פרק 3: נועם החתול והמבוך של הפחדים

בארקלי סיים את חתיכת העוגה השנייה, כששפתיו מטפטפות גלאצוּרה והוד רוממותו שרוע בצל עץ תאנה עתיק, נהנה מהתחושה החמימה בבטנו ומהשביעות המוחלטת של רגע נדיר. הוא השתמש בלשונו הארוכה כדי להיפטר מהפירורים האחרונים, תהליך שגזל ממנו את מלוא תשומת הלב, כאילו מדובר במבצע צבאי מסובך. "הו, גברת רינה," הוא הירהר בקול רם, נהנה מקולו המלחשש, "אישה מסתורית, אך נדיבה להפליא. היא דוגמה חיה לכך שלא כל בני האדם עסוקים בצרחות ובמרדף עקר אחר מושגים מופשטים כמו 'צדק' או 'אמבולנסים נוספים'. יש כאלה שפשוט מציעים עוגה. וזה, ידידיי, שווה הרבה יותר מכל רפורמה בחוק התמרורים."

הוא התבונן לעבר גברת רינה, שהייתה שקועה עמוק בשיחה סוערת עם הטלוויזיה, ששידרה כעת פרסומות למגבונים לחים. היא נראתה מרוצה מעצמה, כאילו פתרה זה עתה את חידת הקיום. בארקלי חייך לעצמו. הוא ידע שיש זמן ועת לכל דבר – זמן לפתור את בעיות העולם, וזמן ליהנות מחתיכת עוגה שקיבלת במתנה. והוא, בארקלי, היה אמן בזיהוי הזמן הנכון לעשות בדיוק את הדבר הנכון למעיים.

השמש החלה לשקוע באיטיות, צובעת את השמיים בגוונים של כתום ארגמן וסגול עמוק, כאילו החליטה להעניק מופע פרידה דרמטי ליום שנגוז. האוויר התחיל להתקרר מעט, והבריזה הקלה שנשבה נשאה עמה ריחות חדשים – ריח של ארוחות ערב ביתיות, של עשן עץ קטן מדורה של מדורה רחוקה, ושל משהו שהזכיר לו במעורפל את ריח הספרים הישנים שהיו אצל הספרן השכונתי. "ריחות," הוא נאנח בשביעות רצון, מזכיר לעצמו את כל הפעם שריחות אלו הובילו אותו להרפתקה כלשהי, ששדדו אותו מכל הלך מחשבה שקט עד לאותו הרגע. "הם הדרך של העולם לספר סיפורים, מבלי לטרוח במילים. והסיפור הנוכחי, כך נדמה לי, עומד להיות מעניין במיוחד."

בארקלי קם באיטיות, מתמתח בגרגור עמוק שהרעיד את כל גופו הפרוותי. הוא נפרד מגברת רינה בנביחה רכה, שנבלעה בנאום חוצב להבות שנשאה הטלוויזיה על חשיבות המגבונים הלחים לעתיד האנושות. הוא ידע שבני אדם שקועים בשיח פנימי משלהם, אך זה לא הפריע לו ליהנות מהרגע השקט והנעים. הוא צעד קדימה, מכוון את חוטמו לעבר ריח מסתורי חדש שנדף מן הפינה, ריח שהיה בו משהו מוכר ועם זאת זר.

הוא הגיע לרחוב צדדי שקט, מוקף בתים ישנים בעלי גגות רעפים אדומים וגינות מוזנחות למחצה. האווירה כאן הייתה שונה – פחות פקקים, פחות צפירות, יותר שקט והרהור. לפתע, הוא שמע קולות. לא קולות אנושיים רגילים, אלא קולות שנשמעו כמו שילוב מוזר בין מיאווים עמוקים לבין רחרוחים מתוחים. בארקלי צימצם את עיניו. "חתולים, כנראה," הוא מלמל לעצמו, "או בני אדם שמנסים להיות חתולים. בעיר הזו, לעולם אי אפשר להיות בטוח."

