Chapter 28: הרגע שאחרי גילה סיימה את הבחינה האמיתית לסמינר בהרגשה של ביטחון מוחלט בהצלחה והייתה מוכנה ומצפה לתוצאות הבחינה שתשנה את חייה. היא זכרה את הלחץ של הרגעים האחרונים בחדר המבחן, את האנרגיה שהשקיעה בלימודים, ואת הניצחונות הקטנים על נועה. היא ושירה חיזקו את הקרן החינוכית וההגנה המשפטית, וברוקמן תמך בהן. גילה ידעה שכל מה שעשתה נועד לבנות חומת הגנה, לא רק עבור שתיהן, אלא גם עבור גברת רוזנברג וגברת שטרן. עכשיו, כאשר הבחינה הסתיימה, הגיעה תקופת ההמתנה. היומיים הראשונים לאחר הבחינה עברו עליה בשקט מתוח. גילה מצאה את עצמה מנקה ומרתיחה את הבית שוב ושוב. ניקיון הפך למנגנון התמודדות, דרך לשלוט במשהו קטן יציב כאשר הדבר החשוב ביותר עדיין היה באוויר. היא מצאה את שירה נוהגת באותו אופן; הן בילו שעות ארוכות בסידור הספרייה של שירה, משנים את מיקום הספרים לפי נושא, גודל, ולעתים אפילו לפי צבע הכריכה. "זה נראה מסודר יותר ככה," אמרה שירה, ובקולה הייתה נימה של הקלה עצורה. היא אחזה בספר מתמטיקה ישן, מוחקת ממנו לכלוך. "אני לא מאמינה ששמנו את הספרים האלו זה לצד זה במשך כל כך הרבה זמן." "בדיוק," השיבה גילה. "שני ספרים של אותו מחבר, אבל נושאים שונים לגמרי. אי אפשר ללמוד ככה." שתיהן ידעו שהן לא מדברות רק על ספרים. הן דיברו על התקופה הכאוטית שקדמה לבחינה, על הלחץ שהפעילה נועה, ועל הצורך להפריד בין הדברים בצורה ברורה והגיונית. הן מצאו נחמה בשיחות ארוכות עם גברת רוזנברג וגברת שטרן. המורות עדיין היו לחוצות מעט, אך שיחת הטלפון של גילה עם לוי הרגיעה אותן. לוי הבטיח שהתלונות נגדיהן בוטלו, בתנאי שגילה תשמור על עיכוב בפרסום הדו"ח. גברת רוזנברג התקשרה לגילה ביום שלישי בבוקר, קולה היה רך אך מלא הכרת תודה. "אני חייבת לך כל כך הרבה, גילה," אמרה רוזנברג. "העבודה שלי ניצלה. המוניטין שלי ניצל, ואני כבר לא מאוימת על ידי אריק." "עשינו את זה יחד, גברת רוזנברג," אמרה גילה, מגלגלת חוטים לא מסודרים של כבל טעינה. "הקרן הזו וכל מה שבנו נועד להגן עלינו. זה מה שהיא עושה." "ואני רואה שברוקמן מתכוון לכל מילה. הוא שומר על קשר, שואל שאלות על תוכניות הלימודים. זה מדהים כמה בן אדם יכול להיות מועיל כשהאינטרסים שלו מתאימים לשלך." רוזנברג צחקה צחוק קליל, שונה מהקול המתוח של החקירות האחרונות. גילה ורוזנברג דנו בפרטים הטכניים של הקרן. ברוקמן הקים את המסגרת המשפטית במהירות מרשימה. גילה התעקשה על סעיף שדורש שכל החלטה גדולה בדירקטוריון תאושר על ידי שני שלישים מהחברים, ולוודא שהאינטרסים של גילה ושירה, וכן של רוזנברג, נשמרים. "הוא קיבל את זה בגלל הלחץ של הדו"ח?" שאלה גילה. "הוא