Chapter 31: חשיפת כוחה של הקרן
גילה הזכירה לעצמה שזו הפגישה המכירה שלהן עם המוסד האקדמי. יש להן הזדמנות אחת להרשים את מר דויטש. היא עברה על המסמכים הנדרשים, המסמכים שבהם הקרן מוצגת כמוסד אקדמי לגיטימי. שירה הזמינה שני קפה שחור, על מנת שהן תהיינה מפוקסות לדבריה של גילה.
דויטש, מנהל הסמינר, כבר חיכה להן בחדר ישיבות גדול ומרווח. הוא היה אדם כבד גוף, עם שיער לבן מסודר ומשקפי זהב. ניכר בו הלחץ של ניהול מוסד אקדמי גדול. ברוקמן ישב לידו, מחייך חיוך מתנצל שאומר: "אני מנחש שהצלחתן לשכנע אותי, עכשיו שכנעו גם אותו."
דויטש הציג את עצמו בנימה עניינית, מבטו כמעט ולא עזב את גילה ושירה. הוא לא התייחס לגילן הצעיר, אלא לקרדיט האקדמי שהן הביאו איתן.
"אני מוכרח להודות," פתח דויטש, קולו נמוך ומהדהד מעט. "גיא ברוקמן הבטיח לי שתכנית הקורס שלכן היא לא פחות ממהפכנית. עכשיו, המשימה שלכן היא להראות לי את זה."
גילה לא בזבזה זמן. היא פתחה את המחשב הנייד והקרינה על הקיר את מצגת הקורס "שקיפות ומוסר פיננסי". המצגת הייתה אסתטית אבל תכליתית, בלי גרפיקה מיותרת, והיא התמקדה בתוכן.
"אדוני המנהל," אמרה גילה, קולה היה רגוע, כאילו היא עומדת מול לקוח עסקי במשרד שלה, הרבה אחרי שהפכה לרואת חשבון מצליחה. "הקורס הזה הוא לא הוספה למסלול הלימודים, הוא ליבה החדש. אנחנו לא מלמדות חשבונאות במובן המסורתי; אנחנו מפתחות 'תפיסת יושרה' אצל הדור הבא של הפיננסיירים."
היא הפנתה את תשומת הלב לשקף הראשון, שבו הופיעה הגדרה ברורה: "הקרן לקידום יושרה פיננסית: שותף אקדמי עצמאי."
"בטח גיא הסביר שאנחנו מתעקשות על הגדרה זו," המשיכה גילה, מביטה היישר בדויטש. "זו לא רק שאלה של מיתוג. זו שאלה של 'אוטונומיה מוסרית'. הקרן חייבת להישאר עצמאית כדי שתוכל לפעול כמצפון של הקורס. עצמאות זו מושגת באמצעות שקיפות."
דויטש הרים גבה. "שקיפות, אני מבין. גיא הזכיר את מנגנון ה'שקיפות התקציבית המלאה' של הקרן. זהו צעד אמיץ מאוד. אין עוד גוף שותף לסמינר שלנו שמפעיל דרישה כזו לעצמו."
"אנחנו לא יכולות לדרוש יושרה פיננסית מהתלמידים שלנו אם אנחנו בעצמנו לא שקופות לחלוטין," הסבירה גילה. "כל הוצאה, כל תרומה, והפיצוי לשותפים, כולל ברוקמן, יהיה זמין לבדיקה פנימית וחיצונית, בהנחה שלא נשלם לברוקמן מהקרן. חוסר ניקיון כפיים, הופך כל הסכם לאפשרי לתקיפה. זה מגן גם על הסמינר."
שירה נכנסה לדברים כשהיא מדברת על הצד הפדגוגי. "אנחנו מכירות את הסטודנטים. חומר תיאורטי משעמם אותם. מוסר נשמע כמו משהו יבש. לכן, הקורס שלנו נבנה סביב 'מקרי בוחן אנליטיים' אמיתיים, שבהם סטודנטים מנתחים נתונים פיננסיים ומזהים את סמני השחיתות בעצמם."
גילה עברה לשקף המרכזי: "מקרה בוחן 13 – הפערים הרגולטוריים והסטת כספים ציבוריים."
