# פרק 2: תיקון גורלי

פרופסור גבע הביט באדון רבקה, עיניו מצומצמות בהחלטה. "אני חושב שאנחנו צריכים לנסות לתקן את זה," הוא אמר, מצביע על המחצלת עם תבנית הקשקשים המשתנה. "אם נחזיר את הקשקשים למקומם המקורי, אולי נוכל לעצור את האזהרה הזו, לבטל את מה שעתיד לקרות."

אדון רבקה היסס. "אתה בטוח שזה רעיון טוב, דן? מה אם נפריע למשהו שגדול מאיתנו? מה אם האזהרה הזו שם מסיבה כלשהי?"

"אני מבין את החששות שלך," השיב פרופסור גבע, "אבל לחכות ולראות מה יקרה זה לא פתרון. אם אנחנו יכולים למנוע אסון, אנחנו חייבים לנסות. ובלי לגרום לפאניקה מיותרת."

אדון רבקה הביט בו בספקנות, אך הסכים לבסוף. "בסדר, דן. אני סומך עליך," אמר. "אבל אם נראה שמשהו משתבש, אנחנו מפסיקים מיד."

פרופסור גבע הנהן בנחישות. "מוסכם." הוא הוציא מהתיק שלו תרשים עתיק שמראה את הסידור המקורי של הקשקשים על המחצלת. "נתחיל כאן," הוא אמר, מצביע על נקודה מסוימת בתרשים. "נעבוד ביחד, נחזיר כל קשקש למקומו המדויק."

הם התחילו לעבוד בשקט, מתרכזים לחלוטין במשימה. פרופסור גבע הנחה ואדון רבקה עקב אחריו, מרימים בזהירות כל קשקש ומניחים אותו מחדש לפי התרשים. האור באולם הלך והתעמעם, הסערה בחוץ התגברה, והכוכבים בשמים הבהירו את עצמתם.

"תראה את זה," אמר אדון רבקה לאחר שעה של עבודה שקטה לרוב, והצביע אל מחוץ לחלון. "נדמה שהסערה הולכת ומתחזקת בקצב."

פרופסור גבע הציץ החוצה. הוא ראה את העננים הכהים מסתובבים בשמים, וברקים מאירים את הנוף. "אנחנו צריכים להזדרז," הוא אמר. "ככל שנתקדם, חייב להיות איזה קשר בין זה לאזהרה שאנחנו מנסים לשנות."

הם הגבירו את הקצב, ידיהם זזות במהירות ובזהירות. המתח באוויר גבר, תחושה של דחיפות קרבית עליהם.

אדון רבקה אחז בקשקש, אך היסס לפני שהניח אותו במקומו. "דן, אני לא יודע," הוא אמר, קולו מתוח. "אני מרגיש שמשהו לא בסדר. כאילו אנחנו עושים טעות גדולה."

פרופסור גבע עצר את עבודתו והביט באדון רבקה. "מה אתה מרגיש?" הוא שאל.

אדון רבקה נאבק למצוא את המילים הנכונות. "אני לא יודע להסביר את זה," הוא אמר. "אבל כמו... כמו שאנחנו מנסים לשנות משהו שנועד לקרות."

"אני מבין את מה שאתה אומר," אמר פרופסור גבע. "אבל אנחנו לא יכולים לפעול על סמך תחושות בלבד. יש לנו תרשים, יש לנו מטרה ברורה. אנחנו חייבים לסיים את מה שהתחלנו."

אדון רבקה הביט בו בחוסר שקט, אך הניח את הקשקש במקומו. הם המשיכו לעבוד, המתח ביניהם ניכר.

ככל שהם התקדמו בניסיון התיקון, תחושות מוזרות החלו לכרסם בשניהם. פרופסור גבע החל לפקפק במניעיו, האם הוא מונע רק מפחד מהלא נודע, או שיש סיבה אמיתית להחזיר את המצב לקדמותו.

אדון רבקה החל לחוש כאילו הקשקשים "מנסים" לדבר אליו, והוא כמעט שמע קולות צפים חלש בראשו. "האם זה תמיד קרה ככה?", תהה לעצמו או שזה הלך ונהיה חזק יותר ככל שהם מתקרבים יותר לשיחזור המחצלת.

מחשבות שניות צפו בהם בקרע הולך וגובר.

"דן," אמר אדון רבקה, קולו רועד, "אני לא יכול יותר. אני מרגיש שאנחנו עושים משהו נורא." הוא קם על רגליו, והתרחק מהמחצלת.

