פרק 2: גברת רינה והטלוויזיה הנמרה

הריח של שאריות בורגר, שהתנדף באפו של בארקלי וסימן ארוחת צהריים מאוחרת וטעימה למדי, התברר כהבטחה כוזבת. אחרי שהגיע לפח האשפה המבטיח, גילה בארקלי שהוא רוקן – טריק שובב של היקום שנועד, כנראה, ללמד אותו שיעור בענווה או בפסימיות. "הו, בני האדם," גנח בארקלי לעצמו, זנבו משתלשל באפיסת כוחות קלה. "אין גבול ליכולתם לאכזב. הם יצרו פחים שמלאים בהבטחות, רק כדי לרוקן אותם רגע לפני שאתה מגיע. זוהי סאדיזם לשמו, ביופי שרק אדריכל עירוני יכול להבין. זה כמו להצית אור בקצה המנהרה, ואז להבין שהמנהרה היא בעצם תמונה על מסך, ומישהו ניתק את השקע"

הוא המשיך לצעוד, רגליו הקצרות מתחלפות בקצב קבוע עם רגליו האחוריות הארוכות, משאירות שביל של חכמה לא מנוצלת על המדרכות הלוהטות. השמש עדיין קפצה בלהט מעל ראשו, מכריחה אותו לחפש צללים, או לכל הפחות, קרירות כלשהי שתעמעם את זיכרון אכזבת הבורגר. הוא חלף על פני פיצוצייה שבה הלקוחות נראו כאילו הם הגיעו בדיוק מרגע ההתעלפות, ותמיד נראו כאילו הם זקוקים לקפה שיהיה קפה שיכול להחזיר מתים לחיים. הוא ראה בחור צעיר עם אוזניות כה גדולות עד שנראו כמו אטמי אוזניים תעשייתיים, והוא נע בריחוק מפתיע ביחס למה שהתרחש מסביבו.

בארקלי הפנה את ליבו ואת חוטמו למשימה הבאה: איתור מפלט קריר, רצוי כזה שיכלול פוטנציאל קולינרי כלשהו. הוא עקב אחר ניחוחות מעוררי תאבון שנדפו מחצר אחורית, ריח שהיה תערובת של דשא קצוץ (סימן לניקיון, או לפחות לניסיון נואש לשמור על מראית עין של סדר), קפה טרי, ו... משהו אפוי, משהו שעלה בריחו על כל בורגר שאי פעם נוצר. ריח של עוגה.

"פשששש," נאנח בארקלי, קולו נשמע הפעם כמו משב רוח עדין על פני אגם שקט, "זוהי מנגינת אלוהים. עוגה. בני אדם מתעקשים ליצור כל כך הרבה רעש ומהומה, אבל לפעמים הם יוצרים יצירות מופת כאלה. עוגה, ידידי, היא הוכחה לכך שלא כל בני האדם אבודים. לפחות הם מבינים את המשמעות האמיתית של קיום."

הוא התגנב בשקט בין גדרות, תוך שהוא מתجاهל באלגנטיות זוג עציצים קטנים שנראו בדיוק כמו שתי פצצות זמן ירוקות, ולבסוף מצא את עצמו בחצר אחורית קטנה ומטופחת, שמלמלה של עצים הקיפה אותה בעדינות. במרכז החצר עמדה מרפסת מקורה בפרגולה מטפסת, ועל כיסא נוח שישבה עליו גברת מבוגרת. גברת רינה, כנראה.

גברת רינה הייתה יצור מרתק במיוחד. שערה הלבן קושט בסיכה עם ציפור קטנה, עיניה הבורקות משקפות עולם פנימי עשיר במיוחד, ופרצופה מקומט מחיוכים וחששות שהצטברו עם השנים. היא הייתה לבושה בשמלה פרחונית בהירה, ותנועת ידיה הייתה מלאת הבעה, גם כשלא דיברה איתו (רוב הזמן). היא לא דיברה עם בארקלי, לרוב היא דיברה עם... הטלוויזיה.

הטלוויזיה, מסך שטוח ומודרני להפליא, ניצבה על שולחן קטן במרכז המרפסת, משדרת מהדורת חדשות ערב. המגישה, חייכנית ומקומטת חרדה כאחד, דיווחה על משהו שולי לחלוטין – אולי על מחיר עגבניות שהאמיר, או על רפורמה בחוקי התמרורים, נושאים שבקושי הצליחו לעורר בו עניין בזמן שהוא רץ אחרי מכוניות תועות ברחוב, אך נראה שהיו בעלי חשיבות עצומה עבור גברת רינה.