"זהו אבן הפינה של הקורס," הצהירה גילה, מפעילה סרטון קצר המציג גרפים מופשטים ותהליכים כלכליים מורכבים. "במסגרת הקורס, הסטודנטים מקבלים נתונים כמותיים ותחקירי טקסט שנוקו מפרטים מזהים, ונדרשים לנתח שלושה דברים: ראשית, איך בוצעה ההפרה הפיננסית. שנית, איך הכשל הרגולטורי איפשר זאת. שלישית, איזה מנגנון ביקורת היה יכול למנוע זאת."
דויטש הניד ראשו. "אני מבין. אתן משתמשות בניתוח מעשי ככלי הוראה. חכם. אבל גיא העלה בפניי חשש קל: המקרה הבוחן הזה – האם הוא לא קרוב מדי לניסיון האישי שלכן? אנחנו לא רוצים שמוסד אקדמי ינוצל לצרכים של נקמה אישית, כמה שהיא תהיה מוצדקת."
גילה הפנתה מבט חד לברוקמן, שהשתדל להיראות ניטרלי. גילה ידעה שברוקמן צריך לכסות את עצמו מול דויטש.
"אדוני המנהל," אמרה גילה. "התובנות העמוקות ביותר על כשל רגולטורי מגיעות מהנקודה שבה הרגולציה נכשלת. הניסיון האישי שלנו, שהפך אותנו למי שאנחנו, מעניק לנו יתרון אנליטי ייחודי. אנחנו ראינו את הפגמים מבפנים."
"ולכן," הוסיפה שירה, "מקרה בוחן 13 אינו על 'מי עשה מה למי'. הוא על 'איך עושים זאת', ו'איך לעצור זאת'. אנחנו משתמשות בנתונים הכמותיים של הפערים הרגולטוריים של חברה X, וביכולות הניתוח הטקסטואלי של רוזנברג, כדי לנתח את השפה שבה משתמשים כדי להסתיר את המעשים. אין שמות, אין רגשות, רק אנליטיקה קרה."
"בנוסף," אמרה גילה, "הליווי של גברת שטרן במתמטיקה וגברת רוזנברג בשפה מבטיח שכל הממצאים שלנו עומדים בסטנדרטים אקדמיים מחמירים. שתיהן יכולות לאשר, אם תרצה, שכל החומר נקי מכל הטיה אישית."
דויטש פנה לברוקמן. "גיא, מה דעתך על הניסוח הזה? האם הוא מחזיק מים מבחינה אקדמית?"
ברוקמן לא חיכה לשאלה נוספת. "בהחלט. השקיפות המלאה של הקרן מנטרלת כל טענה על מניעים נסתרים, כיוון שאין להן מה להסתיר. שימוש במקרה קונקרטי, כפי שהן הציגו, מעניק לקורס מה שחסר לרוב הקורסים בתחום: רלוונטיות מיידית. אני חושב שטעות שלנו תהיה לא להשתמש בזה, כי זו הסיבה שנקבל פרסום."
דויטש הסתכל על גילה שוב, עיניו מבריקות בהערכה. "המרת ניסיון כואב לתוכנית הוראה אקדמית ברמה כזו," אמר דויטש, "זה מרשים מאוד. אני אוהב את המבנה. אני אוהב את הדגש על פרקטיקה."
"ויש עוד דבר חשוב," אמרה גילה, עוברת לשקף הסופי. "הקרן לא נועדה להיות רק גוף שתומך בקורס הזה. היא נועדה לשמש פלטפורמה רחבה יותר. אנחנו מבקשות להפוך את הקרן לשותף אסטרטגי קבוע של הסמינר."
"שותף אסטרטגי?" שאל דויטש, מטה את ראשו.
"בדיוק," אמרה גילה. "אנחנו מכניסות לקורס שיתופי פעולה בינלאומיים. כבר יצרנו קשרים ראשוניים עם מספר מוסדות אקדמיים בעלי דגש על יושרה פיננסית – בארצות הברית ובקנדה. הקרן יכולה לשמש כמגשר, להביא מרצים אורחים, להחליף חומר לימוד, ואף לממן חילופי סטודנטים."
גילה ידעה שהיא מכוונת לנקודה רגישה. דויטש רצה להעלות את הפרופיל הבינלאומי של הסמינר.
