## Chapter 14: העסקה העסקית והאיום הנסתר גילה סגרה את המחברת שלה. הלימודים הפכו להיות חלק רגיל מהחיים, לא נטל כבד. "אנחנו עומדות בסיכויים טובים יותר עכשיו, נכון?" שירה שאלה. "אנחנו עומדות הכי טוב שאפשר," גילה השיבה. "התוכנית מושלמת. עכשיו אנחנו צריכות רק ללמוד." גילה חשה שעם הארגון החדש והניסיון של גברת רוזנברג, הן עומדות בסיכויים טובים יותר להצליח, למרות תכנונה של נועה לפגוע בהן. המחשבה הזו לא נתנה לה שקט מוחלט. נועה אמרה שהמאבק עדיין לא הסתיים. גילה ידעה שנועה לא תשב בחיבוק ידיים בבית הספר החדש, או שלא תמצא דרך אחרת להמשיך להטריד. הן היו בטוחים לכאורה. נועה לא הייתה נוכחת פיזית, אבל היא הייתה נוכחת ברשתות החברתיות, וגילה ידעה שהשם הטוב שהן בקושי שיקמו יכול להיפגע שוב בלחיצת כפתור אחת. "הרעש על גברת רוזנברג עוד לא שכך," אמרה שירה, משפילה את העיניים. "אפילו שגברת רוזנברג הצליחה להדוף את המנהלת, יש עדיין בנות שמסתכלות עלינו מוזר." "זה בגלל שהן לא רגילות שמשהו נעשה בצורה גלויה והוגנת," גילה אמרה, "הן רגילות למניפולציות של נועה, ללחישות. הן לא מבינות מה זה חוזה שירות פרטי." "אמא שלי אמרה שהסכום ששילמת לגברת רוזנברג הוא גבוה מאוד עבור שעתיים של בניית תוכנית לימודים," שירה אמרה. "היא חשבה שהיא נותנת לנו יחס מועדף." "אנחנו לא משלמות לה רק על בניית תוכנית הלימודים," גילה הסבירה. היא לקחה את הטלפון שלה והראתה לשירה את ההתכתבות עם גברת רוזנברג. "אנחנו משלמות על ייעוץ מתמשך, על בדיקת יומני העבודה, על הניסיון המקצועי שלה, ובעיקר על הביטחון שהיא נותנת לנו. גברת רוזנברג אומנם לא יכולה לעשות לנו שיעורים פרטיים בצורה גלויה בבית הספר, אבל היא המלווה האקדמית שלנו, וזה מחייב אותה לשעות עבודה רבות. בגלל המצב המיוחד שנוצר, אני העלתי את המחיר. זה נותן לה תמריץ כלכלי להגן על עצמה, וכלכלי להמשיך לתמוך בנו." גילה לקחה מחברת קטנה שהיא הקדישה לתוכנית הלימודים שלהן ושלפה ממנה את העותק של החוזה שהיא הכינה. החוזה היה מפורט להפליא. הוא כלל סעיפים על רמת הדיסקרטיות הנדרשת, על היעדים האקדמיים שגברת רוזנברג צריכה לעזור להן להשיג, ועל התשלום השבועי שחולק באופן שווה בין הסעיפים השונים: ייעוץ אקדמי אישי, בדיקת התקדמות יומית, וניתוח שאלות מבחן. "אני רוצה להדגיש את החלק הזה של 'חוזה שירותים אקדמיים פרטיים'," גילה אמרה, מדגישה את המילים. "זה לא שיעור בודד באנגלית. זה ניהול קריירה אקדמית. נועה וכל מי שמנסה להפיץ שמועות יבינו שזה לא טובה. זו עסקה, זו התחייבות הדדית. כסף נותן לגיטימציה לדברים אחרת." שירה לקחה את החוזה וקראה אותו בעיון. "אני לא מאמינה שיש כאן סעיפים על עונשים אם אנחנו לא מספקות את יומני העבודה בזמן." "דרישות. זו לא ענישה, אלו דרישות. דייקנות היא חלק מהתוכנית," גילה אמרה, משכנעת גם את עצמה. "העובדה שגברת רוזנברג הכניסה את