פרק 4: היללה המבלבלת והבונבון האנושי

היללה של בארקלי לא הייתה סתם קול; היא הייתה יצירת מופת של תסכול קיומי, סימפוניה של ייאוש כלבי טהור, שהייתה מסוגלת לגרום גם לפסל שיש לגרד בעצמו במבוכה. היא ניפצה את השקט של רחוב הצדדי כמו אגרטל קריסטל שנשמט מיד של ילד קטן במוזיאון שקט, והותירה אחריה צלצול מהדהד של בלבול. האמסטף והפיטבולים, שרק לפני רגע נראו כקריקטורה של כוחנות כלבית חסרת מעצורים, קפאו במקומם, כאילו הוצבו בפניהם חידה בלתי פתירה שהייתה רבת משמעות, חידה שהייתה יותר מדי מסובכת עבורם. שידיהם ירדו בצידי גופם - סליחה, זנבותיהם נשמטו במבוכה, ואוזניהם הצטמקו לאחור במבוכה ברורה. הבעת פניהם נעה מביטחון עצמי מופרז לחרדה קיומית בתוך פחות משנייה, והם הביטו אנה ואנה, מחפשים את מקור הקול הזה שהרעיד את יסודות עולמם הכלבי, עולם שהיה קל ופשוט עבורם, ופתאום הפך למבוך לא ברור.

בארקלי, אמן הוונדטה השקטה והמפתיעה, ניצל את הרגע במלואו. הוא לא רץ, הוא לא נבח. הוא צץ מבין השיחים כמו רוח רפאים פרוותית, עומד מול האמסטף הגדול כשפניו רציניות להחריד, כמעט אקדמיות. הוא הביט עמוק לתוך עיניו המבולבלות של האמסטף, כאילו היו שם אלף שנות חוכמה כלבית, חוכמה שקשה לתאר אותה במילים. לפתע, הוא התחיל "לדבר". וזה לא היה סתם דיבור. זו הייתה סדרת נחירות עמוקות, שזרמו מגרונו כמו מימיו של נחל שוצף, שהיוו שילוב מורכב של צלילים שונים – גרגור עמוק, יללה קצרה, נחירה מודגשת ועוד רבות. הוא הוסיף לכל זה תנועות ראש דרמטיות, כאילו מנצח על תזמורת בלתי נראית של גורלות אנושיים אבודים, ותנועות כפות שהזכירו מורה לתאטרון המנסה להעביר את מסר תפקידו לתלמידו, תפקיד שהיה חשוב מאין כמוהו עבורו.

"האם באת להלעיג עליי שוב?" שאל האמסטף בקול רועד, וקולו לא היה דומה לקול הדומיננטי שרק לפני רגע היה לו. "מה אתה רוצה ממני?"

בארקלי המשיך בדקלום שלו, וכבר כאן אנו יודעים שהכלבים, כמו בני אדם, לוקחים דברים באופן אישי, והוא ניצל את האנושיות הזו כנגדם. הוא העניק לאמסטף מבט של הבנה עמוקה, מבט שאמר: "ידידי, אתה לא לגמרי מבין את מורכבות הקיום האנושי, במיוחד כשזה קשור לריחות משונים ולתחפושות חתולים שהם משום מה בוחרים לעשות". הוא הביט על נועם לרגע, ולוודא שהנער מבולבל מספיק בכדי לקלוט את הסכנה, והנה הוא זכה במבט של בהלה ורצון עז כמעט לברוח.

"כלב תועה לא טועה, ידידי האמסטף, אבל בני האדם - הו, בני האדם!" בארקלי "נאנח" ביללה עמוקה שהייתה כאובה. "הם משוטטים במבוך של ציפיות, של הרגלים, של שיעורי בית. הם מתחפשים, הם מריחים כמו שוקולד, הם מנסים להיות חתולים כשבעצם הם בני אדם פשוטים שרק רוצים שיניחו להם לנפשם. והכל בשביל מה? בשביל לא לנקות חדר. זוהי דרמה קיומית, ידידי, טרגדיה ביוונית עתיקה המועברת למציאות מודרנית עגומה, אלא שהגיבור הוא נער בוסרי בתחפושת חתול. ואתה, בכל הכבוד הראוי, מתמקד בצבע הקולר שלו במקום בסיפור האמיתי שמאחורי ההצגה."

