# פרק 1: קשקשים בסדר מופתי

אדון רבקה פתח את עיניו מוקדם בבוקר. הוא התיישב על המיטה ומתח את זרועותיו. הראש שלו כאב קלות, כמו בכל בוקר מאז התמנה לתפקיד מפקח המחצלות. הוא קם מהמיטה והלך אל החלון. הוא הסיט את הווילון והביט החוצה אל השמש שזרחה מעל בית האספה. מבנה אבן גדול עם כיפה מרשימה שהשתקפה באור הבוקר.

"עוד יום, עוד בדיקת מחצלות," הוא מלמל לעצמו.

אדון רבקה צעד אל המטבח הקטן שלו והכין לעצמו כוס תה חם. הוא לגם מהנוזל החם וחשב על היום שלפניו. בדיקת המחצלות הייתה אמורה להיות משימה שגרתית – לוודא שכל הקשקשים נמצאים במקומם המדויק על המחצלות המרכזיות בבית האספה. זו הייתה אחריותו מזה חמש שנים, והוא מעולם לא נתקל בבעיה כלשהי.

הוא סיים את התה שלו, התלבש במדי המפקח הרשמיים שלו – חליפה כחולה כהה עם סיכת קשקש כסופה על דש הבגד – ויצא מביתו הקטן.

הרחובות היו שקטים בשעה מוקדמת זו. אדון רבקה צעד בנחישות לכיוון בית האספה, מברך לשלום כמה עוברי אורח שפגש בדרך. כשהגיע לשערי בית האספה, הוא הנהן לשומר שפתח את השער עבורו.

"בוקר טוב, אדון רבקה," אמר השומר.

"בוקר טוב, אליהו," השיב אדון רבקה. "הכל שקט הלילה?"

"שקט לגמרי, אדון רבקה. אף אחד לא נכנס לבית האספה מאז שהמנקים סיימו אתמול בערב."

אדון רבקה הנהן בשביעות רצון והמשיך פנימה. הוא צעד במסדרונות המרוצפים באבן, צעדיו מהדהדים בשקט של הבוקר. הוא פתח את הדלתות הגדולות שהובילו אל האולם המרכזי ונכנס פנימה.

האולם היה גדול ומרשים. תקרה גבוהה עם ציורי תקרה עתיקים, חלונות זכוכית צבעוניים שהכניסו פנימה את אור השמש בצבעים שונים, ובמרכז – המחצלת המרכזית. מחצלת עגולה, גדולה, ארוגה ביד אומן, ועליה סידור מורכב של קשקשים – קשקשי דגים עתיקים, מצופים בשכבה דקה של לכה מיוחדת לשימור.

אדון רבקה התקרב אל המחצלת בצעדים מדודים, כפי שעשה בכל בוקר. אבל כשהגיע למרחק של כמה מטרים, הוא עצר במקומו. משהו לא היה כשורה.

הוא מצמץ כמה פעמים, חושב שאולי עיניו מתעתעות בו באור הבוקר המוקדם. אבל לא, הוא לא טעה.

הקשקשים על המחצלת המרכזית לא היו במקומם.

אדון רבקה רץ קדימה, נופל על ברכיו ליד המחצלת, בוחן אותה בקפידה. הקשקשים, שאמורים היו להיות מסודרים בצורה מעגלית מדויקת, היו כעת בתבנית חדשה, מוזרה. הם יצרו מעין ספירלה, עם סימנים נוספים שהוא לא הצליח לפענח.

"זה בלתי אפשרי," הוא מלמל לעצמו. "אף אחד לא נגע במחצלת. השומר אמר שאף אחד לא נכנס..."

הוא הוציא את הטלפון שלו מכיסו בידיים רועדות וחייג מספר.

"פרופסור גבע? זה אדון רבקה. אני צריך שתגיע לבית האספה מיד. יש לנו... מצב."

---

פרופסור דן גבע התעורר לצלצול הטלפון. הוא גישש באפלה אחר המכשיר והרים אותו לאוזנו.

"הלו?" הוא שאל בקול צרוד.

"פרופסור גבע? זה אדון רבקה. אני צריך שתגיע לבית האספה מיד. יש לנו... מצב."

פרופסור גבע התיישב במיטתו, מנסה להתרכז. "מה קרה?"

