## פרק 1: לידה כפולה בגן העדן החתולי

ד"ר משה שחורי, חתול בומביי מבוגר עם פרווה שחורה מבריקה כמו אבן אובסידיאן, הרכיב את משקפיו העגולים על אפו השטוח. הוא היה כבר בשנתו השביעית כרופא חיות מיילד בקהילת "גן העדן", מושבה חתולית משגשגת ששכנה בעמק הפורה שבין הרי הקטיפה. לילה זה היה עתיד להיות ארוך במיוחד.

"נשימות עמוקות," אמר בקול רגוע לחווה, חתולה פרסית לבנה שהתפתלה על מרבץ הלידה המרופד. "את עושה עבודה נפלאה."

אדם, בן זוגה וחתול מיין-קון חסון עם פרווה כתומה מפוספסת, הסתובב במעגלים קטנים מחוץ לחדר הלידה, קצה זנבו רוטט בעצבנות.

"אתה בטוח שאני לא יכול להיכנס?" שאל בפעם החמישית בשעה האחרונה, אוזניו שטוחות על ראשו בדאגה.

"בטוח לגמרי," ענה ד"ר שחורי בסבלנות. "אתה תפריע לתהליך. חתולים זכרים נוטים להילחץ יותר מהיולדות עצמן." הוא הנהן לעבר העוזרת שלו, נורית, חתולה סקוטית מקופלת-אוזניים, שהובילה את אדם בעדינות חזרה לחדר ההמתנה.

חווה השמיעה יללה חדה והתכווצה שוב. עיניה הכחולות נפערו בכאב.

"הנה זה מגיע," אמר ד"ר שחורי, כפותיו המיומנות מוכנות לקלוט את הגור הראשון. "דחפי עכשיו!"

לאחר כמה שניות של מאמץ, החליק גור קטן אל תוך כפותיו של הרופא. הוא היה רטוב ומכוסה בנוזלים, אך ד"ר שחורי יכול היה לראות מיד שמדובר בגור טיגרי אפרפר ושמנמן.

"זכר," הכריז בסיפוק. "גדול וחזק."

הוא ניקה במהירות את פיו ואפו של הגור הקטן עם מטלית רכה, וחווה התכופפה מיד להתחיל ללקק את תינוקה החדש. אך לפני שהספיקה להתמסר לכך לחלוטין, התכווצה שוב.

"יש עוד אחד בדרך," אמר הרופא, מניח בעדינות את הגור הראשון בסמוך לבטנה של חווה. "הייתי בטוח שאת נושאת יותר מאחד."

הלידה השנייה הייתה מהירה יותר. כעבור כמה דקות, גור נוסף נולד - הפעם דק יותר, עם סימנים ברורים של חתול סיאמי: פרווה בהירה עם כתמים כהים על הרגליים, הזנב והאוזניים.

"עוד זכר," אמר ד"ר שחורי, ניקה אותו ומסר גם אותו לאמו. "שני בנים. מזל טוב, גברת חווה."

הוא נטל את הסטטוסקופ מסביב לצווארו והאזין לפעימות הלב של הגורים. שתיהן היו חזקות ואחידות. הוא בדק את האברים שלהם, עיניהם העוד סגורות, כפותיהם הזעירות. הכל נראה תקין.

"נורית," קרא לעוזרתו, "תוכלי להכניס את האב המודאג?"

אדם פרץ לחדר כמעט מיד, כאילו חיכה בדיוק מאחורי הדלת. עיניו הירוקות נפערו למראה אשתו ושני הגורים הקטנטנים שנחו לצדה.

"שניים," לחש בהתרגשות. "יצרנו שני פלאים קטנים."

ד"ר שחורי חייך מתחת לשפמו. אחרי מאות לידות שיילד, עדיין היה משהו מרגש בראיית אבא חתול רואה לראשונה את צאצאיו.

"בנים?" שאל אדם, מתקרב בזהירות.

