# Chapter 21: השלום מתחיל בי גילה סגרה את המחברת. יש הרבה זמן עד 12:00 בצהריים מחר. היא הסתכלה על שירה. "אין לנו הרבה זמן עד המבחן. הסכם זמני או לא, אנחנו חוזרות לדבר האמיתי." שתיהן קמו, הולכות למטבח. שירה התחילה להכין תה בזמן שגילה ניגשה ושוב בדקה את הטלפון שלה, רק כדי לוודא שאין עוד הודעות מטרידות או שינויים של הרגע האחרון. המסך היה כבוי ושקט. השקט היה זמני. אבל הוא היה שקט. גילה ניגשה לשולחן הלימוד, מוכנה לצלול לתוך הפרק הבא בחומר הלימוד. יום המחר יהיה קריטי, אבל היא עשתה את כל ההכנות האפשריות. גילה הבינה שלוי היה נואש לקנות זמן, והיא השתמשה בדחף הזה לטובתה. זה איפשר לה קצת מרחב נשימה כדי להתמקד שוב. גילה הניחה את היד על ספר המתמטיקה, מתכוננת לפתוח אותו שוב. היא חייבת לחזור ללימודים בטרם יתקבל הסכם חתום. כל דקה הייתה חשובה. הן עבדו במשך שעה ארוכה, שקועות בחלוף פרק אחר פרק של המתמטיקה המורכבת. שירה הצליחה להתגבר על החששות שלה מהדיפרנציאלים, וגילה חשה סיפוק כשהיא ראתה את התקדמותה. "אני לא מאמינה שהבנתי את זה," אמרה שירה, משחררת אנחת רווחה קטנה. "אם מישהו היה אומר לי לפני חודש שאני אבין את החומר הזה, הייתי צוחקת לו בפנים." "רק הוכחת לעצמך שאת יכולה," אמרה גילה, בודקת את ספר התרגילים. "הגיע הזמן לעבור לנושא האחרון לפני 12:00." גילה ושירה היו מרוכזות כל כך בפתרון בעיה מסובכת של אינטגרלים, שהן בקושי שמו לב לשעון המטבח שהראה 11:55. הן ישבו על שולחן העבודה של שירה, מוקפות בספרי לימוד ובדפי טיוטה. הן הבטיחו אחת לשנייה שישתו תה כאשר יסיימו את הפרק הזה, אבל המתמטיקה דרשה את כל תשומת הלב שלהן. "טוב, זה לא מסתדר," אמרה שירה, מגרדת את ראשה בחוסר אונים. "הנגזרת פה שגויה. זה חייב להיות טעות בחישוב." גילה התכופפה, בוחנת את השורה. היא עקבה אחר דרך הניתוח של שירה. "לא, הדרך נכונה. תבדקי את סימן המינוס בהתחלה." שירה עשתה זאת, והעיניים שלה התרחבו. "או, נכון. איך פספסתי את זה?" "עייפות," אמרה גילה בפשטות. "בדיוק כמוני במבחן הקודם. הקפדה על הפרטים הקטנים היא מה שמפריד בין 90 ל-100." הן המשיכו לעבוד יחד, כשברקע הטלפון של גילה נח על שולחן צד, ממתין לשעה המיוחלת. גילה ניסתה להתעלם מהדפיקות הקטנות בלב. היום הזה הרגיש כמו מבחן, רק שהמשוואה הייתה מורכבת הרבה יותר מכל דבר מתמטי. 11:58. שירה סיימה את התרגיל ואת התיקון. החיוך שלה היה רחב, סוף סוף. "זהו. גמרתי את הנושא. אני מרגישה מוכנה." "עכשיו תה," חייכה גילה אל שירה. 12:00. הטלפון של גילה צלצל. המסך הראה "משרד לא מזוהה". גילה ידעה שזה לוי. היא לקחה נשימה עמוקה, ניגשת אל הטלפון. שירה ניגשה אליה. "אני מעבירה לרמקול," אמרה גילה. היא לחצה על כפתור התשובה. "צהריים טובים, גילה," קולו העמוק והמלוטש של מאיר לוי נשמע בבירור דרך הרמקול. קולו היה מאופק, מקצועי, ללא שמץ של חמימות. "צהריים טובים, מר לוי," השיבה גילה, קולה יציב וכמעט משועמם. היא לא רצתה שלוי יחשוב שהיא מתוחה. "אני מתקשר ממשרד המנהלת," אמר לוי. "הגענו לכאן. הלקוח הסכים לחתום על כל המסמכים כפי שדרשת. כל