# פרק 2: שיעור באהבת הזולת רבי אריה וחנה המשיכו בדרכם הביתה, צועדים לאט ובזהירות ברחובות מקור ברוך. השמש החלה לשקוע, והאוויר התרכך במעט. חנה נשענה על זרועו של בעלה, שתמך בה בכל צעד. "אתה צריך ללכת מחר לבית המדרש," אמרה חנה לפתע. "התלמידים יחכו לך." רבי אריה נענע את ראשו בנחישות. "מחר אנחנו הולכים לצילום. התלמידים יסתדרו יום אחד בלעדיי." "אבל השיעור החשוב—" "השיעור החשוב ביותר הוא זה שאני לומד עכשיו," קטע אותה רבי אריה בעדינות, "השיעור על כיבוד אשתי." חנה חייכה אליו בחום. הם פנו לרחוב שלהם, והתקרבו לאט לבניין המגורים. אור נראה בוקע מחלונות דירתם. "מוזר," אמר רבי אריה. "לא השארנו אורות דולקים, נכון?" "אולי גברת לוי עדיין שם," הציעה חנה. הם נכנסו לבניין והחלו לטפס במדרגות באיטיות. רבי אריה הרגיש את אשתו מתנשפת ממאמץ. "עוד קצת," עודד אותה. "רק עוד כמה מדרגות." כשהגיעו לדלת דירתם, שמעו קולות מבפנים. לא רק קול אחד של גברת לוי, אלא מספר קולות, בעיקר של גברים צעירים. רבי אריה הביט בחנה בתמיהה. הוא דפק על הדלת, ומיד נשמעו צעדים ממהרים מבפנים. הדלת נפתחה, ושם עמד משה, אחד מתלמידיו הבכירים. "הרב!" קרא משה בשמחה. "ברוך השם, חזרתם." "משה?" אמר רבי אריה בתדהמה. "מה אתה עושה כאן?" "לא רק אני, רבי," השיב משה ופתח את הדלת לרווחה. בסלון הקטן שלהם עמדה קבוצה של שבעה או שמונה בחורים, כולם תלמידיו של רבי אריה בבית המדרש. גברת לוי עמדה ביניהם, ידיה על מותניה, כמנצחת על מקהלה מאולתרת. "מה... מה כולכם עושים כאן?" שאל רבי אריה, מסייע לחנה להיכנס ולהתיישב על הספה. "שמענו שהרבנית נפלה," הסביר דוד, בחור צנום עם משקפיים עבים. "שמענו שאתם הלכתם לרופא. חששנו." "באנו לראות אם אפשר לעזור," הוסיף יעקב, בחור ביישן שעמד בפינת החדר. רבי אריה הביט בתלמידיו בהפתעה ובהתרגשות. לבו התמלא חום. חנה הביטה בו בחיוך, עיניה בורקות. "תודה לכם, בחורים," אמר רבי אריה. "זה... זה מרגש מאוד." "רבי אריה," קדם אליו אליהו, הגבוה שבחבורה. "אנחנו לא רק באנו לבקר. באנו לעזור. אמרי לנו, רבנית, מה צריך לעשות?" חנה, שישבה כעת על הספה, הרימה מבטה אל הבחורים. "אני מאוד מודה לכם," אמרה בקול רך. "אבל באמת שאין צורך. זו רק רגל כואבת." "דלקת בגיד," תיקן אותה רבי אריה. "הרופא אמר שזה יכול להיות מאוד כואב וצריך טיפול. היא צריכה לנוח וללכת מחר לצילום רנטגן." "צילום רנטגן?" שאל יוסי, בחור מוצק שהיה ידוע בכוחו הפיזי. "אני אקח אתכם! יש לדוד שלי מכונית. אני בטוח שהוא ייתן לי אותה ליום אחד." "ואני אלך לבית המרקחת להביא את התרופות," התנדב שמואל, הקטן ביותר בחבורה, שלמרות קומתו הנמוכה היה מהיר רגליים להפליא. "אני אכין אוכל," הציע מנחם, שהיה ידוע כטבח מוכשר. "אני אביא ארוחות מוכנות כל יום, כך שהרבנית לא תצטרך לעמוד במטבח." "ואני אעזור בניקיון," אמר דוד. "אימא שלי תמיד אומרת שאני מנקה טוב." רבי אריה הביט בתלמידיו בתדהמה. מכל הדברים שחשב שיקרו היום, זה היה האחרון שציפה לו. התלמידים שלו, שהוא השקיע בהם כל כך הרבה, באו לדאוג לו ולאשתו. "בחורים, בחורים," אמר, מניף