## פרק 2: מחקר, רדיו ורמזים

גליל נחת בנתב"ג. האוויר החם של תל אביב הכה בו מיד, והוא הרגיש את ההבדל מהלחות הקרה של לונדון. הוא אהב את תל אביב, את הרעש שלה, את האנשים הצוהלים, את קצב החיים המהיר. זה היה ניגוד מוחלט לחייו האחרים. זה היה מקום טוב להסתתר בו. הוא משך את קולו מעלה, מתאים את הליכתו למקצב של המונית שהמתינה לו. הוא ידע שיש לו הרבה עבודה לעשות, והמתח ריחף באוויר, מרגש אותו. הוא אסף את המזוודה שלו, והוא יצא משער היציאה.

נהג המונית, בחור צעיר עם חיוך רחב, סייע לו להכניס את המזוודה לתא המטען. "בטח הטיסה הייתה מתישה," אמר הנהג. גליל חייך אליו בחזרה, "קצת." הוא נכנס לרכב, והוא חשב על הטיסה ועל השיחה האחרונה. המילים של הקול הלא מזוהה עדיין הדהדו בראשו: "מאה מיליון דולר... אמיר נגאווי... מערכת אבטחה בלתי חדירה." זה היה אתגר, כזה ששווה לשקול אותו. אבל הוא גם ידע שאתגרים כאלה טומנים בחובם סכנות גדולות, גדולות מכל מה שפגש עד עכשיו. הוא נשען אחורה במושב, מנסה לנקות את ראשו לקראת מה שהיה לפניו. הוא רצה לנוח מעט, אבל הוא ידע שהוא לא באמת יכול. הוא תמיד חשב על הצעד הבא.

המונית חלפה במהירות בנוף המוכר של כביש איילון. גליל הביט בחלון המונית והמחשבות רצו בראשו, כמו המכוניות על הכביש. אמיר נגאווי, זו הייתה המשימה. מי היה האיש הזה? מישהו היה צריך ללמוד אותו, למצוא את החולשות שלו, גם במקומות הכי בלתי צפויים. גליל נשם עמוק, הוא אהב את התחושה הזאת, את האתגר של חפירת סודות, של הבנת בני אדם. הוא ידע שלאליפות יש צד אחר, שלעושר יש פתחים. ועכשיו הוא יצטרך למצוא את זה. הוא הגיע הביתה, וכשהוא נכנס לדירתו המרווחת, הוא הניח את המזוודה בצד. הדירה הייתה מסודרת, בדיוק כפי שהשאיר אותה. הוא עבר ישר למשרד שלו. הוא פתח את המחשב, ובלי לבזבז זמן, התחיל לחקור.

הוא הקליד את השם "אמיר נגאווי" במנוע החיפוש. עשרות אלפי תוצאות הופיעו. תמונות של גבר בשנות החמישים לחייו, עם שיער כסוף ומבט מבריק בעיניים, הציפו את המסך. הוא נראה כמו מיליארדר קלאסי, חליפות יקרות, שעונים נוצצים, חיוך שנראה מתוחכם מדי. גליל העביר את האצבע על המסך, מביט בתמונות. מיד הוא הבחין בדפוס. נגאווי תמיד נראה מוקף – מאבטחים, יועצים, עובדים. הוא אף פעם לא נראה לבד, כמעט כאילו הוא מסתתר מאחורי חומה של אנשים. זה רמז חשוב לדמותו, כי הוא הבין, כי הוא לא אוהב שאנשים מסתכלים עליו בעיניים.

"האיש לא מופיע לבד", חשב גליל לעצמו. זה נתן לו הבנה ראשונית - נגאווי היה אולי שטחית, הוא הרגיש, אבל הוא בהחלט היה שיטתי. יתכן שהוא לא מבריק, אבל הוא פעל באותה שיטה כל הזמן, והוא לא סטה ממנה בכלל. המחשבה הזו עברה במוחו של גליל, כשהוא הביט בתמונות של נגאווי. האיש נראה מרוצה מעצמו, אולי קצת יהיר. הוא היה גלוי, הוא רצה שאנשים יראו אותו. זה היה חלק מהבעיה שלו. גליל הביט בתמונה בה נגאווי החזיק פסלון יהלומים נוצץ, והוא חשב כי זו בטח הייתה הפגנה מרהיבה של שווי כספי, אבל הכל היה כה פשוט. הוא הבחין בחיוך קטן בזווית פיו, כמעט כמו שהביט בפניו שלו, שהיו בעיקר שטחיים. הוא לא חשב שנגאווי הוא אינטליגנטי במיוחד. פשוט, אדם פשוט. והוא חשב, שאנשים פשוטים הם לפעמים הכי מסוכנים.