"שמעת מה היא אומרת, רינה?" שאלה גברת רינה את הטלוויזיה, כאילו זו הייתה בת שיחה ותיקה ומהימנה, למרות שמעולם לא הגיבה לדבריה, בניגוד לבארקלי. "העגבניות! שוב העגבניות! מתי הם יבינו שאי אפשר פשוט להעלות מחיר ככה? זה לא פייר! ומי בכלל שואל אותנו? אנחנו לא לקוחות? אנחנו לא חשובים?" גברת רינה סובבה את ראשה במהירות, ואז חזרה להביט במסך, כאילו חיכתה לתשובה.

בארקלי השתרע תחת שיח רענן שהציע צל נעים ומידה מסוימת של הסוואה. החום עשה לו חסד, שכן הוא היה עטוף בפרווה כפולה ששירתה אותו נאמנה בימי החורף הקפואים, אך הפכה אותו למעין תנור נייד קטן בימים כאלה. הוא התבונן בגברת רינה, מטה את ראשו לצד, מנתח. "הו, הפרדוקס האנושי העתיק של בדידות וחברה," פלט בארקלי, בקול נמוך ומהורהר, כמו פילוסוף שבדיוק גילה אמיתות חדשות. "היא מדברת עם מכונה, בדיוק כמו שאני מדבר עם עצמי. האם זה אומר שגם אני בודד? או שכולנו זקוקים למישהו, או משהו, שיקשיב לנו בלי לשפוט? אולי ההבדל היחידי הוא שהטלוויזיה לא נובחת בחזרה."

החדשות עברו לדיווח על תאונת דרכים קלה, כנראה, שגרמה לפקק אינסופי על כביש ראשי. מנחם היה כנראה בוכה עכשיו לקרדיו. גברת רינה נאנחה בהפגנתיות. "נו, באמת! כל פעם אותו דבר! כמה אפשר?! והרי אמרתי להם, שיצטיידו בעוד אמבולנסים, עוד כוח אדם, לא יעזור כלום!" היא נשמה נשימה עמוקה, ואז הוציאה אנחה ארוכה שנדמה היה כאילו מכילה את כל תסכולי העולם. "הם פשוט לא מקשיבים! לעולם לא מקשיבים!"

בארקלי, שהיה עד למחזה קורע לב דומה כשהוא ניסה להסביר לחתול רחוב את חשיבות מיחזור הנייר, הזדהה עם תחושת חוסר האונים של גברת רינה מול אטימות העולם, או למען הדיוק, מול אטימותם הפרוגרמטית של חדשות הטלוויזיה (שלא לדבר על אטימותם של חתולי רחוב שאף פעם לא מקשיבים). "היא מצפה מהם ליותר," הוא פירש. "היא מצפה מהטלוויזיה להפוך לבת אדם, להגיב, להבין. בדיוק כמו שאנשים מצפים אחד מהשני להבין אותם, בלי לטרוח לספק אינפורמציה ברורה. הם נובחים, מצפים לפיענוח, וכשזה לא קורה – הם מתאכזבים. זה כמו לנסות ללמד כלב לדבר אנושית באמצעות צווחות, במקום ללמד אותו מילה חדשה בכל פעם באמצעות חטיפים."

גברת רינה קמה מהכיסא, מתבוננת בטלוויזיה במבט של בגידה. "זוהי מזימה! מזימה שלמה לשגע אותנו!" היא אמרה בקול דרמטי, וניפפה בידיה. "הכל בגלל שהם רוצים שנאכל פחות, ככה הם לא צריכים לדאוג לאוכל כשאנחנו רעבים. ואם אנחנו עצובים, אנחנו אוכלים יותר, לא? אז הם רוצים לעשות אותנו שמחים. זה הכל חלק מתוכנית!"

בארקלי כמעט השתעל מצחוק. הוא כבר ראה לא מעט תיאוריות קונספירציה בכיסיו של בני האדם, כשהוא מצא עיתונים עטופים בנייר כסף שהעידו על "הסודות הגדולים של הממשלה בשימוש בחתולים סוכנים", אבל זו הייתה ללא ספק אחת הפנינים. "זוהי, אם כן, תיאוריית הכלב-קונספירציה האולטימטיבית," הוא פלט בקול חרישי, כדי לא להפריע לרגע הדרמטי. "יאוש קולקטיבי המיתרגם למניפולציה קולינרית. היא מבינה שצער מוביל לאכילה, ואז היא מחברת את זה לכלכלת העוגבניות. הגיון אנושי במיטבו: מורכב, פתלתל, וחסר כל בסיס במציאות. כמעט כמו כלב שמשכנע את עצמו שזנבו הוא בעצם נחש מרושע שצריך לתפוס."

