## Chapter 26: עדות השלמות גילה התחילה לכתוב את הפתרון לבעיה הראשונה, קלאסית בתורת המספרים. היא נשמה עמוק, ואז החלה לכתוב, העט נע בקצב אחיד על הדף. היא התמקדה בפתרון, מרוכזת לחלוטין. מזה שבועות היא לא הרשתה לעצמה להתעסק בשום דבר אחר, חוץ מפעם אחת שהיא אישרה את המבנה הפנימי של הקרן. זה היה ההישג האמיתי שלה, לא הניצחון על אריק. היא הרגישה שהיא בנתה סביבה חומת הגנה בלתי חדירה, חומת יושרה ושקיפות שהכריחה את כל מי שמעורב, מברוקמן ועד המנהלת, לשחק לפי הכללים שלה. חוקי המתמטיקה היו הנוסחה שלה לשליטה במציאות – לוגיקה טהורה, איפה שאין מקום למניפולציות. היא גלשה אל הבעיה השנייה, אחת הדורשת חשיבה אנליטית מחוץ לקופסה. גילה ראתה את הלוגיקה מתבהרת במוחה, כמו מפה שנפתחת לאט. היא לא שיננה נוסחאות, היא הפנימה את הדרך לאן הן מובילות. כאשר חילקו את דפי הבחינה, היא חשה ביטחון מוחלט. המאבקים החיצוניים רק חידדו את יכולתה להתמקד. כעבור שעתיים, כאשר השמש כבר נכנסה בזווית חדה דרך חלון הכיתה, גילה הניחה את עטה. היא עברה על כל הפתרונות שלה, בודקת צעד אחר צעד. היא לא מצאה אף טעות, שום חור אנליטי. זה היה מושלם, הוכחה לכוחה של שיטת הלמידה שפיתחה. היא סגרה את חוברת הבחינה והרימה את מבטה. שירה ישבה מולה, עדיין שקועה בשאלה האחרונה. גילה חשבה על הדרך ששירה עשתה. שירה, שהייתה מבוהלת מהמתמטיקה לפני חודשים ספורים, עכשיו עבדה באותה מידה של מיקוד. שירה הניחה את עטה כעבור חצי שעה, נמתחה קלות. "איך היה?" שאלה שירה בלחש, מנסה לא להפריע ליתר המשתתפים באולם. גילה חייכה, חיוך קטן ומלא סיפוק. "היה הוגן. הם בדקו את מה שהיה צריך לבדוק." "אני בטוחה שזה היה מושלם אצלך," אמרה שירה, משלבת ידיים על השולחן. "הפעם, אני מרגישה שגם אני הצלחתי. אין לי את הלחץ של נועה או אריק ברקע. אני יכולה פשוט... לחשוב." אחד ממנהלי האולם עבר ואסף את דפי הבחינה שלהן. עם סיום הבחינה, גילה ושירה יצאו יחד מהאולם, מותשות אך מלאות תקווה. הן פנו ישר למשרד המנהלת, שם כבר המתינה גברת שטרן. גברת שטרן הייתה מורה למתמטיקה מיושנת, אך יעילה מאוד. כאשר ראתה אותן, היא חייכה חיוך רחב. "עמדתי כאן וחיכיתי לכן," אמרה גברת שטרן, מחווה להן להיכנס. "דיברתי עם המנהלת. היא קיבלה את תוצאות הסמינר המקומי, המלצות הדיקנים. המהלך של ברוקמן היה חסר תקדים." "האם יש לנו תשובות?" שאלה שירה, קולה רועד קלות. גברת שטרן הניחה על השולחן שני מעטפות כבדות עם סמל יוקרתי. "לאחר שכל המאבקים, כל הלחצים, כל מה שאריק וברוקמן עשו כדי להשפיע על התהליך, היושרה האקדמית שלכן הייתה הדבר היחיד שנותר." גברת שטרן פנתה אל גילה. "הציונים שלך היו הגבוהים ביותר מבין כל המועמדים. לא רק כאן, אלא מכל בתי הספר המכינים. 