**Chapter 20: הסכמה זמנית**
גילה יצאה מהבניין של לוי, אורות מרכז העסקים הנוצצים היו מנוגדים לחלוטין לכבדות שנותרה בגופה. התשובה של לוי, "אני אעביר את המסר ללקוח שלי," עדיין הדהדה לה בראש. שירה ענתה מיד כשאותתה.
"שירה, נכנסתי ויצאתי. זה נגמר," אמרה גילה, מנסה לייצב את הקול שלה.
"ומה קרה? הוא הציע משהו?" שירה שאלה, החרדה שלה עברה בבירור דרך קו הטלפון.
"משהו," אמרה גילה, "הוא היה מוכן לשלם לי 50,000 שקלים כדי שאחתום על הצהרה שאני מאשימה את רוזנברג בכל מה שקרה, ושזה זיוף. הוא אמר לי ללכת הביתה."
שירה נשמעה המומה, "50,000 שקלים? גילה... מה ענית?"
"לא," אמרה גילה, "אמרתי לו שזה לא עניין של כסף. דרשתי ממנו שימשוך את כל התלונות נגד כל מי שמעורב, רק אז אדבר על ברוקמן. הוא אמר שזה לא מקובל."
"את סירבת ל-50,000 שקלים?" שירה שאלה שוב, "את מבינה מה זה אומר? אנחנו יכולות לארגן לעצמנו מכללה!"
"אני יודעת," אמרה גילה, "אבל אם הייתי לוקחת את הכסף, רוזנברג הייתה קורבן, וכל עקרון שנלחמנו עבורו היה נעלם. לוי הוכיח לי שהם בפאניקה. אנחנו עובדות בכוח מלא."
שירה שתקה לרגע. גילה יכלה לשמוע אותה נושמת עמוק. "טוב. אבל מה אנחנו עושות עכשיו?"
"הדבר שהכי מפחיד אותם," אמרה גילה, "חוזרות ללימודים. זה מה שאנחנו אמורות לעשות. ומשתמשות בכסף של ברוקמן למען מטרה אמיתית. רוזנברג סירבה לכסף, אז אני משתמשת בו כדי ליצור אירוע ציבורי שיוכיח שאנחנו לא סחטניות."
גילה ושירה חזרו לבית של שירה. העייפות הייתה עצומה, אבל גילה הרגישה דחופה. היא ניגשה למחשב הנייד. לפני שהיא תתמקד במתמטיקה, היא חייבת לסגור את הקצוות הפתוחים עם ברוקמן. אם לוי יתקשר בחזרה, היא צריכה להראות חזית אחידה, ואם כבר יש לה כסף, עדיף שזה יהיה מושקע במטרה נכונה.
גילה פתחה את טיוטת המייל שהתחילה לנסח עוד לפני שיצאה לפגישה. היא ניסחה מכתב מנומס אך נחרץ לברוקמן, תוך שהיא מביעה תודה על המענק, ומציינת כי היא אינה יכולה לקבל כסף מבלי להשתמש בו למטרות מוצהרות. "לאור האירועים האחרונים והרצון לשמור על חזית נקייה ומוסרית, אני מבקשת כי ה-5,000 שקלים שצוינו כמענק למחקר יופנו לקרן חינוכית שתוקם במטרה לקדם שקיפות פיננסית בקרב בני נוער," היא כתבה. היא תיארה את הרעיון של "אירוע המפטפטי" ככנס קטן שיציג את הניתוח שלה בצורה נגישה וחינוכית, שיסביר את "טקטיקת המעגל" והשלכותיה. זה ימנע מלוי להשתמש במענק כהוכחה לסחיטה, ויהפוך את הכל לפרויקט אקדמי וציבורי.
"את חושבת שהוא יסכים?" שירה שאלה, עוקבת אחרי גילה ברצינות.
"ברוקמן צריך את הכיסוי האקדמי," אמרה גילה, "הוא מבין את המשחק. אם הוא יקבל את הכסף, לוי יטען שהוא שילם לי שוחד. אם זה עובר דרך קרן, כל זה משתנה. הוא יזכה למוניטין של נדבן שמקדם מחקר צעיר." גילה לחצה על 'שלח', משחררת אנחת רווחה קטנה. זהו צעד נוסף החוצה משליטתה של אריק.