מאמרים רבים עסקו בעושרו האגדי, בעסקי היהלומים שלו, ובמערכת האבטחה ה"בלתי חדירה" שהקים סביבו. נגאווי התגאה בה בפומבי. הוא אף הציע את הפרס המטורף הזה של מאה מיליון דולר, כמין אתגר קוסמי לכל העולם התחתון. גליל קרא על כך בעניין רב. הוא ראה שיורדים עליו הרבה, אבל זו הייתה שיטה מעניינת. הוא חשב שנגאווי בעצם פועל כמו ילד קטן, שרוצה שישימו לב אליו. הפרס לא היה רק משיכה פיננסית. זה היה אתגר, משחק. נגאווי רצה שמשהו ינסה להגיע אליו. הוא רצה להוכיח שהוא בלתי מנוצח.

"זה לא רק עניין של ביטחון פיזי," גליל מלמל לעצמו. "זה אתגר פסיכולוגי. נגאווי רוצה שמישהו ינסה, ואז הוא ירוויח את התהילה מזה שהוא ניצח אותו." הוא פתח לשוניות נוספות בדפדפן, מחפש מידע על מערכות אבטחה. הוא רצה להבין כל פרט קטן. הוא נתקל במונחים כמו "ביומטריה רב-שכבתית", "רובוטי אבטחה אוטונומיים", "מערכות זיהוי פנים מתקדמות". זה נשמע מרשים, אבל גליל ידע שכל מערכת אנושית, וגם לא אנושית, ניתנת לפריצה. תמיד יש חולשה. תמיד יש פרצה. הוא רק צריך למצוא אותה.

הוא ליקט כמה כתובות שונות שקשורות לנגאווי: משרדים, בתי מגורים, וילה נופש אי שם באיים הקריביים. הוא ידע שכל אחת מהן תהיה מבוצרת. הוא התמקד תחילה במשרד הראשי של נגאווי, שממוקם במגדל יוקרתי במרכז תל אביב. יהיה לא קל להיכנס לשם. אבל מצד שני זה גם לא יהיה קל. זה היה המקום שבו הוא יתחיל את הניסוי הראשון.

השעות חלפו, וגליל נשאב לעולם המחקר. הוא לא הבחין בזמן שעובר. הוא הזמין אוכל, אבל בקושי אכל. הוא קם רק כדי למתוח את שריריו. העיניים שלו שרפו, אבל הוא לא הפסיק. הוא צלל עמוק לתוך המידע, בונה תמונה מפורטת של נגאווי, שגרותיו, האנשים שסבבו אותו. הוא מצא שנגאווי אוהב מאוד לוחות זמנים, שזה תמיד היה הדפוס שלו. והוא הגיע למסקנה שהוא יצטרך לפעול באותה שיטה. הוא הצליח למצוא מידע על רופאו של נגאווי, על הדיאטן שלו, על נהגו הפרטי. הוא ידע שכל פיסת מידע, קטנה ככל שתהיה, יכולה להיות קריטית. היה מי שהזכיר שהוא לא מסתדר כל כך עם בנותיו, וגליל חשב על כך. זו הייתה הבנה מעניינת, כי הוא ידע שלפעמים אנשים פועלים בצורה לא הגיונית, כשיש להם בעיות עם אנשים קרובים.

במהלך המחקר, הוא הגיע למסקנה שניג'ווי הוא אדם שטחית, הוא לא אדם מורכב. הוא לא מסובך. הוא פשוט. הוא אוהב את הכסף שלו, והוא אוהב את המעמד שלו. זה הכל. גליל חשב בהתחלה שזה יכול להיות קל. אבל אז הוא נזכר כמה פעמים אנשים פשוטים הצליחו לעשות דברים גדולים. ובכמה דרכים אבטחה פשוטה יכולה להיות קשה לפריצה. הוא שם לב, שכל הכתבות על נגאווי שפורסמו בשנים האחרונות דיברו על הדברים אותם דברים. כמעט כאילו מישהו רצה שאנשים יחשבו שנגי'ווי אדם פשוט. זה הדליק נורה אדומה בראשו. יכול להיות שזה מלכודת? הוא לא ידע, אבל הוא יצטרך לגלות.

