פרק 1: נביחות תנועה וחכמת הכלב המשוטט

בארקלי, רועה גרמני מעורב עם פודל, או שאולי פודל מעורב עם רועה גרמני – מה שהפך אותו ליצור פרוותי עם אינסטינקטים של מנהיג עדר וצורך בלתי נשלט בתספורת – לא טעה. הוא מעולם לא טעה, לפחות לא במובן הגדול של המילה. הליכה שמאלה במקום ימינה היתה לטעמו "מסלול עוקף פקקים פוטנציאליים", ונפילה לביוב פתוח? "חוויה מעצימה של צלילה אורבנית." הוא היה פילוסוף בחסד, סאטיריקן עם ארבע רגליים וזנב (ששימש לעיתים קרובות כמחווה דרמטית) ופרשן חברתי שהיה גורם לאפלטון עצמו לתהות אם פסלו של הכלב המדבר ביחידה 17 של המערה היה בעצם דיוקן עצמי.

השמש של סוף הקיץ היתה לוהטת על המדרכות של העיר הגדולה, מדרכות שנצמדו אליהן ריחות של פיצה מקולקלת, אשפה טרייה יחסית ותקווה מעופשת למצוא סוף סוף גרביים נקיים ללעיסה. בארקלי פסע בקלילות, זנבו מתנדנד בקצב של מהורהר עמוק. עיניו, חומות וערניות, סרקו את הסביבה. הוא תהה לא פעם אם יצור בן אלמוות שאינו זקוק למזון או למים ימצא את עצמו משועמם אחרי כמה מאות שנים, אבל אז הוא הזכיר לעצמו את קיומם של בני האדם. בני האדם, יצורים נפלאים ומורכבים שתמיד יצליחו להפתיע בטיפשותם, במופרכותם וביכולתם הבלתי נלאית לבלבל אפילו כלב עם מנת משכל של פרופסור לפילוסופיה של הקיום.

"הו, האנשים," לחש לעצמו, קול עמוק ונמוך שיצא מגרונו ודמה לרעש של שמיכה כבדה הנגררת על מדף עץ. "הם באמת פסגת האבולוציה, אם פסגה פירושה שכל בניין חייב שתהיה לו עליית גג מלאה ביונים שהתחילו לעשן ולשחק קלפים." הוא גנח קלות. "המקרה הקלאסי של 'ללכת עם וגם להרגיש בלי' עבורם זה לשים פוטון על הראש ולטעון שהם לוחמים. לוחמים, אה? אני לוחם כשאני רץ אחרי חתול שחושב שהוא נינג'ה. הם לוחמים כשנגמרות העוגיות בארון."

בארקלי חלף ליד חנות חיות שחלונות הראווה שלה הציגו כלובים מהודרים שדמו לחדרי מלון יוקרתיים לגודל ננס – משהו בלתי נתפס בעיניו. כלוב? למה שמישהו ירצה להיות סגור כשקיימת מדרכה אינסופית שמוליכה אל הבלתי נודע? החופש, לדידו של בארקלי, היה הנשמה של הכלב, והעיר כולה היתה הכלוב הפתוח שלו. הוא מעדיף ריח של פח אשפה עשיר במידע על פני קערה מעוצבת עם כדורי בשר שקופים. הוא מעדיף את הרפתקה על פני ביטחון, ואי-ודאות על פני שגרה. זו היתה פילוסופיית חיים שאומצה מתוך הכרח, כמובן, אבל גם מתוך הבנה עמוקה של טבע הכלב – והאדם.

"תראו את אלה," הוא המשיך במחשבותיו, מתבונן בזוג צעיר שהתעקש ללכת יד ביד גם כשהם הסתכלו כל אחד במסך הטלפון שלו, כמעט מתנגשים בעמוד. "בני אדם המציאו את התקשורת כדי לתקשר, ואז המציאו מכשירים שמונעים מהם לתקשר. זה כמו להמציא מנגינה מדהימה ואז לנגן אותה על קומקום. פשוט... למה?"

הוא הגיע לפינה הומה אדם, צומת רחובות שבו הצטלבו חיי מסחר, רעש תחבורה והדרמה האנושית בשיאה. צפירות, שאגות מנוע וצעקות נסבלו בחום, והיוו עבור בארקלי קונצרט של כאוס יומיומי. הוא אהב את זה. בכאוס הזה הוא מצא את הסדר שלו. את המקום שבו הוא יכול להתבונן בבני אדם ולנתח את הטירוף שלהם.

וממש אז, הופיע מנחם.

מנחם היה גבר בגיל העמידה, עם פנים אדומות ממאמץ כלשהו (אולי עצירות, אולי החיים עצמם), ודלת של מסחרית לבנה שהיתה פתוחה לרווחה, מסרבת להיסגר. הוא ניסה לדחוף אותה עם גופו, תוך שהוא מקלל נמרצות ונהיגתו הייתה בלתי נסבלת בעיני בארקלי. בארקלי העריך נהיגה. נהיגה טובה היתה כמו ריקוד קפדני של מכונות, שבו בני אדם מנסים לחקות את יעילותו חסרת הרגש של כלב רועים שמניע עדר. אבל מנחם... מנחם היה הנגד הגמור. הוא היה אנטי-תיזה של נהיגה.

