אפשר לצפות מכיתה של בנות בגיל הזה? הכל תמיד היה על מיקום חברתי שלא באמת משנה כלום. השיעור הסתיים. גילה אספה את הדברים שלה והכניסה למחברת עוד כמה הערות נוספות. היא הייתה צריכה להגיע הביתה ולסדר את כל החומר למבחן שהיה עוד שבועיים. החומר היה די נרחב והיא הייתה צריכה לסדר לוח זמנים מסודר ללמידה. אי אפשר להשאיר את זה לרגע האחרון. המורה סידרה את הדברים שלה ליד הלוח. "גילה, את יכולה להישאר רגע?" גילה עצרה. היא הניחה את התיק בחזרה על הכסא והמתינה. כל הבנות יצאו מהכיתה, כמה מהן הסתכלו לאחור בסקרנות. נועה ושירה יצאו אחרונות והן שוב חייכו את אותו החיוך המוזר. משהו כאן לא היה תקין. המורה ניגשה אליה. "גילה, אני צריכה לדבר איתך על הבחינה האחרונה." גילה ניסתה להבין על מה היא מדברת. הבחינה האחרונה הייתה לפני שבועיים והיא קיבלה ציון טוב. מה יכול להיות הבעיה? "כן, המורה?" המורה נראתה לא בנוח. היא הסתכלה על גילה ואז על הרצפה. "הגיעו אליי כמה דברים שאני חייבת לברר. יש טענה שאת העתקת בבחינה הזאת." הזה היה מגוחך. גילה לא העתיקה מעולם בחיים שלה. היא אפילו ישבה בצד הרחוק מהכיתה כי אף אחת לא רצתה לשבת איתה. מי יכול היה להגיד דבר כזה? "אני לא העתקתי, המורה. אני בכלל ישבתי לבד." המורה נאנחה. "אני יודעת שזה נשמע לא נעים, אבל אני חייבת לברר את זה. התלונה הייתה רצינית." גילה ניסתה להישאר רגועה. זה היה בדיוק לפני הבחינות לסמינר. היא ממש לא הייתה צריכה את הסיפור הזה עכשיו. אם המורה תעביר את זה למנהלת, זה יכול להיכנס לתיק האישי שלה. זה יכול לפגוע בקבלה שלה. "מי התלוננה?" המורה לא ענתה ישירות. "זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב זה לברר את האמת." כמובן שזה לא חשוב. אפשר לזרוק האשמות על מישהי ולהישאר אנונימית. איזה מערכת נפלאה. גילה חשבה על נועה ושירה והחיוכים שלהן. זה היה די ברור מי עומד מאחורי זה. "אני לא העתקתי. את יכולה לבדוק את המחברת שלי, את כל התרגילים שעשיתי. אני למדתי הרבה לבחינה הזאת." המורה הנהנה. "אני מבינה, אבל את מבינה שאני חייבת להעביר את זה למנהלת. היא תחליט איך לטפל בזה." זה היה בדיוק מה שגילה פחדה ממנו. פגישה עם המנהלת בגלל האשמה שקרית. הכל כתוב בתיק. הכל עולה בקבלה לסמינר. "מתי אני צריכה להיפגש איתה?" המורה בדקה את השעון. "אני אתקשר אליה ואעדכן אותך. תוכלי ללכת עכשיו." גילה אספה את התיק ויצאה מהכיתה. המסדרון היה כמעט ריק מכיוון שהשיעור הבא כבר התחיל. היא הלכה לאט והרהרה על המצב. מישהו מנסה להרוס לה את הקבלה לסמינר. זה לא יכול להיות מקרה שזה קורה בדיוק עכשיו, כשהבחינות קרבות. מישהו רוצה שהתיק שלה ייראה רע. השאלה הייתה למה. מה היא עשתה לנועה ושירה? היא בקושי דיברה איתן. היא לא התחרתה איתן על שום דבר. היא פשוט הייתה בכיתה והתכננה להמשיך לסמינר ולחיים שלה. מה הן רוצות ממנה? גילה הגיעה לסוף המסדרון והחלה לרדת במדרגות. היא חשבה על כל הפעמים שנועה ושירה התנהגו אליה בצורה מוזרה. לא היו הרבה מקרים כאלה. הן פשוט התעלמו ממנה רוב הזמן. אולי זו הסיבה? אולי בדיוק זה הכעיס אותן? שגילה לא השתייכה לשום