שתיהן התחילו לסדר את הספרים של המתמטיקה על שולחן הלימוד. כוח מלא משמעותו גם לא להזניח את המטרה שלהן – להתקבל לסמינר. בעודן בודקות את לוח הזמנים של המבחן המתקרב, הטלפון של גילה צפצף. זה היה מייל חוזר מברוקמן? היא לא צפתה לתגובה מהירה כל כך.
גילה פתחה את ההודעה. זה לא היה מייל. זו הייתה הודעת טקסט קצרה, מספר לא מוכר. שוב.
"יש לי את זה," אמרה גילה, מתכופפת קדימה אל המסך.
ההודעה הייתה מלוי. עורך הדין של אריק. זה היה מדהים כמה מהר המידע עובר במעגלים האלה.
הטקסט היה קצר וענייני:
*"הלקוח שלי מסכים לתנאים שלך. בואי נדבר על משיכת התלונות. אל תדברי עם ברוקמן או עם גורם מפיץ אחר עד שנתאם את השחרור המלא של כל המעורבים. נא לאשר מיידית."*
גילה ושירה הביטו אחת בשנייה. הסכמה. מלאה. מוחלטת. זה היה בלתי נתפס. לוי ואריק נכנעו לדרישותיה של גילה.
"הם כנראה מפחדים שהמסמך יתפרסם בעיתונות הממוסדת," אמרה שירה, מנסה להבין את ההיגיון. "הם צריכים זמן לייצב את הנזק."
"הם מפחדים מהחקירה הארצית," אמרה גילה. "לוי לא רוצה שהיד של ברוקמן תהיה על ההדק של עוד פרסום שיחשוף יותר נתונים. הם צריכים את השקט עכשיו כדי לנסות ולתמרן את הרשויות. הטיפול בתלונה הפלילית הראשונה נגד רוזנברג לא עבד. עכשיו הם מנסים טקטיקה של בלימה."
גילה ניסחה תשובה קצרה: *"מאשרת. נדון בשחרור המלא של כל המעורבים מחר ב-12:00. טקסט אם יש שינוי בלוח הזמנים."* הפעם, היא לא תיפגש איתו באופן אישי. היא תנהל את זה מהטלפון שלה, עם שירה לצידה. היא לא סמכה על לוי מספיק כדי לחזור למשרד שלו.
הצורך "לא לדבר עם ברוקמן" היה הסימן המובהק לפאניקה. אריק היה זקוק נואשות לשליטה על זרימת המידע. הוא הבין שגילה הפכה למוקד כוח. הוא היה מוכן לוותר על העימות המקומי המציק (התלונות הפליליות והאזרחיות נגד רוזנברג, גברת שטרן ואיריס) כדי למנוע את הפיכת התיק הפיננסי ל"עניין ציבורי".
הלחץ השתחרר קצת. זה היה גמר זמני, אבל היה גמר. גילה יכלה לנשום לרגע. היא הצליחה להגן על כל המעגל שלה – רוזנברג, שטרן ואיריס – מפני התלונות של אריק.
"מה עכשיו?" שאלה שירה.
"עכשיו," אמרה גילה, "אנחנו צריכות להכין את המסמכים החתומים. אנחנו צריכות ראיה לכך שהוא באמת מושך את כל התלונות, כדי שנוכל להראות לברוקמן שאנחנו פועלות בתום לב ואז הוא יכול להמשיך לפרסם את המסמך שלנו בלי לחשוש. לוי לא משחק. הוא ינסה להשיג את השחרור, ואז ידרוש שהמסמך יימשך מכל פרסום."
"אבל איך נבטיח את זה?" שירה שאלה.
"אנחנו לא יכולות להבטיח את זה," אמרה גילה, "אבל אנחנו יכולות לקנות זמן. הבקשה שלו לא לדבר עם ברוקמן נותנת לי את הכוח. אני יכולה להשתמש בזה כדי לנהל משא ומתן על לוח זמנים מפורט. אני אודיע לו שאני 'מעכבת' את ההודעה לברוקמן, אבל לא מושכת אותה לחלוטין. זה יכניס אותם למצב של דחיפות להסיר את כל האשמות, כדי לזכות באמון שלי. אני צריכה את זה כתוב ושחור על גבי לבן."
