## פרק 2: העכבר הראשון בהיסטוריה שלא ברח

ריח האדמה הלחה אחרי הגשם מילא את האוויר, והזריחה הצבעונית האירה את גן העדן החתולי בגוונים של כתום וורוד. קיין והבל, כעת גורים בני שלושה חודשים, רצו אחד אחרי השני בחצר האחורית של ביתם, פרוותיהם מבריקות בשמש הבוקר.

"תראה, אני אריה!" קרא קיין, בעודו מתגנב בכבדות מאחורי שיח קטן, בטנו השמנמנה כמעט נוגעת בעשב.

הבל, שהיה עדין וזריז יותר, קפץ על סלע קרוב וצפה באחיו בעיניו הכחולות המהורהרות. "אריות לא מתגנבים ככה," אמר בקול שקט. "הם נעים בזריזות ובדממה."

"אבל אני אריה שמן," ענה קיין בחיוך רחב, טלפיו האפורים ממוללים גבעול קטן. "אריה שאכל יותר מדי זברות."

הבל צחק, פרוותו הסיאמית הבהירה מבריקה בניגוד לקצוות האוזניים והרגליים הכהות שלו. בניגוד לאחיו התזזיתי, הבל תמיד העדיף לצפות מהצד ולהתבונן בכל דבר בתשומת לב, לפני שהצטרף למשחק.

"בואו פנימה, גורים!" קראה חווה מהמרפסת, פרוותה הלבנה הארוכה מתנופפת ברוח הקלה. "ארוחת הבוקר מוכנה!"

קיין קפץ מיד ורץ לכיוונה, בעוד הבל ירד מהסלע בזהירות ופסע בעקבותיו. כזה היה הקצב הטבעי שלהם – קיין סוער ונמרץ, הבל מחושב ומתבונן.

"מה יש לאכול?" שאל קיין, מתרפק על רגליה של אמו.

"דג טרי," השיבה חווה בחיוך. "אבא שלכם הביא אותו מהשוק הבוקר."

משפחת פורסט – ככה היה שם המשפחה שלהם – נחשבה למשפחה מכובדת בגן העדן החתולי. אדם, האב, היה מהנדס בניין מוערך שעזר בתכנון רוב המבנים החדשים בקהילה, וחווה ניהלה את בית הספר המקומי לגורים.

במטבח, אדם כבר ישב ליד השולחן, עיתון הבוקר "רכילות חתולית" פתוח לפניו.

"הנה הצייד הגדול," אמר בחיוך כשראה את קיין מתנשף בפתח. "וגם הפילוסוף הצעיר," הוסיף כשהבל נכנס בשקט אחרי אחיו.

"אבא," שאל קיין תוך שהוא קופץ על אחד הכסאות, "אתה רוצה לראות איך אני מתגנב כמו אריה?"

"אחרי האוכל," אמר אדם, מגחך לעבר אשתו. "קודם תאכל את הדג שלך."

הבל קפץ בעדינות לכיסא לידו של קיין והביט בצלחת שלפניו. "הדג הזה מהנחל הצפוני?" שאל בקול שקט.

"יש לנו חתול קטן עם חוש טעימה מפותח," אמרה חווה בהערכה. "כן, זה דג פורל מהנחל הצפוני. איך ידעת?"

הבל משך בכתפיו. "הוא מריח שונה. יותר... נקי."

קיין כבר אכל במרץ, לחייו מנופחות מרוב אוכל. "התכוונתי לשאול את אותו דבר," אמר עם פה מלא.

אדם החליף מבט משועשע עם חווה. מאז יום היוולדם, שני הגורים היו כה שונים זה מזה, ועדיין – קשורים בדרך מיוחדת שאפילו הם, ההורים, לא תמיד הבינו לחלוטין. קיין היה קולני, נלהב, אימפולסיבי – תמיד הראשון להתנסות בכל דבר חדש; והבל היה שקט, מהורהר, מדייק – תמיד צופה, לומד, ומבצע בזהירות. אך למרות ההבדלים, הם מעולם לא התחרו באמת. הם פשוט... השלימו זה את זה.