פרטי העסקה הזו לתיק שלה מול המנהלת מנטרלת את נשק השמועות של נועה. אין יחסים מיוחדים. יש שירות תמורת תשלום." במהלך ארוחת הערב בביתה של שירה, גילה חשבה על האיום הגדול יותר של נועה. נועה לא הייתה עוד בבית הספר, אבל היא יכלה להשתמש בפלטפורמות דיגיטליות כדי לפגוע בהן. גילה לא שמה לב לכך קודם כי היא נמנעה כמעט לחלוטין משימוש ברשתות החברתיות, אבל שירה סיפרה לה שנועה הייתה מאוד פעילה במדיה הדיגיטלית. "אני חושבת שאת צריכה לבדוק את מה שנועה מפרסמת," שירה אמרה. "מאז שהיא עזבה, היא מתנהגת כאילו היא נרדפת על ידי הממסד. היא העלתה סרטונים מאוד דרמטיים לטיקטוק." גילה הנהנה. "הרעש הזה רק מוכיח שהיא לא מוכנה לקבל אחריות על מעשיה. זה לא מטריד אותי כל עוד זה לא פוגע במבחנים." "זה פוגע במוניטין של גברת רוזנברג שוב," שירה התעקשה. "היא אומרת שגברת רוזנברג עזרה למנהלת להפיל אותה." "זה לא טוב. אנחנו לא יכולות לתת לה להשמיץ את מי שעוזרת לנו," גילה אמרה. גילה ידעה שגברת רוזנברג אומנם הייתה מוגנת חוזית מול המנהלת, אבל שמועות ברשתות החברתיות היו קשות יותר לניטרול. זה היה דבר שונה לגמרי. אחרי ששתיהן סיימו את סבב הלימוד הלילי שלהן ושירה הלכה להתקלח, גילה לקחה את הטאבלט של שירה. היא לא רצתה להשתמש בטלפון שלה. גילה לא רצתה ששום דבר מזה יקושר אליה. היא חיפשה את הפרופיל של נועה ברשתות החברתיות. נועה הייתה פעילה בטיקטוק ובאינסטגרם, ומפורסמת באופן מפתיע. הפוסטים שלה היו מלאים באנרגיה של קורבן. היא הראתה את עצמה כמי שנלחמת על האמת שלה, ורמזה שהיא סולקה מבית הספר בגלל שהיא "יותר מדי אמיתית". הרבה תלמידות מבית הספר הקודם הגיבו בהערצה. נועה נראתה כמי שבאה מעושר, וזה הוסיף לה הילה של מורדת עשירה. היא העלתה תמונות מטיולים, קניות, ומסיבות. גילה גללה בין התמונות. רובן היו תמונות נוער רגילות, למרות הדרמה המוגזמת בטיקטוק. ואז, היא נתקלה בתמונה אחת שמשכה את תשומת ליבה. זו הייתה תמונה של נועה עומדת ליד מישהו. זה היה אדם מבוגר, גבר בשנות החמישים לחייו. הוא לבש חולצה עם כיתוב מוזר בערבית. הכיתוב היה מודפס בצורה מודרנית ובולטת. גילה לא הבינה ערבית, אבל הכיתוב הזה נראה כאילו משהו לא בסדר בו. "מה את עושה?" שירה שאלה, יוצאת מהאמבטיה עם מגבת על הראש. המבט שלה היה מודאג. "אני מחפשת את נועה," גילה השיבה. היא לא הפסיקה לבהות בתמונה. "תראי את זה. מי האיש הזה? והכיתוב על החולצה שלו מוזר." שירה ניגשה והביטה בטאבלט. "זה אבא שלה," שירה אמרה. "הוא תמיד נוסע הרבה. אני לא ממש יודעת על אבא שלה. הוא לא היה מעורב בבית הספר. מה מוזר?" גילה הגדילה את התמונה. הכיתוב היה מורכב. "הכיתוב הזה נראה לי מוזר. זה לא סתם ערבית. יש בזה משהו אחר. זה מזכיר לי משהו. לא אמין." "אולי זה סתם מותג אופנה?" שירה הציעה. "אולי," גילה אמרה. גילה שלחה את התמונה לעצמה במייל. היא החליטה