גברת רינה חזרה למקומה, נראית כמעט מובסת. היא הוציאה סריגה מסל קטן שהיה מונח לידה, והחלה לסרוג במהירות עצבנית. צבעי הצמר היו עזים, כמעט אגרסיביים. היא סרגה מהר כל כך, עד שבארקלי חשש שהיא עומדת לעוף מהכיסא מרוב מהירות. "ובטח שוב יבוא מישהו ויגיד לי 'מה את מתלוננת, רינה? תמיד את מתלוננת'," גברת רינה מלמלה לעצמה, והוסיפה עוד קול לדיון הפנימי שהתנהל אצלה בראש. "אני לא מתלוננת! אני מביעה דאגה! דאגה עמוקה! אבל מי מקשיב לי? מי בכלל רוצה לשמוע מה עובר על אדם כמוני?"

בארקלי הזעיף את מצחו, מנסה לפרש את הדיון. "היא מנהלת דיאלוגים עם הדמויות הבלתי נראות בחייה," הוא המשיך לפרשן, "היא מתלוננת כלפי פנים על עצמה ועל האחרים, וכלפי חוץ על החדשות. זהו סוג של סימביוזה אנושית: יצירת אויבים פנימיים וחיצוניים כדי להצדיק את הנוכחות. כמו כלב שממציא לעצמו 'משימות' תמיד לרוץ הביתה ולהגן על הבית מ'פורצים דמיוניים'."

הוא נזכר בידיד טוב שלו, כלב תחש מהורהר בשם ליונל, שהיה נוהג לנהל ויכוחים סוערים עם הדשא שלו. ליונל היה משוכנע שהדשא מתרבה באופן לא חוקי, ושהוא חייב להילחם בו שן וציפורן. "ליונל היה מבין אותה," נאנח בארקלי. "הוא היה מבין את הצורך לריב עם דברים שלא מגיבים. לפעמים, זה הדבר היחיד שנותן לך תחושה של שליטה בעולם הזה. אלא שלישון על דשא זה יותר נעים מאשר לישון על הטלוויזיה."

התוכנית בטלוויזיה השתנתה. במקום חדשות, הופיעה תוכנית בישול. השף, גבר מחוייך ובעל שפם מטופח, החל להציג מתכון לעוגת שכבות מרשימה – בדיוק כמו הריח שנדף מהחצר. בארקלי השתפך בכיף. "כל הכבוד, שף המאפים," הוא לחש, "אתה מבין את מהות הקיום יותר מכל פוליטיקאי או דיווח חדשותי. הטעמים, ידידי, הטעמים הם המהות של הקיום, לא המחירים."

גברת רינה דווקא לא נראתה מרוצה. היא עצרה את הסריגה שלה. "עוגות? עוגות עכשיו?" היא אמרה, קולה מלא בתרעומת. "תראו אותם, רק מראים לנו עוגות כדי שנשמין. זה גם חלק מהמזימה! הם רוצים שנאכל את כל העוגות, ככה לא נחשוב על העגבניות."

בארקלי הזעיף את מצחו. "וואו. זה עמוק אפילו בשבילי," הוא הודה, מגרד את אזנו בבלבול. "היא רואה קשר ישיר בין תוכנית בישול שמעודדת אכילה ובין שליטה בתשומת לב אנושית. אם אנשים יתעסקו באפייה, הם ישכחו את הדברים החשובים באמת. זוהי רמת פרנויה וקונספירציה שגם חתול רחוב ציני יתקשה לעכל. זה כמו לחשוב שהשמש זורחת רק כדי שתוכלו לרדוף אחרי הזנב שלכם בלי להיתקע בקירות."

גברת רינה, מוסחת מהטלוויזיה לרגע, שמה לב לבארקלי. עיניה הבורקות נעצרו עליו. "הו, שלום לך, יצור פרוותי," היא אמרה, קולה הפך מתלונן לחביב. "מאיפה הגעת, חבר? אתה נראה רעב. כנראה לא עזר לך הבורגר, אה?" חיוך רחב עלה על שפתיה. "לי יש... עוגה!"