קיבל את זה כי הדו"ח מדהים, גילה," השיבה רוזנברג. "הוא ראה שיש לו עסק עם מישהי שיודעת מה היא עושה. וכן, גם בגלל שהדו"ח נמצא ברשותו. זה תמיד עוזר." השיחה הרגיעה את גילה. למרות החששות, החומה עדיין עמדה. אריק ונועה היו רחוקים; החקירות בוטלו. עכשיו כל תשומת לבה יכלה לחזור למטרה המקורית: להתקבל לסמינר ולהתחיל את חייהן הבוגרים. הציפייה לתוצאות הייתה כבדה יותר מכל מבחן אחר שגילה עברה. הסמינר לא היה רק בית ספר; הוא היה כרטיס היציאה שלה מחיי החברה הלא יציבים שחוותה, והכניסה לחייה החדשים. הצלחה בסמינר פירושה אוטונומיה, עצמאות כלכלית, וסופית, ניצחון מוחץ על כל מי שפקפק בה, מנועה ועד אריק. גילה ושירה ניסו למפות את הסיכויים שלהן. הן ישבו עם מסמך אקסל שהכינה גילה, המפרט את כל השאלות שזכרו מהבחינה. הן עברו על פרק המתמטיקה. "הייתי בטוחה לגבי כל פתרון, גילה," אמרה שירה, ומצביעה על שורה. "חוץ מזה. הייתי צריכה להוסיף את המשתנה השלישי, לא להתעלם ממנו." גילה בחנה את השאלה. "את צודקת. אבל זו הייתה שאלה שהצבת עליה ניקוד נמוך; שלושה נקודות בלבד. אם הכול נכון, את עדיין עוברת בקלות." "ומה איתך?" שאלה שירה. "שתי טעויות בפרק המילולי," השיבה גילה. "מהירות קריאה גבוהה, אבל פספסתי ניואנס בשאלה השישית. חוץ מזה, הכול היה בסדר גמור. ציון של 95 ומעלה, לדעתי." שירה התיישבה לאחור. "מעל 95. זה מדהים. את תיכנסי לשם בהליכה." "ואת איתי," אמרה גילה, ומשתדלת להשאיר את חוסר הוודאות שלה בצד. "את למדת כל כך קשה. את הפסקת לפחד מהמתמטיקה. אנחנו נכנסות יחד." למרות שהן בטחו בתוצאות, הלחץ החיצוני לא נפסק. גילה גילתה ששמועות חדשות הופצו בכיתה שלה, הפעם על שירה. השמועות טענו ששירה התקבלה לסמינר רק בזכות קשרים משפחתיים, או שבגלל שהיא עבדה עם גילה, גילה עזרה לה להעתיק. "זה לא נגמר לעולם," אמרה שירה, מקפלת את דף האקסל בכעס. הן ישבו בספריית בית הספר, מתכוננות לשיעור אנגלית אחרון. "זה לא משנה," אמרה גילה. "זה רעש רקע. זה מה שלמדנו. הם ימשיכו לדבר, אבל אנחנו נכנסות בזכות הניקוד שלנו. זה הניצחון שלנו." "אבל למה?" שירה הזיזה שיער דק מפניה. "נועה הלכה. אריק הסכים לשתוק. מאיפה זה מגיע?" "זה תמיד יגיע," אמרה גילה, מחשבת. "אנשים לא אוהבים הצלחה, במיוחד כשהיא מגיעה ממישהו שהם ניסו להשפיל. זה רק מוכיח שהם טעו. האנשים האלו, הבנות שמרכלות - הם רק ההד של נועה." היא נזכרה בתקרית ההעתקה המפוברקת שפתחה את הפרשה כולה. "הם צריכים סיבה כדי להרגיש נוח עם זה שהם לא השקיעו. אם אנחנו הצלחנו בקלות, זה אומר שהם עצלנים. אם אנחנו הצלחנו בגלל 'רמאות', זה נותן להם נחמה." הבנה זו הייתה חשובה