# פרק 1: הרגל כואבת שמש של צהריים הכתה בחלונות בית המדרש בשכונת מקור ברוך בירושלים. קרני האור חדרו פנימה, יוצרות פסים בהירים על הספרים הפתוחים ועל השולחנות העץ הכהים. בפינה המזרחית של בית המדרש ישב רבי אריה לוין, שקוע בלימוד, אצבעותיו נעות בקצב קבוע על פני דפי הגמרא. זה היה יום רגיל, שגרתי, כמו רבים שקדמו לו. רבי אריה היה ידוע בירושלים כולה בכינויו "אבי האסירים". שם זה דבק בו בשל ביקוריו הקבועים בכלא המרכזי, שם דאג לאסירים היהודים שנכלאו על ידי השלטון הבריטי בתקופת המנדט. למרות גילו המתקדם, פניו הקרינו חיוניות. זקנו הלבן, שכבר הפך לסמל מזהה שלו, היה מסודר בקפידה. עיניו, מאחורי משקפיים עגולים פשוטים, שיקפו חכמה וטוב לב שהיו מוכרים לכל מי שפגש בו. הוא העביר יד על מצחו, מוחה טיפות זיעה קטנות שהצטברו שם. הקיץ הירושלמי היה בעיצומו, והחום היה כבד אפילו בשעות אחר הצהריים המוקדמות. המאוורר הישן שבפינת החדר פעל בקושי, משמיע רעש חריקה עמום. רבי אריה הסיט מבט מהספר והביט בשעון הקיר. השעה הייתה אחת וחצי. עוד שעתיים וילך הביתה, אל חנה אשתו. היא ודאי מכינה עכשיו את ארוחת הערב, אולי מרק ירקות, כמו שהוא אוהב. הוא חייך לעצמו וחזר אל הלימוד. אבל מחשבותיו על חנה לא נתנו לו מנוח. בימים האחרונים הוא שם לב שהיא צולעת קלות. כשניסה לשאול אותה על כך, היא הדפה את השאלה, אמרה שזה סתם עייפות, שאין לו סיבה לדאוג. אבל הוא דאג. ככה היא תמיד, חושב רבי אריה, לא רוצה להטריד, לא רוצה להדאיג. בדיוק כפי שהוא לא רצה להדאיג את משפחות האסירים כשהיה מבקר בכלא, נושא עמו מכתבים וחבילות, מביא תקווה בימים קשים. הוא ניסה להתרכז בטקסט שלפניו, אבל המילים כמו התערבבו זו בזו. לבסוף נאנח, סגר את הספר והניח עליו את ידו, כאילו מבקש לשמור את מקומו למועד מאוחר יותר. אולי יצליח להתרכז יותר בערב, אחרי שיראה שהכל בסדר עם חנה. "רבי אריה," קרא לפתע קול מאחוריו, "יש פה בחור צעיר שמחפש אותך." רבי אריה הסתובב וראה את משה השמש עומד בפתח, מצביע על בחור צעיר שנראה נסער. "תודה, משה," השיב רבי אריה ופנה אל הבחור. "מה העניין, בני?" "הרב לוין?" שאל הבחור, נשימתו כבדה כאילו רץ כל הדרך. "אני יונתן, גר בבניין ליד ביתכם." "כן, אני זוכר אותך," אמר רבי אריה, לבו מתחיל להלום בחוזקה. "קרה משהו?" "הרבנית," אמר יונתן במהירות, מילותיו נבלעות זו בזו. "היא נפלה בביתכם!" רבי אריה קם ממקומו בתנועה חדה. "מה קרה?" שאל, קולו שקט אך דחוף. "אני הייתי בדרך הביתה," הסביר יונתן. "שמעתי קריאה מהדירה שלכם. דפקתי בדלת, וכשלא ענו, נכנסתי. מצאתי את הרבנית על הרצפה במטבח." "היא בסדר?" שאל רבי אריה, אוסף במהירות את חפציו. "היא בהכרה," השיב יונתן. "אבל היא אמרה שהרגל כואבת לה מאוד. השכנה גברת לוי נמצאת