100 מלא, גילה. אף אחד לא ערער על זה. הוכחת השלמות שלך היא גם הוכחת היושרה." גילה הנהנה. זה לא באמת הפתיע אותה, היא ידעה בדיוק מה היא כתבה. זה היה אישור סופי לכך שכל ההסדרים שכרתה, כל המשחקים האסטרטגיים שניהלה, נבנו על בסיס מוצק. "שירה," אמרה גברת שטרן, מעבירה לה את המעטפה. "קפיצת המדרגה שלך הייתה מדהימה. העקשנות שלך, הרצון שלך להצליח נגד כל הסיכויים... את והוריה הרשמתם את המרצים לא פחות מגילה. ברוקמן הבטיח לקיים את מילתו. אתן בפנים." שירה פתחה את המעטפה, והיא השמיעה קול קטן של שמחה. גילה תפסה את ידה של שירה. זה היה ניצחון כפול. "אני רוצה לדעת מה קרה לאריק," אמרה גילה, קולה היה יציב וענייני. גברת שטרן נאנחה. "הוא נעלם. מהלך ללא נשק. אחרי שברוקמן הפך את העניינים של הקרן לפומביים, ובמקביל הודיע שהצוות המשפטי שלו יעמוד מאחורי גברת רוזנברג בכל סיטואציה, היה לו ברור שהמאבק הפך למשהו שהוא כמעט דיפלומטי. הוא לא יכול היה להשתמש בעורכי הדין שלו, מאיר לוי פרש מהייצוג שלו בטענה של "חוסר כנות מול לקוח". אנחנו חושבים שהוא נסע לחו"ל, אבל כבר אין בו עניין." גילה הבינה שהיא ניצחה. המאבק נגמר, וזה היה חבל. באותו רגע, הטלפון של גילה צלצל. המסך הראה "מספר חסוי - שיחה נכנסת". גילה ענתה לטלפון. "שלום, גילה. נשיא ארצות הברית מדבר." גילה הרגישה דפיקות לב חזקות. זה לא היה קול שהיא שמעה כל יום. "אני שמח לשמוע אותך, אדוני הנשיא," אמרה גילה, מופתעת שהשיחה התרחשה עכשיו. "גם אני שמח לשמוע אותך, גילה. יצרתי קשר עם העוזרים שלך, הם אישרו שאני יכול לדבר איתך עכשיו. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו נותנים לביטחון הלאומי של ארצות הברית את מירב המאמצים, ובמקביל מצליחים לנהל מאבקים פנימיים למען היושרה החינוכית." גילה שתקה, מנסה לעכל את המילים הענקיות של האיש החזק ביותר בעולם. "אני עדיין המום מהפגישה שלנו לפני כמה חודשים," המשיך הנשיא, קולו הקליט נשמע מחושב. "המעשה האמיץ שלך הציל אלפי חיים, והבקשה שלך גרמה לי לחשוב מחדש על המשמעות של מנהיגות אמיתית. לבקש חנינה לאביה של נועה, מי שהתעללה בך, הראית לעולם דרך חדשה." "תודה, אדוני הנשיא," אמרה גילה. "בדיוק סיימת את בחינות הקבלה שלך לסמינר, נכון?" שאל הנשיא. גילה הסתכלה על המעטפה שלה. "כן, אדוני. זה עתה קיבלתי את האישור." "טוב," אמר הנשיא, "אני רוצה להבטיח לך שהבקשה שלך לגבי אביה של נועה נמצאת בתהליך. חקרנו את המקרה לעומק. היו כמה פגמים חמורים בהגנה המשפטית, ונראה שהוא היה שעיר לעזאזל של הסיטואציה. הבחירות שלך, גילה, הן לא רק אמיצות, הן מעניקות תקווה. אנחנו הולכים להעניק לו חנינה, ואנחנו גם נשקיע משאבים בקרן שאת מקווה להקים. אני רוצה שכל העולם ידע שהשלום מתחיל בבחירה שלך, וזה חשוב יותר מכל ניצחון אישי." גילה הרגישה חום מתפשט בחזה. זה היה הניצחון האולטימטיבי, לא רק שהיא הצליחה להשיג את מטרתה, אלא שהיא עשתה שינוי אמיתי וחיובי בעולם, גם עבור מי שפגעו בה. "אני רוצה להבטיח את תמיכתנו בך," אמר הנשיא. "אנחנו נעקוב אחרי הקרן החדשה שלך, גילה. אני רוצה לראות אותך מפריחה אותה. כשיש לך נגיעות לכוח, את משתמשת בו למען החלשים. את מודל לחיקוי. תתכונני לקבל את הפרס הרשמי שלך כאן בארצות הברית בשבוע הבא. נשלח לך את כל הפרטים." השיחה נותקה. שירה הסתכלה על גילה בעיניים פתוחות לרווחה. גברת שטרן לא אמרה דבר, אך היא נראתה מושפעת עמוקות מהשיחה. "שלום פנים כיתתי," אמרה גילה, חוזרת על המילים של הנשיא. "הוא צודק. אני יכולה להשתמש בכוח הזה כדי להקים מערכת שבה לאריק ולנועה לא יהיה מקום." בדיוק אז, הטלפון של גילה צלצל שוב. המספר לא היה חסוי, והיא זיהתה אותו. נועה