עבורה. זה לא היה עניין אישי. זה היה עניין של אנושיות, ואיך אנשים מתמודדים עם כישלון של עצמם. גילה הפסיקה להתרגז מהשמועות והתמקדה שוב בציון הסופי. שבוע חלף. גילה המשיכה לנהל את הקשר עם ברוקמן. הוא הראה עניין אמיתי בפילוסופיית הקרן ובבניית המסגרת החינוכית. "אנחנו צריכים לייצר סמינר-משנה לשקיפות מוקדם," אמר ברוקמן בשיחת זום ארוכה. "זה יכול להיות אירוע שנתי, סמינר קיץ. משהו שיגרום לתלמידים להיות מודעים לכוח הכלכלי שמגיע עם ידע, ולדעת איך להגן על עצמם." "זה רעיון מעולה," אמרה גילה. היא הציעה פורמט של סדנאות מעשיות, לא רק הרצאות. "בדיוק כמו שהשתמשתי בתיק של 'ממצאי מחקר גלובלי' - אנחנו צריכים ללמד אותם איך לחפש את האי-יושר במידע, איך לנתח נתונים, ואיך ליצור דו"ח משכנע." ברוקמן היה מרוצה. הוא הקצה מנהל פרויקטים בתוך הקבוצה שלו שיעבוד ישירות מול גילה על התוכנית. המעורבות בקרן החינוכית הפכה לדרך יעילה נוספת עבור גילה להפנות את האנרגיה שהייתה מופנית קודם לבחינה. זה גם חיזק את המעמד שלה. שותפות עם ברוקמן כבר לא הייתה רק צורך טקטי; זו הפכה לשותפות אסטרטגית. במהלך כל המעורבות הזו, גילה לא הזכירה ללוי או לאריק את ההתקדמות המהירה של הקרן. כאשר לוי שלח לה מייל עם בקשה מעורפלת ל"עדכון סטטוס" בנוגע ל"יציבות הפרויקטים הנוכחיים", גילה השיבה במייל קצר ויבש. "עמדתי בהסכם: הפסקת הפעילות במישור האישי. הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע הן תוצאות הסמינר. אנא הפנה את השאלות הנוספות שלך למר ברוקמן, המנהל והאחראי הבלעדי של הקרן החינוכית." היא השתמשה במילה "הייתי" במקום "אני" בהתייחסות לפעולתה הקודמת. היא העבירה מסר ברור: הקרן היא פרויקט מקצועי, לא כלי נקמה. הקרן שייכת לברוקמן, והיא רק פועלת בכפוף אליו, אך הדבר שידוע לאריק הוא שגילה ורוזנברג עדיין שותפות עם ברוקמן. לוי השיב למייל שלה בנימה מתוחה מאוד: "המידע הועבר ללקוח. הנכם מתבקשים להמשיך ולכבד את ההסכם שסוכם." "אנו מכבדים את ההסכם," השיבה גילה, ובכך סתמה את הגולל על התקשורת. כל ניסיון של אריק לערער על ברוקמן דרך גילה נבלם. הקרן הגנה עליהן, וגילה ידעה שהעצימות של ההגנה תלויה במידת ההצלחה שלה. לכן, ההצלחה בבחינה הייתה קריטית. השמועה בנוגע למועד פרסום התוצאות התחילה להתפשט בבית הספר. המועד הרשמי היה בעוד שבוע, יום חמישי. גילה ושירה הרגישו את הגלים של הלחץ וההתרגשות מכים בהן. רוב חברותיהן לכיתה כבר חשבו על חופשת הקיץ. גילה ושירה, לעומת זאת, היו עסוקות בחישובים אחרונים. "אמא שלי אמרה שהסמינר יתקשר לשעת אחה"צ מוקדמת," אמרה שירה, מקפצת בחדר השינה של גילה והיא משתמשת ברגליה