# פרק 3: קולות מן העבר אור בוקר חדר דרך החלון הקטן של חדר השינה. רבי אריה פקח את עיניו. הוא לא ישן הרבה בלילה הקודם. רוב הזמן ישב ליד מיטתה של חנה, מקשיב לנשימותיה, מוודא שהיא נחה כראוי. רק לפנות בוקר נרדם בכיסא, גופו מקופל בתנוחה לא נוחה. הוא התמתח והביט בשעון. שמונה וחצי. יוסי יגיע בעוד שעה. הצילום נקבע לעשר. חנה עדיין ישנה. רבי אריה קם בזהירות, משתדל לא להעיר אותה. הוא הלך למטבח להכין כוס תה. דרך החלון ראה את רחוב מקור ברוך מתעורר לחיים - אנשים בדרכם לעבודה, ילדים בדרכם לבית הספר. שגרת הבוקר של ירושלים. הוא חזר לחדר השינה עם כוס התה. חנה פקחה עיניים. "בוקר טוב," אמר בשקט. "איך את מרגישה?" "כואב קצת פחות," השיבה. "אבל עדיין קשה לדרוך על הרגל." "אל תדרכי עליה," אמר רבי אריה. "אני אעזור לך. הבאתי לך תה." "תודה," חייכה חנה, מתרוממת מעט על המיטה. "יוסי יגיע בתשע וחצי לקחת אותנו," אמר רבי אריה, מושיט לה את הכוס. "יש לנו זמן להתארגן בנחת." חנה לגמה מהתה החם. "התלמידים שלך ממש נפלאים," אמרה. "יש להם לב זהב." "כן," הסכים רבי אריה. "הם בחורים טובים." "הם קיבלו חינוך טוב," אמרה חנה, וחיוך קטן עלה על שפתיה. רבי אריה השפיל את מבטו בענווה. "אני רק מנסה ללמד אותם מה שאני יודע." "וזה הרבה," אמרה חנה. "יותר ממה שאתה חושב." הם התארגנו באיטיות. רבי אריה עזר לחנה להתלבש ולהתכונן, ובדיוק בשעה תשע וחצי נשמעה דפיקה בדלת. רבי אריה פתח את הדלת. יוסי עמד שם, נרגש וחייכני. "בוקר טוב, רבי!" קרא בהתלהבות. "איך הרבנית?" "בוקר טוב, יוסי," חייך רבי אריה. "היא בסדר, תודה. מוכנה לצילום." "המכונית למטה," אמר יוסי. "דוד שלי נתן לי אותה לכל היום. נוכל לנסוע לאן שצריך." רבי אריה הנהן בתודה. "זה ממש נדיב מצדו. נצטרך רק להגיע למרכז הרפואי שמיר ולחזור." "בשמחה, רבי!" אמר יוסי. "אני יכול לעזור לרבנית לרדת במדרגות?" "כמובן," אמר רבי אריה. הם הלכו אל חנה, שישבה על הספה בסלון, מוכנה ליציאה. יוסי ורבי אריה תמכו בה משני צדדיה, ובאיטיות ירדו במדרגות הבניין. המכונית, פיאט קטנה וישנה, חנתה ליד הכניסה. יוסי פתח את הדלת האחורית, ועזר לחנה להיכנס. "נוח לך?" שאל רבי אריה, מתיישב לצידה. "כן," השיבה חנה. "תודה יוסי." "אין בעד מה, רבנית," אמר יוסי בחיוך. "זו זכות גדולה." הוא התיישב מאחורי ההגה והתניע. "למרכז הרפואי שמיר, נכון?" "נכון," אישר רבי אריה. המכונית התקדמה באיטיות ברחובות ירושלים. יוסי נהג בזהירות, נזהר מכל בור בכביש כדי שחנה לא תרגיש זעזועים. "איך השיעורים בבית המדרש?" שאל רבי אריה. "חסרים