פרופסור גבע כעס. "אני לא מבין אותך! הגענו כל כך רחוק. אתה רוצה לנטוש עכשיו, כשאנחנו עומדים להציל את העולם!"

אדון רבקה סירב. "אני לא יודע מה אנחנו מצילים," הוא ענה, "אבל מה שאני כן יודע זה שהתחושות שלי אומרות לי שאנחנו מתעסקים עם משהו שאסור לנו להתעסק איתו. לא ככה."

"זה מגוחך," אמר פרופסור גבע. "אתה נותן לפחד להשתלט עליך. אנחנו חייבים להשלים את זה." הוא חזר אל המחצלת, משאיר את אדון רבקה מאחוריו.

פרופסור גבע המשיך בעבודה לבדו, נחוש לסיים את מה שהתחיל. הוא לקח נשימה עמוקה והתמקד בתרשים, מנסה להתעלם מהתחושות המוזרות שכרסמו בו.

ככל שהתקדם, הסערה בחוץ התגברה עוד יותר. האולם הואר בבהירות מסנוורת מדי פעם, ורעמים מחרישים הדהדו בין קירות האבן העבים.

פרופסור גבע התעלם מהכל, כאילו קיבע את עצמו יותר ויותר בעומק. הוא ניסה לא לראות, לא לשמוע, לא להרגיש.

ואז, כשהניח את הקשקש האחרון במקומו, משהו מוזר קרה. או שלא. ייתכן שהדבר היה קיים תמיד ופרופסור גבע התחיל לשים לב אליו רק עכשיו.

המחצלת החלה לזהור בצורה עמומה, אור לבן חם. האולם התמלא באנרגיה מוזרה. פרופסור גבע הרגיש צמרמורת עזה בכל גופו. הוא קפא במקומו, לא מסוגל לזוז.

אדון רבקה הביט בו בדאגה. "דן! מה קורה?"

פרופסור גבע משך בכתפיו. הוא עצמו לא ידע.

אדון רבקה ניגש אליו בזהירות, אבל אז גם הוא עצר, כאילו נתקל במחסום בלתי נראה. "אני לא יכול להתקרב," הוא אמר, קולו מלא בפחד.

פרופסור גבע ניסה לדבר, אבל לא הצליח להוציא מילה. הוא הרגיש כאילו משהו חוסם את גרונו. הוא הביט באדון רבקה, עיניו מלאות בפחד ושאלות.

ואז, בפעם הראשונה אי פעם, הצליח לשמוע אותם בבירור. לא רק לשמוע מחשבות צפות וקולות רחוקים אומרים דברים בלי משמעות. הוא שמע אותם. הקשקשים החלו לצווח במוחו.

*"עשית טעות איומה,"* הם צעקו. *שינית את מה שנועד לקרות."*

פרופסור גבע נבהל מהקולות. הוא ידע שקשקשים לא מדברים. הוא ידע שהם חפצים דוממים, חסרי חיים. אבל הוא שמע אותם בבירור, כאילו היו אנשים אמיתיים.

"מה זה?" אמר אדון רבקה וברגע שפרופסור גבע הביט בו, הוא הבין. מחשבות חלפו במוחו של השני כמו מסדרון נתונים ללא הגבלה. המחצלת לא הייתה תקשורת עם מה שעתיד לקרות או ניסיון לתת אזהרה להצלה עצמית, הרי אין כל רבב באזהרות אם מי שמקבלים אותה מוגבלים ויכולים לעשות רק פעולה אחת.

משהו נועד לשלוט בעתיד ודרך המחצלת הזו - **הם הצליחו**.

היכולת לשנות את הסדר של הקוד בעתיד התקבעה ונפרצה, תהליך שאסור היה להם להפר מן ההתחלה. אבל האם הם היו באמת אלה ששלטו בעתיד? האם הפאניקה המשתקת בפניהם נבעה מהבנת הצעד האדיר שביצעו או התוודעות לגורם המסתתר מאחורי כל המהומה הזו?

פרופסור רבקה היסה לאחור, או ניסה להסות. לפתע רצפה נשמטה מתחת רגליו והוא מצא את עצמו צונח מטה, אל תוך בור שחור פעור. הוא הספיק לשמוע את צעקתו הנואשת של דן לפני שכל אלה תמו.

"אסור היה להפריע לכוח העצום הזה," הוא הצליח להוריד מהמילים הרועדות בין שפתיו. "עכשיו, הכל ישתנה."