## פרק 1: אור הזרקורים והדם

גליל היטמן משך בעניבה השחורה שלו, מיישר אותה מול המראה המוכתמת בחדר ההלבשה. הוא ראה את הפנים שלו במראה - יפות מדי אולי, חלקות מדי, עיניים ירוקות שמשדרות אמון. זה היה נכס. אנשים סומכים על פנים כאלה.

"חמש דקות, מר היטמן," אמרה לו המפיקה שהציצה מהדלת. היא חייכה אליו בהערצה. כולם חייכו אליו ככה. הוא הנהן בנימוס.

"אני מוכן," אמר בשקט.

הוא באמת היה מוכן. שלושה חודשים של חזרות. חודש של הכנות מדוקדקות. שבועיים של בדיקות טכניות. היום הכל יתממש.

גליל הביט בטלפון שלו. הודעה אחת מאדם שבטלפון שלו נקרא פשוט "א". ההודעה הייתה קצרה: "ווייטהול, שורה 8, מושב 15. מגיע לבד. האקדח מתחת לכיסא שלך. אישור לביצוע."

הוא מחק את ההודעה, הכניס את הטלפון לכיס ויצא מחדר ההלבשה.

---

תיאטרון "הדוכס המלכותי" בלונדון היה מבנה יפהפה בן מאה שנה, עם תקרות מקושתות וקישוטים מוזהבים. הערב האולם היה מלא עד אפס מקום. "מוות בעליית הגג" היה ההצגה המדוברת ביותר בסצנת התיאטרון הלונדונית, והכרטיסים נמכרו חודשים מראש.

גליל עמד מאחורי הקלעים, מקשיב לרחש הקהל המתיישב. הוא יכול היה לזהות את הקולות, את צלילי הנשימה, את ציפייה באוויר. אבל יותר מכל, הוא הרגיש את המתח במפרקים שלו, את הדריכות בשרירים, את הריכוז המוחלט שהשתלט עליו.

"אתה נראה מתוח," אמרה ג'סיקה, שחקנית צעירה שהופיעה לצדו. היא הביטה בו בדאגה. "אתה לא נראה כמו עצמך הערב."

הוא הכריח את עצמו לחייך. "פרמיירה בלונדון. יש לי פרפרים בבטן."

"אתה?" היא צחקה. "אתה המקצוען הכי רגוע שפגשתי בחיים שלי."

"כולם מתרגשים לפעמים," הוא משך בכתפיו, וחשב כמה נוח שיש לו תירוץ מושלם למתח שלו הערב.

האורות באולם הועמו, והמנהל הטכני סימן לו שתי דקות. גליל התקרב לקצה הקלעים והציץ אל הקהל. עיניו סרקו במהירות, שורה 8, מושב 15. הוא ראה אותו. ג'ורג' לנטינגטון - ידוע בציבור כסוחר יהלומים, ידוע למעסיקיו של גליל כסוחר נשק בלתי חוקי שמכר לאחרונה טילים מתקדמים למי שלא הייתה אמורה להיות לו גישה אליהם. לנטינגטון ישב לבדו, לבוש בחליפה אפורה יקרה, שיער שיבה מסודר בקפידה.

יהיה קל, גליל חשב. אולי אפילו קל מדי.

---

המסך עלה, והקהל השתתק. המחזה "מוות בעליית הגג" התרחש בבית אחוזה אנגלי, והעלילה סבבה סביב משפחה אריסטוקרטית ואוסף סודות אפלים. גליל שיחק את ריצ'רד ולינגהאם, בן המשפחה המורד שחוזר הביתה לאחר שנים של היעדרות.

הוא שיחק בדיוק כפי ששיחק בחזרות. אולי אפילו טוב יותר. הוא ידע שהוא שחקן מצוין, אבל הערב הוא היה מושלם. הקהל היה מרותק אליו. הוא יכול היה להרגיש את המבטים עליו, את האוויר שנעתק, כשהוא דיבר.

אבל חלק קטן מהמוח שלו נשאר ממוקד במטרה, בשורה 8, מושב 15.

המערכה הראשונה הסתיימה, ובסוף המערכה השנייה תוכננה סצנת השיא - העימות בעליית הגג. שם זה יקרה. גליל חזר מאחורי הקלעים, לגם מים, ונתן למאפרת לרענן את האיפור שלו. כשאף אחד לא הסתכל, הוא התגנב במהירות לכיוון הבמה הריקה.