חבורה ולא התאמצה להיות חלק ממשהו? זה נשמע די ילדותי, אבל כיתות של בנות עובדות ככה. הכל היה עניין של קבוצות וקודים חברתיים שגילה לא ממש הבינה. היא תמיד חשבה שזה בזבוז זמן. יש דברים יותר חשובים בחיים מאשר להיות פופולרית בכיתה. יש ללמוד, להתקדם, לבנות עתיד. לא לשחק משחקי ילדים. היא הגיעה למטה ונעמדה ליד המדרגות. היא הסתכלה על השעון וחשבה אם כדאי לה ללכת הביתה או להמתין. אולי המורה תתקשר למנהלת עכשיו ותבקש ממנה לבוא מיד. זה יכול לחסוך לה עוד נסיעה. אבל אולי זה ייקח זמן והיא תבזבז את כל אחר הצהריים פה. גילה החליטה להמתין עוד כמה דקות. היא עמדה ליד הקיר ושלפה את המחברת. עדיף לנצל את הזמן ולעבור על החומר. הבחינות לא מחכות לאף אחד והיא לא יכולה להרשות לעצמה לפגר בגלל הסיפור המגוחך הזה. היא קראה את ההערות מהשיעור האחרון. החומר היה מורכב והיא הייתה צריכה ללמוד אותו לעומק. הסמינר לא היה משהו שקל להיכנס אליו. הציונים צריכים להיות טובים והתיק צריך להיות נקי. מישהי עם האשמות של העתקה לא תתקבל בקלות. זה יכול לסבך את כל התוכניות שלה. "גילה!" גילה הרימה את הראש. נועה ושירה עמדו ממש מולה. הן הסתכלו עליה ושתיהן חייכו. החיוכים שלהן היו רחבים ומתוכננים. הן באו לכאן במיוחד. הן ידעו שהיא תצא מהכיתה ותהיה פה. "מה את רוצות?" גילה סגרה את המחברת והחזיקה אותה בידיים. נועה צחקה. "רק רציתי לברך אותך על הבחינה האחרונה. שמעתי שהיה לך ציון טוב." שירה הצטרפה לצחוק. "כן, באמת ציון מרשים. איך הצלחת?" זה היה די ברור לאן הן הולכות עם זה. גילה לא הייתה צריכה להיות גאונית כדי להבין. הן רצו לשמוע אותה מגנה על עצמה. הן רצו לראות אותה לחוצה ומודאגת. זה היה משחק מעצבן של כוח. "למדתי הרבה. זה לא סוד." נועה התקרבה אליה. "באמת? כי יש כאלה שחושבות אחרת." גילה הביטה בה ישירות. "אני יודעת בדיוק מה את ושירה עשיתן. זה לא הולך לעבוד." שירה הרימה גבה. "אנחנו? אנחנו לא עשינו כלום. אנחנו פשוט דיברנו עם המורה על מה שראינו." זה היה כזב גלוי. הן לא ראו כלום כי לא היה מה לראות. גילה ישבה לבד בצד הרחוק של הכיתה והן ישבו בשורה אחרת לגמרי. הן לא יכלו לראות אותה בכלל מהמקום שלהן. "אתן לא יכולתן לראות כלום מהמקום שלכן. אז למה אתן משקרות?" נועה התקרבה עוד יותר. "את יודעת, גילה, לפעמים אנשים רואים דברים גם כשהם לא יושבים ליד. לפעמים אנשים פשוט יודעים." גילה לא זזה. היא עמדה במקום והחזיקה את המחברת בחוזקה. "ואת פתאום החלטת לדאוג לכיתה? את ושירה פתאום דואגות לכללים?" שירה צחקה. "אנחנו דואגות לצדק. זה לא נחמד כשמישהי מרמה ומקבלת ציונים טובים." זה היה מגוחך לשמוע את זה מהן. נועה ושירה בקושי למדו במהלך השנה. הן היו עסוקות במסיבות ובבגדים ובשמועות על מי יוצאת עם מי. הציונים שלהן היו בסדר כי הן ידעו איך לחייך למורות ולהגיד את המילים הנכונות. אבל דאגה לצדק? זה היה פשוט מצחיק. "אז זה מה שקורה פה? אתן דואגות לצדק?" נועה הנהנה. "בדיוק. ומה שקורה עכשיו זה שהמורה הבינה שמשהו לא היה בסדר בבחינה שלך. והיא תעביר את זה למנהלת." גילה הבינה שאין טעם להמשיך את השיחה הזאת. הן לא