Chapter 25: מבחן ההוכחה וההשלכות של איום אריק גילה לחצה על כפתור ה-Send במחשב הנייד, משגרת את המייל לברוקמן. שירה ראתה את כתבי היד של גיא ברוקמן מופיעים על המסך ואז נעלמים. שקט ירד בחדר, שקט שהיה כמעט פיזי בעוצמתו אחרי הסערה הרגשית של השיחה עם גברת שטרן והחלטת הלחץ על ברוקמן. כפתור השליחה נגע בשיא, ועכשיו הכל חזר לבסיס. "עכשיו באמת נחזור ללמוד," אמרה גילה, קולה נשמע רגוע באופן מפתיע. היא סגרה את המחשב הנייד, כאילו ניתקה לחלוטין את עצמה מהמאבקים החיצוניים. שירה נאנחה, היא לא הבינה איך גילה הצליחה לעבור מלהיות בלחץ מטורף לריכוז מוחלט כל כך מהר. "לא ציפיתי שברוקמן יסכים כל כך מהר. כל החבילה." "הוא קיבל את כל מה שרצה," אמרה גילה, מעמידה את המחברות שלה. "הוא קיבל לגיטימציה מיידית והגנה משפטית מול התקפות של לוי ואריק. תמורת זה, הוא נתן לי שליטה במנגנון הפנימי של הקרן. זה עסק טוב לשני הצדדים, כל עוד אנחנו עומדות בהבטחה שלנו לשקיפות ויושרה, שזה הדבר היחיד שמעניין אותי." שתיהן חזרו למטלותיהן. גילה עברה אל מחברת המתמטיקה של שירה, מתחילה לבחון את הבעיות. הפעם, הבדיקה הייתה שקטה ומרוכזת, בלי הפרעות. "יש לנו סימולציה מחר בבוקר," אמרה גילה. "אני רוצה לישון על זה שהבנת את הלוגיקה של הפתרונות. תנאי ההשתתפות בסמינר הם לא רק ידע, זה מראה על יכולת יישום תחת לחץ. אנחנו חייבות לשלוט בכל פרט." שירה התיישבה ליד גילה, מכוונת את מיקוד ראייתה לעבר החומר. במשך השעות הבאות, הן התעמקו בנוסחאות ובאתגרי התרגילים. גילה הסבירה לשירה את הצורך להתמקד לא רק בפתרון, אלא גם בדרך הפתרון. הסמינר יחפש מועמדים שמסוגלים לחשוב בצורה אנליטית מחוץ לקופסה. לקראת השעה עשר בלילה, גילה ושירה ארזו את התיקים והלכו לישון מתוך כוונה לקום מוקדם בבוקר. גילה ישנה שינה רצופה, דבר שלא קרה לה מאז שהתחילו המאבקים עם אריק. היא הרגישה שהיא סוף סוף ניצחה את המאבק החיצוני, ועכשיו היא יכולה להתמקד במאבק האמיתי- המאבק על האקדמיה. הבוקר שלמחרת, יום הסימולציה, התחיל באווירה של ציפייה דרוכה. גילה ושירה ישבו מוקדם ליד הדפים הריקים שהיו אמורים לשמש כמבחן המקדים. הן ידעו שהצלחה במבחן הזה לא רק תכין אותן למבחן האמיתי, אלא תהיה הוכחה לברוקמן שההרכב של הקרן לא היה טעות. גילה הסתכלה על שירה. שירה הייתה רגועה, עוררה בטבעה, אבל גילה ראתה את הניצוץ בעיניה. היא התחילה להפנים את החומר ברמה שהשתוותה לגילה. הסימולציה נמשכה שלוש שעות. גילה עבדה בקצב קבוע, מנותקת מהסביבה. השאלות היו מאתגרות, דורשות אינטגרציה בין ענפים שונים של המתמטיקה והלוגיקה. גילה מצאה את עצמה נהנית מהאתגר. זה היה כמו משחק שחמט מורכב, אבל הפתרון לא דרש ניצחון על