מתחת לכיסא ההדום שאמור היה לשמש אותו בסצנה הבאה, הוא מצא את האקדח. קטן, שחור, עם משתיק קול כבר מורכב עליו. הוא לקח אותו והחליק אותו לתוך כיס פנימי בחליפה שלו. המשקל המוכר והקר הרגיע אותו. הוא לא יצטרך אותו, אבל טוב שהוא שם.

---

המערכה השנייה התקדמה בקצב מהיר. העלילה התקדמה לקראת הסצנה המרכזית בעליית הגג, שם גליל/ריצ'רד אמור היה לעמת את אביו עם האמת על מות אמו. בזמן שהשחקנים האחרים דיברו, הוא הביט בלנטינגטון. האיש נראה מרותק - רכון קדימה, עוקב בריכוז. מושלם.

עשר דקות לסוף המערכה השנייה, גליל השתחל אל מאחורי הקלעים, כביכול להחלפת תלבושת מהירה כפי שתוכנן. אבל במקום לחזור מיד, הוא פנה אל מנהל הבמה.

"צ'ארלי, אני צריך לבדוק משהו עם העגורן הצפוני," אמר בשקט, מציין את המנוף הגדול שהחזיק את אחת המשקולות הכבדות ששימשו לאיזון התפאורה.

"עכשיו?" צ'ארלי נראה מופתע. "אתה חוזר לבמה בעוד שלוש דקות."

"זה ייקח שנייה, משהו לא הרגיש נכון בחזרה האחרונה," הוא חייך את החיוך המפורסם שלו, זה שגרם לכולם לסמוך עליו. "אתה יודע איך אני עם פרטים קטנים."

צ'ארלי הנהן. כולם ידעו שגליל היטמן היה מושלם - מקצוען, קפדן, דייקן. "בסדר, אבל תהיה מהיר."

גליל לא ענה, כבר טיפס במהירות על הסולם אל התקרת הבמה. שם, בין הפיגומים והחבלים, הוא בדק את מערכת המשקלות. העגורן הצפוני החזיק משקולת בטון במשקל של 150 קילו, שנועדה לאזן את המסך האחורי. הוא הביט למטה, מחשב זוויות וטווח. לנטינגטון ישב בדיוק בטווח הנפילה, אם המשקולת תיפול בזווית הנכונה.

הוא שלף מכיסו כלי קטן שנראה כמו עט, ובזריזות של קוסם פירק את מנגנון הנעילה של העגורן והחליף אותו במנגנון זהה - כמעט זהה. ההבדל היחיד היה שהמנגנון החדש היה מתוכנן להישחק במהירות ולהישבר תחת לחץ.

בשלוש דקות הוא כבר היה חזרה על הבמה, ממשיך את ההופעה כאילו דבר לא קרה.

---

הסצנה בעליית הגג התקרבה. התפאורה השתנתה לחדר אפלולי עם תקרה משופעת, קורות עץ חשופות, וחלון עגול גדול הפונה אל "השמיים" - למעשה מסך כחול ענק שהואר מאחור. לפי העלילה, שם ריצ'רד גילה את האמת על מות אמו - היא לא התאבדה, אלא נרצחה.

גליל עמד על הבמה, פניו מכווצות בכאב מדויק וחשוף, קולו רועד בדיוק הנכון כשהוא פנה אל השחקן המבוגר ששיחק את אביו.

"אתה ידעת כל הזמן," הוא אמר, קולו מתגבר. "אתה ידעת והסתרת." מעבר לכתפו, הוא יכול היה לראות את לנטינגטון. האיש ישב מרותק, מבטו נעוץ בבמה.

"זאת הייתה תאונה," השיב השחקן המבוגר, בדיוק לפי התסריט.

"שקרן!" גליל צעק, והכה בידו בשולחן הקטן. זה היה הסימן למחלקת התאורה.

האורות השתנו - כל התאורה התמקדה בגליל, וצללים דרמטיים נפלו על פניו. אבל הוא עשה משהו שלא היה בתסריט. הוא עבר לצד שמאל של הבמה, מטר אחד לפחות מהמיקום שתוכנן.

המעבר הפתאומי בלבל לרגע את השחקן האחר, שלפי התסריט, היה אמור ללכת לכיוון החלון. אבל גליל פתח את ידו בתנועה דרמטית, סימן לו להמשיך.

בעוד השחקן המבוגר מהסס, גליל הסתובב ופנה אל הקהל. "כולנו חיים בשקרים," הוא אמר, מביט ישירות בלנטינגטון. "חלקנו מוכרים אותם."