"זו הזדמנות עבור הסמינר לקבל גישה לרשתות אקדמיות גלובליות בנושאי מוסר ושקיפות," המשיכה גילה. "הקרן, כגוף עצמאי בעל אידיאולוגיה ברורה ושקופה, תהיה אטרקטיבית לתורמים בינלאומיים שמעוניינים לתמוך בחינוך ליושרה, וזה יגדיל את הכסף שיגיע לסמינר."
דויטש הירפה לאחור בכסאו. הוא הסתכל על ברוקמן, ואז חזר לגילה. "אתן מדברות כמו מקצועניות. עצמאות תקציבית, שקיפות, פלטפורמה גלובלית – הכל מחושב."
הוא חזר על דבריו לאט, ככל הנראה מעריך את עוצמת ההצעה: "הקרן לקידום יושרה פיננסית הופכת להיות שותף אסטרטגי קבוע של הסמינר."
"זה יקנה לקרן מעמד בכיר ונפרד מכל המחלקות האחרות," אמרה גילה. "מעמד שמונע כל ניסיון של גורם פנימי או חיצוני להטיל דופי בעצמאות החוקרים וביעדי הקורס."
היה שקט לרגע בחדר, שקט שבו נשמע רק צליל הקלקר של דויטש הנוקש על השולחן.
"בסדר גמור," אמר דויטש, סוף סוף. והקול שלו הפעם היה חם יותר, נלהב. "אני משתכנע. הקורס מאושר. אני מכריז על הקרן לקידום יושרה פיננסית כשושף אסטרטגי קבוע של הסמינר."
הוא הפנה את מבטו לברוקמן בשאלה.
ברוקמן חייך, חיוך שנראה חצי מנצח, חצי משועשע. זה לא היה המבנה המקורי שרצה, אבל זה עדיין היה ניצחון גדול עבורו. "נהדר. זהו יום היסטורי לסמינר. שילוב הכוחות הזה, עם הגישה הצעירה והאידיאולוגית הזו, יעלה את המוניטין שלנו לרמה חדשה."
דויטש קם ממקומו. "אני מאמין בכן, גילה ושירה. יש לכן את הדיוק האנליטי ואת הנחישות שאנחנו מחפשים. העובדה שאתן מפנות את כל הניסיון שלכן לבניית משהו חיובי, במקום להשתמש בו לנקמה גלויה – זו דוגמה מופתית. זה גם מראה שלשלום פנים כיתתי יש חשיבות, על כך שאתם רוצים להשתמש בזה לעזור גם לאחרים. אנחנו נחתום על הסכם מסגרת מיידית."
גילה הרגישה אנחת רווחה פנימית. הציגה את התוכנית ואת האתיקה, והצליחה.
דויטש ביקש מצוות המזכירות שלו להכין את הסכם שיתוף הפעולה. זה היה הליך פורמלי יחסית, אבל בעל משמעות אדירה. השותפות האסטרטגית הקנתה לקרן מעמד חזק ואמצעים לפעול באופן עצמאי לחלוטין מרודפיה הכלכליים, ובאותה נשימה מחזקת את מעמד הסמינר עצמו.
בזמן שהם המתינו למסמכים, דויטש פנה לגילה ושירה בשיחה פחות רשמית.
"גיא סיפר לי על הרקע שלכן," אמר דויטש. "על המאבקים בתיכון. על הראייה האחרת שלכן על ניהול כספים. אני חושב שהכוח של הקרן הוא בדיוק בנקודת המבט הזו. אתן לא 'נולדתן' לתוך המערכת; נאלצתן להילחם בה כדי לשרוד."
"אנחנו מבינות שמה שמתחיל קטן יכול להפוך לדבר גדול," אמרה גילה. "עסקאות מפוקפקות בבית ספר או בעירייה קטנה הופכות לשחיתות בינלאומית. אנחנו רוצות ללמד את הסטודנטים לא לאפשר לאף שלב של שחיתות להתרחש."
שירה הוסיפה: "אנחנו רוצות ליצור תרבות של 'אפס סובלנות' לא רק למעילה, אלא גם לחוסר שקיפות. אם אין שקיפות מלאה, הכל אפשרי."
דויטש הנהן בהתלהבות. "עקרונות חזקים. אני מבטיח לכן תמיכה מלאה בכל המשאבים שצריך. הסמינר יקצה לכן משרד, תקציב התחלתי לפעילות, וברוקמן יעמוד כנציג הסמינר מול התורמים וכל המוסדות האחרים. גיא, אני סומך עליך שתפעל בתיאום מלא עם העקרונות האלו."