תלונה, פלילית, אזרחית ומשמעתית, נגד גברת רוזנברג, גברת שטרן, איריס וכן נגדך וגברת שירה כהן, נמשכת באופן מיידי וללא תנאים חוזרים." גילה העיפה מבט בשירה. שירה עצמה התנשפה בשקט מהקלה. "מצוין," אמרה גילה. "אני רואה שיש מקצועיות בדברים. אני מניחה שהמסמכים חתומים על ידי כל הצדדים המעורבים אצלכם: הלקוח, וכן הצהרה שאין הטרדה עתידית מאף אחד מהמעורבים מטעם הלקוח. המנהלת מאמתת את זה?" "המנהלת אישרה את המסמך וכן גברת רוזנברג וגברת שטרן במקום," אמר לוי. "הן קיבלו עותקים חתומים של המסמכים, המאפשרים להן להשתמש בהם לייצוב מצבן המשפטי והתעסוקתי. האיום הוסר. כמו כן, הלקוח חתם על מסמך המאשר התחייבות שלא יהיו תלונות נוספות ולא יהיה מעקב או הטרדה עתידית כלפי מי מהמעורבים." היה קשה לגילה שלא לחייך. הלחץ הגדול השתחרר. חודשים של מאבק הסתיימו בניצחון מלא על כל האשמות הפליליות והאזרחיות. היא הגנה על המעגל המלא. "נהדר," אמרה גילה. "אני מודה לך על המקצועיות ועל הטיפול המהיר." לוי שינה את הטון שלו. הוא הפך רציני יותר, הדרישה שלו נשמעה כעת ברורה ודחופה. "עכשיו, גילה," אמר לוי, "אנחנו דורשים כתמורה, בהתאם להסכמה שלך. את מבקשת מברוקמן _למשוך_ לחלוטין את הדו"ח מכל פרסום. גם הציבורי וגם הסגור. אנחנו רוצים שהתיק ירד מהרדאר. זה תנאי שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו." גילה ציפתה לזה. הפחד של אריק היה נעוץ בהפצה המתמשכת של המידע. ברגע שהדו"ח נמשך, הם יוכלו להתחיל במאבק משפטי ארוך נגד רשויות המס הארציות, כיוון שלוי האמין שהתיק ייסגר מחוסר ראיות והיעדר עניין ציבורי, אם וכאשר לא תהיה הפצה נוספת של המסמך. "מר לוי, אני רוצה להיות ברורה," אמרה גילה. "התנאי שדרשת היה שאני לא אדבר עם ברוקמן ואאפשר לך לקיים את החתימה ורק אז אני 'אשקול לדון בסטטוס המסמך'. כבר עיכבתי את הפצתו באופן עקיף. כפי שציינתי במייל, אין לי יכולת ל'משוך' את המסמך. מר ברוקמן מפיץ את המסמך ברשתות סגורות, והמסמך נשלח לרשויות המס. אין לי כל שליטה על המסמך הזה בשלב זה." שירה הביטה בגילה בהערצה. גילה שמרה על קור הרוח שלה באופן מדהים. לוי נאנח. זה היה נשמע כמו התסכול שלו מפני עורך דין של הצד השני, ולא כמו שיחה עם תלמידת תיכון. "גילה, אל תהיי תמימה," אמר לוי. "את יודעת היטב שלמרות שהמסמך אכן נשלח לרשויות, ברגע שאת מבקשת מברוקמן _למשוך_ אותו מכל פלטפורמה, זה מוריד את הלחץ הציבורי שכל כך כבד עכשיו. את יכולה לומר לו שזה הסתיים, שהגעת להסדר כולל, ושהוא לא צריך להפיץ אותו יותר." גילה חשבה לרגע. אם היא תבקש מברוקמן למשוך את המסמך, היא לא רק תאבד את המנוף היחיד שנותר לה מול אריק. היא גם תבגוד בכל מה שהיא מייצגת – שקיפות ויושרה. היא לא רוצה לשחק במשחקים האלה. "מר לוי, אני חושבת שאתה מבין את המצב לאשורו," אמרה גילה. "הגשתי את המסמך הזה מתוך אמונה שהממצאים שלי מראים בעיות מבניות בחברה של הלקוח. המסמך הזה עלול לשמש כמחקר אקדמי. אני לא יכולה 'למשוך' מחקר שפורסם למטרות ציבוריות." "אם כך, מה את מציעה?" שאל לוי. הוא נשמע עייף, כנראה שהמאבק הזה גבה ממנו מחיר. "אני