הריח התחזק, והפך ממוזר למעורר סקרנות. עכשיו הוא זיהה אותו – ריח של חתולים, אבל עם תוספת מפתיעה: ריח עדין של בושם שוקולד, כמו משהו שאפשר למצוא בחנויות צעצועים לילדים. "בושם שוקולד על חתול?" בארקלי הרים גבה דמיונית. "זוהי כבר רמה חדשה של אנושיות בלתי מובנת. הם לא רק מנסים לדמות את הפרוותיים, הם גם מנסים להפוך אותם לקינוח. אלוהים אדירים, מה עוד נראה בעולם הזה? אולי כלב עם כנפיים של פרפר?"

הוא התקרב בזהירות, משתלב בין השיחים והעצים, מנצל את כישורי ההסוואה שפיתח לאורך שנות נדודיו. הוא הצליח להגיע למצב שבו יכול היה לראות את מקור הקולות מבלי להתגלות בעצמו. המראה שנגלה לעיניו היה תמוה, אפילו בסטנדרטים הגבוהים במיוחד של בארקלי לחוסר היגיון אנושי, והוא החל בו זמנית, גם לנתח את הסיטואציה, וגם לנסות ולפתור את הבעיה באופן מיידי.

במרכז החצר, שלפניה בארקלי התגנב, עמד נער מתבגר, לא יותר מבן שלוש עשרה או ארבע עשרה, ודחף עגלת כלבים. הוא היה לבוש בתחפושת חתול כתומה, לא מהסוג הזה שקונים בחנויות מסיבות כחלק מקיט זול, אלא מהסוג שנראה כאילו נתפר ביד, בכישרון מפוקפק קמעא. הזנב היה עשוי מפרווה סינתטית, ואוזניים ארוכות ומשולשות קישטו את קדמת ראשו, נראו קצת עקומות, כאילו נתפרו בחיפזון יתר. פניו של הנער, אלו שנגלו מעבר למסיכה, היו מכוסים באיפור שחור, מנסה לדמות חוטם חתולי ושפם. הוא גם ריסס על עצמו בושם שוקולד, רק כדי להוסיף נופך של אצילות אדיבה ונחמדות.

הנער, נועם שמו כפי שבארקלי למד מיד מפי האחרים, היה עסוק במיאו-מיאו מתוח, ונדמה היה שהוא מנסה להרשים מישהו, או אולי להפחיד. הוא היה מתוח, כמעט רועד, וקולו נשמע צרוד מעט, כאילו מיאוויו היו מאמץ פיזי אדיר עבורו. בארקלי קימט את מצחו. "נועם," הוא חשב לעצמו, "שם כל כך תמים, לפעולה כל כך מורכבת. הוא מנסה להיות חתול, אבל הוא נראה כמו חתול שכריעת ברך כואבת לו. אולי זו איזו התמודדות עם משבר זהות, או אולי הוא פשוט ניסה להתחמק משיעורי המתמטיקה. בני אדם ובריחה ממטלות – סיפור אהבה כושל מאז ומתמיד."

אל מול נועם עמדה חבורה של כלבים מקומיים, מנהיגיהם כלב אמסטף שחור וגדול ממדים בעל צווארון נעוץ עבה, שנראה כאילו הוא מסוגל לאכול לבנים לארוחת בוקר. הוא היה מוקף בשני כלבי פיטבול נוספים, זוג שהיה נראה כמעין תמונת מראה אחד של השני, בעלי פנים ידידותיות יחסית, כמו אלו שמשחקים בפרסומות של מזון לחיות מחמד. וכולם נראו מאוד, מאוד לא מרוצים מהסיטואציה. הם הקיפו את נועם, זנבותיהם למטה, ועיניהם לא הורידו את המבט מהכפפות שעל ידיו, שהיו מעוצבות באופן מוזר, בצורת כפות חתול. בארקלי תהה למה הם כל כך אגרסיביים. "האם זה ריח השוקולד?" הוא שאל את עצמו, "או שמא העובדה שהוא מנסה להיות חתול? כלבים מקומיים מאוד לא אוהבים מתחזים, במיוחד אלה שמנסים לדמות לחתולים. זה מערער את הסדר הטבעי של הדברים. כמו שאדם היה מחליט להתחפש ליונת דואר במשרד, ומנסה לברר את רכילות הרכילויות."