היריב, אלא ניצחון על הבעיות עצמן. שירה סיימה כמעט באותו הזמן כמו גילה. גילה עיינה בדפי הפתרונות שלה, אבל מיד נזכרה בהבטחה שלה: לעזוב את המאבק הפנימי. זה היה מבחן, לא מלחמה, וזה מה שהיה באמת חשוב. "איך היה?" שאלה שירה, מותשת, נשענת לאחור על הכיסא. "היה הוגן," אמרה גילה. "הם בדקו את היכולת לחשוב אנליטית, לא רק לשנן נוסחאות. אני חושבת שעמדנו בציפיות. במיוחד את. לא ראיתי אותך מתלבטת לרגע." "האמת היא," אמרה שירה, "שלפני כמה חודשים הייתי רואה את הבעיות האלה וקופאת. עכשיו... אני רואה איזה צעד צריך לעשות, ואני יודעת איך להשלים את הלוגיקה עד הסוף. זה בזכותך. יצרת לי שקט פנימי שאפשר לי להתמודד עם הלחץ הזה." הבנות העבירו את דפי המבחן לגברת שטרן, אשר מיד החלה בבדיקה קפדנית, היא הבטיחה להן שהן יקבלו משוב מלא עד לשעות הצהריים. גילה ושירה יצאו מהכיתה. הן יכלו להרגיש את הציפייה באוויר. הן הקדישו את כל הזמן הפנוי שלהן ללמידה. עכשיו, שכל העניינים האחרים טופלו, הלימודים הפכו למטרה הבלעדית. "את חושבת שברוקמן יבדוק את התוצאות שלנו?" שאלה שירה. "הוא חתם איתי על הסכם שותפות," אמרה גילה, "ההצלחה שלנו בסמינר מחזקת את המותג של הקרן. הוא ירצה לוודא שאנחנו עומדות בציפיות, לא רק ברמה הניהולית אלא גם ברמה האקדמית. ההוכחה שלנו על הנייר היא המגן הכי חזק שלנו לקרן." בשעות הצהריים, גברת שטרן זימנה את גילה ושירה למשרד שלה. גברת שטרן ישבה ליד שולחן העבודה שלה, מחזיקה שני דפים כתובים בכתב ידה המוקפד. גילה ושירה התיישבו מולה, מחכות בסבלנות. "טוב," פתחה שטרן, מניחה את משקפיה. "אני חייבת לומר שאני מאוד מרוצה. הייתי מוכנה לראות תוצאות טובות, אבל לא כאלה." היא הזיזה את הדפים לעברן. "גילה, שלך הוא 98. שגיאה קטנה בנוסחת אינטגרל מורכבת שטעית עם המשתנים." "ושירה?" שאלה גילה, לא מופתעת מדי מהציון של עצמה, אבל מרותקת לציון של שירה. "שירה," אמרה גברת שטרן, מחייכת חיוך רחב. "96. אני לא יודעת מה עשיתן בשבועות האחרונים, אבל שירה עשתה קפיצת מדרגה אנליטית. דרך החשיבה שלך, שירה, היא הרבה יותר מלוכדת וממוקדת. את פותרת בצורה מלאה ולא מותירה כמעט חורים." שירה השמיעה קול קטן של שמחה. גילה תפסה את ידה של שירה בחוזקה. זה היה ניצחון משותף, והוא היה מתוק. "אני שולחת את התוצאות האלה למספר גורמים בסמינר, כדי לוודא שאין אף אחד שיעלה שאלות בנוגע לרמה שלכן," אמרה שטרן. "וגם, אני שולחת אותן לגיא ברוקמן, כמובן. הוא ביקש ממני להעביר לו את האישור לכשייגיע הזמן." גילה נכנסה ללחץ קל. "גברת שטרן, לא ידעתי שאת בקשר איתו." "הוא יצר איתי קשר יום אחרי ששלחת לו את המייל. מתעניין באופן אישי ב'יכולות האנליטיות' של מי שתעמוד בראש הקרן