איתה עכשיו." "תודה, יונתן," אמר רבי אריה. "אני הולך מיד." הוא יצא במהירות מבית המדרש, צועד בקצב מהיר ברחובות השכונה. למרות גילו, הוא הלך בצעדים נמרצים, דואג לאשתו. עברו מספר דקות שנדמו כנצח עד שהגיע לבניין המגורים שלהם, עלה במדרגות במהירות ונכנס לדירה. "חנה?" קרא מיד כשנכנס, קולו מהדהד בחלל הדירה הקטנה. "כאן, רבי אריה," ענתה גברת לוי מכיוון המטבח. הוא מיהר לשם ומצא את אשתו יושבת על כיסא, פניה חיוורות. גברת לוי, שכנתם הטובה כבר שנים רבות, עמדה לצידה ומחזיקה כוס מים. "מה קרה, חנה?" שאל רבי אריה, כורע לצידה. "לא נורא, אריה," ענתה חנה בקול חלש. "סתם נחלשתי קצת ונפלתי. אין צורך להזעיק אותך מהלימוד." רבי אריה הביט בה בעיניים חודרות. "כמה זמן הרגל כואבת לך?" חנה השפילה מבט. "קצת. כמה ימים." "כמה ימים בדיוק?" התעקש רבי אריה. "אולי שבוע," הודתה לבסוף. "אבל חשבתי שזה יעבור." רבי אריה נאנח. "ולמה לא אמרת לי?" "לא רציתי להטריד," אמרה חנה. "אתה עסוק כל כך, יש לך את התלמידים שלך, את העניינים בבית המדרש..." גברת לוי התערבה. "רבי אריה, אני חושבת שכדאי לקחת את הרבנית לרופא. הכאבים נראים רציניים." "את צודקת," הסכים רבי אריה. הוא פנה לאשתו. "חנה, אנחנו הולכים לרופא. עכשיו." "אבל אריה—" התחילה חנה. "אין אבל," קטע אותה בעדינות. "די להתעלם. אנחנו הולכים עכשיו לד"ר גרינברג." גברת לוי הנהנה בהסכמה. "אני אשאר פה עד שתחזרו. אולי אכין משהו לאכול." "תודה, גברת לוי," אמר רבי אריה. "את טובה מאוד." "זה כלום," אמרה השכנה בחיוך. "זה מה ששכנים עושים." רבי אריה עזר לחנה לקום מהכיסא. היא נאנחה מכאב כשהניחה משקל על רגלה. "תישעני עלי," אמר לה רבי אריה, מציע את זרועו. "אני יכולה ללכת לבד," התעקשה חנה. "אני יודע שאת יכולה," אמר רבי אריה בחיוך קטן. "אבל למה שתלכי לבד כשאני כאן?" חנה הביטה בו לרגע ואז חייכה, נשענת על זרועו. "אתה תמיד כל כך עקשן," אמרה. "למדתי מהטובים ביותר," השיב, מחזיר לה חיוך. בדרך החוצה מהדירה, רבי אריה עצר לרגע. "רגע, אני צריך לקחת משהו." הוא ניגש לארון הקטן בפרוזדור, פתח את המגירה העליונה והוציא ארנק ישן. "הנה," אמר, מכניס את הארנק לכיס מעילו. "עכשיו אנחנו מוכנים." הם יצאו מהדירה באיטיות, צועדים צעד אחר צעד במורד המדרגות. חנה נשענת על זרועו של בעלה, שהחזיק בה בחוזקה אך בעדינות, מוודא שהיא לא תיפול. "מזל שהמרפאה של ד"ר גרינברג קרובה," אמרה חנה. "כן," הסכים רבי אריה. "אבל אם היינו צריכים ללכת עד לקצה העיר, היינו הולכים גם לשם." חנה חייכה אליו. "אני יודעת." הם יצאו מהבניין אל רחוב מקור ברוך. השמש עדיין הייתה גבוהה בשמיים, אבל חום היום כבר התחיל להתמתן מעט. אנשים הלכו ברחוב, ממהרים לענייניהם. כמה מהם עצרו לשלום לרבי אריה