התכוונו להודות בשום דבר. הן פשוט רצו לראות אותה סובלת. זה היה המטרה שלהן מההתחלה. "אני לא מפחדת מהמנהלת. אני לא עשיתי שום דבר רע." שירה צחקקה. "אנחנו נראה. הבחינות לסמינר קרובות, נכון? יהיה חבל אם משהו יקרה לתיק שלך." זה היה איום גלוי. הן באמת רצו לפגוע לה בקבלה לסמינר. גילה ניסתה להבין למה. מה היא עשתה שגרם להן לשנוא אותה כל כך? היא בקושי דיברה איתן. היא לא התערבה בחיים שלהן. למה הן מנסות להרוס לה את העתיד? אולי זה בדיוק בגלל זה. אולי העובדה שגילה לא הייתה חלק מהמשחקים שלהן, שהיא לא ניסתה להשתייך או להתחנף, זה בדיוק מה שהכעיס אותן. אולי הן רצו שכולם ישחקו לפי החוקים שלהן. מי שלא משחק הוא איום. מי שלא משחק צריך להיענש. גילה הביטה בשתיהן. היא לא הייתה צריכה להראות להן שהיא פוחדת. זה בדיוק מה שהן רצו. "אני אלך עכשיו. יש לי דברים יותר חשובים לעשות." נועה חסמה את הדרך. "למה את ממהרת? רצינו לדבר איתך עוד קצת." גילה ניסתה לעבור אותה, אבל נועה לא זזה. שירה עמדה מהצד והסתכלה בסקרנות. הן באמת נהנו מזה. הן באמת חשבו שזה משעשע. גילה הרהרה איך בני אדם יכולים להיות כל כך אכזריים ללא סיבה ברורה. איך משעמם להן עד כדי כך שהן צריכות להרוס למישהי את החיים? "תזוזי בבקשה." גילה אמרה את זה בשקט אבל בתקיפות. נועה התקרבה עד שהפנים שלהן היו כמעט נוגעות. "או מה? את תלכי להתלונן? למי? למורה שחושבת שאת רמאית?" גילה לא ענתה. היא פשוט הסתכלה בנועה ישירות בעיניים. אחרי כמה שניות נועה צחקה ונסוגה. "בסדר, בסדר. תלכי. בכל מקרה כבר עשינו מה שהיינו צריכות." שירה הוסיפה, "כן, ועכשיו פשוט נחכה לראות מה יקרה. זה יהיה מעניין." גילה עברה אותן והחלה ללכת לכיוון היציאה. היא שמעה אותן צוחקות מאחוריה אבל לא הסתכלה לאחור. היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לדלת הראשית ויצאה החוצה. האוויר בחוץ היה קריר והשמש כבר התחילה לרדת. גילה עמדה ליד הכניסה ונשמה עמוק. היא ניסתה להרגיע את עצמה ולחשוב בהיגיון. מה הצעד הבא? איך היא הולכת לטפל בזה? הפגישה עם המנהלת הייתה בלתי נמנעת. המורה כבר הבטיחה לקבוע אותה. גילה תצטרך להסביר את המצב ולהוכיח שהיא לא העתיקה. אבל איך מוכיחים משהו כזה? איך מוכיחים שלא עשית משהו? זה כמעט בלתי אפשרי. גילה חשבה על הבחינה עצמה. היא זכרה שכתבה אותה לבד בצד הרחוק של הכיתה. אף אחת לא ישבה לידה. המורה הייתה בחדר כל הזמן. איך בכלל יכלה להיות טענה של העתקה במצב כזה? אלא אם כן מישהי המציאה את זה מאפס. זה היה בדיוק מה שקרה. נועה ושירה המציאו את הסיפור והגישו אותו למורה. המורה הייתה חייבת לברר את זה גם אם היא לא באמת האמינה בזה. זה היה הפרוטוקול. כל תלונה צריכה להיבדק. וזה בדיוק מה שנועה ושירה רצו. הן רצו ליצור בעיה, ליצור סיפור, ליצור סיבוך. גילה הרהרה שוב על השאלה הכי חשובה: למה עכשיו? למה בדיוק לפני הבחינות לסמינר? זה לא יכול להיות מקרה. הן ידעו שזה הזמן הכי רגיש. הן ידעו שכל בעיה בתיק עכשיו יכולה לפגוע בקבלה. הן תכננו את זה בדיוק ככה. אולי זו הייתה נקמה על משהו. אבל על מה? גילה לא זכרה שהיא עשתה להן משהו. אולי