"הקשקשים על המחצלת המרכזית... הם זזו. הם יצרו תבנית חדשה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל אני צריך את מומחיותך."

פרופסור גבע קפץ ממיטתו. "אני בדרך," הוא אמר וסגר את הטלפון.

הוא התלבש במהירות, לא טורח אפילו להסתרק את שיערו הפרוע. הוא לקח את התיק שלו, שבו שמר תמיד את כלי העבודה שלו – זכוכית מגדלת, פנקס רישומים, עט, ומדריך מקיף לסוגי קשקשים שהוא עצמו כתב.

פרופסור גבע היה הקשקשולוג הראשי והיחיד במדינה. הוא חקר את הקשקשים העתיקים כל חייו, והיה הסמכות העליונה בכל הנוגע להיסטוריה ולמשמעות שלהם. הקשקשים על המחצלות של בית האספה היו בעלי חשיבות היסטורית ותרבותית עצומה, והאפשרות שמשהו קרה להם הטרידה אותו מאוד.

הוא יצא מביתו ורץ לכיוון בית האספה. למרות גילו המתקדם, הוא עדיין שמר על כושר טוב, ותוך זמן קצר הגיע לשערי הבניין.

"פרופסור גבע," קרא השומר אליהו כשראה אותו מתקרב. "אדון רבקה מחכה לך בפנים. הוא נראה מאוד מודאג."

"תודה, אליהו," השיב פרופסור גבע ורץ פנימה. הוא חצה את המסדרונות ופתח את דלתות האולם המרכזי.

אדון רבקה עמד שם, מעל המחצלת, ידיו שלובות מאחורי גבו, מבטו מרוכז בקשקשים.

"רבקה," קרא פרופסור גבע בעודו מתקרב. "מה קורה כאן?"

אדון רבקה הסתובב, הקלה ניכרת על פניו כשראה את הפרופסור. "דן, תודה שבאת כל כך מהר. תראה את זה."

פרופסור גבע התקרב אל המחצלת והתכופף לבחון אותה. הוא הוציא את זכוכית המגדלת שלו והתחיל לבחון את הקשקשים בקפידה.

"זה מדהים," הוא מלמל. "הם בהחלט זזו. אבל איך? ולמה?"

הוא התיישב על רצפת האבן, שולף את הפנקס שלו ומתחיל לרשום מה שהוא רואה. "התבנית הזו... היא מזכירה לי משהו, אבל אני לא יכול לשים את האצבע על זה בדיוק."

"האם זה... מסוכן?" שאל אדון רבקה, חששותיו ניכרים בקולו.

פרופסור גבע הרים את מבטו מהמחצלת והביט באדון רבקה. "אני לא יודע," הוא השיב בכנות. "בכל שנותיי כקשקשולוג, מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו. קשקשים לא זזים מעצמם."

הוא חזר להתבונן במחצלת, מעביר את ידו מעל הקשקשים, מרגיש את הטקסטורה שלהם. "אלה אותם קשקשים, אין ספק. הם פשוט... שינו את מיקומם."

אדון רבקה התיישב לצדו של פרופסור גבע. "מה אנחנו עושים עכשיו?"

פרופסור גבע חשב לרגע. "אני צריך לחקור את זה יותר לעומק. יש לי כמה ספרים בספרייה שלי שעשויים לעזור. בינתיים, אני חושב שכדאי לשמור על זה בסוד. לא צריך להפחיד את הציבור."

אדון רבקה הנהן בהסכמה. "אני אשאר כאן ואוודא שאף אחד לא ייכנס לאולם."

פרופסור גבע קם על רגליו. "אני אחזור בהקדם האפשרי."

---

פרופסור גבע חזר לביתו ורץ אל הספרייה שלו. הוא התחיל לסרוק את המדפים, מחפש ספרים ספציפיים שעשויים לעזור לו להבין את התופעה המוזרה.

אחרי כמה דקות של חיפוש, הוא מצא את מה שחיפש – ספר עתיק בכריכת עור, שכותרתו "קשקשים ומשמעותם: מדריך מקיף". הוא הוציא את הספר מהמדף וישב ליד שולחן העבודה שלו.

פרופסור גבע דפדף בספר בקדחתנות, מחפש כל אזכור לקשקשים שזזים או משנים את מיקומם מעצמם. הוא לא מצא דבר ספציפי, אבל כשהגיע לפרק שעסק בקודים עתיקים המבוססים על קשקשים, הוא עצר.