"שני זכרים," אישר הרופא. "האחד טיגרי אפרפר, כנראה ירש את המבנה הגדול שלך, והשני..." הוא הצביע על הגור הסיאמי, "נראה שקיבל את הגנים המזרחיים של סבתא רבקה מצד אמו."

אדם התיישב ליד חווה, מלטף בעדינות את ראשה. "איך את מרגישה, אהובתי?"

"עייפה," השיבה חווה בקול צרוד. "אבל מאושרת."

ד"ר שחורי נסוג לאחור, נותן למשפחה הצעירה רגע של פרטיות. הוא ניגש אל שולחן הרישומים והחל למלא את הטפסים הרשמיים לרישום הלידה.

"איך תקראו להם?" שאל.

אדם וחווה החליפו מבטים. הם דנו בשמות במשך שבועות, אך רק עכשיו, כשראו את הגורים, הרגישו שהם יכולים להחליט.

"הגדול יהיה קיין," אמר אדם. "על שם אבי."

"והקטן יהיה הבל," הוסיפה חווה. "שם עדין לגור עדין."

ד"ר שחורי רשם את השמות. "קיין והבל. שמות יפים." הוא הרים את מבטו מהניירת, והבחין במשהו מעניין. בניגוד לרוב הגורים שנולדים יחד, שלרוב מתחרים מיד על מקום הנקה, קיין והבל שכבו זה לצד זה בשלווה. כשחווה הזיזה אותם קרוב לבטנה כדי שיוכלו לינוק, שני הגורים מצאו את דרכם לאותה פטמה - אך במקום לדחוף זה את זה, הם פשוט התמקמו זה לצד זה, יונקים בהרמוניה מושלמת.

"מעניין," מלמל ד"ר שחורי.

"מה?" שאל אדם, אוזניו זקופות בדריכות.

"אה, שום דבר מדאיג," הרגיע אותו הרופא. "פשוט... לרוב, אחים גורים נלחמים על אותה פטמה. אבל שני הקטנים שלכם... הם מתחלקים. זה לא שכיח."

חווה הביטה בגאווה בשני בניה. "הם יהיו מיוחדים."

ד"ר שחורי הנהן בהסכמה. בתור המיילד הוותיק ביותר במושבה, הוא ראה אלפי גורים נולדים, ופיתח חוש מסוים לגבי עתידם. היה משהו יוצא דופן בזוג האחים הזה.

---

שעתיים וחצי מאוחר יותר, לאחר שווידא שחווה והגורים במצב יציב ובריא, ד"ר שחורי חזר למרפאתו. השעה הייתה כבר אחרי חצות, אך כחתול, היה לו יתרון מסוים בראייה בחושך. הוא התיישב בכיסאו המרופד, והוציא יומן עבה וכבד מהמגירה העליונה בשולחנו.

היומן היה מלא בתיעוד של כל לידה שיילד בשלושים השנים האחרונות. לא רק פרטים רפואיים יבשים, אלא גם הערות אישיות, אינטואיציות, תחזיות לגבי הגורים. הוא מעולם לא חשף את היומן הזה בפני איש. זה היה המקום היחיד שבו הרשה לעצמו לכתוב את מה שהרגיש, מעבר לעובדות המדעיות.

הוא פתח את היומן בדף חדש, טבל את הנוצה בדיו, וכתב:

"יום ראשון, 15 בניסן, שנת 5783 לבריאת העולם החתולי. לחווה ואדם פורסט, זוג מכובד מהקהילה המערבית של גן העדן, נולדו הלילה שני גורים זכרים: 1. קיין - טיגרי אפור, גדול ושמנמן, 115 גרם במשקל הלידה. 2. הבל - סיאמי, עדין ודק, 95 גרם במשקל הלידה.

מצב בריאותי: מצוין. נשימה תקינה, דופק חזק."

ד"ר שחורי עצר לרגע, מהרהר איך לנסח את המחשבות שחלפו בראשו. הוא המשיך:

"הערה אישית: בשלושים שנותיי כמיילד, ראיתי אלפי לידות. אך הלילה חשתי שמשהו שונה. שני הגורים, למרות השוני הפיזי הברור ביניהם, הפגינו רמה יוצאת דופן של שיתוף פעולה כבר ברגעים הראשונים לחייהם. במקום להתחרות על משאבים, כפי שעושים רוב האחים הגורים, הם התחלקו באופן ספונטני בפטמת החלב.