האמסטף והפיטבולים הביטו בו בפעירות פה, מחוסרי מילים. הם מעולם לא שמעו כלב מדבר כך, אם בכלל. הם היו רגילים לנביחות, ליללות פשוטות. לא למסעות פילוסופיים על משמעות הקיום ואירוניה חברתית. אחד הפיטבולים, זה עם הפנים ה"ידידותיות" במיוחד, רחרח באדמה במבוכה. "הוא... הוא אומר משהו על שוקולד?" הוא מימל, קולו לא ברור.

בארקלי נופף בכפותיו בדרמטיות, כאילו דחה את הפרשנות השטחית. "שוקולד?" הוא נבח ב"שאט נפש". "שוקולד הוא רק סימפטום, ידידי, לא המחלה. המחלה היא הרצון להתחמק. הילד הזה, נועם, מנסה להתחמק מלעשות מטלה, ואתם עסוקים במרדף אחרי חלומותיו הפרועים. הלא מובן הוא, שהילד הזה, בסוף היום, ישוב לביתו, ישטוף את הפנים, יסיר את תחפושתו, וישב לשחק בטלפון. אך אתם, כלבים שלי, תישארו כאן עם התסבוכת האנושית שנטפלה אליכם."

"אבל... הוא חתול," אמר פיטבול אחר, קולו בוטח יותר, מנסה לדבוק במה שהיה ידוע וברור. "הוא מיאו! וחתולים לא שייכים לכאן."

"מיאו?" בארקלי הרים גבה דמיונית, בהצגת פאנטומימה מושלמת. "הו, אתם כה תמימים ויפים בנאיביותכם. מיאווים, ידידי, הם רק ביטוי קולי, לא אינדיקציה לזהות. אני יכול למיאו, ואני מובטח לכם שאיני חתול. זה לא הופך מיאווים למציאותיים. זה רק הופך את המיאווים לצורה של תקשורת. האם הייתם מפתחים עמדה על מעמדו החברתי של אדם שמיאו מסיבות לא ברורות? האם זה הופך אותו לחתול?"

האמסטף והפיטבולים גירדו בראשם בעזרת כפותיהם האחוריות, מנסים לעכל את שטף הדברים. נראה היה שמוחם הכלבי, הרגיל להתמודד עם פקודות פשוטות כמו "שב", "בוא" ו"מי גנב את הנעל?", התקשה להתמודד עם מורכבות הפילוסופיה של בארקלי. הם הסתכלו על נועם, שהיה עדיין קפוא על מקומו, מבולבל לא פחות מהם, ונדמה היה שהוא מנסה להבין אם הוא עדיין חי, או שהצליח להשתחל לעולם שבו השתלטה עליו אישיות אחרת.

בארקלי הבחין במבט ההמום על פניו של נועם. הילד בבירור לא ציפה לזה. הוא ציפה לכלב תועה שאפוף סכנה, לא לפרופסור לסוציולוגיה עם זנב מתנדנד. זה היה רגע של הזדמנות. "הו, חברי הכלבים," בארקלי המשיך בקול דרמטי, כאילו ציטט מתוך מחזה שקספיר, "הרי לכם ילד אבוד בניסיון נואש להבין את מקומו בעולם הזה, עולם שבו אימהות דורשות יצירתיות, וכלבים עומדים על פרוטוקולים. נועם אינו חתול, הוא רק נער אומלל המנסה להימלט מגורלו. ואתם, במקום לעזור לו, שוקלים אם הוא ראוי לארוחת ערב שלכם? אתם רק מבלבלים אותו, גורמים לו לחשוד בקיומו שלו!"

נועם, אט אט, התחיל להבין. המילים, למרות שלא היו מובנות לו בשלמותן, העבירו מסר ברור – הכלב הזה בצד שלו. הכלבים, לעומת זאת, היו שקועים בוויכוח פנימי עמוק. "אבל אם הוא לא חתול," נבח אחד הפיטבולים, "אז למה הוא לובש את הדבר המוזר הזה? זה נראה כמו תחפושת. למה בני אדם מתחפשים?!" בארקלי חייך חיוך מתנשא. "הנה לכם, השאלה האמיתית! למה בני אדם מתחפשים? זו שאלה שגם אני, פילוסוף כלבי בעל שם עולמי, מתקשה לפענח. אולי זה מתוך חיפוש אחר זהות, אולי זה מתוך פחד מהמציאות, ואולי זה פשוט כי התחפושת הייתה בזול בחנות כלבו במבצע החורף. אתם רוצים את האמת? בני אדם לא מבינים את עצמם. הם חיים בסתירה מתמדת, בין הרצון לחופש לבין הצורך במסגרת. הם רוצים לברוח, אבל הם לא יודעים לאן. והם רוצים להתחפש, אבל הם לא מבינים מי הם באמת. ובכל נשנוש של המוח שלהם, הם מנסים לפתור את חידת הקיום, אבל בתוך כל הדברים האלו, הם מפספסים את העיקר."