אותך, רבי," אמר יוסי, מביט בו דרך המראה. "הרב נחום מחליף אותך, אבל זה לא אותו דבר." "הרב נחום תלמיד חכם גדול," אמר רבי אריה. "כן, אבל הוא לא אתה," אמר יוסי בפשטות. רבי אריה חייך. "אחרי הצילום, אם חנה תרגיש טוב, אולי אגיע לשיעור אחר הצהריים." "זה יהיה נהדר!" התלהב יוסי. הם המשיכו בנסיעה, עוברים בשכונות ירושלים המתעוררות לחיים. יוסי סיפר על שיעור שהתקיים אתמול, על ויכוח סוער שהתפתח בין התלמידים בנושא מסוים. רבי אריה הקשיב בעניין, מחייך מדי פעם. חנה ישבה בשקט, עיניה נחות על בעלה, רואה כמה הוא נהנה מהשיחה על לימוד תורה. "הגענו," הכריז יוסי כעבור כעשרים דקות, עוצר את המכונית ליד הכניסה למרכז הרפואי שמיר. "אני אעזור לרבנית לצאת." הוא יצא מהמכונית, הקיף אותה, ופתח את הדלת האחורית. יחד עם רבי אריה, עזר לחנה לצאת. "תודה רבה, יוסי," אמרה חנה. "אתה ממש אביר על סוס לבן היום." יוסי האדים. "בכלל לא, רבנית. זה המעט שאני יכול לעשות." "מתי נגמור, בעזרת השם?" שאל יוסי. "קשה לדעת," אמר רבי אריה. "תלוי כמה זמן ייקח הצילום וההמתנה לרופא." "אני אחכה כאן," הכריז יוסי. "יש לי גמרא במכונית. אלמד בינתיים." רבי אריה הניח יד על כתפו של יוסי. "אתה לא חייב לחכות. אנחנו יכולים לקחת אוטובוס הביתה." "לא בא בחשבון, רבי," אמר יוסי בנחישות. "אני מחכה כאן ומחזיר אתכם הביתה. יהיה לי זמן טוב ללמוד בשקט." רבי אריה ראה שאין טעם להתווכח. "טוב, תודה רבה. נראה לי שזה ייקח כשעתיים-שלוש." "אני כאן," חייך יוסי, וחזר למכונית. רבי אריה וחנה נכנסו למרכז הרפואי. רבי אריה אחז בזרועה של חנה, עוזר לה ללכת. הם ניגשו לדלפק הקבלה. "שלום," אמר רבי אריה לפקידה. "אשתי חנה לוין. יש לנו תור לצילום רנטגן בשעה עשר." הפקידה הביטה במחשב. "כן, אני רואה. בבקשה, קחו מספר והמתינו שיקראו לכם. מחלקת רנטגן בקומה השנייה." הם לקחו מספר והתיישבו באחת הפינות בלובי, קרוב למעלית. "את בסדר?" שאל רבי אריה את חנה. "כן," השיבה. "תודה על הכל, אריה. על הדאגה, על התמיכה." "את מודה לי?" שאל רבי אריה בתדהמה. "על מה? על שאני דואג לאשתי?" חנה חייכה אליו. "לא כל הבעלים כאלה." רבי אריה השפיל את מבטו. "אז לא כל הבעלים יודעים מה חשוב באמת בחיים." הם ישבו בשקט כמה דקות. האנשים בלובי הרפואי נעו סביבם - משפחות עם ילדים, קשישים בכיסאות גלגלים, רופאים בחלוקים לבנים. עולם שלם של בריאות וחולי נע סביבם במחול מתמיד. "בכל פעם שאני נכנס לבית חולים, אני מתפלל," אמר רבי אריה פתאום. "על מה?" שאלה חנה. "על כולם. על כל אדם כאן. שכל אחד ימצא רפואה למכאוביו, גופניים