לחקור את זה מאוחר יותר. יכול להיות שזה סתם חולצת טי רגילה שנראית מפוקפקת, אבל בעולם של גילה, צירופי מקרים כאלה לא היו קורים סתם. בנוסף, גילה גילתה שנועה פתחה פרופילים נוספים, מזויפים, כדי להפיץ את השמועות על גברת רוזנברג. אחד הפרופילים האלו היה פעיל במיוחד בפייסבוק, שם גילה ידעה שהורים ותלמידות בוגרות יותר היו מסתובבים. הפרופיל פרסם סיפורים על "מורים מושחתים" שהשתמשו בכוחם כדי לקבל תשלום לא הוגן. גילה ראתה שהדבר הזה פוגע קשות במוניטין הציבורי של גברת רוזנברג. גילה לא יכלה להתיר את זה. "אנחנו צריכות דרך לנקות את השם של גברת רוזנברג," גילה אמרה. "אם נועה מצליחה להפוך אותה ל'מורה מושחתת' ברשתות החברתיות, הקריירה שלה תיפגע." "אבל מה אנחנו יכולות לעשות? נועה לא מפחדת מכלום," שירה אמרה, מתוסכלת. "המנהלת לא יכולה לעשות כלום מול פוסטים בפייסבוק של נועה." "מניפולציות ושקרים עובדים עד לרגע שבו האמת מספיק חזקה כדי לנטרל אותם," גילה אמרה. "אנחנו חייבים למצוא משהו שישתק את נועה סופית, ואת כל העולם שמסביב. משהו שהיא לא תוכל להכחיש." גילה ישבה עם הטאבלט של שירה והחלה לחפור בפרופילים המזויפים. נועה השקיעה זמן ומאמץ רב כדי ליצור את הדמות של "קורבן הנרדף" באמצעות מערכת החינוך. הפרופיל המזויף היה מלא בהאשמות מעורפלות, אבל היו בו רמזים. גילה חיפשה רמזים נוספים לתמיכה של נועה בארגונים עם אג'נדות אלימות באמצעות הפרופילים המזויפים. גילה ידעה שנועה אהבה את הדרמה של המרד. גילה החלה להשוות בין רשימות של קבוצות פייסבוק שהפרופיל המזויף של נועה הצטרף אליהן, ובין עמדות קיצוניות שהועלו בסרטונים שלה בטיקטוק. היא ראתה שהיא חוזרת ומפרסמת תכנים שמדברים על "צדק חברתי קיצוני" ועל "צורך במהפכה". בתוך אחת הקבוצות האלו, אליה הצטרפה נועה כעוקבת, גילה ראתה הודעה שמתייחסת לקבוצת טרור ימין קיצוני מחוץ למדינה. לא הייתה תמיכה ישירה בארגון, אבל הייתה התייחסות חיובית לרעיונות תיאורטיים שהקבוצה הפיצה. גילה צילמה מסך של כל ההודעות האלה. זה לא היה ישיר, אבל זה היה מפליל. "זה לא מספיק כדי להרשיע אותה," שירה אמרה כשהיא הראתה לה. "זה רק טוקבקים והצטרפות לקבוצות מוזרות באינטרנט. כל אחד יכול לעשות את זה." "נכון. זה לא מספיק כדי להרשיע אותה בפלילים," גילה הנהנה. "אבל זו ראיה שיכולה להטיל ספק עמוק במוטיבציה שלה. היא מנסה להציג את עצמה כעבריינית מוסרית, לא כמי שיש לה כוונות אמיתיות כאלה. זה מראה שהיא משועממת והיא מחפשת דרמה." אבל נועה עשתה יותר מסתם לחפש דרמה. הראיות המצולמות של נועה בפרופילים המזויפים הראו שהיא משתמשת בשפה ובסמלים של תנועות כאלה, אבל בצורה קלילה. נועה לא הייתה עמוקה דיה כדי להבין את המשמעות המלאה של מה שהיא כותבת, אבל גילה ראתה את הדפוס. היא משתמשת בסמלים. גילה חזרה לתמונה של אבא של נועה והחולצה עם הכיתוב הערבי. גילה לא רצתה לסמוך על