האמסטף, שהיה עד כה שקט, נבח נביחה עצבנית. "די! מספיק! אני לא מבין מילה ממה שאתה אומר! איך אתה עושה את זה? מאיפה כל המילים האלה? אתה אומר יותר ממה שבני בן אנוש מוציאים מהפה במשך שבוע! אתה שוטף לי את המוח! זה לא נורמלי! כלבים לא מדברים ככה! "

בארקלי התקרב לאמסטף, מבטו רציני. "זה לא נורמלי, ידידי? מהו 'נורמלי' בעולם שבו נערים מתחפשים לחתולים ומריחים כמו שוקולד? העולם השתנה, ונראה שאתם נשארתם מאחור, שקועים בחוקי הלהקה הפשוטים. החיים הם לא רק עצמות וכדורים. יש בהם גם פילוסופיה, אמנות, ואת הצורך הבלתי נלאה של בני האדם לברוח מלעשות את המוטל עליהם." הוא זז הצידה, פותח פתח קטן בין האמסטף לאחד הפיטבולים. "עכשיו, תנו לי לשאול אתכם שאלה אחרונה וחשובה מאין כמוה: האם אתם בטוחים שאתם רוצים להשקיע את מרצכם היקר במרדף אחרי 'חתול' בשוקולד, כשבארקלי, הפילוסוף הכלבי העליון, מוכן לתת לכם שיעור חינם באנושיות? בחינם!" הוא הרים גבה במבט של "לא תסרבו להצעה כזו".

האמסטף והפיטבולים, המומים מעוצמת הנאום, וההצעה המפתה שכללה בתוכה הצעה שקשה לסרב לה, הביטו אחד בשני. "שיעור... בחינם?" שאל אחד הפיטבולים, עיניו מבריקות בבלבול. נשמע שזה היה דבר שכדאי לשלם עליו, ומשהו שמוחם הכל יכול לא להבין מימנו.

נועם, שקלט את ההזדמנות שנפתחה בפניו, לא חשב פעמיים. הוא השליך את חתולון הפרווה ג'ינג'ר לעבר האמסטף – לא כדי להרתיע, אלא כדי להסיט את תשומת הלב לשנייה קריטית. ג'ינג'ר נחת בדיוק בין כפותיו של האמסטף, משמיע קולון קטן וחמוד של 'מיאו' עדין שהיה רחוק מלהיות מושלם. "הוא מיאו שוב!" נבח האמסטף, נרתע לאחור כאילו ג'ינג'ר היה מוקש מנומר. "הריח הזה והמיאווים האלה... זה קונספירציה!"

זו הייתה שגיאתם הקטלנית שאנושיות היתנהגו לפי הטבסט. בארקלי ידע זאת. בני אדם, כמו כלבים, נוטים להגיב בחשש למה שהם לא מבינים. וקונספירציות הן תמיד תירוץ טוב להפתר ממי שמזיק להם.נועם, על ארבע, כמו חתול אמיתי, יצא למיאו-ריצה מהירה לעבר הפתח הצר בין שני הבתים. הוא היה כה מרוכז בבריחה, עד שחתולון הפרווה נשמט מידיו, ובמקומו הוא תפס... את עגלת הכלבים הקטנה, ונעלם בתוכה.

הפיטבולים ניסו לרדוף אחריו, אך המילים של בארקלי עדיין הדהדו באוזניהם. "חינם... שיעור... אנושיות... להתחפש... שוקולד..." וגם הבהלה מהחתולון המיוואו של האמסטף. הם היו משותקים מדי בלבולם הרגשי והאינטלקטואלי.