תופעה שכזו נצפתה על ידי בעבר רק פעמים בודדות, וברוב המקרים אותם גורים התפתחו להיות חתולים בעלי אינטליגנציה חברתית גבוהה במיוחד, מנהיגים, ממציאים, או יוצרים.

אני חש שהיום יילדתי שני גורים שנראה כי עתידים לשנות את ההיסטוריה החתולית, אם רק יצליחו לשמר את האחווה הנדירה הזאת."

הוא הניח את הנוצה לצד היומן, מתבונן במילים שכתב. האם הגזים? אולי. ועדיין, השנים לימדו אותו לסמוך על תחושות הבטן שלו. והתחושה שהייתה לו לגבי קיין והבל הייתה חזקה במיוחד.

ד"ר שחורי סגר את היומן והניח אותו בחזרה במגירה, נועל אותה במפתח קטן שנשא על צווארו. הוא כיבה את מנורת השמן והתכונן לצאת מהמרפאה, אך לפני שיצא, הביט בחלון לכיוון ביתם של אדם וחווה, שנראה מואר חלושות בחושך.

"אכן," מלמל לעצמו, "ימים מעניינים צפויים לנו."

---

חווה התעוררה לקול יללה דקיקה. השמש רק החלה לעלות, מציצה מבעד לווילונות הדקים של חדר השינה המרווח. היא פקחה את עיניה וראתה את שני גוריה מתפתלים לצידה. הבל, הקטן והסיאמי, היה זה שיילל.

"ששש," לחשה, מלקקת את ראשו בעדינות. "אמא כאן."

קיין, למרות שהיה עדיין רדום, התגלגל קרוב יותר לאחיו, כאילו מנסה לנחם אותו בנוכחותו. חווה חייכה למראה הזה.

אדם נכנס לחדר, נושא מגש קטן עם קערית חלב חם וכמה פרוסות דג מעושן.

"בוקר טוב, משפחה," אמר בחיוך רחב. "איך שלושת האהובים שלי הבוקר?"

"טוב, תודה," ענתה חווה, מתיישבת בזהירות כדי לא להפריע לגורים. "תוכל להעביר לי את הכרית ההיא? קצת קשה לי להניק בתנוחה הזאת."

אדם מיהר להביא לה כרית תומכת, ועזר לה להתמקם בצורה נוחה יותר עם הגורים.

"ד"ר שחורי אמר שיבוא לבדיקת מעקב אחר הצהריים," אמר אדם, מניח את המגש על השידה הסמוכה. "הוא נשמע... מתרשם מאוד מהבנים שלנו."

חווה הנהנה. "הוא אמר שהם מיוחדים. ראית איך הם מתחלקים בהנקה? בלי שום מאבק."

אדם התיישב על קצה המיטה, מתבונן בשני בניו בגאווה. "זה באמת לא רגיל. זוכרת את הגורים של שרה ואברהם? הם כמעט קרעו זה את זה בשבוע הראשון."

"קשה לא להיזכר," צחקה חווה. "שרה חזרה עם שריטות מהניסיון להפריד ביניהם."

אדם שתק לרגע, זנבו מתנועע בחשיבה. "מעניין מה יהיה איתם כשיגדלו. איזה סוג של חתולים הם יהיו."

"אני בטוחה שהם יהיו נפלאים," אמרה חווה בביטחון, מלטפת את ראשיהם הקטנים. "אני מרגישה את זה."

באותו רגע, קיין פקח את עיניו לראשונה - זוג עיניים ירוקות, בדיוק כמו של אביו. הוא הביט סביבו בבלבול זמני, ואז התמקד באמו.

"הו," נשמה חווה בהתרגשות. "אדם, תראה! קיין פתח את עיניו!"