כדי לקפל שמיכה. "הם רוצים שכולם יהיו בבית. לדעתי, זה יותר דרמטי ככה." "כן, וכשהם מתקשרים זה אומר שאת התקבלת," אמרה גילה, וקולה רועד מעט. זו הייתה ודאות ידועה; הודעת אי-קבלה נשלחה בדואר, לא בטלפון. "אם המנהל מתקשר, זה כדי לברך אותנו." "את חושבת שזה לא יהיה כמו האיומים של המנהלת אברג'יל מבית הספר?" שאלה שירה, מזכירה שוב את ההיסטוריה הלא נעימה שלהן. גילה נזכרה במנהלת אברג'יל ואיך היא האמינה לנועה ושירה בהתחלה. זה היה שיעור חשוב: כוח יכול לקלקל שיפוט דעת, והיא ידעה שלא משנה כמה הצליחה, היא תמיד צריכה לשמור על היושרה שלה. "המנהל של הסמינר הוא לא אברג'יל," אמרה גילה. "שם יש להם תקנים אחרים, וזו אחריות מקצועית. הם לא יתנהגו בחוסר יושרה." הזמן עבר לאט. הן החליטו לקחת הפסקה מוחלטת מהלימודים ביום רביעי, יום לפני פרסום התוצאות. הן הלכו לטייל בפארק השכונתי, שבו לא ביקרו מאז שהתחילה תקופת המבחנים. הפארק היה שקט וצבעוני. נשים ישבו על ספסלים משוחחות, וילדים קטנים רצו במדשאות. הרעש הרגוע של היום-יום היה מנחם. "אני כבר לא זוכרת איך זה מרגיש לא לחשוב על מתמטיקה," אמרה שירה, משתעלת צחוק. "גם אני לא," השיבה גילה. "אבל זה יהיה שונה. למצוא את האמת בתוך המספרים. זה מה שאנחנו הולכות לעשות." הן חשבו על המסלול שלהן. לא רק לימודים, אלא בניית הקריירה שלהן. גילה ראתה את עצמה קמה על רגליה, מקימה משרד, ונלחמת למען שקיפות. זה היה חלק מהחזון שלה מאז שגברת רוזנברג סיכנה את הקריירה שלה למענה. "אני צריכה אותך שם," אמרה גילה לשירה. "אני אהיה שם," השיבה שירה. "גם בגלל ההבטחה להורים שלי, וגם בגלל שאני יודעת עכשיו שאני יכולה. ובגלל שאני רוצה להיות שותפה בקרן. אני רוצה ללמד בנות אחרות איך לא לפחד מנתונים." הן חזרו הביתה לקראת ערב. גילה התמידה בשגרה שלה: סיכום יום, קריאת חדשות כלכליות, ומדיטציה קצרה לפני השינה, אבל הלילה, שום דבר לא עזר. הציפייה הלמה בה. היא ידעה שההודעה תגיע מחר. יום חמישי הגיע. הבוקר היה מתוח. גילה התעוררה מוקדם, בדקה את הטלפון, והרגישה אכזבה קלה כאשר לא ראתה שיחות. זה היה צפוי, אבל קשה לעיכול. היא ושירה הלכו לבית הספר בפעם האחרונה, לפחות כבנות כיתה. המורות העבירו שיעורים חופשיים, מנסות להקל על הלחץ. גילה ושירה בילו את רוב הזמן במשרד של גברת שטרן, שמדי פעם הוציאה הצהרות כלליות אופטימיות בנוגע ל"קשרים שנוצרו" ו"התכוננות לעתיד". "אתן שתי תלמידות חכמות ומוכשרות," אמרה גברת שטרן. "תמיד ידעתי את זה. עכשיו העולם הולך לדעת את זה." מבטה הרציני הסגיר שיחתה לא הייתה רק על בחינה. הצהריים הגיעו, והזמן התחיל לזחול. בבית, ההורים של גילה נראו מודאגים