שלו," אמרה גברת שטרן. "הוא אדם מאוד ממוקד אינטרסים. הציונים האלה אומרים לו שהוא עשה בחירה נכונה." גילה הנהנה. היא חשבה על זה כניצחון. ההצלחה האקדמית שלה הייתה כעת המטבע הכי חזק שלה, והיא השתמשה בו כדי לנטרל את התוקפנות של אריק. ברוקמן יקבל את ההוכחה שהוא צריך כדי להגן עליה. ביציאה מהמשרד של גברת שטרן, גילה פתחה את הטלפון שלה והתחברה למייל. הודעה חדשה, כותרתה "אישור מנהלי". מאת: גיא ברוקמן נושא: אישור קבלה > גילה היקרה, > > קיבלתי כעת את התוצאות של הסימולציה מהגברת שטרן. > > 98 ו-96. מרשים מאוד, גילה. מאוד מרשים. > > ההוכחה האנליטית עומדת בקנה אחד עם היכולות האסטרטגיות שהפגנת במשא ומתן על מבנה הדירקטוריון. זה מחזק משמעותית את החלטתי. > > אני שמח להודיע לך באופן רשמי שאת ושירה עברתן את שלב המיון הפנימי. אתן לא צריכות לדאוג יותר מתחרות בקרב קהילת בית הספר כשתקבלו את ההחלטה הסופית לגבי הסמינר. מיקמתי אתכן במעמד מועדף, בהתבסס על יכולתכן המדעית והאישיותית כאחד. > > המשיכי להתמקד במבחן האמיתי. ואל דאגה, הצוות המשפטי שלי עובד על הפורמליזציה של מבנה הדירקטוריון. נהיה מוכנים עד סוף השבוע. > > ברכות, > גיא ברוקמן גילה הרגישה גל של הקלה שוטף אותה. זהו, זה נגמר. המאבק בבית הספר הסתיים. היא והקרן היו מוגנות. הקרן הייתה מוגנת על ידי חומת יושרה שהיא שמה במקומה, עכשיו היא צריכה להגן על גברת שטרן ורוזנברג. "אנחנו בפנים," אמרה שירה, שהציצה מעבר לכתפה של גילה וקראה את המייל. "ברוקמן הבטיח לנו מקום." "הוא הבטיח למותג שלו מקום," תיקנה גילה. "הוא השקיע בנו משאבים, עכשיו הוא רוצה תמורה. אבל זה מספיק. זה נותן לנו את השקט להתכונן לבחינה האמיתית, בידיעה שאנחנו לא מתחרות מול מי שתביא יותר המלצות או קשרים. רק המבחן קובע." השקט הזה לא נמשך זמן רב, אריק היה אמור לעשות את המהלך הבא שלו. גילה ידעה שהוא לא יבליג על זה. הוא הרגיש מושפל מכך שהוא הפסיד לה. היא העניקה לו זמן להתארגן, וזה יצר מתח באוויר. "אני רוצה שנתכנן את 'אירוע השקיפות הפיננסית'," אמרה גילה לשירה. "ברוקמן אוהב שקיפות כשהיא משרתת אותו. כעת הוא הבטיח לויאליות, והוא לא ירצה להיראות כמי שלא מכבד את ההסכם. אנחנו חייבות לשמור על המומנטום." בזמן שהן תכננו את האירוע, הטלפון של גילה צלצל. מספר חסוי. שוב. גילה לחצה על הקבלה. "גילה? זו אני, רוזנברג." קולה של המורה לאנגלית נשמע נסער מעט. "התקשרתי מהנייד של בעלי, אני צריכה שתישארי רגועה ותקשיבי לי טוב." "מה קרה, גברת רוזנברג?" גילה הרגישה דפיקות לב עזות יותר. אריק לא יכול היה לחכות. "אריק נכנס לפאניקה. נטען שהמייל שלך לברוקמן והמהלך על הדירקטוריון הכניסו אותו ללחץ עצום. הוא ניסה לממש את