"אולי..." הוא מלמל לעצמו.

הוא הוציא את הפנקס שלו, שבו רשם את התבנית החדשה של הקשקשים, והשווה אותה לדוגמאות בספר. לא הייתה התאמה מדויקת, אבל היו דמיונות מסוימים.

פרופסור גבע רשם כמה הערות והמשיך לחפש. הוא עבר לספר אחר, ואז לעוד אחד, ממשיך בחיפושיו במשך שעות.

בשלב מסוים, הוא קם להכין לעצמו כוס קפה. בעודו מחכה שהמים ירתחו, הוא הביט החוצה מחלון המטבח שלו. הוא ראה את השמיים הבהירים והשמש המאירה, אבל משהו משך את תשומת לבו. משהו לא היה כרגיל.

הוא צמצם את עיניו, מנסה להבין מה לא בסדר. ואז הוא הבין – כוכב קטן נראה בשמיים הבהירים, למרות אור היום. זה היה נדיר, אבל לא בלתי אפשרי בתנאים מסוימים.

ואז, כמו ברק, הרעיון הכה בו. הוא עזב את הקפה שלו והתחיל לרוץ חזרה לספרייה שלו. הוא חיפש ספר נוסף, הפעם על אסטרונומיה.

"הנה זה," הוא אמר כשמצא את הספר. הוא דפדף במהירות עד שמצא את הפרק שחיפש.

"כוכב הצפון..." הוא קרא בקול. "מופיע לעתים נדירות באור יום... תופעה אסטרונומית שמתרחשת אחת ל-500 שנה..."

הוא קרא עוד קצת, ואז הבנה החלה להתגבש בראשו. הוא חזר לספר הקשקשים, מחפש מידע ספציפי על הקשר בין קשקשים ואירועים אסטרונומיים.

ובסוף, הוא מצא את מה שחיפש.

"זה זה," הוא לחש לעצמו. "הקשקשים מגיבים לכוכב הצפון. הם מסתדרים מחדש כדי להצביע על משהו..."

הוא חזר לפנקס שלו, בוחן שוב את התבנית שרשם. הוא הבין עכשיו שזה לא היה סתם שינוי אקראי. התבנית הייתה קוד, קוד עתיק שהוא זיהה מלימודיו. הוא התחיל לפענח אותו, רושם את המשמעות של כל קשקש וכל תנוחה.

כשסיים, הוא הביט במה שכתב והרגיש גל של חרדה שוטף אותו.

"אוי לא," הוא אמר בקול רועד. "זה לא יכול להיות."

הוא אסף במהירות את כל הספרים והמסמכים שלו, דחף אותם לתיק שלו, ורץ חזרה לבית האספה.

---

אדון רבקה ישב על אחד הכיסאות באולם המרכזי, שומר על המחצלת. הוא הרים את ראשו כששמע את צעדיו המהירים של פרופסור גבע מתקרבים.

"דן," הוא קרא, קם על רגליו. "מצאת משהו?"

פרופסור גבע נכנס לאולם, נושם בכבדות מהריצה. "כן," הוא השיב, מניח את התיק שלו על הרצפה ופותח אותו. "מצאתי, ואני חושש שזה לא חדשות טובות."

הוא הוציא את הפנקס שלו ופתח אותו. "הקשקשים האלה," הוא הסביר, מצביע על המחצלת, "הם לא סתם קישוטים. הם שרידים עתיקים מתקופה שבה אנשים השתמשו בהם לתקשורת ולניבוי העתיד."

אדון רבקה הביט בו בבלבול. "ניבוי העתיד?"

"כן," השיב פרופסור גבע. "הקשקשים היו רגישים לשינויים קוסמיים, לתנועות של גרמי השמיים. והם עדיין כאלה, כנראה."

הוא פתח את אחד הספרים שהביא והצביע על איור. "ראה, הקוד הזה, התבנית הזו – היא דומה מאוד למה שיש לנו כאן. לפי הקוד העתיק, זה אומר 'אזהרה'."

"אזהרה ממה?" שאל אדון רבקה, קולו מתחיל להישמע מודאג.