ניחושים, לכן היא מצאה תוכנת זיהוי תמונות פשוטה באמצעות האינטרנט. היא השקיעה זמן רב בחיפוש בבסיסי נתונים של טקסטים, מנסה לזהות את הכיתוב. אחרי שעה של חיפוש, היא איתרה את המקור. הכיתוב היה ציטוט מתוך ספרות שערורייתית שקושרה לארגון איסלאמיסטי רדיקלי. זה היה כיתוב שנדמה כאילו מוציאים אותו מהקשר חיובי, אבל הוא מגיע ממקור מפוקפק ביותר, מקור שאפילו בארגוני זכויות אדם נבהלו ממנו. זה לא היה סתם כיתוב מוזר. זה היה כיתוב של הסתה. גילה חזרה והסתכלה על התמונה של אבא של נועה. אבא של נועה, אדם שנראה מכובד לכאורה, שלובש חולצת אופנה יוקרתית עם ציטוט של הסתה לאומנית. "שירה, את מכירה אנשים שמבינים בערבית? או דוברי ערבית?" גילה שאלה. "אני מכירה את סלים, המורה בבית הספר התיכון לבנים הסמוך. למה?" שירה שאלה. "צריך לדעת אם גברת רוזנברג מכירה אותו," גילה אמרה. "אם כן, נבקש ממנה לבדוק את זה." שירה התקשרה לגברת רוזנברג. גילה רצתה לשמור את הריחוק הנדרש. גברת רוזנברג הרימה את הטלפון אחרי כמה צלצולים ונשמעה עייפה. היא הקשיבה לשירה שבזהירות ניסחה את השאלה לגבי המורה סלים. "כן, אני מכירה אותו," גברת רוזנברג אמרה. "הוא דובר ערבית מעולה. למה אתן שואלות?" "אנחנו מנסות להבין כיתוב על חולצה של מישהו שקרוב לנועה," שירה אמרה. "חשבנו שאולי הוא יוכל לתרגם לנו את זה בצורה מדויקת." גברת רוזנברג היססה לרגע. "שלחו לי את התמונה במייל. אני אעביר לו את זה. אני לא רוצה שתצטרכו ליצור קשר ישיר עם מישהו שאתן לא מכירות. אני אעשה את זה בדיסקרטיות." גילה שלחה את התמונה במייל לגברת רוזנברג. היא גם שלחה את המקור של הציטוט, ואת המידע על הקבוצה הקיצונית שנועה הצטרפה אליה. היא הבהירה שהיא עושה זאת כי היא חוששת שהאקטיביזם הדרמטי של נועה עלול להתפתח למשהו חמור יותר. גילה תמיד חשבה קדימה. התגובה של גברת רוזנברג לא איחרה להגיע; היא הגיעה כטקסט כתוב, מפחד להשאיר עקבות במייל. **"דיברתי עם סלים. הוא אימת את זה. זה ציטוט מתוך כתב שהתפרסם פעם. זה לא שמעיד על כוונות טובות. הוא חושב שזה יכול להיות קשור למקרה שהיה לו בעבר עם הורים שהיו מעורבים. נועה ומשפחתה מעורבים בפעילות חריגה. אני לא יכולה לפרט יותר. תשתמשו בזה בזהירות רבה. אל תשתפו את זה עם אף אחד, ואל תחקרו על זה יותר. זה מחוץ לתחום שלי. אבל אם אתן רוצות לנטרל את נועה, זו הדרך. כסף שילם לי לעזור לכן, ואני עושה זאת."** גילה קראה את הטקסט שוב ושוב. "פעילות חריגה". מה זה אומר? זה נשמע מאיים. גילה הבינה שהיא נתקלה בכדור שלג גדול בהרבה ממה שהיא ציפתה. היא לא רק עסקה בבריונות של נערה בבית הספר, אלא במעורבות אפשרית של משפחה שלמה בפעילות מפוקפקת, אולי אף פלילית. זה היה מסוכן, אבל זה גם היה הקלף המנצח שהיא חיפשה. "זה רק עושה את המצב יותר מסוכן," שירה אמרה, קולה רועד. "אם היא מתעסקת עם אנשים כאלה, מי אנחנו שניכנס מול זה?" "זה