ונפשיים." חנה חייכה. זה היה כל כך אופייני לבעלה - לדאוג לכולם, אפילו לזרים מוחלטים. "אתה יודע," אמרה, "אחת הסיבות שהתאהבתי בך, לפני כל כך הרבה שנים, הייתה הדאגה שלך לאחרים. איך שתמיד חשבת על כולם קודם כל." רבי אריה חייך במבוכה. "באמת? לא ידעתי." "כן," חנה הנהנה. "זה היה נדיר. עדיין נדיר." הם המשיכו לשבת בשקט, מתבוננים בתנועת האנשים סביבם. לפתע, רבי אריה התיישר בכיסאו, מבטו ממוקד בזוג קשישים שהתקרב אליהם. האיש היה גבוה וכפוף, בעל זקן לבן ארוך, והאישה קטנה ומלאה, שיערה אסוף בצמה ומכוסה במטפחת. הזוג עבר לידם, ופתאום האיש הקשיש עצר והביט ברבי אריה. עיניו התרחבו בהפתעה. "אריה? אריה לוין?" שאל בקול מהוסס, מבטא ליטאי כבד בעברית שלו. רבי אריה קם על רגליו. "כן?" ענה, מתבונן בתשומת לב באיש. "זה אתה!" קרא האיש הקשיש בהתרגשות. "רבקה, תראי! זה אריה הקטן מווילנה!" האישה הקשישה התקרבה, מתבוננת ברבי אריה. "אתה צודק, מוטל. זה הוא!" רבי אריה בחן את פניהם, מנסה להיזכר. "סליחה... אתם..." "מוטל ורבקה גולדשטיין!" קרא האיש. "מהבית ליד בית הכנסת הגדול בווילנה! אני הייתי חבר של אביך, זאב!" פניו של רבי אריה נפתחו בהכרה. "מוטל גולדשטיין! בוודאי! אני זוכר אותך! ואת גברת גולדשטיין! אבל... אבל זה היה לפני כל כך הרבה שנים..." "כמעט חמישים שנה!" אמרה רבקה גולדשטיין, בעיניים דומעות. "האחרון שראינו אותך היית ילד. ועכשיו... הנה אתה, רב מכובד!" "בבקשה, שבו איתנו," אמר רבי אריה, מצביע על המושבים הפנויים לצידם. "זו אשתי, חנה." "נעים מאוד," אמרה חנה, מושיטה יד לזוג המבוגר. הזוג התיישב, עדיין מתבונן ברבי אריה בהתפעלות. "איך הגעתם לארץ?" שאל רבי אריה. "מתי? חשבתי שכל קהילת וילנה..." "ברחנו ב-1937," אמר מוטל. "כבר אז ראינו לאן הרוחות נושבות. עלינו לארץ ישראל. רוב המשפחה נשארה..." קולו נחנק. "הם לא שרדו." רבי אריה הרכין ראשו. "השם יקום דמם." "אבל אתה!" קראה רבקה, מחליפה נושא. "אריה הקטן! אני לא מאמינה שאנחנו רואים אותך! אני זוכרת אותך כילד, תמיד רץ ברחובות, תמיד עוזר לכולם..." חנה הביטה בבעלה בסקרנות. "אני לא שמעתי הרבה סיפורים על ילדותך בווילנה," אמרה. "אה, באמת?" קראה רבקה בהתלהבות. "אז יש לי הרבה לספר לך, גברת לוין!" רבי אריה חייך במבוכה. "אני בטוח שלגברת גולדשטיין יש דברים חשובים יותר לעשות מאשר לספר סיפורים ישנים." "אין דבר חשוב יותר מלהעביר זיכרונות," אמרה רבקה בנחישות. "במיוחד כשמדובר בילד מיוחד כמו שהיית." חנה התיישרה בכיסאה, מתעניינת פתאום. "אני אשמח מאוד לשמוע." "גברת לוין," פנתה אליה