גדלה, אבל גילה עדיין זכרה את המספר של נועה. נועה לא התקשרה אליה מאז שעזבה את בית הספר לפני חודשים, מאז המאבקים שלהן. גילה נשמה עמוק ולחצה על ה-Accept. "גילה? זו אני, נועה." קולה של נועה נשמע חנוק, שקט, כמעט נשבר, שונה לגמרי מהקול המניפולטיבי שגילה זכרה. "כן, נועה. אני מקשיבה," אמרה גילה, קולה היה רגוע, מלא שליטה. "אני ראיתי את החדשות. הן כבר מתחילות לרוץ ברשתות החברתיות. נשיא ארצות הברית... חנינה לאבא שלי." קולה של נועה נקטע לרגע. "אני חושבת על כל מה שקרה. כל הבריונות, כל השקרים... חשבתי שאת האויבת שלי. חשבתי שאם אני אפיל אותך, אני אצליח. אבל את... עשית משהו שאף אחד לא היה עושה. מי מבקש חנינה למי שרצה להרוג לו את הקריירה?" "אני עשיתי את זה, נועה, כי זה היה הדבר הנכון לעשות," אמרה גילה. "כוח צריך לבוא עם יושרה. ההתנהגות שלך הייתה מבוססת על כאב, זה לא צידק כלום, אבל הבנתי את זה. זה לא קשור אליי, זה קשור לשלום." נועה התחילה לבכות בטלפון. "אני מצטערת, גילה. אני באמת מצטערת על כל מה שעשיתי. על שנים של מניפולציות. על זה שניסיתי להרוס לך כל דבר. את אישה מדהימה, גיבורה אמיתית." "תודה, נועה. אני מקווה שאת תשתמשי באמת הזו כדי לבנות חיים חדשים." גילה לא חיפשה צדק, היא חיפשה סיום, וזה היה סיום אמיתי למאבק. "אני רוצה לבוא ולדבר איתך פנים אל פנים. לחפש דרך לתקן את זה," אמרה נועה. "אולי בעתיד," אמרה גילה. "עכשיו אני מתחילה פרק חדש בחיים. אני הולכת ללמוד, ואני הולכת להקים את הקרן החינוכית." גילה סגרה את הטלפון, מנפנפת בידה, לא רוצה לשוחח על זה. הניצחון על נועה היה הוכחה מוחשית לכך שהדרך שלה, שהייתה מבוססת על יושרה, היא הדרך היחידה. היא לא הייתה צריכה להילחם, היא רק הייתה צריכה להיות חזקה ואנליטית. "בואי נדבר עם ברוקמן," אמרה גילה, פונה לשירה. "אנחנו משנות את המיקוד של הקרן. במקום שקיפות פיננסית, זה הולך להיות שלום פנים-כיתתי וחינוך לאי-אלימות. הנשיא נתן לי מסר, ואני הולכת להשתמש בזה." היא הוציאה את הטלפון שלה והתחברה למייל. הודעה חדשה לגיא ברוקמן. "מר ברוקמן," כתבה גילה, "קיבלתי כעת שיחת טלפון אישית מנשיא ארצות הברית, שמאשרת את תמיכתו המלאה בפעילותי ובבקשתי לחנינה. זה הכניס אותנו למעמד של ציבוריות. אנחנו חייבות לשנות את המיקוד של הקרן. במקום שקיפות פיננסית קלאסית, הקרן החדשה תתמקד בקידום 'שלום פנים-כיתתי' וחינוך לאי-אלימות בקרב צעירים. זהו המיקוד האמיתי של העוצמה שלנו, והוא נתמך על ידי הדרגים הגבוהים ביותר." בתוך דקות הגיע המייל חזרה. מאת: גיא ברוקמן נושא: רשמתי > גילה היקרה, > > אני חייב לומר, שוב, שכל פעם שאת מצליחה להתעלות על הציפיות, אני מופתע מחדש. > > לשנות את המיקוד מבוסס הנתונים לשלום כיתתי? זה מבריק. > > המותג זקוק לזה, כמובן. הנגיעה הומניטרית הזו תשפר את התדמית של הקרן באופן דרמטי. > > אנחנו נמשיך את המימון כפי שסוכם. אני לא יודע איך את עושה את זה. אנחנו ניצור את "קרן השלום הכיתתי על שם גילה". > > אני מברך אותך על קבלתך לסמינר. > > בברכה, > גיא ברוקמן. גילה קראה את המייל בחיוך. היא ידעה שברוקמן יסכים, לא הייתה לו ברירה. כוחה של גילה כבר לא נמדד על ידי הכיסים שלו, אלא על ידי