בדיוק למה אנחנו יכולים להשתמש בזה," גילה אמרה, מנסה לשלוט בנשימה שלה. הדיוקניה החדה שלה התחילה לעבוד. "נועה עשתה לנו חיים קשים באופן אישי, והיא פוגעת באנשים טובים כמו גברת רוזנברג. אי אפשר לתת לזה להימשך. הדרך הטובה ביותר לנקות את שמה של גברת רוזנברג היא לחשוף את הפעילות החשודה של נועה ומשפחתה." גילה הסתכלה על שירה. "זה אומר שכל התלונה הראשונית של נועה עליי באשר למקרה 'העתקה' הייתה רק מסך עשן כדי לכסות על זה שהיא בעצם עסוקה במשהו אחר, חמור יותר, שהיא מנסה להסתיר? האם כל הסיבוב הזה שנועה עשתה היה רק משחק?" גילה חשבה על הרמזים. נועה העלה תכנים קיצוניים בפרופילים המזויפים. אבא שלה לובש חולצה עם כיתוב מסית. זה לא היה רק בריונות בבית הספר. זו הייתה הסחת דעת מתוכננת. "אם נועה עסוקה בהפצת שמועות על גברת רוזנברג באמצעות פרופילים מזויפים, והיא עושה את זה תוך כדי שאבא שלה מתחמק מפעילות מפוקפקת, זה הופך את כל הסיפור לזיוף מוחלט," גילה סיכמה. "נועה השתמשה בבית הספר שלנו כבמה להאשמות שווא כדי להרחיק את תשומת הלב מהמשפחה שלה." "אנחנו לא יכולים להוכיח את זה," שירה אמרה. "אנחנו לא צריכים להוכיח את זה," גילה סתרה אותה. "אנחנו צריכים רק להציג את זה בפני הרשויות. ברגע שרשויות חוק יתחילו לחקור את הפעילות של אבא של נועה, ואת הפעילות המקוונת שלה, כל הרעש שהיא עושה על גברת רוזנברג יתפוגג. זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולות להבטיח שגברת רוזנברג תהיה מוגנת לחלוטין ויחזור לה המוניטין. היא לא רק מורה. היא נכס אסטרטגי, ואנחנו צריכות לשמור עליה." "אנחנו לא יכולות פשוט להפיץ את זה ברשתות החברתיות," שירה אמרה. "זה יהיה כמו נועה. אנחנו לא כאלה." "בדיוק. אנחנו לא נועה. אנחנו לא מפיצות שמועות ברשת," גילה אמרה. "אנחנו פונות לרשויות. אנחנו צריכות להשתמש בראיות שיש לנו, ולפקס את הרשויות לכיוון הזה." גילה החלה לבנות תוכנית פעולה מפורטת. היא רצתה לעשות זאת במינימום סיכון. זה לא היה עניין שהיא רצתה להשאיר אחרי חותם דיגיטלי שלהן. "אנחנו צריכות למצוא משהו שלא קשור ישירות לבית הספר," גילה אמרה. "משהו שיבהיר שמה שנועה עושה זה לא רק בריונות, אלא איום על אנשים אחרים." שירה שתתה קפה. היא רעדה קלות. "אני מפחדת. זה גדול עלינו. למה אנחנו צריכות להתעסק עם זה? אנחנו רק רוצות להתקבל לסמינר." "אנחנו כבר בפנים," גילה השיבה. "זה מה שנועה לא מבינה. כל דבר שהיא עושה עכשיו רק מקדם אותנו. אנחנו לא יכולות לתת לה להמשיך להטריד אותנו, או אנשים שעוזרים לנו." גילה המשיכה לבחון את הראיות. התמונה של אבא של נועה הייתה ראיה חזקה. הכיתוב המסית היה מספיק כדי להפעיל חקירה רשמית. הראיות המקוונות של נועה, על הצטרפותה לקבוצות קיצוניות, יכלו להוסיף שמן למדורה. זה הוכיח שיש לה עניין אישי עמוק באקטיביזם רדיקלי, שהיא מסווה בבריונות בית ספרית. גילה