ברוקמן הצהיר על כך בחיוב, שפת הגוף שלו משדרת אמון. הוא השיג את מטרתו של יוקרה אקדמית, ונראה שהוא מבין שהדרך היחידה לשמור על מעמדו תהיה לפעול באמת בשקיפות, כפי שגילה דרשה. הוא כבול עכשיו להסכם מול דויטש והקרן עצמה במחויבות מוסרית.
כאשר המסמכים הגיעו, גילה עברה עליהם בזהירות. היא לא השאירה שום אות לבד המקום. גילה הבינה שהיא צריכה לא רק לקרוא שורות, אלא גם לשים לב לפערים בכתיבה. דויטש ישב מולה, כמעט נבוך מכמה שהיא ממוקדת. הוא לא רגיל ליחס כזה מול הסכמים של הסמינר.
"הכל נראה בסדר גמור," אמרה גילה, סוף סוף. היא הפנתה את מבטה לשירה. שירה, שקראה גם היא את ההסכם, הנהנה.
"אני רק מבקשת שיופץ מייל רשמי מיד לכאשר ההסכם נחתם," אמרה גילה. "מייל פנימי לכל הפקולטה המכריז על הקרן כשותף אסטרטגי. פרסום מיידי מחזק את הלגיטימציה שלנו מול שאר המחלקות, ומונע כל שמועה שההסכם הזה הוא 'זמני' או משהו כזה. אנחנו רוצות להתחיל לעבוד באופן מיידי."
דויטש חייך ולקח מהמזכירה את עט הזהב. "אני אוהב דחיפות. זה מסמל את הרצינות שלך."
גילה חתמה ראשונה בשם הקרן. אחרייה חתמה שירה כשותפה מייסדת. דויטש חתם בסיום, חתימה רחבה ויוקרתית שהייתה ההצהרה הרשמית של הסמינר.
"ברוכות הבאות באופן רשמי," אמר דויטש, לוחץ את ידיהן בחמימות. "אני מצפה לראות את הקורס הזה בשיאו. גיא, אני סומך עליך שתנחה אותן בבירוקרטיה הראשונית. אני רואה פוטנציאל רב בשיתוף הפעולה הבינלאומי שגילה הזכירה. אני רוצה להתחיל לעבוד על זה מהר ככל האפשר."
לאחר הפגישה, גילה ושירה עזבו את חדר הישיבות, מלוות בברוקמן.
"נו?" שאל ברוקמן, חיוך רחב על פניו. "ניצחון מוחלט. עכשיו הקרן עומדת על בסיס איתן לחלוטין. אבל, גילה, את חייבת להודות שכל ההתעקשות על השקיפות המלאה הייתה... דרמטית."
"דרמה הכרחית," אמרה גילה. "עצמאות תקציבית ושקיפות הופכות את הקרן לבלתי פגיעה. אם הסמינר יטיל בנו דופי, הנתונים הם ההגנה הטובה ביותר שלנו. וזה מגן גם עליך, ברוקמן. אתה כבר לא יכול להסתתר מאחורי הליך סודי."
ברוקמן הודה בכך בנימה עייפה. "את לוקחת את הכל עד הסוף, אני מעריך את זה. עכשיו, בואו נתחיל לעבוד על הצד הבינלאומי. זה החלק שהכי מרגש את דויטש."
גילה ושירה חזרו באופן מידי למשרד החדש שלהן בסמינר. זה היה משרד קטן, צנוע יחסית, אבל הוא היה שלהן. שירה הוציאה את שני כוסות הקפה השחור שהביאה.
"טוב," אמרה שירה, מתיישבת ליד השולחן. "שותפות אסטרטגית. לא רע לשתי תלמידות תיכון לשעבר."
גילה התעלמה לרגע מהגאווה ושקעה בהרהורים. "העבודה האמיתית מתחילה עכשיו. הקרן צריכה להתחיל לקיים את עצמה לא רק על הבטחות, אלא גם על פעילות. הדבר הראשון – גיוס שותפים בינלאומיים."
הן התחילו לעבוד יחד על תרגום הצעת הקורס לאנגלית, והתמקדו בהפיכת מקרה בוחן 13 למסמך שיהיה קל להפצה בקרב מוסדות זרים. הן ידעו שהשפה היא מפתח. הן השתמשו במונחים אקדמיים מדויקים על מנת להסיר כל אסוציאציה אישית בין המקרה לבין גילה ושירה.