ולאשתו, רבים מהם היו מכירים את פועלו הרב למען האסירים היהודים בכלא המרכזי בירושלים. "שלום, רבי אריה," קרא אליהם אדם מבוגר שעבר ברחוב, אב לבן שרבי אריה ליווה בתקופת מאסרו. "הרבנית בסדר?" "היא תהיה בסדר, בעזרת השם," השיב רבי אריה. "אנחנו בדרך לרופא." "רפואה שלמה," איחל האיש והמשיך בדרכו. רבי אריה הביט באשתו. "איך את מרגישה?" "כואב," הודתה חנה. "אבל אני אסתדר." "ברור שתסתדרי," אמר רבי אריה. "את האישה החזקה ביותר שאני מכיר." חנה צחקה. "אתה מגזים." "אני?" תהה רבי אריה. "אני אף פעם לא מגזים. זו אחת המעלות שלי." הם המשיכו ללכת ברחוב, צועדים לאט. חנה נשענת יותר ויותר על בעלה. הכאב ברגלה התגבר עם כל צעד. "עוד קצת," עודד אותה רבי אריה. "אנחנו כמעט שם." "אני בסדר," אמרה חנה, אבל שפתיה היו הדוקות מכאב. "אולי נעצור לרגע?" הציע רבי אריה. "יש ספסל ממש שם." "לא," אמרה חנה בנחישות. "אם נעצור, יהיה לי קשה יותר להמשיך. בוא נגיע לרופא." רבי אריה הביט בה בהערכה. תמיד העריץ את הכוח הפנימי שלה, את האומץ השקט. הנה היא, סובלת כאבים, ובכל זאת ממשיכה הלאה, צעד אחר צעד. המרפאה של ד"ר גרינברג הייתה במרחק של שני רחובות מביתם. מבנה קטן עם שלט צנוע בחזית: "ד"ר אליעזר גרינברג, רפואה כללית". רבי אריה הכיר את ד"ר גרינברג שנים רבות. הוא היה רופא טוב, אדם ישר, שתמיד מקדיש זמן לשמוע את המטופלים שלו. בעודם מתקרבים למרפאה, רבי אריה נזכר בפעם האחרונה שהיו אצל הרופא. זה היה לפני כמה חודשים, כשחנה סבלה מהצטננות קשה. גם אז היא לא רצתה ללכת, אמרה שזה יעבור מעצמו. אבל הוא התעקש, כמו עכשיו. "אריה," אמרה פתאום חנה, קוטעת את מחשבותיו. "חכה רגע." הם עצרו. חנה עצמה את עיניה, נושמת נשימות עמוקות. "הכאב גרוע יותר?" שאל רבי אריה בדאגה. "זה עובר," אמרה חנה לאחר כמה רגעים. "זה פשוט... הגיע בגלים." רבי אריה הביט בה, מודאג יותר. "בואי, אנחנו כמעט שם." הם המשיכו ללכת, וכעבור כמה דקות הגיעו למרפאה. רבי אריה פתח את הדלת והם נכנסו פנימה. חדר ההמתנה היה קטן וחמים. כמה כיסאות היו מסודרים לאורך הקירות, ושולחן קטן במרכז החדר עם כמה מגזינים ישנים. במרפאה היו עוד שני אנשים שחיכו לתורם: אישה מבוגרת וילד קטן שישב לצידה. "שבי," אמר רבי אריה לחנה, מוביל אותה לאחד הכיסאות. "אני אדבר עם האחות." חנה התיישבה בזהירות, מרימה את רגלה הכואבת מעט. רבי אריה ניגש לדלפק הקבלה, שם ישבה אחות צעירה. "שלום," אמר. "אשתי סובלת מכאבים חזקים ברגל. אנחנו צריכים לראות את ד"ר גרינברג בדחיפות." האחות הביטה בו ואז בחנה. "שלום, רבי אריה," אמרה. "אני רואה שהרבנית סובלת. יש עוד שני מטופלים לפניכם, אבל אני אראה אם ד"ר גרינברג יוכל לקבל אתכם קודם." "תודה," אמר רבי אריה. "אני מאוד מעריך את זה." האחות קמה ונכנסה