יותר מהצפוי. אביה, שלמה, ניקה את חלונות הבית בהיסטריה. "שלמה, זה נצנוץ," אמרה אמא של גילה, רות, בקול שקט. "החלונות צריכים להיות נקיים כדי שהאור יאיר היטב," מלמל שלמה, מתייחס ל"אור" של ההצלחה. גילה ושרה ניגשו לחדר. הטלפון של גילה נח על השולחן. הן ישבו בדממה, מחכות לצליל המיוחל. "באיזו שעה אמרת?" שאלה שירה, מביטה שוב ושוב בשעון. "בין שלוש לארבע. זה מה שאמרו לאמא שלך כשהיא התקשרה לברר את הפרטים הטכניים," השיבה גילה. שלוש עברה. לא צלצול. שלוש וחצי. שתיקה מוחלטת בבית. אפילו שלמה הפסיק לנקות את החלונות. "אם זה ארבע וחמש דקות," אמרה שירה, לוחצת את אגרופיה. "אני הולכת לבדוק באתר האינטרנט." "אין לך מה לבדוק," אמרה גילה. "זה או שהן מתקשרות או שהן לא." בדיוק בשעה שלוש וארבעים, הטלפון של גילה צלצל. המסך זהר עם מספר לא מזוהה. גילה נשמה עמוק, לוקחת את הטלפון אל אוזנה. "שלום, גילה?" קול סמכותי וקריר ענה. "כן. זו אני." "מדבר הרב גבריאל דויטש, מנהל מבחני הקבלה בסמינר הראשי למקצועות פיננסיים מתקדמים," אמר האיש. הוא דיבר לאט, קולו מכוון לברוא מומנטום של דרמה. "אני מודיע לך שאנו שמחים מאוד לקבל אותך לשורותינו. קיבלת את הציון הגבוה ביותר במיונים, ומגלים הערכה רבה ל... עבודת הניתוח הפיננסי שהוצגה בתיק האישי שלך." הוא הפסיק לרגע. "אנחנו מצפים לראות אותך בסגל שלנו." גילה לא הצליחה לדבר. היא רק החזיקה את הטלפון, ושמעה את קולו של המנהל ברקע. "וכן, אני שמח לומר שגם שירה לוי, חברתך לכיתה, התקבלה. גם הציונים שלה היו מרשימים במיוחד, ובהתחשב בהמלצות שהגיעו אלינו, אנחנו נותנים לשתיכן את האישור הסופי." "תודה רבה," הצליחה גילה לומר בסופו של דבר. "אני... אני מאוד שמחה." השיחה הסתיימה. שירה קפצה באוויר. "אמרתי לך! אמרתי לך!" הרגליה רקדו בהתרגשות, והקשר המתוח במשך שבועות נשבר עם צעקה של שמחה. גילה החזיקה את שירה בזרועותיה, נופלת על הספה בחיוך שלא ירד מפניה. שלמה ורות רצו לחדר, משתדלים לא להפסיק את השמחה. שלמה אחז בגילה ושירה, דמעות בעיניו. "אני כל כך גאה בך, גילה," אמר שלמה. "את תמיד ידעת מה את רוצה, נלחמת בשביל זה." ההצלחה הייתה מוחלטת. זה היה ההישג המרשים ביותר שלהן עד כה. זה היה סיום של פרק אחד, ושער פתוח לפרק הבא. בערב, כאשר המשפחות התאספו לחגוג, גילה שלחה מייל אחד קצר לברוקמן: "הקרן עכשיו רשמית בהנהלת שני מנהלים מכללתים. תודה על האמון והשותפות." ברוקמן השיב מייד: "אמרתי לך שתצליחו. השותפות הזו רק מתחילה." האמון של ברוקמן היה חיוני לשלב הבא. גילה ושירה ידעו שההגנה המשפטית שהקימו הייתה תלויה לחלוטין בהישגים שלהן. הקבלה לסמינר נתנה לשתיהן כוח