הוא הגיע לכתבות על "מבחני אבטחה" שנגאוי עשה בעבר. מתברר שנגאוי נהג לשלם למומחי אבטחה כדי שינסו לפרוץ למתקניו. כל פריצה כזו פורסמה ברעש גדול, כשנגאוי מתגאה בכך שהוא תמיד נשאר צעד אחד קדימה. גליל קרא את הפרטים המפורטים של הניסיונות הללו. הוא ראה איך פורצים מפורסמים נכשלו, והוא למד מהטעויות שלהם. זה לא היה רק מידע על נגאווי, זה היה גם מידע על המתחרים שלו. הוא ידע שזה יעזור לו. הוא יצטרך להשתמש בזה לטובתו.

בבוקר למחרת, גליל קם מוקדם. השמש כבר זרחה במלואה, מציפה את תל אביב באור חזק. הוא שתה קפה שחור חזק. הוא לא היה צריך לישון הרבה. הוא כבר היה רגיל לזה. המידע שאסף סודר בראשו, כמו קבצים במחשב. הוא הרגיש את ההתרגשות זורמת בעורקיו. היום, הוא יחזור לשגרה שלו, לחייו ככוכב בידור. אבל בתוך תוכו, הבורג כבר הסתובב. המשימה החדשה כבר השתלטה על מחשבותיו. הוא הוציא את הטלפון שלו, ורשם תזכורת: "מחר- מקור 2א, מידע על נגאווי."

הוא הדליק את הרדיו. השעה הייתה שש בבוקר, ורצועת הבוקר שלו, "גליל מדבר אל תוך הבוקר", התחילה בעוד רבע שעה. הוא אהב את התוכנית הזו. היא נתנה לו את הכוח לדבר, לשלוט בקהל, להרגיש שהוא מחובר לכל מי שמקשיב לו. הוא נכנס לאוטו, ונסע לאולפן הרדיו. התנועה בתל אביב כבר החלה, והוא נהג בבטחה, כשהמוזיקה ברדיו הייתה חזקה.

כשהוא הגיע לאולפן, שירלי, מנהלת התוכנית, קיבלה את פניו בחיוך. "בוקר טוב, מלך!" היא אמרה. "איך הייתה לונדון? שמענו על התקרית." גליל קירב את ידו ללב, "טרגדיה אמיתית," הוא אמר בנימה רצינית, הוא ידע, שהוא משחק את החלק הזה, והוא היה משחק אותו טוב מאוד. הוא התיישב מול המיקרופון, ונתן לשירלי לתת את הסימן. "גליל מדבר אל תוך הבוקר, פינתכם לאור הבוקר, מתחילה עכשיו", היא אמרה. והוא התחיל לדבר.

התוכנית התחילה. גליל דיבר על מזג האוויר, על חדשות היום, על נושאים קלים. אבל מדי פעם, הוא "החליק" פנימה שאלות עקיפות, מחושבות היטב. "אנחנו מדברים היום על ביטחון אישי," הוא אמר למאזינים. "כיצד אתם דואגים לכך שאתם בטוחים בבית, ברחוב? אילו אמצעי הגנה אתם נוקטים? שמעתי לאחרונה על מיליארדר ששם פרס של מאה מיליון דולר על הראש שלו, כדי להוכיח שאף אחד לא יכול לגעת בו. מה אתם חושבים על זה? אתם הייתם מנסים לקחת את האתגר?"

הוא היה מקצוען, הוא ידע איך להחליק את זה בצורה כזו שזה ישמע כאילו זה חלק טבעי מהשיחה. המאזינים התקשרו, הגיבו, חלקם בצחוק, חלקם ברצינות. "זה נשמע כמו סרט!" אמרה מתקשרת אחת. "מאה מיליון דולר? אני הייתי מנסה!" אמר אחר. גליל הקשיב בקשב, הוא למד מהתגובות שלהם, איך אנשים תופסים את זה.

לא רק שהוא למד מהתגובות שלהם, הוא גם ניסה לשתול רעיונות. הוא אמר: "אתם יודעים, לפעמים הביטחון הכי גדול הוא לא במה שאנחנו רואים, אלא במה שאנחנו לא רואים. האם ידעתם שאפשר לפרוץ כמעט כל מערכת? המוח האנושי הוא המפתח האמיתי." הוא דיבר כמה דקות על פסיכולוגיה של ביטחון, על איך פורצים חושבים, כאילו הוא סתם מנתח את זה מנקודת מבט אובייקטיבית לצרכי תוכנית רדיו. המאזינים אהבו את זה, כי הוא היה כריזמטי, והוא ידע לשחק עם המילים. הוא חייך לעצמו. זה היה מושלם. הוא ידע איך לתפוס אותם.