גילה לקחה נשימה עמוקה. היא הייתה בבית, מוקפת בספרי לימוד, אבל היא הייתה במשא ומתן עם אחד הגדולים מול אחד מעורכי הדין היקרים בארץ. היא צריכה להתנהג כמו אחת כזו.
היא החליטה שהיא צריכה לפעול בצורה הכי מנומסת ומקצועית שיש, כדי שלוי לא יוכל למצוא שום פגם בהתנהגותה, שיוכל להשתמש בו נגדה מאוחר יותר.
גילה החליטה שלא לחכות למחר בצהריים. היא ניסחה מייל ללוי, הפעם באמצעות כתובת המייל המקצועית שלה:
*"מר לוי היקר, קיבלתי את הודעתך ואני מברכת על החלטתכם. לשם הבטחת תהליך מסודר והוגן, אני דורשת מסמך משפטי מפורט בנוגע למשיכה המיידית והבלתי חוזרת של כל תלונה פלילית, אזרחית או משמעתית (לרבות אך לא רק תלונות שהוגשו בבית הספר) שהוגשה על ידי הלקוח שלך או מטעם הלקוח שלך נגד גברת רוזנברג, גברת שטרן, איריס, גילה ירדני (אני), ושירה כהן. כמו כן, נדרשת הצהרה חתומה מהלקוח שלך על הפסקת כל הליך הטרדה והשמצה עתידית. לאחר קבלת המסמך החתום והמאומת, אני אשקול לדון בסטטוס המסמך שהועבר לברוקמן. אבטיח כי ברוקמן לא יפרסם פרטים נוספים עד לקבלת ההסכם המלא והחתום. אני זמינה לדון בפרטים טלפונית מרגע שליחת מייל זה."*
שירה קראה את המייל המנוסח. "מעבר לכתיבת עבודות אקדמאיות, את יכולה להיות עורכת דין," אמרה שירה.
"אני רק משתמשת בשפה שהם מבינים," אמרה גילה, לוחצת על 'שלח'.
התגובה הגיעה מהר מהצפוי, כתגובה טלפונית. לוי לא רצה להשאיר עקבות כתובים מיותרים.
"גילה," קולו של לוי היה שקט אך מתוח, "קיבלתי את המייל שלך. המסמך יחכה לך מחר בשעה 12:00 במשרד שלי. אנחנו נוציא את כל התלונות, כפי שדרשת. אבל אנחנו דורשים בתמורה שתמשכי את הדיווחים שהעברת לרשויות הארציות ותחתימי הצהרה על ברוקמן שזה הסוף של הפרסום."
"מר לוי," אמרה גילה, שומרת על קור רוח, "לא חתמתי על שום דבר. אני לא יכולה 'למשוך' דיווחים שהגיעו לרשויות. הדבר היחיד שאני יכולה לשלוט בו הוא השיח עם ברוקמן. כפי שכתבתי, לאחר קבלת המסמך החתום, אני אשקול לדון בסטטוס המסמך שהועבר לברוקמן, וכמובן, אעביר מסר לברוקמן על 'עיכוב' פרסום נוסף כדי לאפשר לכם זמן רב יותר ל'ייצוב הנזק'. זה המקסימום שאני יכולה לעשות. אני לא יכולה להבטיח את סוף החקירה הארצית, כי היא לא באחריותי. היא באחריות הממסד הפיננסי הישראלי."
לוי נאנח. "אני מבין. בואי נפגש מחר אצל המנהלת של בית הספר שלך. אנחנו יכולים לחתום על המסמך, בנוכחותה. זה ייתן לגיטימציה לשחרור של גברת רוזנברג וגברת שטרן מכל האשמות הקשורות לבית הספר."
זמנית, הפגישה אצל המנהלת נראתה לגילה כרעיון טוב, כי נוכחותה של דמות סמכותית תחסום את לוי מכל טקטיקה מפוקפקת. "בסדר. מחר ב-12:00 במשרד המנהלת. אני מצפה לראות את כל המסמכים החתומים. עד אז, ברוקמן מחכה להנחיות ממני," אמרה גילה, משתמשת בכוח היחיד שנותר לה.