מציעה 'עיכוב' ממושך," אמרה גילה, מכוונת למונח המקצועי שבו השתמש ברוקמן במייל שלו. "אני אודיע למר ברוקמן שהמאבק במישור האישי 'מוצה' וכי אני דורשת ממנו להפסיק באופן מיידי את כל הפרסומים המתוכננים הנוספים של הדו"ח. אני אשתמש במילה 'עיכוב' במקום 'משיכה'. הדו"ח לא יפורסם בציבור הרחב, ולא יופנה לגורמים נוספים, כל עוד ההסכם הזה מכובד על ידי הלקוח שלך." "כל עוד מה?" שאל לוי. גילה ידעה שהיא חייבת להשתמש בזה כדי לקנות לעצמה שקט מוחלט. "כל עוד הלקוח שלך מכבד את החתימה שלו על המסמכים שחתם עליהם לפני רגע, ומבטיח כי לא תהיה הטרדה עתידית מצידו לאף אחד מהמעורבים. זה יוצר קשר ישיר בין ה'עיכוב' של מסמך ברוקמן לבין הכבוד של הלקוח שלך למה שסוכם. ברגע שהוא מפר את ההסכם, הדו"ח יופץ בצורה רחבה יותר. תבין, מר לוי, האינטרסים שלי ממוקדים אך ורק בשקט. אין לי עניין נוסף בחשיפת הלקוח שלך, כל עוד הוא מניח לנו לנפשנו." לוי שתק ארוכות. השקט ברמקול היה כבד. יכלה גילה לשמוע את הנשימות של שירה לצידה. "אני אצטרך לדבר על זה שוב עם הלקוח," אמר לוי לבסוף. "אני לא חושב שהוא יסכים לכך שהדו"ח יתקיים מעל ראשו כאיום תמידי." "הוא צריך לבחור," אמרה גילה בנחרצות. "או שיהיה לו מסמך מרחף כ'עיכוב' תמידי, או שהוא יתמודד עם פרסום מלא ומיידי. שנינו יודעים שהאפשרות הראשונה היא טובה יותר. במיוחד כשהלקוח שלך צריך 'לייצב את הנזק' מול רשויות המס. כל עוד שקט, אני אנהל את ברוקמן בצורה דיסקרטית ומקצועית." לוי נשמע משוכנע. אריק היה בפינה, והוא ידע זאת. הבחירה של גילה – לא למשוך את המסמך אלא לשמור אותו ככלי לניטור – הייתה לגיטימית מנקודת מבט עסקית. "בסדר," אמר לוי, "אני מסכים. עדכני אותי לאחר שדיברת עם ברוקמן, והבהירי לו שזה 'עיכוב מוחלט וממושך' של כל פרסום נוסף, כולל כל פרט שקשור לדו"ח, מכל פלטפורמה אפשרית." "כמובן," אמרה גילה. "אני מתכוונת לזה. אני רוצה שקט, מר לוי. תן לנו את השקט המלא ואני מבטיחה לך שהדו"ח הזה לא יראה אור יום נוסף. תודה לך. אני מאחלת לך יום מוצלח." גילה ניתקה את השיחה. שירה הביטה בה בפליאה. "זה היה מטורף," אמרה שירה, "את מתנהלת מול עורך דין בכיר כאילו את עוברת את מבחן המתמטיקה של שנה שעברה. היית כל כך בשליטה." "הייתי צריכה להיות," אמרה גילה. "מרגע שהוא אמר שהם חתמו על השחרור המלא של כולם, המנוף עבר אליי. לוי זקוק לשקט יותר מכל אחד אחר. עכשיו, אני משיבה לברוקמן, כדי שזה יהיה סגור באופן רשמי." גילה חזרה אל המחשב הנייד, פותחת את המייל של ברוקמן מהלילה הקודם. היא הרגישה דחופה, לוי יתקשר לאריק מיד לאחר מכן. היא הייתה צריכה להראות חזית אחידה ומהירה. גילה ניסחה מייל לברוקמן, תוך שהיא משתמשת בשפה מדויקת שמקיימת את ההבטחה ללוי מבלי לפגוע במהימנותה שלה. הנושא היה: *RE: הקמת קרן חינוכית – עדכון דוח אנליטי – צורך בעיכוב פרסומים*. *"מר ברוקמן,* *אני שמחה ומודה לך על תמיכתך בהקמת ה'קרן לחינוך פיננסי לנוער' באמצעות הפניית המענק. זהו צעד משמעותי ליצירת משאב לימודי מהותי, ואני אשלח מסמך פורמלי על מבנה הקרן בקרוב, בהתאם לבקשתך.