את ידיו. "אני מאוד מעריך את הנכונות שלכם לעזור. זה... זה מחמם את הלב." גברת לוי, שעד כה עמדה בשקט, צעדה קדימה. "הבחורים האלה הגיעו לפני כשעה," סיפרה. "מאז הם תכננו איך לעזור. אני חייבת לומר, רבי אריה, שיש לך תלמידים נהדרים." "אני יודע," הסכים רבי אריה, נרגש. חנה שלחה יד ואחזה בידו של רבי אריה. "תספר להם מה אמרת לרופא," אמרה בשקט. עיניה אמרו: יש כאן הזדמנות ללמד. רבי אריה הנהן. הוא פנה אל תלמידיו שחיכו בדריכות. "בחורים, שבו בבקשה," אמר, מצביע על הכיסאות בסלון הקטן. "יש לי משהו לספר לכם." התלמידים התיישבו במעגל, חלקם על הרצפה. גברת לוי ישבה ליד חנה על הספה. "היום, כשהיינו אצל ד"ר גרינברג," התחיל רבי אריה, "הוא שאל אותנו מה הבעיה. ואני אמרתי לו: 'הרגל של אשתי כואבת לנו'." התלמידים הביטו בו בשאלה. "הרופא היה קצת מבולבל," המשיך רבי אריה בחיוך. "הוא שאל: 'כואבת לכם?' ואני הסברתי: 'כן, כשהיא סובלת, גם אני סובל'." חדר השתתק. רק צפצוף רחוק של ציפור נשמע מבחוץ. "הבנתם מה אמרתי?" שאל רבי אריה בשקט. "שאתה... מרגיש את הכאב שלה?" ניסה משה. "כמעט," אמר רבי אריה. "הכוונה היא יותר עמוקה. אשתי ואני, אנחנו לא שני אנשים נפרדים. אנחנו אחד. כשהיא שמחה, אני שמח. כשהיא עצובה, אני עצוב. וכשהיא כואבת, אני כואב." דוד הרים את ידו. "אבל רבי, פיזית, אתה לא מרגיש את הכאב ברגל." "לא פיזית," הסכים רבי אריה. "אבל אני מרגיש את הסבל שלה. לראות אותה סובלת גורם לי סבל. זוהי מהות הנישואין - שותפות מלאה בשמחות ובכאבים." "וזה לא רק בנישואין," הוסיפה חנה, קולה רך אך ברור. "זוהי מהות האהבה. להרגיש באמת את האחר." "בדיוק," אמר רבי אריה. "האהבה האמיתית היא לא רק לאהוב כשטוב ונוח. האהבה האמיתית היא לחוש את השני, להיות שם איתו, בכל מצב." יוסי, שישב על הרצפה, קמט את מצחו. "אבל רבי, אם תמיד מרגישים את הכאב של האחר, איך אפשר להיות שמחים? הרי בעולם יש כל כך הרבה סבל." רבי אריה חייך. שאלה טובה, חשב. יוסי תמיד היה החושב בחבורה. "זו שאלה מצוינת, יוסי," אמר. "התשובה היא שאנחנו לא צריכים לברוח מהכאב. דווקא ההיפך. כשאנחנו מרגישים את הכאב של האחר, אנחנו יכולים לעזור לו לשאת אותו. הכאב נהיה קל יותר כשמישהו נושא אותו איתנו." "כמו שאתם, בחורים, באתם היום," הוסיפה חנה. "הגעתם לעזור לנו לשאת את הקושי. וכך הקושי נהיה קל יותר." שמואל, שישב ליד חלון, אמר בקול שקט: "אז זה כמו מה שאתה עושה עם האסירים, רבי אריה? כשאתה הולך לבקר אותם בכלא המרכזי?" רבי אריה הנהן באיטיות. "כן, שמואל. בדיוק כך. כשאני נכנס לכלא, אני מנסה להרגיש את הבדידות שלהם, את הכאב שלהם, את הגעגועים למשפחה. אני לא יכול לשחרר אותם, אבל אני יכול לחלוק איתם את המשא." "לכן הם קוראים לך 'אבי האסירים'," אמר אליהו בהערכה. רבי אריה חייך במבוכה, כפי שתמיד היה עושה כשהשתמשו בכינוי הזה. "אני פשוט עושה מה שנראה לי נכון. מנסה להקל על הסבל של אחרים." "אבל לא כל אחד יכול לעשות את זה," אמר יעקב, זה שתמיד היה ביישן. "לא כולם מסוגלים להרגיש את הכאב של האחר." "לא נולדים עם היכולת הזו," הסכים רבי אריה. "זה משהו שצריך לפתח. כמו שריר. כל פעם שאתה פותח את לבך למישהו אחר, השריר הזה מתחזק." "וזה מה שאתה מלמד אותנו בבית המדרש," אמר משה. "כן, בין השאר," אישר רבי אריה. "התורה מלאה בהוראות כיצד להרגיש את הזולת. 