"מה זה החרטוט הזה, מותק?" נבח האמסטף, קולו נשמע כל כך עמוק וחזק, עד שבארקלי הרגיש אותו רועד בעצמותיו. "אתה מתחפש לחתול? אתה חושב שאתה יכול להגיע לשטח שלנו, עם כל השטויות האלה, ואנחנו פשוט ניתן לך ללכת?" נועם רעד. "אני... אני חתול," הוא מיאו-מיאו, קולו כמעט נשבר, ניסה למתוח את השפם הדמיוני שעליו, שנצבע בעזרת עיפרון. "מיאו. אני חתול רחוב, ואני פה רק כדי... לחפש אוכל. מיאו." "אוכל?" נבח אחד הפיטבולים, שעיניו היו רצופות, שילוב מוזר של שעשוע ואיום. "פה אין אוכל לחתולים, ידידי. פה יש רק אוכל לכלבים. ואתה, כפי שאני רואה, מנסה לבלבל את כולם. אתה לבוש כמו חתול, אבל מריח כמו... שוקולד. וזה, ידידי, בלבול מסוכן."

בארקלי חייך חיוך מתנשא. "הכלבים האלה," הוא פלט, "תמיד עסוקים בטריטוריה ובפרוטוקולים. הם לא מבינים את הפסיכולוגיה העמוקה שמאחורי תחפושת חתול. נועם הוא קורבן של ציפיות חברתיות, של הצורך להתחמק ממטלות, ושל היעדר מודעות עצמית מספקת. הוא בטח חשב שאם הוא יתחפש לחתול, הוא יהיה חסין מפני כללי העולם של הכלבים. בני אדם חיים באשליה מתמדת שהם יכולים להתחמק מהמציאות באמצעות תחפושות או תירוצים. בדיוק כמו שאדם מבוגר חושב שאם הוא ילביש חולצה חדשה, יפסיקו לשאול אותו על החובות שלו. " הוא שם לב לנועם. הוא היה כל כך מתוח, עד שכל שערה על גופו נראתה כאילו היא עומדת בספר. הוא לא הבין את הכלבים, והכלבים לא הבינו אותו. זה היה מבוך, לא רק של פחדים, אלא גם של חוסר תקשורת והבנה.

"תוריד את התחפושת, ילד," נבח האמסטף בתקיפות, "ונדבר כמו גברים. או כמו כלבים, במקרה שלך." "אני לא... לא יכול," מיאו נועם, קולו כמעט דמעה. "אני חתול. תמיד הייתי חתול. אמא שלי אמרה לי שאני חתול, והיא תמיד אומרת את האמת." בארקלי התחנן בלחש. "אה, אימהות. הן מקור כל הכוח, ומקור כל הבלבול. אהבת אם יכולה ליצור עולם שלם של אשליות, של חתולים ובובות פרווה מדברות. נועם תקוע בין שני עולמות – העולם המציאותי של הכלבים המאיימים, והעולם הדמיוני של אמו, שבו הוא חתול אמיתי. הטרגדיה האנושית, ידידיי, היא שהם מנסים לשלב את שני העולמות הללו בלי להבין את הכללים של אף אחד מהם. כמו כלב שמנסה לרדוף אחרי זנבו כשהוא קשור לעץ. הוא יכול לרוץ לנצח, ובחיים לא יתפוס אותו."

פתאום, נועם נראה כאילו קיבל החלטה נואשת. הוא שלח את ידו בתוך עגלת הכלבים הקטנה, וממנה שלף בובה מפרווה קטנה – חתולון שחור, עם עיניים גדולות ועצובות. "זה... ג'ינג'ר," הוא אמר, קולו נסדק. "הוא החבר הכי טוב שלי. הוא גם חתול. הוא יספר לכם." הוא הגיש את החתולון לעבר האמסטף, כאילו זה היה כרטיס ביקור.