רבקה, "בעלך היה ילד יוצא דופן. כולם בשכונה ידעו את זה. תמיד עזר, תמיד דאג, תמיד קשוב לאחרים." "אני יכול לספר לך סיפור אחד," התערב מוטל. "סיפור שאפילו אריה לא יודע שאני יודע." רבי אריה הביט בו בסקרנות. "באמת?" מוטל הנהן. "זה היה בחורף של שנת 1902, אני חושב. חורף קשה במיוחד בווילנה. אריה היה אז בן תשע או עשר." "עשר," תיקן רבי אריה. "נולדתי ב-1892." "נכון, עשר," הסכים מוטל. "ובכן, היה זוג זקנים שגר ברחוב הסמוך. יענקל ושרה קצמן. הוא היה סנדלר, אבל כבר לא יכול היה לעבוד בגלל גילו והראייה שלו. הם חיו בעוני נורא." "אני זוכר אותם," אמר רבי אריה בשקט. "אז אתה בטח זוכר גם את החורף ההוא," המשיך מוטל. "שלג שהגיע עד הברכיים, קור שחודר לעצמות. זוג הזקנים כמעט קפאו בביתם. לא היה להם כסף לעצים להסקה." רבי אריה הביט בו בשתיקה. "מה שאתה לא יודע," אמר מוטל, "הוא שהייתי בחנות העצים של גרשון ביום שהגעת לשם. ראיתי אותך מגיע עם מטבעות ספורים, מבקש לקנות עצים להסקה. גרשון שאל אותך למי זה, ואתה אמרת 'למשפחת קצמן'. הוא אמר לך שהכמות שתוכל לקנות בכסף הזה לא תספיק ליום אחד אפילו." חנה הביטה בבעלה, שישב עכשיו בראש מורכן, כאילו נתפס בקלקלתו. "ואז," המשיך מוטל, "שאלת את גרשון אם תוכל לעבוד אצלו. כל יום אחרי החיידר. תמורת עצים למשפחת קצמן." "זה נכון?" שאלה חנה את בעלה בשקט. רבי אריה הנהן באיטיות. "הם היו זקנים וחולים. הם היו קופאים מקור." "גרשון הסכים," המשיך מוטל. "ובמשך כל אותו חורף, אריה הקטן עבד בחנות העצים. סחב, סידר, ניקה. וגרשון שלח עצים למשפחת קצמן כל שבוע." "איך ידעת על זה?" שאל רבי אריה את מוטל. "אף פעם לא סיפרתי את זה לאיש. לא רציתי ש..." "שידעו שעשית מעשה טוב?" חייך מוטל. "טיפוסי. גרשון סיפר לי. הוא היה מלא הערכה אליך." רבקה נאנחה. "ויש עוד סיפור, על המורה החולה..." "אה, את זה אני זוכרת!" התלהבה חנה. "בעלי סיפר לי איך ביקר את המורה שלו כשהיה חולה. לא?" רבקה הנידה ראשה. "לא רק ביקר. הוא ארגן קבוצה של ילדים מהחיידר שיתחלפו בביקורים. כל יום ילד אחר הלך, עזר בבית, הביא אוכל ותרופות. במשך שבועות!" חנה הביטה ברבי אריה בהערכה. "את זה לא סיפרת." "לא היה מה לספר," מלמל רבי אריה. "זה היה המורה שלנו. הוא לימד אותנו. היה טבעי לעזור לו." "אבל להתארגן ככה, בגיל עשר?" אמרה רבקה. "ולהתמיד בזה שבועות? זה לא היה טבעי, אריה. זה היה מיוחד." "והיה גם המקרה עם הילדה הקטנה," התחיל מוטל. "איזו ילדה קטנה?" שאלה חנה, מביטה בבעלה שנראה עכשיו לא נוח בכיסאו. "חיה'לה מרגולין," אמר מוטל. "ילדה בת שש שאיבדה את