גילה ניתקה את השיחה ופנתה לשירה. "אנחנו נפגשות מחר במשרד המנהלת," אמרה גילה, "הוא רוצה שנחתום. הם ממש בפאניקה."
הדבר שהדהים את גילה היה המהירות שבה לוי פעל. אריק, כנראה, היה בסכנה אמיתית כל כך גדולה, שהוא היה מוכן לשלם כל מחיר כדי לחסום את ההפצה הנוספת של הדו"ח. גילה לא הייתה צריכה ללכת למשטרה, לא לבית המשפט, ואפילו לא לעיתונות. הכל קרה דרך ההשפעה של הנתונים הפיננסיים שהיא הפיצה.
גילה ושירה ניצלו את הערב כדי להתמודד עם שאר המשימות שנדחקו – בעיקר המתמטיקה. אבל גילה לא יכלה להכניס למתמטיקה את כל תשומת הלב שלה. היא הייתה צריכה להבין מה יקרה מחר.
הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להודיע למעורבים.
גילה הוציאה את הטלפון שלה והתחילה לשלוח הודעות מוצפנות:
הראשונה לגברת רוזנברג: *"גברת רוזנברג, המשא ומתן עם לוי הסתיים בהסכמה. הלקוח שלו מוכן לחתום על נסיגה מלאה מכל התלונות נגדך (פליליות, אזרחיות, ומשמעתיות), וכן נגד שטרן ואיריס. הפגישה תתקיים מחר ב-12:00 במשרד המנהלת. נא לאשר הגעה."*
השנייה לגברת שטרן: *"גברת שטרן, המאבק הגיע להסכמה זמנית. אריק מסכים למשוך את כל התלונות נגדך, רוזנברג ואיריס, תחת תנאי של הפסקת פרסום על ידי ברוקמן. הפגישה לחתימה מחר ב-12:00 במשרד המנהלת. נא לאשר השתתפות."*
השלישית לאיריס: *"איריס, נחלץ אותך מכל תיק. אריק מושך את כל התלונות נגדך. פגישה לחתימה מחר ב-12:00 במשרד המנהלת. נא לאשר הגעה לבניין סמוך, למקרה שנצטרך להכניס אותך לצורך חתימה מיידית."*
גילה המתינה. התגובות היו מהירות, כצפוי.
גברת רוזנברג ענתה: *"עבודה מצוינת, גילה. אני אפגוש אותך שם. כוח מלא, זוכרת?"*
גברת שטרן הייתה קצרה: *"אגיע. תודה על האומץ שלך."*
איריס הייתה יותר רגשית: *"גילה, אני לא יודעת איך להודות לך. אני אהיה שם. תגידי לי איפה."*
גילה הרגישה גל של הקלה. היא הצליחה להגן על האנשים שהגנו עליה. זו הייתה המשמעות האמיתית של הניצחון.
היא שלחה הודעה אחרונה למנהלת, שהייתה צריכה להיות נוכחת לטקס מכפיל החתימה: *"שלום רב, מנהלת יקרה. בעקבות אירועי התקופה האחרונה, יש צורך בפגישה לישוב סכסוכים סופי וחתימה על מסמך משפטי בין מר לוי, נציג הלקוח, המורה המכובדת גברת רוזנברג, וגברת שטרן. הפגישה תתקיים במשרדך מחר בשעה 12:00. המסמך עוסק במשיכה של כל התלונות הקודמות שהוגשו על ידי הלקוח של מר לוי הקשורות לצוות בית הספר. אנו מבקשים את נוכחותך כסמכות מנהלית לאישור המסמך."*
למנהלת לקח קצת יותר זמן לענות, אבל היא ענתה. היא לא הייתה יכולה לסרב ל'ישוב סכסוכים' רשמי כזה, במיוחד כשהיה מעורב בו עורך דין בכיר ונושאים עדינים של תלונות פליליות שהשתרבבו לבית הספר. לוי כנראה הפעיל קשרים כדי להבטיח שהיא תשתף פעולה.
גילה חזרה לשולחן הלימודים. היא הייתה צריכה להכין את עצמה נפשית למחר. עורך דין בכיר, במאי קולנוע. זה היה מפחיד. היא שמה את המתמטיקה בצד לרגע ופתחה את המחשב. היא נזכרה שהיה עליה לעשות צעד אחרון עם ברוקמן לפני שתפגוש את לוי.