בארקלי כמעט נחנק מהתרגשות. הוא לא האמין למשמע אוזניו. היא לא רק זיהתה את קיומו, היא גם הבינה את מצבו, ואף הציעה פתרון קולינרי מעולה. "זוהי מעלה של אנשים זקנים," הוא מילמל לעצמו, מניף את זנבו במרץ. "הם כבר עברו את השלב שבו הם מנסים לרצות את החברה, והם פשוט... הם. הם יכולים לנהל דו-שיח סוער עם ארונית מטבח, אבל הם יזהו כלב רעב במרחק של קילומטרים. יש בהם חכמה פנימית שחורגת מההיגיון הרגיל."

גברת רינה חזרה אל תוך הבית לכמה רגעים. בארקלי ציפה בתקווה גדולה, ללא ספק שוכח את הגיגיו הפילוסופיים על בדידות ותיאוריות קונספירציה לרגע קטן. הוא היה כמעין פסל של כלב רעב, קפוא עד שהיא חזרה עם חתיכת עוגה גדולה להפליא, כמעט בגודל ראשו, שהונחה על צלחת מעוטרת בפרחים.

היא הניחה את הצלחת על הרצפה במרחק בטוח ממנה, ודחפה אותה בעדינות לעבר בארקלי ברגל. "בוא, בוא, כלבלב," היא אמרה, וקולה נשמע כמו צליל נעים של זכוכיות מתנגשות. "זה בסדר. לא יקרה לך כלום. הכנתי את זה במיוחד. אתמול היה לי מצב רוח טוב. היום פחות, אבל עדיין יש עוגה."

בארקלי התקרב בזהירות, חושד בתחילה שמדובר במלכודת כלשהי – אולי עוגה מהונדסת גנטית שתהפוך אותו למין כלב-ג'לטין? אולי בפנים הסתתרה תגלית ארכיאולוגית שאסור לו לגעת בה? אבל הריח היה אמיתי. מתוק, חמאתי, עם רמזים של וניל וקקאו. הוא לא יכל לעמוד בפניו. הוא החל לכרסם בעדינות, טועם כל ביס, מנסה להבין את הקשר בין זה לבין תיאוריית הקונספירציה העולמית. "אם כך," הוא פלט, פיו מלא ב crumb (פירורים) וטעמים, "התועלת המיידית של סיפוק רעב אנושי באמצעות סוכר מבטלת כל דאגה מפני מזימות סודיות. אדם שבע הוא אדם עיוור. זהו עקרון הטבע, כנראה, שבני האדם רק ממציאים לו תירוצים מורכבים. אם אתה שמח, אתה אוכל יותר. אם אתה עצוב, אתה מטביע את יגונך באוכל. כלומר, בכל מצב רוח – אוכל. אנושיות, הרי זה דבר כל כך פשוט כשמסתכלים עליהם מלמעלה. או מגובה ארבע רגליים."

הוא המשיך לאכול, מדי פעם מקשיב להערותיה של גברת רינה, שבינתיים חזרה לנהל שיחה עם הטלוויזיה, ששידרה כעת מהדורת חדשות סוערת יותר – הפעם על תוצאות בחירות מקומיות שנראו כאילו עתידות לזעזע את המדינה כולה. "אתם רואים? אתם רואים מה עשיתם?" צעקה גברת רינה על המסך, והטיחה את כף ידה על ברכיה. "תמיד אומרים שהכל יהיה בסדר, וכל פעם אותן תוצאות! זה כמו שאני מסיימת את הסריגה, ושוב צריך להתחיל מחדש."

בארקלי סיים את חתיכת העוגה. הוא ליקק את שפתיו, מתענג על הטעם המתוק שנדבק לכל אחד משיניו. "זוהי, אם כן, ההגדרה האנושית של שינוי," הוא פלט, קולו נשמע כאילו הוא השתתף בעצמו בבחירות. "הם משנים את הסטטוס קוו, רק כדי לחזור לאותו מקום, אבל עם תפאורה שונה וצווחות חזקות יותר. זה כמו כלב שמחפש מקום לישון עליו, מחליף חמישה מקומות, ובסוף יחזור למקום הראשון. אבל אחרי כל הדברים שראיתי, גברת רינה, את נראית הכי פחות טועה. למה לריב עם דברים שיכולים להחזיר מלחמה? האפשרות המוחלטת של אשליה - היא חופש. חופש לחיות בעולם פנימי של בדידות, או חופש מכבלים אנושיים כמו רצון לרצות את החברה."