* * *

אחרי ארוחת הבוקר, הגורים יצאו שוב החוצה. היום היה יום חופשי מבית הספר לגורים, והם רצו לנצל אותו להרפתקאות. מסלול הטיול המועדף עליהם היה בשביל העפר שהוביל מביתם אל קצה המושבה החתולית, שם החל היער הקטן.

"אני רוצה לראות אם העכברים חזרו למחילה ליד העץ הגדול," אמר קיין בעודם הולכים.

"אבל אתמול לא מצאנו שם שום עכבר," הזכיר לו הבל.

"כן, אבל היום הם לא יצפו שנחזור," קיין קרץ לאחיו.

הבל הנהן, תמיד מוכן לעקוב אחרי הרעיונות של אחיו הנמרץ, גם אם לפעמים חשב שהם לא הגיוניים במיוחד.

הם הגיעו לקצה היער, שם עמד עץ אלון עתיק, שורשיו מתפתלים מעל פני האדמה ויוצרים מקומות מחבוא מושלמים לעכברים. זה היה המקום המועדף על הגורים לתרגל את כישורי הציד שלהם, למרות שעד כה הם לא הצליחו לתפוס אף עכבר.

קיין זינק קדימה והתחיל לחפור בין שורשי העץ, מרחרח בקולניות. "אני מריח אותם," אמר בהתרגשות. "הם היו כאן ממש לאחרונה!"

הבל עקף את העץ בשקט, עיניו סורקות את האדמה. בניגוד לקיין, הוא לא רצה להפחיד את הטרף הפוטנציאלי. במקום זאת, הוא נע בזהירות, ראשו נמוך, חושיו ממוקדים.

ואז הוא ראה אותו – טלף קטן הציץ מבין שני שורשים, ואחריו אף ושפם עכברי. העכבר היה קטן ואפור, עיניו השחורות נוצצות ומחפשות סכנה.

הבל קפא במקומו, מחשב את התזמון המושלם. הוא החל להתקדם בצעדים קטנים וזהירים, מבלי להסיט את מבטו מהעכבר. העכבר, שחש בתנועה, קפא גם הוא במקום.

רגע אחד של דממה מתוחה.

ואז הבל זינק – תנועה אלגנטית ומדויקת שלא הייתה מביישת חתול בוגר. אך בדיוק באותו רגע, קיין, שלא ראה את העכבר, זינק גם הוא מהכיוון השני, מבלי לשים לב שהוא למעשה מתנגש עם אחיו.

שני הגורים התנגשו זה בזה באוויר, נופלים בערימה מבולגנת של פרווה ורגליים. העכבר, שניצל את ההזדמנות, נעלם במהירות לתוך מחילתו.

"אוי," אמר קיין, מתגלגל מעל אחיו. "מה קרה?"

"היה לי אותו," אמר הבל בשקט, ניכר בו שהוא מאוכזב. "ראיתי את העכבר והייתי ממש קרוב לתפוס אותו."

קיין הביט בו בחרטה. "אני מצטער. לא ראיתי אותו בכלל!"

"זה בסדר," אמר הבל, מנער את האבק מפרוותו. "אבל זאת הפעם השלישית השבוע שזה קורה. אף פעם אנחנו לא מצליחים לתפוס עכבר."

קיין התיישב, זנבו הפרוותי מטאטא את האדמה בחשיבה. "אולי אנחנו פשוט לא עושים את זה נכון," אמר. "כל גורי הכיתה שלנו כבר תפסו לפחות עכבר אחד. אפילו רותי, והיא כמעט עיוורת בעין שמאל!"

הבל הנהן, מודאג גם הוא. לתפוס את העכבר הראשון היה סימן חשוב בהתבגרות של כל חתול צעיר. אם הם לא יצליחו, החתולים האחרים בכיתה ימשיכו ללעוג להם.

"אולי אנחנו פשוט גרועים בציד," אמר הבל בקול נמוך.

"או אולי," אמר קיין, עיניו הירוקות פתאום בורקות, "אנחנו צריכים לחשוב על זה אחרת לגמרי."

"למה אתה מתכוון?" שאל הבל, מכיר את המבט הזה – זה היה המבט שהיה לקיין לפני כל רעיון משוגע.

"אבא אמר פעם שלפעמים, במקום לחשוב איך להגיע למשהו, כדאי לחשוב איך לגרום למשהו להגיע אליך," אמר קיין. "אז אולי... במקום לרדוף אחרי העכברים, אפשר לגרום להם לבוא אלינו?"