"אתה רואה, בארקלי?" אמר בארקלי לעצמו, כפי שנהג תמיד, כי הוא היה חברו הטוב ביותר. "מנחם הוא דוגמה מצוינת לתורת הנביחה האנושית. הבה ונתבונן."

מנחם ישב על כיסא הנהג כשפניו מעוותות מתסכול. המסחרית שלו היתה תקועה בין שתי מכוניות ששימשו מחסום אנושי, ועמן בין שתי שורות של מכוניות שחלפו על פניה במהירות. הצפירה שלו נשמעה, לא צפירה רגעית אלא צפירה מתמשכת, צווחה עצבנית שכאילו נאמה נאום שלם על עוולות התחבורה בעיר. הוא צפר שוב, והפעם הצפירה לוותה בנביחה אנושית, כזו שמילאה את האוויר בניחוח חמוץ של קפה בבוקר רע.

"היי! מה אתם עושים?! תיסע! אתה שומע? תיסע כבר!" הוא צווח, ומהחלון הנגדי של אחת המכוניות חלף מבט של אישה מבוגרת שפניה היו ביטוי שילוב של הרמת גבה, גועל ושעשוע.

בארקלי הטעיק ראשו לצד, בוחן את מנחם במבט חקרני. "מעניין," מלמל, קולו נשק כמו נביחות דקות של צ'יוואווה (מה שגרם לו לשנוא את הקול הזה שלו). "האדם הזה נובח על מכוניות, כאילו הן קשובות למוצא פיו. כאילו לרכב יש אוזניים, וכאילו מובן לו שפה קולנית של עצבנות. בני אדם מתעקשים לדבר במקום לנסוע, לצעוק במקום לצאת מהמכונית ולשאול בנימוס. הם רוצים לשלוט בכאוס, אך באמצעות יצירת כאוס נוסף."

מנחם חזר וצפר, ואז הניף יד באוויר בתנועה דרמטית של ייאוש. "אתה לא רואה, אה?" הוא צעק לעבר נהג אדיש אחר, שכרכר ברכבו כאילו היה בטיול בחיק הטבע. בארקלי חשב שייתכן שהנהג שם לב, אך הוא היה אדיש מסיבה אחת – כשהיית מוקף בהמון, האנונימיות היתה שיטת ההגנה הטובה ביותר, ובדרך כלל עברה גם דרך זלזול מופגן, במיוחד אם הרכב שלך היה גדול יותר.

"זוהי דוגמה חיה לפרדוקס האנושי," פלט בארקלי, מתמקם ליד פח אשפה פחום וכמעט ריק, מה שהקל עליו להתמקד במחזה מבלי להתפתות לריחות מעניינים מדי. "מנחם מאמין שאם הוא רק ינבוך מספיק חזק, העולם יתיישר לפי רצונו. הוא שוכח שהעולם, בדומה לכלב, אינו מגיב לצעקות תכופות, אלא דווקא לחוזק שקט, לעקביות, ולעיתים, לפרוסת נקניק טובה. אבל הוא, בניגוד לכלב, חושב שכוח הרצון שלו מגיע מקנה הנשימה שלו."

הצפירה הנפולה חזרה והדהדה, ואחריה קללה עסיסית במיוחד. "אתם לא מבינים? אני ממהר!" צווח מנחם, כאילו דחיפותו היתה בעיה כלל עולמית שחייבת להיפתר באופן מיידי על ידי כל מי שנמצא ברדיוס של קילומטר.

בארקלי הטעיק את ראשו לצד השני. "ה'אני ממהר' האנושי," הוא פלט בקול רם יותר, כמעט נשמע כמו מישהו שמפטיר דברי חוכמה מעורבבים בגניחה של התפעלות. "זוהי המחלה הכרונית של העידן המודרני, הגורמת לבני אדם לרוץ במקום ללכת, ללכת במקום לעמוד, ולעמוד במקום לנשום. הם ממהרים אל מה? אל נקודה בחיים שבה הם ימהרו ממנה? זוהי שאלה פילוסופית עמוקה שכלכלב משוטט מכבד את עצמו חייב לשאול."

מנחם, שלא שם לב למלמל הפילוסופי של בארקלי (כי בני אדם נוטים לחוש שרק הם ראויים להיות במרכז התשומת לב, במיוחד כשהם צווחים), החליט לשנות אסטרטגיה. הוא פתח את דלת המסחרית לרווחה, כישלון מתמשך בפני עצמו, ובלית ברירה יצא ממנה. הוא ניגש אל הרכב שלפניו, רכב כסוף ומבהיק, כמעט במטרה להטריד את הנהג.