האישורים המגיעים מהבית הלבן. "אנחנו בפנים," אמרה גילה לשירה, מחווה על המיילים. "בפנים בסמינר, ובפנים בקרן החדשה. אנחנו נשתמש בכסף של מי שהשתמשו בנו כדי ליצור שינוי אמיתי." שירה הביטה בגילה, וראתה את הנחישות בעיניה. "אני כל כך שמחה שאני לא צריכה להתעסק יותר בנועה או אריק," אמרה שירה. "הם נעלמו," אמרה גילה, "הם היו רק רעש רקע בסיכום הגדול. הכוח האמיתי שלנו הוא היכולת לחשוב אנליטית, לשמור על יושרה, ולפעול על פי עקרונות. זה מה שהביא אותנו לסמינר, וזה מה שיאפשר לנו לשנות את העולם." גילה ושירה יצאו ממשרד המנהלת. החלון הראשי של בית הספר הראה שמש אחר הצהריים חמימה. הן התחילו ללכת לכיוון הבית, מתכננות כבר איזה קורס בחרו. "אז מה הקורס הראשון שבחרת?" שאלה שירה. "מתמטיקה מורכבת," אמרה גילה, "אבל אני אשתמש בכלים האנליטיים האלה כדי לנהל את הקרן החדשה. ללמד ילדים איך להתמודד עם בריונות, איך להפסיק להתעלל אחד בשני. זה הניצחון האולטימטיבי." הן הגיעו לביתה של גילה. גילה פתחה את הדלת, ונכנסה פנימה. היא הניחה את התיק שלה על הרצפה. כל מה שקרה בשנה האחרונה הרגיש כמו סערת רגשות ומתח שהתנקזו לרגע שקט אחד. היא הצליחה להתעלות על יריביה, היא הצליחה להוכיח את עצמה, והיא הצליחה לשנות את העולם, בדרכה השקטה והאנליטית. מעולם לא היה לה ספק ביכולתה להצליח, אבל מעולם לא חשבה שההצלחה תגיע בצורה מלאה כל כך. מחר הן יתחילו את הלימודים בסמינר. היום הזה היה קצה הדרך של המאבק הישן. גילה הסתכלה על שירה, וראתה בעיניה את מה שהיא ראתה בעצמה – נחישות, יושרה, ורצון עז לשנות את המציאות. היא ידעה שהכוח האמיתי שלהן הוא לא בכסף שצברה, אלא בכישרון שלהן להבין את העולם. "המבחן האמיתי מתחיל מחר," אמרה גילה. "אנחנו הולכות להראות לכולם מה זה באמת שלום." הן עלו לחדר של גילה. גילה הוציאה את היומן שלה, מתחילה לכתוב את לוח הזמנים של הקורסים החדשים שלהן. שירה התיישבה על המיטה, משוחררת מכל הלחץ של השנים האחרונות. גילה, בעלת השליטה האנליטית, חשבה על הדרך שהיא עברה. מי שהייתה הקורבן של מניפולציות הפכה לגורם שמשנה את פני המציאות בדרגים הגבוהים ביותר. היא לא ניצחה באמצעות אלימות או נקמה, אלא באמצעות אינטליגנציה. היא החלה לכתוב תוכנית עבודה ראשונית לפגישה עם גיא ברוקמן לגבי הקרן, המשלבת את המניפולציות של ברוקמן עצמו לטובת מטרותיה החדשות. גילה הוסיפה משפט קטן למטה, סיכום לפרק הזה: "השלום הוא הנוסחה המנצחת, והוא ניתן להוכחה אנליטית." היא סגרה את היומן, מוכנה להתחיל את מחר. מחר, הן יהיו סטודנטיות בסמינר, והיו מנהלות קרן משפיעה. כל הפינות נסגרו. הניצחון היה מוחלט. גילה ושירה סגרו את מחברות הבחינה שלהן, ויצאו מבית הספר. הן ידעו שהן מוכנות לכל אתגר שיבוא. גילה חשבה על המאמץ שנדרש ממנה, והבינה שכל הקושי היה שווה את זה. היא הצליחה לבנות לעצמה חיים שבהם אין מקום לבריונות, רק להגיון ויושרה. היא פנתה לשירה. "הגיע הזמן לדבר עם ברוקמן," אמרה גילה. "מחר מתחילים הלימודים, ואנחנו צריכות שהקרן תתחיל לעבוד באותה מהירות." הן הבינו שהדרכים להצליח שלהן שונות לחלוטין ממה שציפו בתחילת השנה, אבל הן הגיעו ליעד שלהן בדרך משלהן. הן התחילו ללכת, צעד אחר צעד, לכיוון העתיד.