אחרי כמה שעות של עבודה, גילה הרימה את הראש. "אני צריכה לדבר שוב עם רוזנברג. עם הניסיון שלה בניתוח טקסטואלי, היא יכולה לעזור לנו להבין איך לשווק את הקורס הזה לשוק האמריקאי."
היא התקשרה לרוזנברג. רוזנברג עדיין הייתה נלהבת, אבל גם זהירה. היא הפחדה מהשינוי בחיים שלה עדיין היה קיים.
"שותפות אסטרטגית?" שאלה רוזנברג. "זה נשמע כמו משהו שאף פעם לא חשבתי שיהיה לי איזשהו קשר אליו."
"והכל בשקיפות מלאה," הדגישה גילה. "דויטש אישר את הכל. גברת רוזנברג, אנחנו רוצות להשתמש בניסיון שלך כדי לבנות את המודול הבינלאומי. אנחנו צריכות להציג את הקרן כ'גשר בין-תרבותי' בנושאי יושרה."
רוזנברג הסכימה, אבל היא הביעה חשש לגבי עומס העבודה. "אני עדיין מלמדת בכיתה, גילה. כמה שעות אתן מצפות שאקדיש לזה בשבוע?"
"הסכום יהיה בהתאם, כמובן," הבטיחה גילה. "אנחנו צריכות אותך בעיקר בשלב הגיוס הבינלאומי, כדי להבטיח שהמצגות והתכתובות שלנו עומדות בסטנדרטים של פרסום בינלאומי. את תהיי 'עורכת התוכן האקדמית' שלנו."
היא סיכמה עם רוזנברג פגישה למחרת, שבה יתכננו את המהלכים הראשונים לנטוורקינג גלובלי. גילה הרגישה שכל יום שעובר, הקרן מתחזקת, מה שנותן לגילה יותר ביטחון.
שירה הייתה שקועה בקריאת מאמר על הקשר בין מערכות רגולטוריות חלשות לשחיתות פוליטית.
"יש לי רעיון בשביל דויטש," אמרה שירה. "אנחנו חייבות להדגיש בפניו שאנחנו מייצגות 'טכניקת הישרדות'. זה ימשוך את התורמים האמריקאים. אנחנו הופכות את הניסיון של 'הנערה ששרדה' למערכת עסקית לגיטימית. זה נותן ערך רגשי וכלכלי בו זמנית."
גילה חייכה. "טכניקת הישרדות. אני אוהבת את זה. ברוקמן רוצה פרסום – אנחנו מספקות לו נרטיב חזק."
הן החלו לעבוד על מסמך חדש: "פוטנציאל שיתוף הפעולה הבינלאומי של הקרן". הן פירטו רשימה של מוסדות אקדמיים מתאימים, והדגישו את היתרון בשימוש במקרה 13 כמודל גלובלי.
על השולחן שלהן, מקרה בוחן 13 היה הדבר המרכזי. זה היה מסמך של עשרים עמודים, מפורט מאוד, שמנתח את הליקויים הרגולטוריים באופן מופשט לחלוטין. גילה כתבה את רוב הממצאים האנליטיים, כשהיא משתמשת בכל המונחים המקצועיים שלמדה.
"אני צריכה לגייס מישהו נוסף לתחום הדיגיטלי," חשבה בקול גילה. "אם אנחנו רוצות לפעול באופן בינלאומי, אנחנו צריכות אתר אינטרנט מקצועי שישדר את העקרונות שלנו. אתר אינטרנט שיציג את כל הנתונים הפיננסיים של הקרן בזמן אמת, כהוכחה לשקיפות שלנו."
גילה ושירה סיימו את תכנון המודול הבינלאומי עד שעות הערב המאוחרות. הן שלחו לברוקמן את הממצאים, יחד עם בקשה רשמית לתקציב לארגון האתר. הן ידעו שככל שהן פועלות מהר יותר, כך קשה יותר יהיה לברוקמן או לכל גורם אחר להכתיב להן את תנאיו.