האיום שלו, זה שסיפרה עליו שטרן." "חשיפת המידע על החובות של בעלך לשעבר?" שאלה גילה. "בדיוק. עכשיו בצהריים, הוא הלך לעיתון מקומי... עיתון קטן, 'הד המקומי'. עיתון צהוב," נשפה רוזנברג. "הוא שלח להם חומר מפוברק על ה-'רפש הפיננסי' של בעלי. הם כנראה מוכנים לפרסם את זה מחר בבוקר, כדי להרוס לי את המוניטין." המגננה של גילה הייתה בסיכון. גילה הבינה שהיא במרוץ נגד הזמן. אם החדשות יתפרסמו, ברוקמן יראה את זה כחולשתה, כי היא לא הצליחה להגן על בעלי בריתה. וזה יערער את כל הבניין שהיא בנתה. "האם הוא כבר פרסם את זה ברשת?" שאלה גילה. "לא, רק מסר את זה לעורך. הם הבטיחו לו כותרת ראשית מחר בבוקר. הם אנשים רדודים, הם רוצים סקופ. אני לא יודעת מה לעשות." גילה ניתקה את השיחה בראשה, עוברת למצב אנליטי. אריק פעל בלחץ עצום, הוא פנה לעיתון מקומי, כי הוא לא יכול היה להגיע לעיתונים גדולים יותר, הוא הראה נואשות. זה היה ניסיון אחרון ליצור כאוס. אבל הוא לא לקח בחשבון את המגן שברוקמן בנה לה. "שירה, תתקשרי עכשיו לגברת שטרן. תגידי לה שאנחנו חייבות לדבר עם ברוקמן מיד. דחוף. תגידי לה שיש ניסיון לחשוף מידע מסולף ברמה המקומית, שזה יהרוס את המותג של הקרן." שירה יצרה מיד קשר עם גברת שטרן. גילה פתחה את המחשב הנייד שלה. היא הלכה לאתר של העיתון המקומי, "הד המקומי". זה היה אתר פשוט, עם כתבות רכילות זולות. זה היה מתחת למעמד של ברוקמן להתעסק איתם, אבל זה היה אמצעי יעיל בשביל אריק. "גברת שטרן אומרת שהיא מעבירה את המסר לברוקמן עכשיו," אמרה שירה, סוגרת את הטלפון. "היא הזהירה אותך, גילה. היא אמרה שהוא לא יאהב את זה." "הוא לא אוהב שאנשים פוגעים בנכסים שלו," אמרה גילה, "ואני נכס שלו עכשיו. וברוקמן לא משקיע בנכס שיש לו אחריות משפטית. אם אני לא יכולה להגן על בעלי ברית, איך אני אנהל קרן?" דקות חלפו לאט, כמעט כמו שעות. גילה חיפשה דרכים לגרום לעיתון לסרב לפרסם את הכתבה של אריק. הצעה כספית הייתה פשוטה מדי, ועלולה להתפרש כשוחד. לחץ פוליטי היה עדיף. הטלפון של גילה צלצל. הפעם, זה היה מספר ישיר, בינלאומי. היא הכירה את הקידומת. גיא ברוקמן. "גילה, מה זה הבלאגן המקומי הזה?" קולו של ברוקמן היה יבש, לא זועם, אלא תובע שיטתיות. "גברת שטרן העבירה לי מסר שדי בו. את צריכה להסביר את המצב." "מר ברוקמן," אמרה גילה, "קיבלת מייל ממני על 'תחרות עסקית לא הוגנת'. זה המשך ישיר של אותה תחרות. הלקוח של לוי מנסה לעקוף את המגן של הקרן דרך פגיעה במוניטין של גברת רוזנברג." "כיצד הפגיעה בה תשפיע על הקרן?" שאל ברוקמן. "גברת רוזנברג היא זו שמהווה את הקישור שלנו למערכת החינוך, היא הדמות הציבורית שלנו בצד האקדמי," אמרה גילה. "אם יתפרסם עליה מידע מסולף, זה