פרופסור גבע שתק לרגע, בוחן שוב את פענוח הקוד שלו. "אני לא בטוח ב-100%," הוא אמר לבסוף, "אבל נראה שהקשקשים מזהירים מפני משהו שקשור לכוכב הצפון."

"כוכב הצפון?"

"כן. הבטת בשמיים היום? כוכב הצפון נראה באור יום. זו תופעה נדירה מאוד, שמתרחשת רק אחת ל-500 שנה. ונראה שהקשקשים מגיבים לזה."

אדון רבקה הביט בפרופסור גבע בפליאה. "זה נשמע... בלתי יאומן."

"אני יודע," השיב פרופסור גבע. "אבל יש לנו הוכחות מול העיניים. הקשקשים זזו. הם יצרו תבנית שמשמעותה 'אזהרה'. וזה קרה בדיוק ביום שבו כוכב הצפון נראה באור יום, תופעה שמתרחשת אחת ל-500 שנה."

אדון רבקה התיישב שוב, מנסה לעכל את המידע. "אז מה זה אומר? מה הסכנה?"

פרופסור גבע הניח את ידו על כתפו של אדון רבקה. "אני לא יודע בדיוק. הקוד מזהיר מפני משהו, אבל הוא לא ספציפי. צריך להמשיך לחקור."

הוא פנה חזרה למחצלת, מתכוון להמשיך בפענוח הקוד, אבל אז עצר. "רגע," הוא אמר. "משהו השתנה."

אדון רבקה קפץ על רגליו. "מה? מה השתנה?"

פרופסור גבע התכופף מעל המחצלת, בוחן אותה בקפידה. "הקשקשים... הם זזו שוב. התבנית שונה מעט ממה שראיתי קודם."

הוא הוציא שוב את זכוכית המגדלת שלו ובחן את השינוי. "זה כאילו... הקוד ממשיך להתפתח, להשתנות."

"זה אומר שהסכנה משתנה?" שאל אדון רבקה.

פרופסור גבע חשב לרגע. "אולי. או שיש יותר מידע שהקוד מנסה להעביר."

הוא רשם את השינויים בפנקס שלו והתחיל לפענח אותם. אחרי כמה דקות של עבודה שקטה, הוא הרים את מבטו, פניו חיוורות.

"מה?" שאל אדון רבקה, חרדה בקולו. "מה זה אומר?"

פרופסור גבע בלע את רוקו. "זה אומר," הוא אמר בקול שקט, "שמשהו עומד לקרות. משהו גדול, משהו שלא קרה כבר 500 שנה."

"אבל מה?"

פרופסור גבע סגר את הפנקס שלו. "אני לא יודע בדיוק, אבל הקוד מדבר על 'שינוי גדול', 'תמורה', 'התחלה חדשה'. ויש מילה אחת שחוזרת שוב ושוב..."

"איזו מילה?" שאל אדון רבקה, בקושי מסוגל לנשום מרוב מתח.

פרופסור גבע הביט בו ישירות בעיניים. "קץ," הוא אמר. "הקוד מדבר על קץ."

אדון רבקה נשען אחורה, מזועזע. "קץ? קץ של מה?"

"אני לא יודע," השיב פרופסור גבע. "זה יכול להיות קץ של תקופה, קץ של מחזור, אולי אפילו..."

"קץ העולם?" אדון רבקה השלים את המשפט, קולו רועד.

פרופסור גבע הנהן לאט. "זו אפשרות," הוא אמר בשקט. "אבל אני לא רוצה להיחפז למסקנות. צריך להמשיך לחקור."

הוא התיישב על הרצפה, פותח שוב את הספרים שלו, מחפש מידע נוסף. "בינתיים, אני חושב שכדאי לא לספר לאף אחד על זה. אנחנו לא רוצים לגרום לפאניקה."

אדון רבקה הסכים. "אני אשאר כאן איתך. אולי אני יכול לעזור."

פרופסור גבע חייך אליו בתודה. "אשמח לעזרה. יש לנו הרבה עבודה לפנינו."

---

שעות עברו, ופרופסור גבע ואדון רבקה המשיכו לחקור את התופעה המוזרה. הם בחנו את הקשקשים, פענחו את הקוד, חיפשו מידע בספרים.

בשלב מסוים, אדון רבקה יצא להביא להם קפה וכריכים. כשחזר, הוא מצא את פרופסור גבע עומד ליד החלון, מביט החוצה.