אדם התקרב מיד, מתבונן בבנו בהתפעלות. "העיניים שלי," אמר בפליאה מהולה בגאווה.

כאילו בתגובה לההתרגשות, גם הבל פקח את עיניו - אלה היו כחולות עמוקות, בדיוק כמו של חווה.

"וזה הבל!" קראה חווה בהתרגשות. "הו, אדם, הם כל כך מושלמים."

אדם הנהן, נרגש מכדי לדבר. לא רק שהיו לו שני בנים בריאים, אלא שכל אחד מהם ירש את העיניים של אחד מהוריו - קיין את הירוקות שלו, והבל את הכחולות של חווה.

"הם ישלימו זה את זה," אמר לבסוף. "אני יכול כבר לראות את זה."

---

"רגליים יציבות, מרפקים נעולים, גב ישר," הדריך ד"ר שחורי את נורית, עוזרתו, שניסתה למקם את הגורים על המשקל. "גורים הם חמקמקים."

"אני מנסה, דוקטור," אמרה נורית, זנבה מתוח בריכוז. "אבל הם לא מפסיקים לזוז."

הם היו בביתם של אדם וחווה לבדיקת המעקב. שלושה ימים חלפו מהלידה, וקיין והבל היו ערניים ופעילים יותר. ד"ר שחורי בא לוודא שהם מתפתחים כראוי ושחווה מחלימה מהלידה.

"תני לי לנסות," אמר הרופא, ניגש למשקל. בתנועה מיומנת, הוא הרים את קיין והניח אותו על משטח המשקל, מחזיק אותו בעדינות אך בביטחון. "140 גרם. עלייה טובה מאוד."

הוא החזיר את קיין לאמו והרים את הבל. גם הוא התפתל, אך ד"ר שחורי החזיק בו היטב. "115 גרם. גם כן התקדמות טובה. שניהם מתפתחים יפה מאוד."

חווה נראתה מרוצה. "הם אוכלים הרבה. במיוחד קיין."

"כן, אפשר לראות," צחק הרופא, מביט בבטנו העגלגלה של הגור האפרפר. "אבל זה טוב. בשלב הזה, הם צריכים לצבור משקל."

הוא המשיך בבדיקה, בודק את אוזניהם, עיניהם, ואת הרפלקסים שלהם. הכל נראה תקין.

"ד"ר שחורי," שאל אדם, שישב בפינת החדר. "מה שאמרת על כך שהם מתחלקים בפטמה... זה באמת כל כך נדיר?"

הרופא הנהן. "אכן. רוב הגורים, במיוחד זכרים, מפתחים תחרותיות מוקדמת מאוד. זה אינסטינקט הישרדותי - להבטיח שהם מקבלים את המזון שהם צריכים. העובדה ששני הבנים שלך מתחלקים מרצונם... זה מצביע על רמה גבוהה של אינטליגנציה חברתית."

"ומה זה אומר לגבי העתיד?" המשיכה חווה לשאול.

ד"ר שחורי היסס. הוא לא רצה להעמיס על ההורים הצעירים תקוות גדולות מדי, אך גם לא רצה להסתיר את התרשמותו.

"המחקרים מראים שגורים עם נטייה מוקדמת לשיתוף פעולה לרוב מתפתחים להיות חתולים בעלי כישורי מנהיגות, או יצירתיות גבוהה. הם מצטיינים בפתרון בעיות, ולעתים קרובות מובילים חידושים בקהילותיהם."

עיניו של אדם נצצו. "שמעת, חווה? הם יהיו מנהיגים."

ד"ר שחורי העלה חיוך. "או אולי ממציאים, או אמנים, או חוקרים. הנקודה היא שהיכולת לשתף פעולה, במיוחד עם מי שדומה לך - ובמקרה הזה, אח - היא תכונה נדירה ובעלת ערך."

הוא ארז את ציודו, מסמן לנורית שהבדיקה הסתיימה. "המשיכו להאכיל את חווה היטב - הרבה חלבון, הרבה נוזלים. הגורים ייקחו ממנה את כל מה שהם צריכים."