החליטה שהיא לא יכולה לסמוך על שיטות קונבנציונליות כמו פנייה למנהלת. הפעם, זה לא עניין של בית ספר. זה עניין של משטרה, או אולי משהו גדול יותר. גילה חלמה על העתיד שלה כרואת חשבון, אבל ברגע זה היא התנהגה כחוקרת פרטית. "אנחנו לא יכולות לשלוח את המידע הזה ישירות למשטרה," גילה אמרה. "זה צריך לבוא מגורם אמין, ובצורה מתוחכמת." "אז מה אנחנו עושות? מקימות פרופיל מזויף משלנו?" שירה שאלה, בעיניים מורחבות. "לא," גילה השיבה בתקיפות. "אנחנו לא מורדות בחוק, ואנחנו לא עושות משהו שהוא לא אתי. אנחנו חוספות את האמת. וזה צריך להיעשות בצורה שתגן עלינו." גילה גילתה ששמו של אבא של נועה, אריק, היה מוזכר בכמה קבוצות פייסבוק בנושאים פיננסים. גילה השתמשה בכישוריה המתמטיים והאנליטיים כדי לבחון את הפוסטים האלה. אחד מהפוסטים העלה ספקות לגבי פעילות עסקית של החברה של אריק. זה לא היה בנקאות, אלא משהו מסובך שקשור להעברות כספים בינלאומיות. גילה ידעה שכל מה שקשור לכספים בינלאומיים בדרך כלל נמצא תחת מעקב של רשויות המיסים. זה היה כיוון חזק. הראיות לא היו ישירות, אבל העובדה שנועה מפיצה שמועות ודברי שקרים על גברת רוזנברג, כשכל זה קורה ברקע, יכלה להיראות כמניע להשתקה. גילה יכלה לקשר בין השניים. נועה השתמשה בדרמה בית ספרית כהסחת דעת מהבעיות המשפחתיות שלה. גילה ושירה עבדו על תוכנית במשך כמה שעות. גילה הכינה תיק מסודר של כל הראיות: צילומי מסך של הפרופילים המזויפים של נועה, תמונות של אבא של נועה ופרטי העסק שלו, והתרגום המאומת של הכיתוב המסית. "אנחנו צריכות להחליט מי יקבל את המידע הזה," גילה אמרה. "אנחנו לא יכולות לעשות את זה לבד." "גברת רוזנברג?" שירה הציעה. "אסור לנו לסכן את גברת רוזנברג יותר," גילה אמרה. "אם מישהו יגלה שגברת רוזנברג היא זו שחשפה את זה, המשפחה של נועה תוכל לפגוע בה יותר." גילה חשבה על מישהו חיצוני, שיכול להיות אמין. היא חשבה על הוריה. הם היו אנשים ישרים, בעלי מעמד מוצק בקהילה. הם לא היו מפחדים לדבר עם רשויות. אבל גילה לא רצתה לשתף את הוריה לפני שהיא בטוחה ב-100% שהראיות חזקות באמת. היא רצתה שהוריה יהיו מעורבים רק כשהסיכון יהיה מינימלי והתועלת תהיה מקסימלית. גילה החליטה שהיא צריכה לאסוף עוד פרטים על עסקיו של אבא של נועה. נושא העברות הכספים הבינלאומיות היה מפוקפק בעיניה. גילה ידעה שבדיקה של הדברים האלה תיקח זמן, וזה יעכב את הפעולה. גילה לא הייתה מוכנה לחכות. נועה המשיכה להפיץ שמועות. "אנחנו משתמשות ברשויות המס," גילה אמרה. "זו לא המשטרה. רשויות המס מטפלות בעקיפין בטרור ובכספים לא חוקיים. זו פנייה אנונימית, וזה יפעיל חקירה בלי ששמנו יופיע בה." "אנונימית? איך נעשה את זה בסטנדרטים שלך?" שירה שאלה. "אנחנו לא נשלח את זה באינטרנט שלנו," גילה השיבה. גילה תכננה ללכת למקום ציבורי, כמו סניף דואר, ולשלוח מכתב מודפס, בלי כתובת חזרה. בצורה