זה היה משהו שהיא לא שמה לב אליו. אולי היא אמרה משהו בטעות. אולי היא נראתה להן מתנשאת כשהיא התעלמה מהן. אנשים יכולים להיפגע מדברים קטנים ולהפוך אותם לגדולים בראש שלהם. או אולי זה לא היה קשור אליה כלל. אולי נועה ושירה פשוט רצו משהו לעשות. אולי היה להן משעמם והן החליטו לבחור מישהי לענות. גילה הייתה בחירה טובה כי היא לא הייתה חלק מאף חבורה. אין לה מי שיגן עליה. אין לה חברות שיתמכו בה. היא לבד. זה היה מצב לא נוח אבל גילה הייתה רגילה אליו. היא תמיד הייתה די לבד בכיתה. לא משום שהיא רצתה בזה אלא פשוט כי זה קרה ככה. היא לא הצליחה להתחבר לרוב הבנות. הן דיברו על דברים שלא עניינו אותה. היא העדיפה ללמוד ולהתכונן לעתיד. זה עשה אותה לשונה. גילה הסתכלה על השעון. כבר עברו כמה עשרות דקות והמורה לא התקשרה אליה. אולי זה לא יקרה היום. אולי המנהלת לא הייתה זמינה. אולי זה יידחה למחר או למחרתיים. היא החליטה ללכת הביתה. אין טעם להמתין פה עוד. היא תתכונן לפגישה בבית ותחשוב על מה להגיד. היא תכין את כל הטיעונים והראיות שיש לה. היא תוכיח שהיא לא העתיקה. גילה התחילה ללכת לכיוון התחנה. הרחובות היו עמוסים בשעה הזו והיא נאלצה לעקוף הרבה אנשים. היא חשבה על המסלול שלה לסמינר. זה היה התכנון שלה כבר הרבה זמן. לסיים את הכיתה בציונים טובים, לעבור את הבחינות, להתקבל לסמינר טוב. אחר כך למצוא עבודה והתחיל לבנות משהו. התכנון הזה היה החזון שלה. היא ראתה את עצמה בעוד כמה שנים עובדת במשהו משמעותי, מרוויחה כסף, בונה קריירה. היא לא רצתה להישאר תקועה במקום אחד. היא רצתה להתקדם ולעשות משהו עם החיים שלה. ונועה ושירה ניסו להרוס לה את זה. הן ניסו לפגוע לה בדיוק במקום הכי רגיש. הן ידעו שהסמינר חשוב לה. הן ידעו שהיא משקיעה בזה הרבה. והן ניסו לקחת לה את זה. גילה הגיעה לתחנה והמתינה לאוטובוס. היא חשבה על הפגישה עם המנהלת. מה היא תגיד? איך היא תסביר? המילים צריכות להיות ברורות ומדויקות. אי אפשר להיכשל בזה. האוטובוס הגיע והיא עלתה. היא מצאה מקום ליד החלון וישבה. הנופים חלפו בחוץ והיא הסתכלה על הבניינים והאנשים. כולם עסוקים בחיים שלהם. כולם רצים למקום כלשהו. כולם מנסים לעשות משהו. גילה הרהרה על המשפט שנועה אמרה: "יהיה חבל אם משהו יקרה לתיק שלך." זה היה איום ברור. הן לא רק רצו ליצור בעיה אחת. הן רצו ליצור סדרה של בעיות. הן תכננו להמשיך. זה הדאיג אותה. אם הן יכולות להמציא סיפור על העתקה, הן יכולות להמציא עוד סיפורים. הן יכולות להמציא כל מיני דברים. והמנהלת תצטרך לברר כל אחד מהם. זה יכול להפוך לסיוט. גילה ניסתה לחשוב על פתרון. איך עוצרים אנשים כמו נועה ושירה? איך מוכיחים שהן משקרות? זה לא קל כשאין ראיות ממשיות. זה מילה נגד מילה. והן שתיים והיא אחת. אולי היא צריכה לדבר עם עוד מישהי מהכיתה. אולי מישהי ראתה משהו. אולי מישהי יכולה להעיד בעדה. אבל מי? רוב הבנות בכיתה היו קרובות לנועה ושירה. הן לא היו מוכנות להעיד נגדן. זה היה מצב קשה. גילה הרגישה שהיא נלכדת בפינה. אין לה הרבה אפשרויות. היא צריכה להיות חכמה ולתכנן את הצעדים הבאים בזהירות. האוטובוס עצר ליד