זה לא היה בתסריט, אבל נשמע מושלם, מחובר לדמות. הבמאי, שצפה מהצד, חייך בהערכה. גליל תמיד ידע איך להפוך טקסט טוב למבריק.

---

בשלב הזה, לפי התסריט, היה אמור להתרחש עימות פיזי קצר בין האב לבן. אבל גליל, במקום להתקרב לשחקן המבוגר, הלך אל השולחן בצד הבמה, הרים ממנו מכתב ישן (אביזר במה) וטלטל אותו באוויר.

"זה ההוכחה," הוא קרא.

בזמן הזה, הוא לחץ בעדינות על שלט קטן שהוכן מראש והוסתר בשרוול שלו. הלחיצה שיגרה אות אל פיצוצית זעירה שהותקנה מבעוד מועד במערכת החשמל של התאורה. תוך שנייה, נשמע פיצוץ קטן מאזור התאורה, והאורות הבהבו.

צפירת אזעקה נשמעה. זו הייתה תגובת החירום האוטומטית. גליל ראה את הבלבול בפנים של כל השחקנים האחרים. זה לא היה חלק מההצגה.

התאורה השתגעה, האורות התחלפו במהירות. הקהל החל לזוז באי-נוחות, חלקם התחילו להביט מסביב, מנסים להבין אם זה חלק מההצגה או תקלה אמיתית.

גליל, בתנועה חלקה ומחושבת, ניצל את רגע הבלבול ובעט בחוזקה באחת מקורות העץ ה"מזויפות" שהיו חלק מהתפאורה. הקורה, שהוכנה מראש להיות רופפת, התנדנדה ופגעה ב"חלון" הגדול, שנסדק.

המהנדס במשרד הקבלן שסיפק את התפאורה, שבמקרה גם היה בעל חוב גדול לאיש בשם א', ביצע את הוראותיו של גליל לפני שבוע והחליף את הזכוכית ה"בטוחה" של החלון בזכוכית אמיתית, עבה, חדה. כעת, הזכוכית הזו נסדקה, ושברים גדולים החלו ליפול לבמה.

במהירות מחושבת, גליל דחף את השחקן המבוגר לצד השני של הבמה, כאילו מגן עליו. "תיזהר!" הוא צעק, והקהל חשב שזה עדיין חלק מההצגה - אפקט מיוחד, אולי, אם כי יוצא דופן.

רגע אחרי, העגורן הצפוני - שהמנגנון שלו הוחלף - לא עמד בלחץ הפתאומי שנוצר בעקבות התזוזה החזקה בבמה. המשקולת של 150 קילו התנתקה וצנחה, בזווית מדויקת, דרך החלל של ה"חלון" השבור.

הקהל לא יכול היה לראות מה קורה בדיוק - תערובת של עשן מהפיצוצית, התאורה המשוגעת, והבלבול הכללי - הסתירו את מה שקרה, אבל הם שמעו את הצעקות. צעקות אמיתיות.

משקולת הבטון נחתה בדיוק על שורה 8, מושב 15.

---

"הצילו! רופא!" צעק מישהו מהקהל. אנשים קמו על רגליהם. גליל עמד על הבמה, נראה הלום כמו כולם, אבל עיניו הבחינו בבירור - לנטינגטון שכב על הרצפה, פניו מרוסקות, גופו מכוסה בשברי זכוכית, חזהו מעוך לחלוטין. המשקולת שקעה עמוק בגופו ובכיסא.

"לפנות את האולם!" צעק מנהל הבמה, והאורות נדלקו. מסך החירום החל לרדת.

גליל הסתובב והביט בשאר השחקנים. כולם היו בהלם, לא הבינו מה קרה, איך אירוע כזה יכול היה להתרחש. אי שם באולם, לנטינגטון לא הראה סימני חיים.

---

שלוש שעות אחר כך, האולם היה סגור. הצוות הרפואי הוציא את גופתו של לנטינגטון, המשטרה גבתה עדויות, ואנשי בטיחות בדקו את מערכות התאורה והמשקולות.

"תאונת במה טרגית," אמר הקצין האחראי לגליל, שישב בחדר ההלבשה שלו. "אתה בסדר, אדוני? אתה נראה חיוור."

גליל הנהן בשתיקה. "זה היה... אני לא מאמין שזה קרה," הוא אמר בקול רועד מעט. "אני ממש מצטער. אולי אם לא הייתי זז מהמקום המקורי שלי..."

"אל תאשים את עצמך," הקצין טפח על כתפו. "תאונות קורות. אנחנו נחקור את הכשל הטכני, כמובן, אבל זה נראה כמו שרשרת אירועים מצערת. אף אחד לא יכול היה לצפות את זה."