לאחר התוכנית, גליל נפגש עם יואב, הבמאי של הצגת התיאטרון הבאה שלו, "הזמיר חסר הבית". "דמות מורכבת," אמר יואב. "היא מותאמת בדיוק בשבילך." יואב היה במאי מפורסם, הוא עבד עם גליל כבר תקופה, והוא הבין את היכולות שלו. הוא ידע שגליל הוא רב כישרונות, ושכל דמות שהוא קיבל זכתה לחיים משלה, יותר מאחת.

הם ישבו בבית קפה שקט, והם דנו בתכני ההצגה. "יואב," אמר גליל, "אני חושב שהדמות שלי, הזמיר, יכול באמת להיות מורכב יותר. אני חושב שהוא צריך להיות אדם שחי חיים כפולים. עמוקים מאוד." יואב הנהן, "אני מקשיב."

"אני רואה אותו כאמן שמצד אחד, הוא עדין ופגיע, אבל מצד שני, בתוך תוכו, קיימת בו אלימות, סוג של דרייב קשיח, הוא חייב לשרוד. איך נאמר? הוא חייב להיות פרקטי". גליל תיאר את הדיכוטומיה של הדמות, כמו שהוא תיאר את נפשו שלו. "אני חושב," המשיך גליל, "שאנחנו צריכים לשלב אלמנטים של... תעתוע. אשליה. אולי אפילו סוג של אמנות לחימה סמויה, או איך שהוא נמלט מסכנות."

יואב חשב על זה. "אבל איך זה ישתלב עם העלילה?" "נוכל להכניס סצנות שבהן הוא משתמש בכישוריו הנסתרים להגנה עצמית, או כדי לברוח ממצבים מסוכנים," הציע גליל. "זה יכול להיות מאוד דרמטי, ויתן עושר נוסף לדמות." יואב אהב את הרעיון. הוא ידע שגליל תמיד מביא משהו נוסף לדמויות, משהו שמרגש את הקהל. "מעולה, גליל. תרשום לי איזה רעיונות ואני אבדוק איך לשלב את זה. אני סומך עליך."

גליל חייך לעצמו. הוא ידע שהוא ימצא דרכים לשלב את האלמנטים הדרושים לו לצורך המשימה. סצנות של "היעלמות", של התחמקות, של נטרול אויבים – כל זה יכול לשרת אותו גם בתיאטרון וגם בעולם השני שלו. ובתוך כל זה, הקהל יהנה מהופעה משובחת, והמבקרים יתפעלו מעומק הדמות החדשה. הוא אהב את זה.

הימים הבאים עברו בשילוב מטורף של עבודה. גליל המשיך להנחות את תוכנית הרדיו, לבחון את התסריט החדש לתיאטרון, ואז, בשעות הלילה המאוחרות, או כשהיה לו זמן פנוי, הוא צלל לעולם המחקר והאימונים. הוא נסע למעבדה חבויה, שהייתה לו מחוץ לעיר. המעבדה הייתה מקום בטוח, מבודד, שבו הוא יכול היה להתאמן. הוא היה מגיע לשם לבד, כדי שאף אחד לא ידע על המקום הזה.

המעבדה שלו הייתה מה שיכול היה להיראות כמו מחסן ישן, אבל בפנים, היא הייתה מצוידת במערכות אבטחה מתקדמות. הוא הרכיב מנעולים מורכבים, מצלמות אבטחה, גלאי תנועה, ואז ניסה שוב ושוב לפרוץ אותם. הוא התאמן בפריצה שקטה, בלי להפעיל את האזעקות. הוא ידע שכל מילימטר של התקדמות חשוב. הוא התאמן בנעילה והדלקה של אורות. הוא גם התקין שם מערכות אזעקה שונות, הוא בדק כמה זמן ייקח לו לפרוץ אותן. הוא רצה להיות בטוח שהוא יוכל לעשות את זה במציאות.

הוא הכין לעצמו תרחישי חדירה ודימה כיצד יפרוץ למשרדי נגאווי. הוא בנה מודלים קטנים של מבנים, עם דלתות וחלונות ממוזערים, ודימה תנועות. הוא למד את התשתיות. הוא תרגל את הניתוק של המצלמות. הוא ידע שגם מערכת האבטחה ה"בלתי חדירה" של נגאווי תזדקק לנקודת תורפה. הוא ידע שכל שיש לו, זה לדמיין את הצעדים של האדם שמולו. הוא גם בנה אב טיפוס של החומרים שאיתם הוא יתמודד. הוא חשב, שהוא ייקח איתו כמה חיישנים. חיישנים לאיתור תנועה. זה יהיה חשוב.