* *בנוסף לכך, ואחרי שקיבלתי את דבריך בנוגע ל"עיכוב" הפרסום הנוסף שהיה מתוכנן, אני מבקשת ומורה על עיכוב מוחלט וממושך של כל פרסום נוסף של הדו"ח. המאבק במישור האישי (מול גורמים שאינם רגולטוריים) 'מוצה' והסתיימה ההתדיינות האישית. אני דורשת שהדו"ח לא יופץ לאף גורם נוסף, ציבורי או פרטי, ולא יפורסם באף רשת חברתית או מגזין כלכלי בקירוב. המטרה הנוכחית היא לאפשר לרשויות הארציות לפעול בשקט, מבלי הפרעה של לחץ ציבורי נוסף. אם תהיה התפתחות נוספת במישור האישי מצד הלקוח לשעבר, אני אעדכן אותך באופן מיידי, ואז נאפשר את המשך ההפצה.* *אני אסירת תודה על עזרתך בשמירה על יושרה ושקיפות. אני פועלת במקצועיות מלאה כדי למנוע את החרפת הסכסוך, וזה דורש מאיתנו לנקוט בדיסקרטיות בשלב זה.* *בכבוד רב, גילה ירדני."* גילה קראה את המייל שוב, מוודאה שכל מילה נופלת למקומה. "המאבק במישור האישי 'מוצה'" – זו הייתה האמת. "לשמור על יושרה ושקיפות" – זו הייתה החזות שהיא הקרינה לברוקמן. "לאפשר לרשויות הארציות לפעול בשקט" – זה היה הכיסוי שלה מול לוי. ההודעה הייתה מתוחכמת, אפקטיבית ועמדה בדרישות כל הצדדים. "מוכן," אמרה גילה, לוחצת על 'שלח'. היא הרגישה גל גדול של עייפות – זו הייתה אנרגיה עצומה שהיא השקיעה במערכה המשפטית-חברתית הזו. "ועכשיו?" שאלה שירה. גילה נשמה לרווחה. הכל היה סגור. רוזנברג חופשייה, שטרן חופשייה, איריס חופשייה. הכסף של ברוקמן הלך לקרן. לוי קיבל את השקט הזמני שאריק ביקש. גילה שימשה ככוח מאזן. "עכשיו," אמרה גילה, "אנחנו חוזרות לדבר האמיתי. המתמטיקה." היא הביטה בשירה. שירה עדיין נראתה נרגשת מהשיחה עם לוי. "אני לא יכולה להאמין שזה נגמר," אמרה שירה. "הרגשתי שאנחנו בתוך סרט מתח. חתימות, עורכי דין, איומים. ועכשיו, שקט." "זה שקט זמני," אמרה גילה. היא הרימה את מחברת המתמטיקה. "אריק לא יוותר על עסקיו. סביר להניח שלפני שנסיים את הסמינר, יהיה איזשהו הד ציבורי לחקירה הארצית, אבל כרגע, אנחנו מחוץ לטווח האש. אנחנו השגנו את המטרה. לשמור אחת על השנייה." גילה הניחה את ספר הלימוד של המתמטיקה על השולחן. היא פתחה את המחברת שלה, הריקה שבה היא בדרך כלל פותרת תרגילים. הבית של שירה היה שקט. החדר היה חמים. החיים הרגישו פתאום נורמליים שוב. גילה הרגישה צורך פנימי לסמן את הרגע הזה של סיום המאבק החיצוני ותחילתו של שלב חדש של לימודים. היא לקחה את העט וכתבה בראש הדף, בכתב יד ברור ומסודר: *השלום מתחיל בי.* היא הבינה שכל המאבק הזה, על כל המורכבות שלו, היה בסופו של דבר על השלום הפנימי שלה ושל המעגל הקרוב אליה. היא הצליחה להשיג את זה בכוח האנליטי שלה, בלי לסטות מהדרך העיקרית שלה. גילה לא הפכה תוקפנית, היא לא השתמשה בכוח פלילי. היא השתמשה רק בנתונים. "מה כתבת שם?" שאלה שירה. "כלום," אמרה גילה, מחייכת. "רק תזכורת. עכשיו, בואי נחזור ללמוד." היא פתחה את המחברת, וצללה לתוך הסדרה הבאה של משוואות דיפרנציאליות. הדרך לסמינר עדיין ארוכה, ומבחן המתמטיקה היה ממש מעבר לפינה. גילה הרגישה מוכנה, סוף סוף. היא יכלה להשקיע את כל האנרגיה שלה במה שבמקורה נועדה לעשות. לשבת, ללמוד ולהצטיין.