הכלבים הביטו בחתולון, ואז אחד בשני, מבולבלים לחלוטין. האמסטף רחרח אותו בעדינות, ומיד התרחק כאילו ננשך. "זה... מריח כמו שוקולד גם כן," הוא נבח, גועל נפש בקולו. "מה זה כל הריחות האלה? זה מזימה נגד החוש ריח שלנו?" בארקלי לא יכל להתאפק מלחייך. "זוהי דרך בני האדם להסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית. במקום להתמודד עם נועם עצמו, הם מתעסקים בריחות משונים. בני אדם מתעסקים בשטויות במקום בעיקר, הם דואגים למה חושבים עליהם, ולא מה הם באמת. כמו כלב שדואג לצבע הקולר שלו, במקום לדאוג אם הוא קיבל מספיק כדורים ביום, שיהפוך אותו לבריא יותר."

נועם ניצל את הרגע של בלבול הכלבים, וניסה לברוח. הוא התחיל לרוץ לעבר פתח צר בין שני בתים, אך הפיטבולים, שהיו זריזים הרבה יותר, חסמו את דרכו במהירות. נועם נלכד, מבוהל, כמעט בוכה. "אני רק רציתי לנקות את החדר," הוא מלמל לעצמו, "אבל אמא אמרה שזה לא מספיק. היא רצתה שאני אהיה יצירתי. אז חשבתי שאם אני אתחפש לחתול, אוכל להתחמק מזה..." בארקלי הרים גבה. "אמא. שוב אמא." הוא נאנח. "האם כל המבוך הזה של הפחדים והתחפושות נובע רק מהצורך לרצות אמא? האם זה מה שמניע את כל היקום האנושי? הצורך לא לרצות? או הצורך בננו - הצורך לרצות? בני אדם מסובכים כל כך. הם בונים עולם שלם של ציפיות ופעולות תגובה, והכל כדי להתחמק ממטלה פשוטה. כמו כלב שמחביא עצם מיום ליום, רק כדי שלא יחשבו עליו חסר חוש אחריות ודאגה לעתידו."

נועם נראה אבוד לחלוטין. הוא הביט בחתולון שבידו, ואז בשלושת הכלבים שמולו במבט נואש, מבט שמעיד על הבנה מרה של בדידות והיעדר מוצא. "מה אני אעשה?" הוא מלמל. "אני לא רוצה שתאכלו את ג'ינג'ר." בארקלי הביט בנועם. הוא לא היה ילד רע. הוא היה רק ילד מבולבל, שמצא את עצמו בסיטואציה שנוצרה מתוך רצון לנקות את החדר מבלי לנקות אותו, ורגעים אחרונים, כשלא היה יכול לצאת מזה. הילד הזה, הוא חש, זקוק לעזרה. לא רק מפני הכלבים, אלא גם מפני עצמו ומפני הציפיות של אחרים.

פתאום, רעיון נצנץ במוחו של בארקלי. רעיון נועז, כמעט פרוע, שיכול היה להציל את המצב ואף לזכות אותו בארוחת ערב הגונה. הוא חייך חיוך כלבי ערמומי. "הגיע הזמן להראות לבני האדם איך צועקים בקול, אך מתנהגים בחוכמה," הוא הרהר. "הגיע הזמן להציל חתול מפרווה, ונער מטעות אנושית. הגיע הזמן להפוך את המבוך של הפחדים להזדמנות בלתי צפויה." הוא התכנז לקפוץ מעבר לשיחים ורצה להגיע לקדמת הבמה, ולהתחיל את הופעת חייו, להראות לכל אלו שחשבו שהם יודעים, שהם לא יודעים.

הוא הכין את עצמו למתקפה, לא מתקפה אגרסיבית, אלא מתקפה פסיכולוגית מבריקה, שתערער את ביטחונם של האמסטף והפיטבולים, ותעניק לנועם הזדמנות להימלט. הרחרוח המתוח שהיה בין הכלבים לנועם הפך לסכסוך של נביחות של ממש, ואין חיה שתפקידה לדאוג לכיבוי סכנות, יותר מבארקלי. בארקלי ידע, שכדי לחדור את קליפת תחושת הביטחון שלהם, הוא יצטרך לפעול בדרך בלתי צפויה, בדרך שתגרום להם להטיל ספק במציאות כפי שהם מכירים אותה.