"דן?" הוא קרא. "הכל בסדר?"

פרופסור גבע הסתובב אליו, פניו מביעות הלם. "בוא תראה את זה," הוא אמר.

אדון רבקה הניח את המגש עם הקפה והכריכים על אחד השולחנות וניגש לחלון. "מה יש לראות?"

"הבט בשמיים," הורה לו פרופסור גבע.

אדון רבקה הביט למעלה והרגיש את ליבו צונח. בשמיים הבהירים, לא רק כוכב הצפון היה נראה עכשיו, אלא גם כוכבים אחרים, יוצרים תבנית מוזרה.

"זה לא אמור לקרות," אמר פרופסור גבע בקול חלול. "כוכבים לא אמורים להיראות באור יום, בטח לא כל כך הרבה."

"מה זה אומר?" שאל אדון רבקה, חרדה בקולו.

פרופסור גבע חזר למחצלת והביט בה. "זה אומר," הוא אמר בקול שקט, "שהאזהרה של הקשקשים היא אמיתית. משהו עומד לקרות, משהו גדול."

"אבל מה?"

פרופסור גבע לא ענה מיד. הוא חזר לספרים שלו, מחפש תשובות. אחרי כמה דקות, הוא מצא משהו.

"הנה," הוא אמר, מצביע על פסקה בספר. "זה מדבר על תופעה דומה שהתרחשה לפני 500 שנה בדיוק. כוכבים נראו באור יום, והקשקשים העתיקים שינו את מיקומם."

"ומה קרה אז?" שאל אדון רבקה, בקושי מסוגל לנשום מרוב מתח.

פרופסור גבע קרא עוד קצת, ואז הביט באדון רבקה, פניו חיוורות. "אז," הוא אמר בקול רועד, "התרחשה רעידת אדמה גדולה. צונאמי. אסונות טבע ברחבי העולם."

אדון רבקה שקע על אחד הכיסאות, המום. "ועכשיו זה עומד לקרות שוב?"

פרופסור גבע המשיך לקרוא. "אולי. אבל יש כאן משהו מעניין. הספר אומר שהאסונות לא היו אקראיים. הם היו חלק ממחזור, מתהליך של התחדשות."

"התחדשות?"

"כן. כאילו... כאילו העולם עובר מחזור של מוות ולידה מחדש, כל 500 שנה."

אדון רבקה חשב על זה לרגע. "אז אנחנו צריכים להזהיר את האנשים? להכין אותם?"

פרופסור גבע הביט בו. "אני לא יודע. מצד אחד, אנחנו רוצים שאנשים יהיו מוכנים. מצד שני, אנחנו לא רוצים לגרום לפאניקה מיותרת."

הוא חזר למחצלת, בוחן שוב את הקשקשים. "ויש עוד משהו שמטריד אותי. למה הקשקשים האלה, דווקא? למה על המחצלת הזו, בבית האספה?"

"אולי כי הם עתיקים?" הציע אדון רבקה. "אולי כי הם נשמרו כאן במשך מאות שנים?"

"אולי," הסכים פרופסור גבע. "אבל אני חושב שיש עוד סיבה."

הוא המשיך לבחון את המחצלת, עובר על כל קשקש בקפידה. ואז הוא עצר, מצביע על קשקש מסוים.

"הנה," הוא אמר. "הקשקש הזה... הוא שונה מהאחרים."

אדון רבקה התקרב לראות. "במה הוא שונה?"

"הצבע שלו, הצורה... זה לא קשקש רגיל. זה קשקש של... של דג מיוחד, נדיר. דג שנכחד לפני מאות שנים."

"ומה זה אומר?"

פרופסור גבע חשב לרגע. "אני לא בטוח," הוא אמר לבסוף. "אבל אני חושב שזה קשור לאזהרה. אולי הקשקש הזה הוא מפתח להבנת מה עומד לקרות."

הוא הוציא מתיקו מכשיר קטן – מיקרוסקופ נייד – והתחיל לבחון את הקשקש לעומק. אחרי כמה דקות, הוא הרים את מבטו, פניו מביעות הפתעה.

"מה מצאת?" שאל אדון רבקה, מתוח.

"יש כאן... חריטה. משהו שחרטו על הקשקש הזה. סימנים קטנים, כמעט בלתי נראים."