הבל הטה את ראשו הצידה, מתעניין. "איך?"

קיין קפץ על רגליו. "בוא נלך הביתה. אני צריך לחשוב."

* * *

למשך השבועיים הבאים, ביתם של אדם וחווה פורסט הפך למעבדת ניסויים של ממש. קיין הסתובב בבית ואסף כל דבר שיכול היה לשמש למטרתו החדשה – חוטים, קופסאות קרטון ישנות, מקלות, ואפילו את קערת האוכל הישנה שלו. חווה צפתה בדאגה כיצד חדר השינה של הגורים הופך למחסן קטן של חפצים מוזרים.

"מה בדיוק אתם מתכננים?" שאלה את הבל, שהיה תמיד המסביר הטוב יותר מבין השניים.

"קיין חושב שאולי נוכל לבנות כלוב שיתפוס עכברים במקום לרדוף אחריהם," הסביר הבל.

חווה הרימה גבה. "ולמה שעכבר ירצה להיכנס לכלוב?"

"זאת בדיוק השאלה שאני שואל כל הזמן," אמר הבל, בעודו עוקב אחרי אחיו שיצא שוב מהחדר עם ערימה של חוטי צמר.

קיין, בינתיים, עבד בלהט על הפרויקט שלו. אלא שהוא נתקל בבעיות רבות. הקופסאות קרסו, החוטים הסתבכו, והמלכודות הפשוטות שהוא ניסה לבנות פשוט לא עבדו. אחרי שבוע של ניסיונות, גם הבל החל לאבד תקווה.

"אולי באמת צריך פשוט להמשיך לנסות בדרך הרגילה," אמר באחד הערבים, כשהוא ראה את קיין נאנח בתסכול מעל הגרסה העשירית של המלכודת שלו, שגם היא התפרקה.

"לא," אמר קיין בעקשנות. "אני יודע שהרעיון טוב. פשוט חסר לי... משהו."

"אולי תספר לאבא?" הציע הבל. "הוא בכל זאת מהנדס."

קיין נענע את ראשו. "אני רוצה שזה יהיה ההישג שלנו. אם אבא יעזור, זה כבר לא יהיה אותו דבר."

הבל הבין את הרגשות של אחיו, אבל גם לא רצה לראות אותו ממשיך להיכשל. הוא ישב לצד אחיו התזזיתי וליטף את גבו באחת מכפותיו הקטנות.

"יש לי רעיון," אמר לבסוף. "אולי במקום לנסות ללכוד עכבר שכבר מפחד מאיתנו, כדאי שננסה להבין יותר על עכברים? כמו, מה הם אוהבים לאכול? איפה הם מרגישים בטוחים?"

עיניו של קיין התרחבו. "הבל, אתה גאון!" הוא קפץ על רגליו. "זה מה שחסר! אנחנו צריכים לחשוב כמו עכברים!"

וכך, ביום המחרת, במקום לנסות ללכוד עכברים, הם התחילו לעקוב אחריהם מרחוק, מבלי להפחיד אותם. הבל, עם החושים המדויקים שלו, היה במיוחד טוב בזה. הוא יכול היה לשבת ללא תנועה במשך שעות, צופה בעכברים הקטנים.

אחרי שלושה ימים של מעקב, הבל חזר הביתה עם מידע חשוב.

"הם אוהבים גרעינים, במיוחד גרעיני חמנייה," דיווח לקיין. "אבל הם לא יגיעו לאוכל אם הם חושבים שיש סכנה. הם תמיד בודקים אם יש ריח של חתול בסביבה."

"אז איך נבנה מלכודת שהם ירצו להיכנס אליה?" שאל קיין, מגרד את אוזנו בתסכול.

הבל חשב לרגע. "מה אם במקום מלכודת, זה יהיה מקום שהם ירגישו בו בטוחים? מקום שיש בו אוכל, ושהם לא יפחדו להיכנס אליו?"

קיין קפץ ממקומו. "כמו... כלוב? אבל כלוב שהם ירצו להיות בו?"

"בדיוק," אמר הבל. "כלוב שיהיה להם בו טוב."