התחנה שלה. גילה ירדה והחלה ללכת לכיוון הבית. הרחוב היה שקט והשמש כבר שקעה לגמרי. היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. הבית היה ריק. ההורים שלה עדיין לא חזרו מהעבודה. גילה הניחה את התיק ונכנסה למטבח. היא שפכה לעצמה כוס מים וישבה ליד השולחן. היא חשבה על כל מה שקרה היום. הלחישות בכיתה, השיחה עם המורה, המפגש עם נועה ושירה במסדרון. הכל הרגיש כמו מלכודת מתוכננת. הן ידעו בדיוק מה הן עושות. גילה פתחה את המחברת ועברה על ההערות. היא הייתה צריכה להמשיך ללמוד. לא משנה מה קורה עם נועה ושירה, הבחינות לסמינר לא מחכות. היא צריכה להיות מוכנה. אבל קשה היה להתרכז. המחשבות על הפגישה עם המנהלת לא עזבו אותה. מה אם המנהלת לא תאמין לה? מה אם זה יירשם בתיק? מה אם זה יפגע בקבלה? גילה סגרה את המחברת. היא הסתכלה על השעון. עוד שעתיים עד שההורים יחזרו. היא תספר להם מה קרה. אולי הם יוכלו לעזור. אולי יהיו להם רעיונות. היא קמה והלכה לחדר שלה. היא נשכבה על המיטה והסתכלה בתקרה. היום היה מתיש. היא לא ציפתה שזה יקרה. היא לא ציפתה שמישהו ינסה להרוס לה את העתיד. גילה חשבה שוב על השאלה שהטרידה אותה כל היום: למה? למה נועה ושירה עושות את זה? מה הן מקבלות מזה? האם זה פשוט משעמם להן? האם זה נקמה על משהו? האם יש להן סיבה אמיתית או שהן פשוט נהנות מלפגוע באחרים? אולי אף פעם לא תהיה לה תשובה. אולי אנשים כמו נועה ושירה לא צריכים סיבה. אולי הם פשוט נהנים מהכוח שיש להם על אחרים. אולי זה משחק בשבילן. גילה ישבה על המיטה. היא פתחה את התיק ושלפה את המחברת שוב. היא חייבת להמשיך ללמוד. זה הדבר היחיד שבשליטה שלה. היא לא יכולה לשלוט על מה שנועה ושירה עושות. היא לא יכולה לשלוט על מה שהמורה או המנהלת יחשבו. אבל היא יכולה לשלוט על עצמה ועל הלימודים שלה. היא פתחה את המחברת בעמוד הבא והחלה לקרוא. החומר היה מורכב אבל היא התרכזה. היא קראה כל שורה בזהירות וניסתה להבין. זה היה חשוב. זה היה מה שיקבע את העתיד שלה. אחרי שעה היא שמעה את ההורים נכנסים. היא סגרה את המחברת ויצאה מהחדר. היא סיפרה להם על מה שקרה. הם הקשיבו בתשומת לב ושאלו שאלות. הם הבטיחו שילכו איתה לפגישה עם המנהלת. גילה חזרה לחדר שלה. היא הרגישה קצת יותר טוב. לפחות היא לא לבד בזה. ההורים שלה תומכים בה. הם יודעים שהיא לא העתיקה. היא פתחה את המחברת שוב והמשיכה ללמוד. הלילה היה ארוך והיא הייתה צריכה לעבור על הרבה חומר. הסמינר היה קרוב והיא לא יכלה לאבד זמן. כשהיא למדה, היא חשבה שוב על נועה ושירה. הן עמדו במסדרון וחייכו. הן ידעו בדיוק מה הן עשו. הן היו מרוצות מעצמן. גילה הרהרה איך זה ששוב היא מסתבכת בעלילה לקראת הבחינות לסמינר. האם מישהו יש לו עניין להרוס לה את הקבלה? האם יש משהו שהיא לא יודעת? האם יש תכנית גדולה יותר? היא לא הייתה פרנואידית בדרך כלל, אבל המצב הזה היה מוזר. זה היה מתוזמן מדי. זה היה מתוכנן מדי. משהו כאן לא הסתדר. כשגילה יצאה מהכיתה מוקדם יותר, היא ראתה את נועה ושירה מחכות לה במסדרון. הן עמדו שם וחייכו. החיוכים שלהן לא היו תמימים. הן ידעו בדיוק מה קורה. הן תכננו את זה.