"תפסו אותו!" נבח האמסטף, קולו עדיין רועד. "מה אתם עומדים שם כמו גורי יונים שהתייבשו בשמש? תפסו את החתול הזה! ותוודאו שהוא לא מריח משוקולד!"

אבל נועם כבר נעלם במבוך הסמטאות האחוריות. בארקלי הביט אחריו, חיוך עמוק ועגום מתפשט על שפתיו. "המבוך של הפחדים," הוא הרהר, "הפעם עבר בהצלחה. נועם למד שיעור חשוב: לפעמים, הדרך הטובה ביותר להימלט מבעיות היא לייצר בעיות גדולות יותר, מבלבלות יותר, כאלה שאף אחד לא יכול להבין. ואולי, רק אולי, הוא גם למד שחתולים לא מתחפשים לבני אדם. זה מסוג הדברים שבני אנוש עושה, וזה נראה הגיוני רק למוח אנושי."

הוא הסתובב והביט באמסטף ובפיטבולים, שהיו עדיין שקועים בוויכוח פילוסופי עמוק על משמעות המיאווים של ג'ינג'ר, והאם הריח משוקולד טירגט במיוחד כלבים. "אז," אמר בארקלי בנימה קלה של ניצחון. "האם הייתם רוצים להמשיך את השיעור באנושיות? או שמא אתם מעדיפים להישאר שקועים באמונות התפלות שלכם, בטריטוריה הפרימיטיבית שלכם, ולפספס את כל הכיף של הקיום המודרני?"

האמסטף הביט בו, ועיניו נראו כעיני כלב שמנסה להבין אם הבנק נסגר ביום שבת אחרי השעה 12. "אני... אני רוצה להבין," הוא מלמל. "אני רק רוצה להבין מה קורה כאן. ומי זה אתה? אתה לא נראה כמו כלב מהשכונה. אתה... נראה כמו כלב שיצא זה עתה מספרייה. אתה... אתה מריח כמו עוגה!"

בארקלי חייך חיוך רחב, כמעט אנושי. "עוגה, ידידי, היא רק תחילת המסע. היא שער למחוזות חדשים של הבנה. אני בארקלי, לשרותכם. ואני כאן כדי לפקוח את עיניכם לעולם שמעבר לעצם הנפוצה והמוכרת." הוא התיישב על ישונו האחורי, רגוע לחלוטין, כאילו זה היה כורסתו בבית קפה פריזאי. "עכשיו, בואו נדבר על כלכלת בני אדם. למה הם כל כך מודאגים מכסף, כשהם יכולים פשוט לקנות עוגה ולדבר עם הטלוויזיה?"

האמסטף והפיטבולים, שהיו רעבים ולא הבינו מה קורה סביבם, ניגשו באיטיות אל בארקלי. נראה היה שהם השלימו עם העובדה שהם נמצאים בסיטואציה הזו, והם ינסו להבין מה קורה סביבם בכל דרך אפשרית. בארקלי התחיל להרצות להם על משמעות החיים מנקודת מבט של כלב, על חשיבות המנוחה אחרי ארוחה, ועל הצורך להבין את ההיגיון המעוות של בני האדם.

הוא סיפר להם על גברת רינה, האישה שמנהלת דו שיח סוער עם הטלוויזיה שלה על מחירי עגבניות וקונספירציות, ועל איך היא, על אף מוזרויותיה, הצליחה להבין את צורך הכלב בעוגה שוקולד בצורת חתול. "הבנתם?" שאל אותם בארקלי, מתמתח בגרגור עמוק. "גברת רינה לא עסוקה בלרדוף אחרי מטרות נשגבות. היא עסוקה בקיום הפשוט, בהנאות הקטנות, וביכולת לתת עוגה לכלב רעב. וזו, חבריי הכלבים, היא חוכמת החיים האמיתית."

האמסטף והפיטבולים נראו מהורהרים. נראה היה שהשיעור של בארקלי מתחיל לחלחל. "אז... אתם אומרים שחתולים... הם לא תמיד חתולים?" שאל הפיטבול בעל הפנים הידידותיות, נראה היה שהוא מנסה להבין את המורכבות.

בארקלי נופף בזנבו באיטיות. "לעיתים, ידידי, חתול הוא רק ילד שמנסה להתחמק מניקיון החדר. ולעיתים, ריח השוקולד הוא רק כיסוי לחרדה חברתית. העולם, ידידיי, הוא מקום מורכב, והתפקיד שלנו, ככלבים בעלי תובנה עמוקה, הוא לפענח את המבוך האנושי הזה, ובאותו הזמן, גם לוודא שאנחנו לא נשארים רעבים."