אמא שלה. האבא שלה, שמואל, היה עגלון. עבד מבוקר עד לילה. הילדה הייתה לבד הרבה." "אריה היה אז בן אחת-עשרה, אני חושבת," המשיכה רבקה. "הוא שמע שחיה'לה לבד כל היום. אז מה הוא עשה? הוא שכנע את אחותו לקחת את הילדה תחת חסותה. ללמד אותה לקרוא, לבשל איתה, להיות איתה." רבי אריה שתק, מביט בידיו. "אבל אחותך הייתה עסוקה בעצמה," המשיך מוטל. "אז בסוף, מי בילה שעות עם חיה'לה הקטנה? אריה עצמו. ילד בן אחת-עשרה שלימד ילדה בת שש לקרוא, שסיפר לה סיפורים, שדאג שתאכל ארוחה חמה." חנה הביטה בבעלה, עיניה נוצצות. "אף פעם לא סיפרת לי." "זה היה מזמן," אמר רבי אריה בשקט. "ומה קרה עם חיה'לה?" שאל את מוטל. מוטל חייך חיוך עצוב. "היא נישאה, עלתה לארץ ישראל בשנות העשרים. גרה בחיפה, אני חושב. נולדו לה ילדים. היא ניצלה, ברוך השם." רבי אריה נאנח בהקלה. "ברוך השם." "חנה'לה," פנתה רבקה אל אשת הרב. "יש לך מזל גדול, את יודעת?" "אני יודעת," חייכה חנה. "לא, את לא מבינה," המשיכה רבקה. "אריה תמיד היה ככה. זה לא משהו שהוא פיתח. זה לא משהו שהוא למד. זה היה בו תמיד. הרגישות הזו לאחרים. תמיד." "אני זוכר עוד משהו," אמר מוטל. "אביו של אריה, זאב, היה איש נפלא. תלמיד חכם. אבל הוא היה קצת... נוקשה. דרש הרבה מהילדים שלו. במיוחד מאריה, הבכור." רבי אריה הביט בו, מופתע מהכיוון שהשיחה לקחה. "יום אחד," המשיך מוטל, "אביו של אריה כעס עליו על משהו. לא זוכר מה בדיוק. אבל אני זוכר שראיתי את אריה הקטן בוכה מאחורי הבית. הוא היה אולי בן שמונה. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר: 'אבא כועס עליי. אבל יותר כואב לי שהוא עצוב ממני, מאשר שהוא כועס עליי.'" חנה הנידה ראשה, עיניה לחות. "אתה מבין?" שאל מוטל את רבי אריה. "בגיל שמונה, הדאגה שלך הייתה לא שאבא שלך כועס, אלא שהוא מאוכזב. שהוא סובל. כבר אז, הכאב של האחר היה חשוב לך יותר מהכאב שלך." רבי אריה שתק, פניו רציניים. "זה מה שאמרתי," חייכה רבקה אל חנה. "הוא תמיד היה ככה. תמיד ראה את הכאב של האחר." "הרגל שלי כואבת לנו," אמרה חנה בשקט. "מה?" שאלה רבקה. "אתמול, כשהיינו אצל הרופא," הסבירה חנה, "בעלי אמר לו: 'הרגל של אשתי כואבת לנו'. הרופא היה מבולבל. הוא לא הבין למה 'לנו' ולא 'לה'." רבקה ומוטל הביטו זה בזו בהבנה. "כמובן," אמרה רבקה. "זה בדיוק מה שהייתי מצפה מאריה לומר. גם אחרי כל השנים האלה." באותו רגע, נשמעה קריאה ממערכת הכריזה: "חנה לוין, בבקשה לגשת למחלקת רנטגן, קומה שנייה." "זה אנחנו," אמר רבי אריה, קם ועוזר לחנה לקום. "חכו," אמרה רבקה. "נחליף מספרי טלפון. אני רוצה שנישאר בקשר." הם החליפו מספרים, רבי אריה רשם את מספר הטלפון של הזוג גולדשטיין בפנקס קטן שהוציא מכיסו. "ואריה," אמר מוטל, אוחז בידו של רבי אריה. "אני כל כך שמח שמצאתי אותך. שראיתי שהילד ההוא, עם הלב הגדול, הפך לאיש שכולם מדברים עליו. 