יפגע באמינות של כל מי שהיא המליצה עליו – כולל שירה, ואותי. זה ייתן יתרון ללקוח של לוי בטענותיו נגד יצירת הקרן." ברוקמן שתק לרגע. גילה ידעה שהוא מבצע חישוב של עלויות מול תועלת במוחו. הוא לא היה אכפת לו מגורלה של רוזנברג, אלא מהפגיעה במותג. "אני חושש שאין לי קשרים חזקים בעיתון המקומי הקטן הזה, גילה," אמר ברוקמן. "זה מתחת לרמה שלי להתעסק איתם. אני פה כדי להתעסק בסמינרים, לא ברכילות מקומית." "אבל אתה יכול ליצור קשרים כאלה, מר ברוקמן," התעקשה גילה. "אתה דאגת לעצור את הפרסום של הדו"ח הפיננסי שלי ברמה הארצית, בבקשה שלי. עכשיו אתה צריך להפעיל את הרשת שלך כדי להגן על מי שאחראית ליושרה האקדמית שלי. זה מגן על המותג שאתה בונה סביבי. אם לא תעשה את זה, מה תהיה המשמעות של השקיפות שהבטחת?" ברוקמן נאנח ברמקול. "את לא נותנת לי לנוח לרגע, נכון?" "אני רק מחזקת את חוזה השותפות שחתמנו עליו," אמרה גילה. "הקרן הזו צריכה להוכיח שהיא לא משחקת משחקים של אינטרסים קטנוניים. אם נצליח לנטרל את ההתקפה הזו, זה יראה שאנחנו רציניים." "אני אכנס לכך עכשיו," אמר ברוקמן, קולו השתנה, מסמן שהוא כבר עבר לפעולה. "הצוות המשפטי שלי יצור קשר עם העורך של 'הד המקומי'. הם יפעילו את כל מה שצריך כדי למנוע את הפרסום ויכינו הודעה תקשורתית שתגן על רוזנברג אם זה כבר פרסם." גילה נשמה לרווחה. "תודה רבה, מר ברוקמן. אני שמחה שאתה מבין את חשיבות העניין. זה היה מבחן אמון." "לא, גילה," אמר ברוקמן, "זה היה מבחן כוח. ואני מרוצה שאת יודעת איך להשתמש בזה. אני חושב שאני מתחיל להבין את המשמעות של 'שבעה חברים בדירקטוריון'. את אף פעם לא נחה." השיחה נותקה. גילה הסתכלה על שירה. "הוא עושה את זה," אמרה גילה. "הוא יגן על רוזנברג, ובכך יגן עלינו. אריק הפעיל את הנשק האחרון שלו, והוא נכשל. הלחץ שלו רק גרם לברוקמן לחזק אותנו." שירה הייתה בשקט. גילה יצרה מערכת חסינת תקלות, והיא עבדה. בערב, רוזנברג התקשרה לגילה. "גילה, אני לא יודעת מה עשית, אבל הצוות המשפטי המקומי של ברוקמן יצר קשר עם עורך העיתון. הם הבהירו להם שאם הם יפרסמו את הכתבה של אריק – שכוללת לשון הרע, הפרת פרטיות והטלת דופי, הקרן – שמייצגת גורמים בינלאומיים – תתבע אותם באופן אישי על מיליונים." "ומה התגובה שלהם?" שאלה גילה. "הם כופפו את הראש," אמרה רוזנברג. "הם אמרו לאריק שהם לא מפרסמים את המידע. לא רק זה, צוות הפרסום של ברוקמן פרסם עכשיו הודעה קצרה, מסודרת, באתרים הרשמיים שלהם. הם מדגישים את המחויבות שלהם לשקיפות פיננסית בחינוך ומודיעים שגב’ רוזנברג מצטרפת לצוות היועצים האקדמיים שלהם. הם הפכו אותי רשמית לחלק מהקרן, כדי שאריק לא יוכל לפגוע בי." גילה הרגישה תחושת ניצחון