למחרת בבוקר, גילה ושירה נפגשו עם גברת שטרן וגברת רוזנברג במשרד הקטן. שטרן, המורה למתמטיקה, הייתה אדם עם חזות קפואה, שהתחממה מעט ככל שהצלחתן גדלה. רוזנברג הייתה ממוקדת בנימה האקדמית.
"התרגילים המתמטיים מוכנים," אמרה שטרן, מעבירה לגילה קלסר עבה. "הם מתוכננים להיות בלתי ניתנים לעקיפה; כל סטודנט שיעבור אותם ידע לזהות חוסר עקביות בדוחות של חברה X, בלי לדעת שהוא מנתח את חברתו של אריק."
רוזנברג התייחסה לשיחה על הניסוח הבינלאומי. "אנחנו חייבות להשתמש במונחים של 'מחקר השוואתי'. להציג את מקרה 13 לא כסיפור, אלא כבסיס נתונים שאפשר להשוות למקרים דומים מכל רחבי העולם. זה מנקה את הכל מאישיות."
גילה נהגה את הפגישה ביד קשה, מתוך הבנה שהפגישה עם דויטש נתנה לה סמכות אמיתית בחוגים האקדמיים. עכשיו היא הפעילה את הכוח הזה כדי ליצור את המנגנון ההגנתי שלה.
באמצע הפגישה, ברוקמן התקשר לגילה. הוא היה נרגש.
"גילה, זה הרגע שלך. אוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית, עם פקולטה חזקה בנושאי אתיקה עסקית, עונה על המייל שלי. הם מאוד מעוניינים ב'שותפות אסטרטגית' עם הקרן. הם הזמינו אותך לשלוח תקציר של תוכנית הלימודים."
"מעולה," אמרה גילה, ושמרה על רוגע. "תשלח להם את המסמך ששלחתי לך אתמול, ותדגיש שכל הממצאים הפיננסיים של הקרן יהיו פתוחים לעיון שלהם. זה היתרון שלנו."
רוזנברג ושטרן כמעט ונשמו לרווחה. הצעד הראשון לגיוס בינלאומי הצליח.
הפגישה הסתיימה, וגילה חזרה עם שירה למשרד. הן החלו לשלוח מיילים וליצור קשרים נוספים עם מוסדות אקדמיים שונים, תוך שהן מציגות את עצמן כ"חוקרות עמיתות בקרן השותפה לסמינר". כל מייל וכל שיחת טלפון חיזקו את המעמד הממוסד שלהן. הן לא היו יותר תלמידות תיכון נרדפות – הן היו נכס אקדמי.
גילה הבינה שפתיחה מיידית של שיתוף פעולה בינלאומי תספק שתי מטרות: היא תעניק לגיטימציה נוספת לקרן ותגן עליה מפני כל ניסיון של אריק או ממאיר לוי לתקוף את הלגיטימציה של מקרה בוחן 13.
הקרן הייתה כעת מוסד של ממש, עם מעמד ותקציב. היא לא הייתה רק כלי נגד אריק, היא הפכה להיות מטרה חיובית בפני עצמה.
כמה ימים לאחר מכן, גילה קיבלה את האישור לתהליך הארגון הבינלאומי. ברוקמן היה מרוצה, אבל גילה לא נחה.
"אין לנו זמן לנוח," אמרה גילה לשירה. "אנחנו צריכות להכין את חומרי ההוראה לקורס עצמו. דויטש דורש שלמות. עכשיו, כשאנחנו עומדות מול המוסד האמריקאי, אנחנו צריכות להוכיח שאנחנו לא רק טובות בתאוריה, אלא גם בפרקטיקה."
שתיהן חזרו למחשבים שלהן.
גילה פתחה את תיקיית 'מקרה בוחן 13' – התיק האנליטי שהתחיל כנקמה חשבונאית פשוטה. עכשיו, זה היה דגם של הוראה אקדמית.
היא החלה בהכנת המודול הראשון: "איתור משולש ההעלמה: בחינת הנתונים הכמותיים". היא חילקה את נתוני החברה של אריק למערכות מופשטות של כשלים פיננסיים שסטודנטים צריכים לזהות. כל מספר וכל תאריך קיבלו משמעות חדשה ואקדמית באופן מופשט לחלוטין. מנקודת מבט רשמית של חוקרת, היא הרגישה שהיא מיסדה את נקמתה האקדמית.
</p>
<p>
</p>
Comments (0)
No comments yet. Be the first to share your thoughts!