* * *

ברחבי גן העדן החתולי, ההורים התחילו לשים לב למשהו מוזר. קבוצות של גרעיני חמנייה החלו להופיע ליד בתים, מונחות בקפידה על פיסות בד שלא נשאו ריח של חתולים. חווה הייתה הראשונה להבין שמדובר בניסוי של בניה.

"הם מנסים למשוך עכברים," הסבירה לאדם, שתהה מדוע פתאום הגינה שלהם מלאה בגרעיני חמנייה. "לא לאכול אותם. ללמוד אותם, אני חושבת."

אדם הנהן, משועשע אך גם מעט מוטרד. "זה מקורי, אני מודה," אמר. "אבל אולי צריך להסביר להם שהתפקיד של חתולים הוא לצוד עכברים, לא להאכיל אותם."

חווה חייכה. "תן להם להתנסות. הם לומדים על העולם בדרכם הייחודית." היא זכרה את המילים של ד"ר שחורי על כך שיש משהו מיוחד בשני הגורים האלה, ועל יכולתם יוצאת הדופן לשתף פעולה.

ואכן, הניסוי נשא פרי. אחרי שבוע של הנחת גרעינים במקומות שונים וצפייה, הבל הצליח להבין היכן העכברים מרגישים בטוחים ביותר, ומה הזמנים שבהם הם יוצאים לחפש מזון. קיין, מצדו, עבד על עיצוב מחדש של המלכודת שלו, הפעם עם דגש על נוחות ובטיחות – עבור העכברים.

"אתה יודע שאנחנו אמורים לאכול אותם, נכון?" הבל שאל את אחיו באחד הערבים, כשהם עבדו יחד על המלכודת החדשה.

קיין הנהן. "כן, אבל חשבתי על זה. אנחנו יכולים לצוד עכברים פעם אחת ולאכול אותם, או שאנחנו יכולים ללמוד לשמור אותם קרוב, תמיד זמינים."

הבל הטה את ראשו. "כמו... מאגר מזון?"

"בדיוק!" קרא קיין בהתלהבות. "במקום לבזבז כל כך הרבה אנרגיה בציד, נשמור אותם במקום אחד, ויהיה לנו אוכל כשנרצה."

הבל חשב על זה לרגע. "אבל אם לא נאכל אותם מיד, למה שהם יישארו איתנו? הם ינסו לברוח."

"לא אם נדאג שיהיה להם הכל שהם צריכים," הסביר קיין, עיניו הירוקות בורקות. "אוכל, מים, מקום בטוח לגור בו. הם יהיו מרוצים, ואנחנו נהיה מרוצים."

הבל נראה קצת ספקן. "אתה חושב שזה יעבוד?"

"אין לי מושג," הודה קיין. "אבל זה שווה ניסיון, לא?"

למחרת, המלכודת החדשה הייתה מוכנה. הייתה זו קופסה גדולה ומרווחת, עם חורים קטנים שדרכם יכלו המלכודים לנשום, כמה מחיצות שיצרו חדרים קטנים, ומכל מזון ומים. הם הניחו בפתח מסלול מפתה של גרעיני חמנייה, מובילים עד לתוך הקופסה.

ואז הם חיכו.

באותו לילה, כששני הגורים ישנו, משהו קרה בחצר האחורית. עכבר קטן, מושך בשפמו, הריח את הגרעינים הטריים. הוא התקרב בזהירות, בודק את הסביבה. לא היה ריח של חתולים – משום שקיין והבל, בחכמתם, מרחו את הקופסה בעשבים ארומטיים שהסתירו את ריחם. העכבר התקדם לאורך מסלול הפיתוי, נכנס לקופסה, ומצא שם גן עדן של מזונות – לא רק גרעיני חמניה, אלא גם חתיכות גבינה יבשה, פירורי לחם, ואפילו טיפת דבש.

הוא החליט להישאר.

* * *

"קיין! הבל! תתעוררו מיד!"

קריאתו של אדם הקפיצה את שני הגורים ממיטותיהם. השמש בקושי עלתה, וקרניה הראשונות הציצו מבעד לחלון חדרם.

"מה קרה?" שאל קיין, עדיין מבולבל משינה. "הבית בוער?"

אדם עמד בפתח חדרם, פרוותו הכתומה סמורה כולה. "בואו אחרי, ומהר!"