לפני שיצא, הוא התכופף להביט שוב בשני הגורים, שעכשיו ישנו מכורבלים זה לזה בקן הרך שהכינו להם הוריהם.

"אני אחזור לבדוק אותם שוב בעוד שבוע," אמר. "אבל לפי מה שאני רואה, אתם לא צריכים לדאוג כלל. הם פשוט... מושלמים."

---

הימים הבאים עברו במהירות, כפי שקורה כשמטפלים בגורים צעירים. חווה ואדם מצאו את עצמם שקועים בלוח זמנים חדש של האכלות, ניקיונות, והרבה - הרבה - התבוננות בחיבה בשני הפלאים הקטנים שלהם.

קיין גדל והיה לגור שמנמן ושובב, עם אנרגיה בלתי נדלית. הוא היה הראשון לזחול מחוץ לקן, והראשון לנסות לעמוד על רגליו האחוריות - אם כי נפל מיד, מתגלגל על גבו בהפתעה מצחיקה.

הבל, לעומתו, היה שקט ומהורהר יותר. הוא בילה זמן רב בהתבוננות בעולם סביבו, עיניו הכחולות עוקבות אחרי כל תנועה של הוריו. הוא היה מעט איטי יותר בהתפתחותו המוטורית, אך ד"ר שחורי הבטיח שזה בתחום הנורמלי לחלוטין.

"כל גור מתפתח בקצב שלו," הסביר ברוגע כששב לבדיקה נוספת. "והם שניהם נמצאים היכן שהם אמורים להיות בשלב זה."

ביום העשירי לחייהם, התרחש אירוע קטן שהותיר רושם עז על כל מי שצפה בו.

אדם וחווה ארחו את משפחת השכנים שלהם - נח ונעמי, זוג חתולים מבוגרים יותר שהיו חברים קרובים. הם באו לראות את הגורים החדשים ולהביא מתנות: כדור צמר קטן לקיין ונוצה רכה להבל.

"הם פשוט מקסימים," אמרה נעמי, חתולה ברמזית עם פרווה מנומרת, כשהתכופפה מעל הקן. "הו, תראו את הקטן עם העיניים הכחולות! הוא כל כך מזכיר לי את הגור הראשון שלנו."

נח, חתול טבי אפור ומכובד, הנהן. "וזה השמן - מה שמו? קיין? - יש לו מבט של מישהו שיצליח בחיים."

באותו רגע, קיין, שזחל בקרבת מקום, הבחין בכדור הצמר החדש שלו שהתגלגל מעט הצידה. הוא התקדם לעברו בנחישות, כפות רגליו הקטנות דורכות על השטיח הרך. אך כשהגיע אליו, במקום לשחק איתו לבדו, הוא תפס את הכדור בפיו והתגלגל חזרה לעבר המקום שבו שכב הבל.

הנוכחים צפו בפליאה כשקיין הניח את כדור הצמר ליד אחיו, כאילו מזמין אותו לשחק.

"ראית את זה?" לחשה נעמי לבעלה. "הוא חולק את המתנה שלו."

"מדהים," הסכים נח. "רוב הגורים לא היו מוכנים לחלוק צעצוע חדש."

חווה חייכה בגאווה. "הם תמיד ככה. מהרגע הראשון."

הבל התעניין בכדור הצמר וניסה לגעת בו בכפו הקטנה. הוא התקשה קצת לתפוס אותו, וקיין דחף את הכדור קרוב יותר, כאילו עוזר לו.

"זה באמת לא רגיל," אמר אדם, מביט בשני בניו בהערכה. "ד"ר שחורי אומר שהוא מעולם לא ראה קשר כזה בין אחים כל כך צעירים."

"אולי הם באמת ישנו את העולם," אמרה נעמי בחצי חיוך. "כמו שהנבואה העתיקה מספרת."

"איזו נבואה?" שאל אדם בסקרנות.

נח נענע בראשו. "אל תתחילי עם האגדות שלך, נעמי. אלה סתם סיפורי סבתות."