עצום. הן היו עכשיו חלק ממערכת, עם מוניטין חזק, וזה הפך את אריק ואת מאיר לוי ללא רלוונטיים, חוץ מהדו"ח המעובד לשלמות שהיה ברשותן. גילה ושירה דנו בצעד הבא בחדר של גילה, מאוחר בלילה. הן כבר חשבו מעבר לסמינר. "אנחנו צריכות לעבוד על מבנה הקרן," אמרה גילה, מצביעה על מסך המחשב הנייד. "עכשיו שאנחנו בפנים, אנחנו יכולות לשלב את הלימודים שלנו יחד עם הסדנאות הראשונות. זה ייתן לנו ניסיון אמיתי." "מסכימה," אמרה שירה. "זה יהיה הכוח הכפול שלנו. להיות רואות חשבון, מומחיות פיננסיות, וגם מנהיגות בקרן. זה בונה חומה משני הצדדים." הן ידעו שהקבלה לסמינר הוא רק ציון דרך. הדרך להצלחה כלכלית ולבניית משרד רואי חשבון רק החלה. אבל הן היו מוכנות. כל הקשיים עם נועה, כל הטקטיקות נגד אריק - הכול הכין אותן לקראת הרגע הזה, לקראת ההתחלה האמיתית. הן היו משוכנעות שעם הסיום הזה, הדף נקי. אריק נחלש, נועה נעלמה, וברוקמן הפך לבן ברית. הלימודים היו בסימן הצלחה. גילה ידעה שהיא מוכנה להתמודד עם כל מה שיבוא, תמיד צעד אחד קדימה. היא נשמה את האוויר השקט של הלילה, נרגעת מהשמחה. הניצחון היה מתוק, לא בגלל שהוא נוקה את השם, אלא בגלל שהיא ניצחה במונחים שלה- כוח פיננסי, חוכמה, וטקטיקה. היא הסתכלה על שירה, שישנה בשלווה על שואת הכיסא לידה, מחייכת בחצי חיוך. גילה ידעה שהחברות הזו הייתה חלק בלתי נפרד מהניצחון. היא חזרה למחשב הנייד, מדפיסה את המייל הקצר והיבש של המנהל לרות עבור החוזה של הקרן. הקבלה לסמינר הייתה חותמת גומי על המקצועיות שלה. היא הרימה את הטלפון ושמרה את הנתונים העדכניים של ברוקמן. ההרגשה בבטן הייתה של שקט ושלווה, של כוח שהשתחרר - לא כוח של שליטה על אחרים, אלא כוח של אוטונומיה מוחלטת, של ידיעה פנימית שהיא יכולה לעשות כל מה שצריך כדי להצליח. היא הייתה רואת חשבון פוטנציאלית, מומחית פיננסית, והיא הייתה מוכנה לתוצאות. היה בה ביטחון עמוק ושליו שהתוצאות האלו יפתחו את השער לחיים חדשים לגמרי. גילה נשמה עמוק, הביטחון שלה היה מוחלט. היא ענדה את השרשרת שאמא שלה נתנה לה, מתנה ליום סיום הלימודים בבית הספר. היא הייתה מוכנה לקו הסיום שלפניה, יודעת שהתוצאות הגיעו רק בזכות העבודה, כוח הרצון, והשימוש המושכל במוח המבריק שלה. הקרן הייתה מוגנת, והיא ושירה היו בטוחות לחלוטין. הגיע הזמן להתחיל את המרוץ. היא הסתכלה שוב על שירה, מחייכת. עכשיו כל הלחץ נגמר. רק הניצחון נשאר. היא סגרה את המחשב הנייד, משחררת אנחת רווחה שהייתה כלואה בה במשך חודשים. היא הצליחה, והיא הייתה מוכנה ומצפה לתוצאות הבחינה שתשנה את חייה. היא ושירה חיזקו את הקרן החינוכית וההגנה המשפטית, וברוקמן כורת עמה ברית.