היכולת שלה "לעכב" את הפרסום תלויה בכך שברוקמן יקבל את המייל שלה שבו היא מבקשת להפנות את המענק לקרן חינוכית. אם לוי היה פועל מהר ומנסה לקבל צו בית משפט לעצור את הפרסום בזמן שהיא עסוקה במשא ומתן על משיכת התלונות, זה יסבך את העניינים.
לוי ביקש ממנה לא לדבר עם ברוקמן, אבל היא כבר שלחה לו מייל. גילה חששה שמא אם לא תגיב לברוקמן עכשיו, זה עלול להתפרש על ידי לוי כהפרת תום לב. היא לא הייתה יכולה להעמיד פנים שלא שלחה את המייל.
הטלפון שלה צפצף שוב. מייל חוזר מברוקמן.
הנושא היה: *RE: הקמת קרן חינוכית – עדכון דוח אנליטי*.
גילה פתחה את המייל בנשימה מעוצרת.
*"גילה,"* ברוקמן כתב, קולו עדיין חסר רגש ומקצועי לחלוטין. *"הרעיון שלך להפנות את המענק למטרות חינוכיות, ובפרט ל'קרן לחינוך פיננסי לנוער', הוא מעולה. זה מוסיף לגיטימציה נרחבת למחקר. זה הופך את הדו"ח לבעל מעמד של משאב לימודי, ולא רק כלי לחקירה. זה מגן עלייך ועליי באופן משפטי. אני מסכים להפנות את ה-5,000 שקלים לצורך הקמת הקרן. זהו צעד ראשון. אנחנו נשתמש בזה כדוגמה למחויבות שלנו לשקיפות. כמובן, אני אדרוש שתמשיכי ותנהלי את הקרן, ושהיא תהיה גוף עצמאי שאינו תלוי בברוקמן אינטרנשיונל. אני מוכן לתרום סכום נוסף כדי להבטיח תחילת עבודה חזקה של הקרן. דבר זה יצדיק את העברת הכספים ויחסוך לך את הצורך בהצהרת הכנסה מיידית, שכן זה יהפוך להכנסה לקרן ללא מטרות רווח. אנא שלחי לי פרטים פורמליים יותר בנוגע למבנה הקרן, כדי שנוכל להתקדם. בינתיים, הדו"ח 'מעוכב' מהפצה נוספת ברשתות סגורות, כפי שביקשת במיילך הקודם, אך הנתונים של הדו"ח כבר נמצאים ברשות המסים הארצית, ועקבותיו נותרו באופן מקוון. אני סומך עלייך שתעדכני אותי לגבי כל התקדמות.*"
המסר היה ברור. ברוקמן הבין את תמונת המצב. הוא הסכים שהכסף ישמש ל'קרן לחינוך פיננסי לנוער', שזה בדיוק מה שגילה רצתה. היא השיגה בעלות על הכסף, ובמקביל הפכה אותו למטרה ציבורית.
וגם, ברוקמן לא ידע על הפגישה עם לוי, אבל הוא כבר 'עיכב' את הפרסום הקיים, בהסתמך על בקשתה הקודמת של גילה. זה עבד לטובתה. זה נתן ללוי את ההפסקה הדרושה לו והיה מבוסס על צעד קודם של גילה, כך שלא נשברה האמון שלה עם לוי. לוי יכול להניח שהיא פעלה בתום לב, כשהיא מחכה לראות את ההסכם החתום.
גילה נשמה לרווחה ענקית. החזית הייתה יציבה. כל המעורבים היו מוכנים לפגישה, והיא השיגה הסכמה זמנית מכל הצדדים: ברוקמן יעכב את הפרסום, אריק ימשוך את כל התלונות. עכשיו היא צריכה להבטיח שלוי לא ינסה לתמרן אותה מחר במשרד המנהלת.
היא לא השיבה לברוקמן באופן מיידי. היא תעשה זאת רק אחרי הפגישה עם לוי, כדי להיות בטוחה שהכל נחתם. עכשיו, אין תירוץ. הגיע הזמן לחזור למה שחשוב.