אבל חווה התעניינה. "לא, אני רוצה לשמוע. איזו נבואה?"

נעמי ישרה את פרוותה בגאווה קלה, נהנית מתשומת הלב. "ובכן, יש אגדה עתיקה, שאמי סיפרה לי, ואמה לפניה. היא מספרת שיום אחד ייוולדו שני אחים שיבחרו בדרך השיתוף במקום בדרך התחרות, ובכך ישנו את ההיסטוריה כולה."

"זה הכל?" שאל אדם, מעט מאוכזב.

"זה לא 'הכל'," השיבה נעמי בנימה מעט נעלבת. "האגדה אומרת שהאחים הללו יובילו את החברה החתולית לעידן חדש של שגשוג והמצאות. שהם יעצבו את העולם מחדש."

חווה הביטה בשני בניה. קיין עכשיו התגלגל על גבו, משחק עם הכדור, בעוד הבל צופה בו בסקרנות. "אולי," אמרה בשקט. "אולי הם באמת יעשו משהו מיוחד."

---

אחרי שנח ונעמי עזבו, חווה נשארה ערה מאוחר, צופה בגוריה הישנים. האגדה שסיפרה נעמי הדהדה במחשבותיה. האם באמת ייתכן ששני בניה מיועדים לגדולות?

אדם הצטרף אליה, מתיישב לצדה על הספה. "עדיין חושבת על מה שנעמי אמרה?"

חווה הנהנה. "אני יודעת שזה נשמע טיפשי. אבל יש משהו בקיין והבל... משהו מיוחד. אתה לא מרגיש את זה?"

אדם חיבק את כתפיה. "אני מרגיש. אבל הם רק בני עשרה ימים. יש להם עוד חיים שלמים לפניהם."

"ד"ר שחורי אומר שהם חריגים," המשיכה חווה. "שהוא מעולם לא ראה אחים שמתנהגים כך."

אדם נאנח. "ד"ר שחורי הוא רופא מצוין, אבל הוא גם אוהב קצת להגזים. תני להם פשוט להיות גורים לעת עתה. יהיה להם מספיק זמן להציל את העולם כשיגדלו."

חווה צחקה קלות. "אתה צודק, כמובן." היא השתתקה לרגע, ואז הוסיפה ברצינות: "אבל אם הם באמת יכולים לעשות משהו מיוחד, אני רוצה לוודא שניתן להם כל הזדמנות לעשות זאת."

אדם הנהן. "גם אני."

---

באישון לילה, בחדרו השקט, ד"ר משה שחורי רכן שוב מעל יומנו הפרטי. אור נר בודד האיר את הדפים הצהבהבים. הוא טבל את נוצתו בדיו והוסיף:

"עשרה ימים לאחר הלידה של קיין והבל, ואני עדיין נפעם. הגורים ממשיכים להפגין רמה חסרת תקדים של שיתוף פעולה זה עם זה. הדבר מזכיר לי את האגדה העתיקה על האחים שישנו את העולם.

אני לא חתול אמונות תפלות, אך כמדען, אינני יכול להתעלם מהנתונים. קיין והבל הם יוצאי דופן. אף פעם לא ראיתי התפתחות חברתית כזו בגיל כה צעיר.

האם הם באמת נועדו לשנות את ההיסטוריה החתולית? רק הזמן יגיד. אבל אני משוכנע שיש להם פוטנציאל לדברים גדולים, אם רק יצליחו לשמר את האחווה הנדירה הזאת."

הוא סגר את היומן, נועל את מחשבותיו בתוכו. מבעד לחלון, הירח האיר את גן העדן החתולי השליו, לא מודע לשני הגורים הקטנים שאולי, יום אחד, ישנו את כל מה שידע.

כי בעוד שבעולמות מקבילים, סיפור קיין והבל הוביל לטרגדיה של קנאה ואלימות, כאן, בעולם החתולים, שני האחים בחרו - כבר מרגעיהם הראשונים - בדרך של שיתוף. ובחירה זו עתידה לשנות הכל.