'ואהבת לרעך כמוך', 'וגר לא תונה', 'וחי אחיך עמך'. כולן מצוות שמלמדות אותנו לראות את האחר, להרגיש אותו." שקט ירד על החדר. החבורה שקעה במחשבות. לפתע קם מנחם ממקומו. "רבי, אני הולך למטבח שלכם. אני הולך להכין משהו לאכול. כולנו צריכים לאכול, במיוחד הרבנית." רבי אריה חייך. "תודה, מנחם. אבל אל תטרח יותר מדי. זו דירה קטנה." "זה לא טרחה, רבי," אמר מנחם בהתלהבות. "אני אוהב לבשל. וחוץ מזה, זה הצד המעשי של מה שלימדת אותנו. לא רק להרגיש את הכאב, אלא לעשות משהו בנידון." יוסי קם גם הוא. "ואני אלך לדבר עם הדוד שלי על המכונית למחר. נסדר הכל כדי לקחת את הרבנית לצילום." שמואל הביט בשעון. "בית המרקחת עדיין פתוח לשעה. אני רץ להביא את התרופות. רבי אריה, המרשם?" רבי אריה שלף את המרשם מכיסו ומסר אותו לשמואל, שמיהר לצאת. "ואני אעזור לסדר קצת," אמר דוד, מתבונן סביב. "המקום צריך קצת ארגון." חנה חייכה אל בעלה. "אתה רואה? השיעור שלך מיד הופך למעשים." רבי אריה הנהן, מרוצה. "זה מה שחשוב. לא מספיק לדבר על עזרה לזולת. צריך לקום ולעשות." החבורה התפזרה לעיסוקיה. מנחם במטבח, דוד מארגן את הסלון, אליהו ויעקב יצאו לקנות מצרכים בחנות השכונתית, ומשה נשאר עם רבי אריה וחנה, מסייע לה להניח את רגלה על כרית. "גברת לוי," פנה רבי אריה לשכנה הטובה. "את פה כבר כל היום. בטח יש לך דברים לעשות בבית." "אל תדאג, רבי אריה," חייכה גברת לוי. "בעלי מסתדר לבד כמה שעות. ועכשיו, עם כל העזרה הזו, אני חושבת שאוכל ללכת בלב שקט." "תודה על הכל," אמרה חנה. "אין על מה להודות," אמרה גברת לוי. "זה מה ששכנים עושים." היא אספה את תיקה. "אני אבוא לבקר מחר." משה ליווה את גברת לוי לדלת, ואז חזר אל רבי אריה. "רבי, מה עוד אפשר לעשות?" רבי אריה חשב לרגע. "אתה יכול להביא לרבנית ספר מהמדף השמאלי. היא אוהבת לקרוא כשהיא נחה." משה מיהר אל המדף ובחר ספר. "זה מתאים?" שאל, מראה ספר שירה ישן. "מצוין," אישרה חנה בחיוך. שעה קלה לאחר מכן, הדירה הקטנה הייתה מלאה בפעילות. ריח תבשיל עלה מהמטבח, שם עמל מנחם על הכנת ארוחה. דוד סידר את הספרים והרהיטים, מנקה ומארגן. יעקב ואליהו חזרו עם שקיות מצרכים, ושמואל הגיע נושם ונושף, מחזיק שקית מבית המרקחת. "הבאתי את התרופות," הודיע בהתלהבות. "הרוקח שאל אם הרבנית בסדר. הוא דואג." "תגיד לו תודה כשתלך שוב," אמרה חנה. יוסי חזר גם הוא, פניו קורנות. "הדוד הסכים! יש לנו מכונית למחר. באיזו שעה הצילום?" "קבענו לשעה עשר," אמר רבי אריה. "אבל אתה לא צריך להפסיד יום לימודים בשבילנו." "יום אחד של לימוד מעשי שווה יותר מעשרה ימים של לימוד תיאורטי," ענה יוסי. "זה מה שאתה תמיד אומר." רבי אריה צחק. "אתה משתמש במילים שלי נגדי. חכם." לאחר שעה, החבורה התיישבה לאכול את התבשיל שהכין מנחם. חנה נשארה על הספה, קערה בידיה, ורבי אריה ישב לצידה. "זה טעים