גליל התמקד גם באימונים פיזיים. הוא רץ, התאמן בקפוארה, אמנות לחימה ברזילאית שמשלבת ריקוד עם תנועות לחימה חדות. היא דרשה גמישות, תזמון מדויק, ושילוב של כוח ועידון. זו הייתה אמנות שרבים חשבו שהיא רק למטרות ריקוד. תנועות הקפוארה היו יכולות להיות קטלניות. גליל אהב מאוד את הדבר הזה, כי זה נתן לו דרך להשתלב. הוא ידע איך להסוות את הדרכים שלו, כמו שהוא הסווה את חייו. הוא בנה מסלולי מכשולים, וזינק מעל קירות, כשהוא מתאמן בנחיתה שקטה. הוא רצה להיות מסוגל לנוע כמו רוח, כשהוא לא משמיע שום קול. הוא עבד על הסיבולת שלו, על הכוח שלו, אבל בעיקר על היכולת שלו להיות בלתי נראה.

בנוסף, והכי חשוב, הוא התאמן על היכולת שלו להפוך לחסר נוכחות. הוא תרגל להשתלב בקהל, להיעלם מעיני המצלמות, להיות צל. זה היה קשה יותר מכל אימון פיזי. זה דרש שליטה מוחלטת בנשימה, בקצב הלב, במבט. הוא ידע שזה יום חשוב מאוד, וכל זה יבוא לו לידי ביטוי כאשר יפגוש את נגאווי. המחשבות שלו היו שם כל הזמן.

במהלך אחד מהאימונים, הוא ניסה לפרוץ לדלת כספת ישנה שהביא למעבדה. הוא היה בטוח שהוא יכול לעשות את זה, הוא עבד על זה שעות. הוא ידע את כל הדרכים. אבל המנגנון היה ישן, חלוד, והוא פשוט לא הצליח. הוא הזיע, התאמץ, אבל הכספת לא נפתחה. תסכול קל שטף אותו. הוא שנא להיכשל. הוא ידע שזה חלק מהתהליך, אבל הוא בכל זאת שנא את זה. הוא לקח הפסקה קצרה, נשם עמוק, וחזר לנסות. הפעם, הוא הקשיב טוב יותר לצלילים. הוא הרגיש את ההתנגדות של המנגנון, ולבסוף, בנקישה חלשה, הכספת נפתחה. הוא חייך בסיפוק. תמיד יש דרך.

יום אחד, כשהיה בעיצומו של אימון אינטנסיבי במעבדה, הטלפון שלו צפצף. הודעה חדשה. הוא זיהה את המספר – אותו מספר לא מזוהה ששלח לו את ההודעה בלונדון. הלב שלו החסיר פעימה קטנה. הוא ידע מה זה אומר. הוא ענה.

"האם קיבלת החלטה?" נכתב בהודעה. "הזמן קצר וההמתנה מייגעת."

גליל הביט בהודעה. הוא הרגיש את הדם זורם בפניו. הייתה בהודעה הזו סוג של התרסה, אבל גם סוג של דחיפות. הוא ידע שזה היה הזמן שלו. הוא לא יכול היה לחכות יותר. הוא לא רצה לחכות יותר. הוא ידע שהוא יהיה מסוגל.

הוא חייך חיוך קטן, כמעט בלתי נראה. את ההחלטה הוא קיבל עוד בלונדון. מאה מיליון דולר. אתגר "בלתי חדיר". זה היה בדיוק מה שהוא מחפש. הוא הקליד את התשובה במהירות, האצבעות שלו רצו על המסך:

"אני בפנים."

הוא עצר, חשב לרגע. הוא לא רצה להישמע נואש, הוא רצה להישמע בשליטה. הוא ידע את הדרך. הוא תמיד אהב להחזיק את הכוח בידיים שלו, גם אם הצד השני היה זה שהציע את הכסף.

"תשלח לי את כל המידע שיש לך על נגאווי – כל פרט קטן." הוא הוסיף. "התנאים שלי זהים."

הוא רצה שיבינו שהוא לא עובד בשביל אף אחד. הוא עובד בשביל עצמו. והוא קובע את התנאים. הוא לחץ על כפתור השליחה. המסך הבהב פעם אחת, וההודעה נשלחה. גליל הרגיש את האדרנלין זורם בעורקיו. הוא היה בפנים. המשחק התחיל.