'אבי האסירים'. זה מתאים לך." רבי אריה חייך במבוכה. "נשמור על קשר, מוטל. באמת. זו הייתה הפתעה נעימה לפגוש אתכם." רבי אריה וחנה נפרדו מהזוג הקשיש ופנו למעלית, בדרכם לקומה השנייה למחלקת הרנטגן. כשהדלתות נסגרו, חנה אחזה בידו של בעלה. "מעולם לא סיפרת לי את כל הסיפורים האלה," אמרה בשקט. רבי אריה משך בכתפיו. "זה היה מזמן. זה לא חשוב." "זה חשוב מאוד," אמרה חנה. "זה מראה מי אתה. מי תמיד היית." "אני פשוט עשיתי מה שנראה לי נכון," אמר רבי אריה. "כמו שאני עושה היום." המעלית עצרה, והדלתות נפתחו. רבי אריה עזר לחנה לצאת, ויחד הם פנו למחלקת הרנטגן. "אני רוצה לשמוע עוד סיפורים," אמרה חנה. "על הילדות שלך. על וילנה. על הכל." רבי אריה הביט בה. "באמת? אחרי כל השנים האלה יחד, פתאום את מתעניינת בסיפורים ישנים?" "אני תמיד רציתי לדעת," אמרה חנה. "אבל אתה כל כך נמנע מלדבר על עצמך. תמיד מדבר על אחרים, על העזרה שהם צריכים, על הכאב שלהם. אף פעם לא על שלך." "אין לי הרבה מה לספר," אמר רבי אריה. "לפי מה ששמעתי היום, יש לך הרבה מאוד," חייכה חנה. "ואני רוצה לשמוע הכל." הם הגיעו לדלפק הקבלה של מחלקת הרנטגן, והאחות קיבלה את פניהם. "חנה לוין?" שאלה. "כן," ענתה חנה. "בבקשה, היכנסי. רק את, בבקשה. בעלך יכול לחכות כאן." רבי אריה עזר לחנה להתיישב על כיסא גלגלים שהאחות הביאה. לפני שהאחות לקחה אותה, חנה אחזה בידו של רבי אריה. "אנחנו נמשיך את השיחה הזאת," אמרה בנחישות. "אני רוצה לדעת הכל על הילד שהיית. כדי להבין טוב יותר את האיש שאתה." רבי אריה חייך. "אם זה כל כך חשוב לך." "זה חשוב לי," אמרה חנה. "כי אתה חשוב לי. ומה שכואב לך, כואב לי. ומה שאתה חווית, אני רוצה לחוות דרכך." האחות התחילה לדחוף את כיסא הגלגלים, וחנה הסתובבה להביט ברבי אריה, שעמד ונופף לה לשלום. "תחכה לי," אמרה. "תמיד," ענה רבי אריה בחיוך. האחות דחפה את כיסא הגלגלים דרך דלתות המחלקה, וחנה נעלמה מעיניו. רבי אריה התיישב באזור ההמתנה, שקוע במחשבות על העבר, על וילנה, על ילדותו. היא צדקה. הוא מעולם לא דיבר הרבה על העבר. תמיד הסתכל קדימה, על הצרכים של אחרים בהווה. אבל אולי הגיע הזמן לחלוק קצת יותר. לתת לחנה להבין טוב יותר מי הוא, ומהיכן הגיע. הוא חייך לעצמו, מחכה בסבלנות לאשתו. יהיה להם על מה לדבר בדרך הביתה.