הם ירדו במדרגות, חווה כבר המתינה בדלת האחורית, פניה מביעים תערובת של דאגה ופליאה.

"זה הדבר המוזר ביותר שראיתי מימי," אמרה. "צאו החוצה ותראו בעצמכם."

קיין והבל יצאו החוצה, לא יודעים למה לצפות. אולי העציץ התהפך? אולי חתולי רחוב התגנבו לגינה?

אבל מה שהם ראו היה מפתיע לחלוטין. הקופסה שהם השאירו בגינה – לא זו ששימשה כמלכודת, אלא גרסה מוקדמת יותר, פחות מתוחכמת – הייתה מוקפת בלפחות חמישה עכברים קטנים, כולם מסתובבים סביבה ומחפשים דרך להיכנס.

"מה, לעזאזל, קורה כאן?" שאל אדם, קולו מהוסס בין כעס ותדהמה.

"אבא, זה בסדר," אמר קיין במהירות. "זה הפרויקט שלנו."

"פרויקט?" שאלה חווה, עדיין המומה. "גורים, עכברים אמורים לברוח מחתולים, לא לרדוף אחריהם!"

הבל צעד קדימה בשקט. "אנחנו מנסים משהו חדש," הסביר בקולו השקט והרהוט. "במקום לרדוף אחרי העכברים, אנחנו מאפשרים להם לבוא אלינו. על מנת שיהיו... זמינים יותר."

אדם וחווה החליפו מבטים. "ולמה שעכברים ירצו להיות קרובים לחתולים?" שאל אדם.

"כי אנחנו נותנים להם מה שהם רוצים," השיב קיין. "אוכל, מחסה, ביטחון. ובתמורה, הם יהיו כאן כשנרצה אותם."

חווה שפשפה את מצחה בכפה. "אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי, אבל זה... זה לא מה שציפיתי שיקרה כשאמרתם שאתם מנסים לתפוס עכברים."

"לא לתפוס אותם," תיקן קיין. "לגדל אותם."

אדם, שהיה בהלם מוחלט, פתח את פיו להגיד משהו, אך נקטע על ידי קול מוכר.

"סליחה על ההפרעה," אמר ד"ר שחורי, שהופיע לפתע ליד שער הגינה, סלסלת סוף בידו. "הייתי בסביבה וחשבתי לעבור להביא קצת עוגיות שנורית אפתה... אבל אני רואה שתפסתי אתכם ברגע מעניין." עיניו הכהות ננעצו בקבוצת העכברים שסביב הקופסה.

"ד"ר שחורי!" קרא קיין בשמחה, רץ לקראתו. "בדיוק בזמן! בוא תראה מה המצאנו!"

הרופא הוותיק נכנס לגינה, מציב את הסלסלה על שולחן הגן וניגש לבחון את המחזה המוזר. הוא כרע על ברכיו, בוחן את העכברים ואת הקופסה.

"מעניין מאוד," מלמל. "הם מנסים להיכנס, לא לברוח."

"נכון!" קרא קיין בהתלהבות. "כי השארנו להם אוכל בתוך קופסה אחרת, ועכשיו הם מחפשים עוד."

ד"ר שחורי הנהן, משפשף את סנטרו. "והיכן הקופסה האחרת?" שאל.

הבל הצביע לכיוון פינת הגינה. "שם, ליד הברוש הקטן. אנחנו קוראים לה 'הכלוב הראשון לגידול עכברים'."

הרופא הלך וניגש לקופסה השנייה, מעליה עמדה שלט קטן כתוב ביד "כלוב עכברים". הוא הציץ דרך אחד החורים שנעשו בקופסה, וראה בפנים עכבר אפור קטן, יושב בנחת ומכרסם גרעין חמניה.

"יצא לי לקרוא על רעיונות דומים בספרים עתיקים," אמר ד"ר שחורי בקול שקט, כמעט לעצמו. "על חתולים שניסו לגדל את הטרף שלהם במקום לצוד אותו. אבל מעולם לא ראיתי את זה מיושם בהצלחה."

הוא הסתובב והביט בשני הגורים, עיניו מבריקות מאחורי משקפיו. "אתם יודעים מה המצאתם כאן?"

קיין והבל החליפו מבטים. "כלוב עכברים?" ניחש קיין.