כזו אין שום קשר אליהן. גילה חשבה שזה יכול לעבוד. "אנחנו צריכות לשמור את המידע על המעורבות שלנו במקרה הזה בסוד מוחלט," גילה אמרה. "הבטחת דיסקרטיות היא חלק מהחוזה שלנו עם גברת רוזנברג, וזה בדיוק מה שאנחנו עושות עכשיו. אנחנו מגינות עליה באמצעות חשיפת פעילות של נועה, אבל בצורה חשאית." גילה ושירה ישבו יחד במשך הלילה. הן סיימו את יומן העבודה שלהן, והכירו את הסדרי הזמנים של הפעילות הגופנית והזמן הבטלני. גילה שלחה לגברת רוזנברג את ההתקדמות שלהן, בלי לומר מילה על החקירה האישית שהן ערכו. היא לא רצתה לשתף אותה בזה. התגובה של גברת רוזנברג הגיעה מהר. היא שיבחה את הדיוק של גילה וכיצד שירה הצליחה להתמודד עם נושא הבנת הנקרא. גילה הקלה מעט. היא יכלה להמשיך בחקירה בלי לפגוע בהצלחתן האקדמית. למחרת בבוקר, לפני בית הספר, גילה ושירה עשו סיבוב קטן דרך סניף הדואר. גילה הכינה את המכתב בדפוס. המעטפה הלבנה הייתה סגורה היטב. בפנים היו כל הראיות, מודפסות בצבע. הדיסקרטיות הייתה חשובה. הדרך הזו הייתה קצרה, אבל שירה הייתה מתוחה לגמרי. "זה יכול להיות מסוכן," שירה אמרה. "מה אם הם יגלו שזו אנחנו?" "אין שום דרך להוכיח את זה," גילה אמרה. "השתמשנו במידע ציבורי שנועה ואבא שלה פרסמו בעצמם. אנחנו רק ריכזנו את הכל. אם נועה לא הייתה מפיצה שמועות, לא היינו טורחות." הן הגיעו לבית הספר בבוקר. הרעש על נועה כבר שכך. הבנות בכיתה כבר לא דיברו על גברת רוזנברג. הדיוק של גילה והשקט שנוצר עזרו. גילה ידעה שזה רק שקט זמני. במהלך הפסקה גילה ושירה ישבו יחד. גילה שוב הקלידה את המייל של נועה. היא חשבה שאי אפשר לשלוח את המידע בצורה ישירה לרשויות בלי לערב מישהו נוסף. גילה ידעה שכשהחקירה תתחיל, אנשים יתחילו לשאול שאלות על המקור. היא רצתה שהמקור יהיה מישהו שנועה תפחד ממנו. גילה החליטה שהיא תשתמש במורה למתמטיקה. המורה למתמטיקה, גברת שטרן, הייתה חסרת פשרות בנושא של הגינות. היא הייתה אדם ישר, שהשנאה שלה לחוסר צדק הייתה גדולה. היא תמיד רצתה לעזור להן להתקבל לסמינר. גילה ניגשה לגברת שטרן בסוף השיעור, לבד. "יש לי משהו דחוף שאני צריכה לדבר איתך," גילה אמרה. גברת שטרן הנהנה. "זה יכול לחכות להפסקה הגדולה?" "אני חושבת שזה לא עניין של בית ספר," גילה אמרה. "זה עניין של אדם שאולי מסכן אותנו." גילה לא הייתה יכולה להצהיר את הדברים האלה בצורה ברורה יותר. גברת שטרן הופתעה מהרצינות בקולה של גילה. "בואי למשרד שלי בזמן ההפסקה הגדולה." גילה ושירה סדרו את התיק שלהן במשרד המזכירה, והמתינו להפסקה הגדולה. זה היה קשה. גילה לא רצתה שהראיה האנונימית שהיא שלחה תהיה הדבר העיקרי. היא רצתה גב אמין מתוך המערכת. כשהגיע זמן ההפסקה, הן נכנסו למשרד הקטן של גברת שטרן. המורה ישבה מאחורי שולחן עמוס במסמכים. "מה כל כך דחוף?" גברת שטרן שאלה, סוגרת את הדלת. גילה הציגה את העובדות בצורה מסודרת: "נועה