מוחלט. ברוקמן לא רק הגן עליה, הוא גם שדרג את מעמדה של רוזנברג. הוא הוכיח שוב ושוב שהוא דואג לשמור על נכסיו. "הוא קיבל את הרעיון של הגנה," אמרה גילה לשירה. "הוא הבין שהמגן שלי הוא גם שלו. אנחנו יכולות לנשום לרווחה. אריק גמר את המאבק שלו. הוא הפסיד במישור החברתי, במישור הכלכלי, ובמישור המשפטי." גילה סגרה את המחשב הנייד והתארגנה לפיזור. מחר היה יום המבחן האמיתי. היא הייתה מוכנה. היה לה שקט, תמיכה מגבוה, והוכחה שהיא לא יכולה להיכשל. בבוקר שלמחרת, יום הבחינה, גילה ושירה הגיעו לבית הספר מוקדם. הן השקיעו את השעות האחרונות שלהן בכמה תרגילי חימום במתמטיקה. הבנות בכיתה כבר ידעו ששירה וגילה הן מועמדות מובילות. הן הבינו שמאחורי ההערכות האקדמיות, עומדת תמיכה חזקה של גורמים חיצוניים. לחישות הצליחו להתחלף במבטים של כבוד. כשהן נכנסו לאולם הבחינה, שירה נשמה נשימה עמוקה. "זה הרגע האמיתי," אמרה שירה. "אנחנו מוכנות," אמרה גילה, בטוחה. היא סרקה את החדר, ומצאה את מקומה. הכל היה מוכן, שקט שרר באוויר. היא ידעה שהיא השיגה ניצחון מוחלט – ניצחון אקדמי, אסטרטגי, ואישי. גילה התיישבה מול השולחן הריק. היא הרימה את העט שלה, מחכה שדפי הבחינה יחולקו. היא ידעה שאין עוד שום דבר שיכול לנער אותה. כל האירועים האחרונים רק הוכיחו לה: כוחה האמיתי לא היה בכמה כסף יש לה, או כמה קשרים היא יכולה ליצור, אלא ביכולת שלה להבין אנליטית את העולם שסביבה ולפעול על פי הלוגיקה. היא בנתה לולאת משוב חיובית, שבה ההצלחה האקדמית שלה חיזקה את מעמדה העסקי, ומעמדה העסקי הגן על הצלחתה האקדמית. היא הייתה מוגנת לחלוטין. מנהל אולם הבחינה החל לחלק את דפי הבחינה. גילה לקחה את הדפים, הריחה את הריח של הדף החדש. היא הסתכלה על השאלה הראשונה. הנוסח היה מוכר. היא כבר פתרה אותה בגרסה קשה יותר בסימולציה שלפני יומיים, כשהיא עדיין חיכתה לתגובה של ברוקמן. גילה החליטה. היא מתחילה לפתור. ההתמקדות הייתה מוחלטת. כשהיא כתבה את המילה הראשונה על הנייר, היא ידעה שזה לא סוף המאבק, זה היה סוף המלחמה. גילה התחילה לכתוב את הפתרון לבעיה הראשונה, קלאסית בתורת המספרים. היא נשמה עמוק, ואז החלה לכתוב, העט נע בקצב אחיד על הדף. "הוכחה," היא רשמה במרכז הדף. היא הרגישה ביטחון מוחלט בכך שהיא הולכת לקבל את התוצאות הטובות ביותר שהיא יכלה לבקש. היא לא הרשתה לעצמה שום הסחה. המאבקים נגמרו, וכל מה שנשאר היה להוכיח את עצמה. היא הצליחה לסגור את כל הפינות, והיא עשתה את זה בדרך שלה, ללא פשרות, ועם יושרה מלאה ואמיתית, שלא יכלו למצוא בה שום רבב, מה שכל כך הפחיד את אריק. היא החלה לכתוב את הפתרון, מילה אחר מילה: $$ \sum_{k=1}^{n} \frac{1}{k(k+1)} = 1 - \frac{1}{n+1} $$