פתאום, קולה של מגישת החדשות התרעם. היא דיווחה על פיטורים המוניים בחברת טכנולוגיה גדולה, חדשה שהייתה כנראה כה נוראית, עד שגרמה לגברת רינה לקפוא במקומה. "לא יאומן!" צעקה גברת רינה, קולה מלא זעם. "הם פיטרו את כולם? ומה הם יעשו עכשיו? איך הם ימצאו עבודה? איפה האנושיות? איפה החמלה?" היא התרוממה בפתאומיות מכיסאה, פניה אדומים מכעס. היא ניפפה בידיה לעבר הטלוויזיה, כאילו יכולה הייתה לזרוק אותה מבעד לחלון באותו הרגע (אולי היא יכולה, בארקלי לא לגמרי היה בטוח).

"היא עוברת למוד אלים," פירש בארקלי, מתכונן לתנועה דרמטית כלשהי. "כאשר המילים אינן מספיקות, בני האדם עוברים לפעולה. כלב היה בוחר לנבוח בקול, לברוח, או לנגוח – אבל היא, היא תצטרך לנקוט בצעדים דרמטיים יותר. אולי לנתק את הכבל, או להחליף ערוץ בייאוש. או אולי.... היא תחזור לסריגה. בני אדם הם יצורים מורכבים כל כך, שיכולים להחליף בין מצבי רוח במהירות כה רבה, עד שאתה לא בטוח אם הם שונים באמת, או פשוט מגיבים לאותו דבר עם תגובות שונות. כמו כלב שפעם רוצה לישון, ומיד אחר כך רוצה לרדוף אחרי זנבו."

השף בעל השפם המטופח חזר למסך, נראה כאילו הוא מנסה להוריד את האווירה עם בדיחה שקשורה לבצק. אבל גברת רינה לא הייתה במצב רוח לבצק, גברת רינה הייתה במצב רוח לדברים אחרים. "מספיק עם הש глуש הזה!" צעקה גברת רינה, והניפה את ידיה באוויר, כאילו היא מנסה לגרש ענן של יתושים לא נעימים. "אני לא רוצה לראות עוגות עכשיו! אני רוצה לראות צדק! אני רוצה לראות אהבה! אני רוצה לראות נורמליות!"

תוך כדי התסכול העמוק שלה, גברת רינה התנערה, החליקה ידה על השולחן שהיה לידה, ומשם הפילה בטעות את הצלחת המעוטרת ששימשה אותה קודם לכן. על הצלחת, למרבה הפלא, נחה חתיכה ענקית נוספת של עוגה – כנראה פיסה שהשף לא רצה שתתגלה לעולם. כשהצלחת נפלה על הרצפה, היא נשברה בצלצול עדין, והעוגה הקטנה, ששימשה תוספת, התגלגלה ונחתה בדיוק לרגליו של בארקלי.

בארקלי הרים את מבטו אל גברת רינה, שנראה היה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי, או לפתור את כל בעיות העולם באמצעות צעקה אחת גדולה ומרגשת. הוא הביט בעוגה שליד רגליו, ואז שוב בה. "הו, הפלא הזה," פלט בארקלי, קולו נשמע כמו מזמור תהילה לעוגות. "גם מתוך הכאוס, גם מתוך הרגעים המשוגעים ביותר של בני האדם, יכולה לצמוח ברכה. גם מתוך חוסר היגיון גמור, יכולה להגיע פרוסת עוגה. זוהי, ידידיי, החוכמה האמיתית של היקום – היכולת להפוך את האסונות הקטנים ביותר למשתה עבור מי שרק יודע לחכות בסבלנות. או ליתר דיוק, למי שרק יודע להיות רועה גרמני מעורב עם פודל, או הפוך."

בארקלי התכופף בזהירות והחל לכרסם את חתיכת העוגה שהופיעה לפתע משום מקום. הוא הרגיש שגברת רינה, למרות תיאוריות הקונספירציה והשיחות עם הטלוויזיה, היא אולי האדם הנורמלי ביותר שפגש עד כה. היא לא ניסתה לרצות אף אחד, היא לא שיחקה משחקים חברתיים, היא פשוט הייתה היא. והיא, באופן מפתיע, סיפקה לו עוגה נוספת. בארקלי ידע שהוא יכול ללמוד עוד הרבה מבני אדם, במיוחד כשהם מוציאים את התסכול שלהם על עוגות. אולי בפרק הבא הוא ימצא בית. הוא לא טעה.