הוא לקח נשימה עמוקה, אגר את כל הכוח בריאותיו, ועמד להתחיל את תוכניתו. הוא יצר את הצליל המושלם, לא נביחה, אלא מעין יללה עמוקה, עבה, מיואשת, שנדמה היה כאילו מגיעה מתהומות הנשמה. הייללה לא הייתה מכוונת לאיום, אלא לבלבול. כמו יללה של כלב אבוד לחלוטין, יללה שהייתה כואבת ופתאומית, שבאה משום מקום – יללה שמקפיאה את הדם בעורקים, ונכנסת למוח, כמו נחש.

החבורה של האמסטף והפיטבולים קפאה במקומה. הם הסתובבו בבהלה, מחפשים את מקור הקול. הפנים ה"ידידותיות" של הפיטבולים הפכו לפנים של פאניקה, והאמסטף, מנהיג החבורה, נראה לפתע קטן ופגיע. בארקלי ידע ש"היללה המיואשת" הייתה בדיוק מה שהם לא ציפו. הם ציפו לנביחה אגרסיבית, למתקפת טרף, אולי אף לתביעת טריטוריה, אבל לא ליללה של כאב וייאוש. "בני אנוש, וגם כלבים," הוא נאנח, "תמיד מופתעים מהלא צפוי. הם מצפים שהעולם יפעל על פי הכללים שלהם, ושוכחים שלכל אחד יש קלפים חבויים בשרוול."

הוא ניצל את הבלבול שלהם, ופרץ מבין השיחים, לא בנביחה, אלא בזינוק מהיר, שקט ואלגנטי, אל מול האמסטף. הוא לא תקף, הוא פשוט נעמד מולו, עיניו מבריקות, מעביר מסר ברור: "אני כאן. ואני לא מה שאתם חושבים."

"מה... מה זה?" גמגם האמסטף, נסוג לאחור. "מאיפה... מאיפה הגעת?" "הגעתי מהמקום שבו בני אדם מנסים להיות חתולים," חשב בארקלי לעצמו, "וממקום שבו כלבים ידעו פעם להבדיל בין מציאות לאשליה. אבל הזמנים השתנו, ידידי הטוב. והיום, המציאות היא לפעמים עוגה." הפיטבולים הביטו בבארקלי, ואז בנועם, ואז שוב בבארקלי, מבולבלים לחלוטין. הם לא ידעו את נפשם. פתאום, הריח של בושם שוקולד על נועם נראה להם פחות מאיים ויותר... משונה. והיללה המיואשת של בארקלי – היא נגעה להם בנשמה.

"מה אתה רוצה?" שאל אחד הפיטבולים, קולו נשמע כל כך חרישי, שלא נשמעו מילה אחת לפני כן. בארקלי השפיל ראש. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. באותו הרגע, הוא הסתכל על נועם, ואז על הכלבים. נועם נראה שהבין שזה רגע ההזדמנות שלו לברוח. בארקלי הביט בו, וידע שעכשיו הזמן. הוא נבח נביחה רכה מאוד. "הגיע הזמן, ידידיי," הוא חשב לעצמו, "להזמין את המבוך של הפחדים לארוחת ערב הגונה במיוחד. אולי אפילו עם קצת קינוח שוקולד." הוא ידע שזו רק ההתחלה. הוא ידע שהחיים מלאים בהפתעות, בחלומות ובהיגיון משונים. ובמיוחד, הוא ידע, שהיה לו הרבה מה ללמוד מבני האדם, במיוחד כשהם היו מבוהלים, משונים וחסרי מוצא. אולי מתוך הפחדים האנושיים המוזרים יכולה לצמוח חברות לא צפויה, בתקווה שהיא תכלול ארוחת ערב הגונה.