"מה הם אומרים?"

פרופסור גבע בחן את הסימנים בקפידה, מנסה לפענח אותם. "זה קוד עתיק, קשה לפענוח," הוא אמר. "אבל אני חושב שזה קשור לתאריך."

"תאריך?"

"כן. תאריך מדויק. היום. היום הזה, לפני 500 שנה בדיוק."

אדון רבקה הביט בו בפליאה. "אז הם ידעו? הם ידעו שזה יקרה שוב?"

פרופסור גבע הנהן לאט. "נראה ככה. הם השאירו לנו אזהרה, רמז. הם רצו שנהיה מוכנים."

"מוכנים למה?"

פרופסור גבע הביט בו, עיניו רציניות. "למה שעומד לבוא. לשינוי הגדול."

הוא חזר לבחון את הקשקשים, מחפש רמזים נוספים. אדון רבקה הביט בו בדאגה, חושב על מה שעומד לקרות, על האחריות שמוטלת עליהם.

בחוץ, הכוכבים המשיכו להופיע בשמיים הבהירים, יותר ויותר, יוצרים תבנית מורכבת. הרוח התחילה להתגבר, ענני סערה התקבצו באופק.

פרופסור גבע הרים את מבטו מהמחצלת, מביט החוצה דרך החלון. הוא ראה את הסערה המתקרבת וידע שהזמן אוזל.

"אנחנו צריכים להחליט מה לעשות," הוא אמר לאדון רבקה. "אנחנו צריכים להחליט אם להזהיר את האנשים."

אדון רבקה הנהן, מבין את חומרת המצב. "ומה אתה חושב שנכון לעשות?"

פרופסור גבע חשב לרגע, שוקל את האפשרויות. "אני חושב," הוא אמר לבסוף, "שאנחנו צריכים לדעת יותר לפני שאנחנו מקבלים החלטה כזו. אנחנו צריכים להבין בדיוק מה עומד לקרות."

הוא חזר למחצלת, ממשיך בפענוח הקוד. אדון רבקה הצטרף אליו, מנסה לעזור כמיטב יכולתו.

הם עבדו בשקט, מודעים לסערה המתקרבת, לכוכבים המופיעים בשמיים, לשינוי הגדול שעומד לבוא.

ואז, פתאום, פרופסור גבע עצר. "רגע," הוא אמר. "אני חושב שהבנתי."

"מה?" שאל אדון רבקה, מתוח.

פרופסור גבע הביט בו, פניו מביעות הבנה פתאומית. "זה לא 'קץ' במובן של סוף. זה 'קץ' במובן של... סיום מחזור אחד והתחלת מחזור חדש."

"מה זה אומר?"

"זה אומר," הסביר פרופסור גבע, "שמה שעומד לקרות זה לא הרס טוטאלי. זה שינוי. טרנספורמציה. כמו... כמו פרפר שיוצא מהגולם."

אדון רבקה נראה מבולבל. "אז... זה לא רע?"

פרופסור גבע חייך, הקלה בפניו. "לא בהכרח. זה עשוי להיות קשה, אולי אפילו מסוכן, אבל זה חלק מהמחזור הטבעי של העולם. ואם אנחנו מוכנים לזה, אם אנחנו מבינים את זה, אנחנו יכולים לעבור את זה בשלום."

"אז מה אנחנו עושים עכשיו?"

פרופסור גבע חשב לרגע. "אנחנו צריכים לחלוק את המידע הזה. לא לגרום לפאניקה, אלא להסביר, ללמד. לעזור לאנשים להבין מה עומד לקרות ואיך להתכונן לזה."

אדון רבקה הנהן בהסכמה. "אני אקרא לישיבת חירום של המועצה. אנחנו נספר להם כל מה שאנחנו יודעים."

פרופסור גבע חייך אליו. "זה רעיון טוב. ובינתיים, אני אמשיך לחקור. יש עוד הרבה שאנחנו צריכים להבין."

הוא חזר למחצלת, ממשיך בפענוח הקוד, מנסה להבין את המסר המלא שהקשקשים העתיקים מנסים להעביר. המסר שהושאר עבורם לפני 500 שנה, מוכן ומחכה ליום הזה בדיוק.

בחוץ, הסערה התקרבה, הכוכבים נצצו בשמיים הבהירים, והעולם עמד על סף שינוי.