ד"ר שחורי צחק, קול עמוק ומרוצה. "לא, צעירים. אתם המצאתם את החקלאות החתולית הראשונה. את היכולת לגדל מזון במקום לצוד אותו."

הוא התרומם ופנה לאדם וחווה, שעדיין עמדו בתדהמה. "אני תמיד אמרתי לכם שיש משהו מיוחד בשני הגורים האלה. הם לא רק שונים בדרך שבה הם פועלים יחד... הם חושבים אחרת. בצורה מהפכנית."

"אבל האם זה... טבעי?" אמרה חווה, עדיין מבולבלת. "חתולים אמורים לצוד עכברים, לא לגדל אותם."

ד"ר שחורי הניח את ידו על כתפה. "חווה יקרה, זה בדיוק מה שמבדיל את החברה החתולית מחיות אחרות – היכולת שלנו להתפתח מעבר לאינסטינקטים הבסיסיים." הוא החווה לעבר הגורים. "מה שהם המציאו כאן זה לא סתם טריק. זאת דרך חדשה לחלוטין של השגת מזון. אם זה יעבוד בקנה מידה גדול יותר..." הוא השתתק, מהרהר בהשלכות.

הבל התקרב, נוגע בקופסה הקטנה. "זה עובד כי אנחנו מבינים את העכברים," אמר בשקט. "מה הם רוצים, ממה הם פוחדים. במקום להילחם בהם, אנחנו עובדים איתם."

קיין קפץ בהתלהבות. "וכך במקום עכבר אחד שאנחנו אוכלים פעם אחת, יש לנו הרבה עכברים שאנחנו יכולים לאכול מתי שנרצה!"

אדם התחיל להבין את ההשלכות של מה שבניו המציאו. "אתם אומרים... שבמקום להוציא אנרגיה על ציד, החברה החתולית יכולה פשוט לגדל את המזון שלה?"

"בדיוק," אמר ד"ר שחורי, עיניו נוצצות. "זאת בדיוק המהפכה שקרתה אצל מינים אינטליגנטים אחרים. המעבר מציד וליקוט לחקלאות. ואם הם הצליחו לעשות את זה עם עכברים..." הוא השתתק, כמעט מפחד להשלים את המחשבה.

"לדעתי," אמר הבל, "אפשר כנראה לעשות את זה גם עם דגים, וציפורים, ואולי אפילו..."

"די לעכשיו," אמרה חווה, קולה מתרכך. "זה הרבה מידע לעכל. קיין, הבל, אני מודה שאני מופתעת, אבל גם גאה מאוד. זה... מיוחד מאוד, מה שעשיתם פה."

"האמת," אמר קיין בחיוך רחב, "שזה קצת מאכזב שלא הצלחנו לצוד עכברים כמו כולם. אז פשוט ניסינו משהו אחר."

"וזה בדיוק מה שהופך את ההמצאה הזאת למיוחדת כל כך," אמר ד"ר שחורי, מתיישב על ספסל הגן. "ההבנה שאם הדרך המקובלת לא עובדת, לפעמים צריך לשנות את כל הגישה."

הוא הביט בשני הגורים בעיניים רציניות. "אתם אפילו לא מבינים עדיין מה עשיתם כאן. אבל אני חושב שההמצאה הזאת עשויה לשנות את החברה החתולית לתמיד."

בזמן שהמבוגרים המשיכו לדבר, קיין והבל התקרבו לכלוב העכברים המאולתר. דרך אחד החורים, הם יכלו לראות את העכבר האפור, עכשיו ישן בנחת על מצע של קש.

"הנה העכבר הראשון בהיסטוריה שלא ברח מחתול," לחש קיין לאחיו.

"והראשון שבחר להיות איתנו מרצונו," הוסיף הבל.

שניהם חייכו זה לזה, לא מבינים עדיין את כל ההשלכות של מה שיצרו, אבל יודעים שהם עשו זאת יחד – האחד עם השפשנות והיוזמה שלו, והשני עם הסבלנות והתצפיות המדויקות שלו. צוות אחד, שני חתולים שונים לחלוטין, אשר יחד מצאו דרך חדשה, דרך שאף חתול לא חשב עליה קודם.

ומהרגע הזה והלאה, העולם החתולי כבר לא יהיה כשהיה.