ומשפחתה עשו שימוש בבית הספר כדי להסיט את תשומת הלב מפעילות חריגה של המשפחה. נועה הפיצה שמועות דרך פרופילים מזויפים על גברת רוזנברג, בזמן שאבא שלה מעורב בכספים בלתי חוקיים, אולי עבור קבוצות קיצוניות." גילה הציגה את התמונה של אבא של נועה ושלחה לגברת שטרן את הציטוט והמקור של הכיתוב. גברת שטרן הייתה המומחית למתמטיקה. היא הייתה אדם אנליטי. גילה ידעה שהיא תבין את הקשר. "מה את רוצה שאעשה עם זה?" גברת שטרן שאלה, קולה נמוך. "אנחנו רוצות שתשתמשי בקשרים שלך כדי להפעיל חקירה חיצונית על המשפחה של נועה," גילה אמרה. "את יכולה לעשות את זה בצורה אנונימית, בשם 'מקור אמין' שמודאג לגבי הפעילות." גברת שטרן הסתכלה על הראיות. היא הבינה את חומרת המצב. "אתן מבינות שזה עניין פלילי. זה לא עניין של בית ספר." "אנחנו מבינות," גילה השיבה. "אבל מישהו צריך לעשות משהו. כל עוד נועה ומשפחתה חופשיים, הם ימשיכו לפגוע בנו ושל גברת רוזנברג." גברת שטרן הנהנה. "זה מידע שמטריד אותי מאוד. אני חושבת שזה מגיע לרמה שבה אין לי ברירה אלא לפנות לגורמים שמעליי. אני אעשה את מה שאני יכולה. אבל אל תצפו ממני להבטיח משהו." גילה הסתכלה על גברת שטרן בכבוד. היא ידעה שהיא עושה את הדבר הנכון. הדרך הטובה ביותר לנצח את נועה ואת רשת השקרים שלה הייתה חשיפת האמת המכוערת לחלוטין. גילה ושירה יכלו עכשיו להתרכז באמת במבחנים שלהן, כאשר האיום על גברת רוזנברג נשלט, וכשנועה נתונה תחת חקירה. גילה יכלה כעת להשתחרר מהמתח. מחר הן יסעו הביתה. הדרך שלפניהן עדיין ארוכה, אבל עכשיו, עם המנטורית האקדמית שלהן מוגנת, ועם הסכנה הנסתרת בזהותה של נועה, גילה חשה בטוחה יותר מתמיד. "תודה רבה," גילה אמרה לגברת שטרן. "אנחנו נמשיך להתמקד בלימודים, ונשמור את זה בסוד מוחלט." גילה יצאה ממשרדה של גברת שטרן, בטוחה שהיא עשתה את מה שצריך. עכשיו כל מה שהן יכלו לעשות זה לחכות. היא ושירה צעדו לכיתה, מתכננות לנצל כל שנייה כדי ללמוד. בכיתה, הרעש היה שקט כרגיל. גילה פנתה לשירה. "כדי שזה באמת יעבוד, אנחנו חייבות להיות הכי ממוקדות שאפשר. זה לא הזמן לעשות טעויות." שירה הנהנה. "אני יודעת. אני רוצה להתקבל לסמינר. שום דבר לא חשוב יותר מזה." גילה הרגישה שאירועי היום שינו את הדינמיקה ביניהן. הן עברו משותפות לימודית לשותפות סודית ומסוכנת. גילה החזיקה את הטלפון שלה עם תחושה שונה. היא עבדה על יצירת תוכנית פעולה חשאית. גילה הייתה בטוחה שהצעד שהן עשו הוא הדרך הנכונה לסיים את הסכסוך. היא ידעה שהן הולכות להיתקל בסכסוך נוסף, הפעם עם משפחת נועה, אבל היא הייתה מוכנה לזה. גילה תכננה כל צעד. גילה החליטה שהן שומרות את המידע על אבא של נועה וכל הפעולה כמעט רק לעצמן. זה היה הקלף המנצח, והן לא היו מוציאות אותו לפני הרגע הנכון. גילה הבינה שהיא צריכה ללמוד ולחכות שהחקירה תתגבר. זו הייתה תוכנית הפעולה החשאית, והיא הייתה מוכנה.