לחדר הפנימי. רבי אריה חזר לחנה והתיישב לצידה. "הם יראו אם אפשר להקדים את התור שלנו," אמר לה. "אבל יש אנשים שמחכים," מחתה חנה. "לא צריך להקדים אותנו." רבי אריה הביט בה ברכות. "חנה, את סובלת. מותר לנו לבקש עזרה כשאנחנו צריכים אותה." זו הייתה אותה גישה שהנחתה אותו בעבודתו עם האסירים במשך שנים רבות, בה הקדיש מזמנו כדי לסייע לאלו שאין להם מי שידאג להם. האישה המבוגרת שישבה בצד השני של החדר הביטה בהם. "אתם יכולים לקחת את התור שלי," אמרה בחיוך. "אני רק באה לחדש מרשם. זה יכול לחכות." "זה מאוד אדיב מצדך," אמר רבי אריה. "אבל לא צריך. האחות מסדרת את זה." הדלת נפתחה והאחות חזרה. "רבי אריה, הרבנית, ד"ר גרינברג יקבל אתכם עכשיו. רק אסיים עם המטופל הנוכחי." רבי אריה הנהן ברוחב לב. "תודה רבה." חנה לחשה לו: "לא היית צריך לבקש שיקדימו אותנו." "לא ביקשתי," אמר רבי אריה. "רק הסברתי את המצב. וחוץ מזה, למה שנסבול יותר ממה שצריך?" הדלת לחדר הרופא נפתחה ויצא ממנה גבר מבוגר. הוא הביט ברבי אריה וחנה וחייך. "שלום, רבי אריה. טוב לראות את אבי האסירים שלנו." "שלום, מר כהן," השיב רבי אריה בענווה האופיינית לו. הוא מעולם לא אהב שמשתמשים בכינוי הזה בפניו, למרות שהיה גאה בעבודתו עם האסירים. "איך אתה מרגיש?" "טוב יותר," אמר מר כהן. "ד"ר גרינברג יודע את העבודה שלו." האחות ניגשה אליהם. "הרבנית לוין, רבי אריה, אתם יכולים להיכנס עכשיו." רבי אריה קם ועזר לחנה לקום. היא נאנחה מכאב כשהעבירה משקל לרגלה הפגועה. "לאט, לאט," אמר רבי אריה. "אין לנו לאן למהר." הם נכנסו לחדר הרופא. ד"ר גרינברג, גבר בשנות החמישים לחייו עם שיער מאפיר ומשקפיים עבים, ישב מאחורי שולחן עץ גדול. הוא קם לקראתם. "רבי אריה, הרבנית חנה," אמר בחיוך. "מה מביא אתכם אלי היום? לא ביקור בכלא המרכזי היום?" "לא היום," השיב רבי אריה. "הרגל של אשתי כואבת לנו," המשיך, מסייע לחנה להתיישב על הכיסא מול שולחן הרופא. במשך שנים רבות, מאז שנות ה-20, היה רבי אריה מבקר בקביעות בכלא המרכזי בירושלים, מביא עמו נחמה ותקווה לאסירים היהודים. ד"ר גרינברג הרים גבה. "כואבת לכם?" "כן," אמר רבי אריה בפשטות. "כשהיא סובלת, גם אני סובל." ד"ר גרינברג חייך. "כמובן. ובכן, בואו נראה מה הבעיה." הוא ניגש לחנה. "איפה בדיוק הכאב, הרבנית?" "כאן," הצביעה חנה על קרסולה. "וקצת גם כאן," הוסיפה, מראה על כף הרגל. "וכמה זמן זה כואב?" שאל הרופא. חנה השפילה מבט. "כמה ימים." "שבוע," תיקן אותה רבי אריה. "לפחות שבוע, אבל היא לא רצתה להטריד." כמנהגו עם האסירים שהיה מבקר, רבי אריה תמיד שם לב לפרטים הקטנים, לסימני מצוקה שאחרים עלולים להחמיץ. ד"ר גרינברג הנהן. "אני רואה. והיום נפלת?" "כן," אישרה חנה. "עמדתי במטבח, ופתאום הרגל פשוט... נכנעה