מאוד, מנחם," שיבחה חנה. "יש לך כישרון." מנחם האדים. "תודה, רבנית. זה המתכון של אמא שלי." הם אכלו בנחת, מדברים ומתבדחים. רבי אריה הביט בסביבה: הבית הקטן והצנוע שלהם, מלא פתאום בחיים ובאנרגיה של צעירים, כולם להוטים לעזור. נדמה שהתלמידים הפנימו את השיעור על אהבת הזולת יותר ממה שהעז לקוות. "רבי," שאל פתאום דוד. "מה שאמרת על הרגל של הרבנית, שהיא כואבת לשניכם. זה משהו שחשבת עליו, או שזה פשוט בא לך?" רבי אריה חשב על השאלה. "זה לא משהו שתכננתי להגיד. זה פשוט מה שהרגשתי באותו רגע. כשראיתי את הרבנית סובלת, הרגשתי את הכאב שלה. זה היה טבעי לומר שהרגל כואבת 'לנו'." "זה מרגש," אמר יעקב בשקט. "זה אמיתי," אמרה חנה. "אחרי שנים רבות יחד, באמת נהיים אחד." הארוחה הסתיימה, והבחורים החלו לנקות. השמש כבר שקעה מזמן, והחושך ירד על ירושלים. "בחורים," אמר רבי אריה. "כבר מאוחר. אתם צריכים ללכת הביתה ולנוח. גם אתם, וגם הרבנית." "אנחנו רק נסיים לסדר," אמר אליהו. "ואנחנו נבוא מחר," הוסיף יוסי. "אני אהיה כאן בתשע וחצי לקחת אתכם לצילום." "ואני אביא עוד אוכל," אמר מנחם. "תודה לכם, בחורים," אמר רבי אריה בכנות. "אתם... אתם ממש מרגשים אותי." הבחורים חייכו במבוכה. אחד אחרי השני, הם נפרדו ויצאו מהדירה, משה אחרון ביניהם. "לילה טוב, רבי," אמר. "לילה טוב, רבנית. תנוחי." "לילה טוב, משה," אמרו רבי אריה וחנה יחד. הדלת נסגרה, והשקט ירד על הדירה. פתאום, אחרי כל ההמולה, המקום נראה ריק. רבי אריה התיישב ליד אשתו, מחזיק בידה. "איך את מרגישה?" שאל. "עייפה," אמרה חנה. "אבל גם... מרוצה." "מרוצה?" שאל רבי אריה בסקרנות. "כן," חייכה חנה. "מרוצה לראות את התלמידים שלך. איך הם אוהבים אותך. איך הם דואגים. איך הם קשובים לכל מילה שלך." "הם בחורים טובים," אמר רבי אריה. "לבבות טובים." "והם למדו ממך," אמרה חנה. "עכשיו אני מבינה יותר מתמיד למה הם כל כך מעריצים אותך." "אני לא רוצה הערצה," אמר רבי אריה בענווה. "אני יודעת," חייכה חנה. "וזו בדיוק הסיבה שהם מעריצים אותך." היא לחצה את ידו. "הם רואים בך מודל. דוגמה למי שהם רוצים להיות." רבי אריה השפיל את מבטו, נבוך. "אני רק עושה את מה שנראה לי נכון." "אני יודעת," אמרה חנה בשקט. "זה מה שאני אוהבת בך. הפשטות הזו. האמונה הפשוטה שאפשר להיות אדם טוב." רבי אריה רכן והניח נשיקה על מצחה. "את צריכה לנוח," אמר. "מחר יום ארוך." "כן," הסכימה חנה. "עזור לי להגיע למיטה." רבי אריה תמך בה והם צעדו לאט אל חדר השינה. הוא עזר לה להתיישב על המיטה, הניח את רגלה על כרית, וכיסה אותה בשמיכה. "נוחי," אמר ברוך. "אני אשב כאן לידך." "אתה לא חייב," אמרה חנה. "אתה גם צריך לנוח." "אני רוצה להיות כאן," אמר רבי אריה. "כשאת סובלת, אני סובל. וכשאת נחה, אני נח." חנה חייכה אליו. "הרגל שלי כואבת לנו," אמרה בשקט. "כן," השיב רבי אריה. "והיא תבריא לנו. יחד." הוא ישב ליד מיטתה, מחזיק בידה, עד שעיניה נעצמו והיא נרדמה. רק אז הרשה לעצמו להרפות מעט, להישען לאחור בכיסא, ולחשוב על היום המיוחד שעבר עליהם. יום של כאב, כן, אבל גם יום של אהבה, של דאגה, של למידה.