הוא קם על רגליו, נמתח שוב. השמש כבר שקעה לחלוטין, והכוכבים החלו להופיע בשמיים, נוצצים כמו יהלומים. "טוב, חברים," אמר בארקלי, "אני חושב שסיימנו את השיעור להיום. אני מקווה שלמדתם דבר או שניים. עכשיו, עם כל הכבוד, אני רעב. והפילוסופיה, כידוע לכם, לא ממלאה את הבטן."

האמסטף והפיטבולים הביטו בו, ואז אחד בשני, ואז חזרה לבארקלי. "לאן תלכו?" שאל האמסטף בשאלה של חשש. "ואיפה אנחנו יכולים לשמוע עוד מהשיעורים שלכם?"

בארקלי חייך. "אני אלך לחפש את ארוחת הערב שלי. משהו שימלא את הבטן, ויזין את הנשמה. אולי משהו עם כבד צלוי, או שמא איזו עצם עסיסית שלא ראתה יום טוב יותר. באשר לשיעורים... אתם פשוט תצטרכו להמשיך לחפש. אני אופיע היכן שזקוקים לי, היכן שבני אדם מסתבכים בחיים שלהם, והיכן שיש קצת סכנה שהופך לטוב. אני הכלב של הסתירות, הפילוסוף של הרחוב, והיועץ הבלתי רשמי של חסרי האונים. ואני תמיד שואף לארוחת ערב הגונה."

הוא הסתובב והחל ללכת, צלליתו מתארכת ומתכווצת לאור הפנסים. "כלב תועה," הוא מלמל לעצמו, "אולי לא טועה, אבל בהחלט יודע מה טוב לו. ובני אדם... הו, בני אדם. יצורם מוזר ומצחיק, אבל בסופו של דבר, הם לרוב הולכים לכיוון של מה שטוב להם, וכנראה שלא יתחפשו לחתול וירדו לרחוב אם ידעו שזה יביא להם סכנה. הם רק צריכים קצת עזרה, קצת הכוונה, וקצת הבנה שיש דברים חשובים יותר בחיים מאשר לנקות את החדר. ואולי, רק אולי, חתיכת כבד צלוי."

האמסטף והפיטבולים עמדו שם, מביטים בו נעלם. הם היו מבולבלים, אבל גם קצת נפעמים. השיעור הבלתי צפוי של בארקלי הותיר עליהם רושם. הם עדיין לא הבינו הכל, אבל הם התחילו להבין שבעולם יש יותר מאשר טריטוריה ועצמות. יש בו גם פילוסופיה, שוקולד, ובני אדם מוזרים. והכי חשוב, הם למדו שגם אם אתה כלב גדול וחזק, תמיד יש מישהו חכם יותר, ופרוותי יותר, שיכול ללמד אותך כמה דברים.

בארקלי, רחוק משם, הרגיש את הבריזה הקרירה לוחכת את פרוותו, את ריח ארוחות הערב מוליך אותו הביתה, אל הלא נודע, אל הרפתקה חדשה. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך – אל היכן שיש ארוחות ערב הגונות, אל היכן שהטיפשות האנושית פורחת, ואל היכן שכלב תועה יכול למצוא את מקומו בעולם. הוא חש שמחה קטנה בליבו, שילוב של סיפוק מהצלתו של נועם ה"חתול", והשפלתם של הכלבים המקומיים. ניצחון קטן, אבל מתוק. וכעת, הגיע זמן הפרס. ארוחת ערב מפוארת שתכלול כבד צלוי. העולם היה פתוח בפניו, והוא ידע, שאף כלב, חכם ככל שיהיה, לעולם לא ייתן ללעיסה טובה לחמוק מבין שיניו. בארקלי חייך. מחר, יום חדש. ומי יודע, אולי מחר הוא יפגוש בני אדם שיחשבו שהם ציפורים. או דגים. והוא, בארקלי, יהיה שם, מוכן, עם עוד שיעור בחינם, וציפייה לארוחה הכי טובה בעולם. כי ארוחות טובות, כידוע, הן המפתחות ללב ולנשמה. גם של כלבים. ובעיקר, של בני אדם.