תחתי." הרופא בחן את רגלה בזהירות, ממשש את הקרסול והשוק. "יש כאן נפיחות," אמר. "והחום מוגבר באזור. את יכולה להזיז את הקרסול?" חנה ניסתה, אבל נאנחה מכאב. "קשה לי." "אני אצטרך לעשות צילום רנטגן," אמר ד"ר גרינברג. "אבל לפי הסימנים, זה נראה כמו דלקת בגיד." "זה מסוכן?" שאל רבי אריה, מודאג. "לא מסוכן," הרגיע אותו הרופא. "אבל זה יכול להיות כואב מאוד וצריך טיפול. לפעמים זה דורש מנוחה ממושכת." רבי אריה הנהן. "מה אנחנו צריכים לעשות?" "קודם כל, צילום," אמר ד"ר גרינברג. "אני אתן לכם הפניה למכון רנטגן. בינתיים, הרבנית צריכה לנוח, להרים את הרגל ולשים קרח. אני אתן לכם גם כדורים לשיכוך כאבים." הוא רשם את ההפניה והמרשם ומסר אותם לרבי אריה. "אחרי שתעשו את הצילום, תחזרו אלי עם התוצאות ונחליט על הטיפול." "תודה, דוקטור," אמר רבי אריה. "אין על מה להודות," אמר ד"ר גרינברג. "זו העבודה שלי. אחרי כל מה שאתה עושה למען האסירים והמשפחות שלהם, זה המעט שאני יכול לעשות. ובינתיים," הוא פנה לחנה, "מנוחה מוחלטת. לא לעמוד על הרגל יותר מדי." חנה הנהנה. "אשתדל." "לא, את לא תשתדלי," אמר רבי אריה בחיוך. "את תנוחי. אני אדאג לכל מה שצריך בבית." ד"ר גרינברג חייך. "אתה שומע, הרבנית? הוראות מהרב." חנה חייכה אליהם. "אם שניכם מתעקשים, אני אציית." "יופי," אמר הרופא. "עכשיו, אני אעזור לכם להגיע למכון הרנטגן. יש אחד לא רחוק מכאן." "תודה, אבל אנחנו נסתדר," אמר רבי אריה. "אנחנו נלך לשם מחר. היום נחזור הביתה ונדאג שחנה תנוח." ד"ר גרינברג הנהן. "בסדר גמור. אבל אל תחכו יותר מדי זמן עם הצילום." "נעשה אותו מחר," הבטיח רבי אריה. הם נפרדו מהרופא ויצאו מהחדר. בחדר ההמתנה, האחות חייכה אליהם. "הכל בסדר?" "יהיה בסדר," אמר רבי אריה. "תודה על עזרתך." הם יצאו מהמרפאה והחלו לצעוד באיטיות חזרה לביתם. השמש כבר החלה לרדת, צובעת את שמי ירושלים בגוני כתום וזהב. חנה נשענה על זרועו של בעלה, מתקדמת צעד אחר צעד. רבי אריה החזיק בה בחוזקה, מוודא שהיא לא תיפול. "הרגל של אשתי כואבת לנו," מלמל רבי אריה לעצמו, חוזר על מה שאמר לרופא. "מה אמרת?" שאלה חנה. "אמרתי לרופא שהרגל שלך כואבת לנו," חזר רבי אריה. "כי זו האמת. כשאת סובלת, גם אני סובל." זו הייתה אותה אמפתיה עמוקה שהפכה את רבי אריה ל"אבי האסירים" - היכולת לחוש את כאבם של אחרים כאילו היה שלו, להבין את בדידותם מאחורי סורג ובריח, ולהושיט יד מסייעת בשעות הקשות ביותר. חנה עצרה והביטה בו, עיניה מתמלאות דמעות. "אריה," אמרה בשקט. "אתה איש טוב כל כך." רבי אריה משך בכתפיו, נבוך מעט. "אני פשוט אוהב אותך, חנה. זה הכל." הם המשיכו בדרכם, צועדים באיטיות ברחובות מקור ברוך, בדרכם הביתה. חנה נשענת על זרועו של בעלה, שמסרב להניח לה ללכת בכוחות עצמה.