"זו הטקטיקה השנייה של הנביחה האנושית," הסביר בארקלי לעצמו, מנפנף בזנבו קלות. "כאשר הנביחה הקולית נכשלת, הם עוברים לנביחה הפיזית. הגישה. העצבים. הקרבה ה'מאיימת'. תמיד כשהם נובחים, הם מתקרבים ומנסים ליצור רושם של שליטה וסכנה, דבר שבכלב היה מסתיים בקרב על פיסת בשר. אצלם, זה בדרך כלל מסתיים בהתעלמות מנומסת או צפירה חזרה."

ואכן, נהג הרכב הכסוף (שמאוחר יותר בארקלי זיהה כתנחום, איש מהנדק לחימה אנושית מקצועי, שהתמחה בלהשתמש במבטים מעליבים) הוריד את החלון רק מעט, כדי שאפשר יהיה לראות רק את חצי פניו, וכדי לאפשר למנחם לראות רק זוג עיניים קפוצות. תנחום הפנה את ראשו בעצלתיים לעבר מנחם.

"מה קרה, אדוני?" שאל תנחום בקול שקט להפליא, קול שדמה ללחישה של נחש קריר ביום חם. "הכל בסדר?"

בארקלי יכול היה להישבע ששכן של הבחור הזה שיבח את קור רוחו הבלתי רגיל, ויש סיפור שכאשר המקרר שלו בבית התחיל להצטבר עובש, השכן הלך להביא פטיש, ותנחום רק חייך ואמר "הכל יסתדר, אל תכנסו ללחץ."

מנחם, שהורגל לצעקות, נדהם מהשקט. "מה זה בסדר?" צעק מנחם, קולו נשבר מעט, בגלל האיפוק. "אתה חוסם לי את הדרך! אני ממהר!"

תנחום חייך חיוך קטן, כזה שבארקלי זיהה מיד כחיוך של יצור שמודע לעליונותו. "אני מבין," אמר תנחום. "אבל... התנועה עומדת. אין לאן לנסוע, אדוני. כולנו תקועים." הוא הושיט יד לעבר לוח המחוונים והגביר את הווליום ברדיו. מהרדיו בקעה מוזיקה קלאסית, שקטה ומרגיעה, כאילו לועגת בתיסכולו של מנחם.

"זוהי רמת המאסטר של ההתעלמות," פירש בארקלי. "כאשר הם אינם יכולים לנבוח בחזרה, הם מתעלמים בכל כך הרבה שלווה, עד שהתוקף נראה היסטרי ובלתי שפוי. זה כמעט כאילו שהתעלמות שקטה הופכת את האדם השני לכלב נובח."

מנחם, שזיהה שהוא נפל קורבן למיטב מלחמת העצבים האנושית, ובכל זאת לא הפנים, נראה כמו כלב שאיבד את העצם האהובה עליו. הוא חזר למסחרית שלו, דלת הרכב עדיין פתוחה, קילל משהו מתחת לשפתיו וצפר שוב, צפירה ששמעה יותר כמו אנחת ייאוש מאשר איום.

בארקלי קם על רגליו הקצרות והרגליים האחוריות הארוכות, מתמתח. ה"הומור היבש" שלו קיבל נפח רציני, שכן החום והלחות של הקיץ גרמו לו להתייבש מהר מאוד. הוא התחיל לנוע בחזרה למרכז הצומת, והתיישב על ארבע, במרכז הכביש, בדיוק מתחת לרמזור מקולקל.

"ובסופו של דבר," פסק בארקלי, קולו נשמע כאילו הוא מטיף דרשה קצרה וחיונית לקיום האנושי, "בני אדם נובחים כל כך הרבה, שהם שוכחים את הסיבה לנביחה; הם מנסים לשלוט בכל כך הרבה כאוס, עד שהם הופכים בעצמם לכאוס המוחלט. הם רצים כל כך מהר, שהם שוכחים לאן הם רצו מלכתחילה. ובסופו של דבר, הם עומדים במקום, בדיוק כמו הרמזור הזה."

הוא הביט ברמזור המהבהב, אורו צהוב ומהבהב כאילו טען ל"אחריות חלקית". "הם כמו הרמזור הזה," חזר בארקלי, מנער את זנבו בפעם האחרונה, "מנסים להנחות את התנועה, אבל מרוב מחשבה על הכללים, הם מקולקלים בעצמם. ובארקלי, כפי שהיה תמיד – לא טעה. האנשים, לעומת זאת, טועים יום-יום. אך לפחות עבורי, הם פשוט מקור בלתי נדלה לבידור." הוא הפנה את ראשו והחל להריח את האוויר. ריח של שאריות בורגר התנגב באפו, מה שסימן ארוחת צהריים מאוחרת וטעימה למדי. בארקלי קם והמשיך בדרכו, משאיר את מנחם וחבריו האנושיים להמשיך את נביחותיהם התנועתיות, בדרכו לפח אשפה עשיר בתוכן. הוא ידע שהחיים מלאי כאוס, אבל לפחות הוא ידע את מקומו. הוא לא טעה.