גילה פתחה את מחברת המתמטיקה. תרגיל מורכב במשוואות דיפרנציאליות ממתין לה. היא התכוננה למבחן במתמטיקה, כשהיא מחזיקה את הפתק של רוזנברג: 'בכוח מלא'. עכשיו, כשהחזית החברתית-משפטית הייתה יציבה זמנית, גילה יכלה להרשות לעצמה לחזור ללימודים. זה היה הדבר שהכי הפחיד את אריק, שהיא התמקדה אך ורק בצרכים האנליטיים שלה. היא הייתה צריכה להוכיח שהיא לא רק איום פיננסי, אלא גם כוח אקדמי שאף אחד לא יכול לעצור.
שירה ישבה לצידה, מנסה לפתור תרגיל משלה. "את חושבת שזה באמת הסוף?" שירה שאלה, קולה מלא ספק.
גילה לא הסתכלה עליה. היא רשמה נוסחה. "זה הסוף של הפרק הזה, שירה. אריק מושך את הנסיגה כדי לקנות זמן. לוי לא משחק. הוא ינסה לחזור אלינו בצורה אחרת, ברגע שהלחץ הציבורי יירד. אנחנו צריכות להיות מוכנות."
היא ידעה שהסכמה הזמנית שקיבלה מלוי היא רק הפוגה קצרה. אריק לא היה מוכן לוותר בכזו קלות על 50,000 שקל או על השליטה. הוא ינסה לבוא שוב. אבל בינתיים, רוזנברג, שטרן ואיריס היו חופשיות מחרדת התביעות. זה היה ניצחון קטן, אבל משמעותי.
גילה הכניסה את עצמה לתוך הבעיה המתמטית. היא הייתה חייבת לשמור על פוקוס. היא ידעה שכדי לנצח את המשחק, היא צריכה להמשיך ולעבוד קשה יותר מכולם, להתקבל לסמינר, ולסיים את הפרק הזה של חייה עם ראש מורם.
היא החלה לכתוב את הפתרון, שקועה לחלוטין ברצף הלוגי של המתמטיקה. כל סדר פעולות היה ממוקד, כל צעד היה מחושב. המתמטיקה גרמה לה להרגיש בשליטה, בניגוד מוחלט לאנדרלמוסיה של העולם החיצוני.
שירה הפסיקה לכתוב. "בואי נשתה משהו חם," הציעה שירה.
"רק שנייה," אמרה גילה, "אני חייבת לסיים את הנגזרת הזו."
היא סיימה את התרגיל. הפתרון היה נכון. היא חשה סיפוק.
גילה סגרה את המחברת. יש הרבה זמן עד 12:00 בצהריים מחר.
היא הסתכלה על שירה. "אין לנו הרבה זמן עד המבחן. הסכם זמני או לא, אנחנו חוזרות לדבר האמיתי."
שתיהן קמו, הולכות למטבח. שירה התחילה להכין תה בזמן שגילה ניגשה ושוב בדקה את הטלפון שלה, רק כדי לוודא שאין עוד הודעות מטרידות או שינויים של הרגע האחרון. המסך היה כבוי ושקט. השקט היה זמני. אבל הוא היה שקט.
היא הסתובבה, חוזרת אל ספרי הלימוד של המתמטיקה. היא הייתה מוכנה להשקיע את כל מה שיש לה כדי להצליח, אפילו אם זה אומר להיכנס עמוק לתוך המתמטיקה המסובכת הזו. זה היה הדבר היחיד שאף אחד לא יכול לקחת ממנה.
גילה ניגשה לשולחן הלימוד, מוכנה לצלול לתוך הפרק הבא בחומר הלימוד. יום המחר יהיה קריטי, אבל היא עשתה את כל ההכנות האפשריות. היא הבינה שלוי היה נואש לקנות זמן, והיא השתמשה בדחף הזה לטובתה. זה איפשר לה קצת מרחב נשימה כדי להתמקד שוב.
גילה הניחה את היד על ספר המתמטיקה, מתכוננת לפתוח אותו שוב. היא חייבת לחזור ללימודים בטרם יתקבל הסכם חתום. כל דקה הייתה חשובה.</blockquote>
Comments (0)
No comments yet. Be the first to share your thoughts!