גליל הביט בו, עיניו מלאות צער. "אני פשוט... אני צריך קצת זמן, אם זה בסדר. אפשר לענות על שאלות נוספות מחר?"

הקצין הנהן בהבנה. "כמובן, אדוני. תנוח. מחר יספיק."

---

גליל חזר למלון שלו - מלון "קלרידג'ס" היוקרתי. ברגע שנכנס לחדרו ונעל את הדלת, הפנים שלו השתנו. הצער והבלבול נמחקו, והוא חייך חיוך קטן של שביעות רצון. הוא התיישב על המיטה, פתח את המחשב הנייד שלו והקליד מספר מילים קצרות: "משלוח הושלם. התשלום עכשיו."

הוא סגר את המחשב והלך למקלחת. המים החמים שטפו אותו, והוא נזכר בפניו של לנטינגטון ברגע שהבין מה קורה - אותו שבריר שנייה לפני שהמשקולת מחצה אותו. אולי הוא זיהה את גליל? אולי הוא הבין שזאת לא הייתה תאונה?

לא שזה משנה עכשיו.

גליל יצא מהמקלחת, התנגב והתיישב על המיטה. המחשב הנייד צפצף. הוא פתח אותו, ועל המסך הייתה הודעה קצרה: "תשלום הועבר. מרשים. פשוט ואלגנטי."

גליל חייך שוב. פשוט ואלגנטי היו המילים האהובות עליו. הוא ארז את המחשב בתיק שלו, יצא מהחדר ונכנס למעלית. הפנים הנוצצות של מלון קלרידג'ס היו ריקים יחסית בשעה כזו, ואיש לא שם לב אליו כשהוא חצה את הלובי.

"תזמין לי מונית, בבקשה," הוא אמר לשוער. "להיתרו."

"בוודאי, מר היטמן. מצטער לשמוע על האירוע הערב. נורא."

גליל הביט בו בפנים רציניות. "אסון נוראי. אני עדיין מנסה לעכל."

"כולם אומרים שזאת לא הייתה אשמתך."

"מי יכול לדעת?" גליל משך בכתפיו. "אני צריך קצת זמן לעצמי."

המונית הגיעה, וגליל נכנס אליה בתנועה חלקה.

"להיתרו, טרמינל 3," הוא אמר לנהג, והביט מהחלון בעוד לונדון חולפת על פניו. עוד שעתיים הוא כבר יהיה במטוס, טס לחייו האחרים, החיים שכולם מכירים. השחקן, איש הרדיו, הכוכב הנוצץ גליל היטמן.

הטלפון שלו צלצל. הוא הביט במספר - מספר לא מזוהה.

"כן?" הוא ענה בקול שקט.

"מר היטמן."

הקול בצד השני היה נמוך ומחוספס. גליל לא הכיר אותו.

"כן, מי זה?"

"לא חשוב. יש לי הצעה בשבילך."

גליל התיישר, מבטו הפך חד ומרוכז. "אני לא מעוניין בהצעות."

"גם לא בהצעה של מאה מיליון דולר?"

גליל קפא. מאה מיליון דולר? זה היה סכום אסטרונומי, הרבה יותר מכל מה שהציעו לו אי פעם.

"אני לא יודע על מה אתה מדבר," הוא אמר בזהירות.

"אמיר נגאווי," אמר הקול. "מיליארדר היהלומים. שמעת עליו?"

"יכול להיות," גליל שיחק בזהירות. "מה לגביו?"

"הוא מציע מאה מיליון דולר לרוצח שיצליח להגיע אליו. מערכת האבטחה שלו נחשבת לבלתי חדירה. חשבתי שאולי זה יעניין אותך... בהתחשב בכישרון המיוחד שלך."

גליל שתק. איך הוא ידע? מי הוא?

"אני לא יודע מה אתה רוצה," אמר לבסוף. "אני שחקן."

"כמובן שאתה שחקן," צחק הקול. "שחקן מצוין, אם לשפוט לפי ההופעה שלך הערב. אבל אני מדבר על התפקיד האחר שלך."

המונית עצרה ברמזור. גליל הביט סביבו, בודק את הסביבה שלו, את הנהג, את הרחוב - מחפש סימנים לסכנה. לא היה דבר.

"תקשיב," אמר הקול. "אני לא רוצה להטריד אותך. אני פשוט שליח. חשבתי שתרצה לדעת. מאה מיליון דולר. זכית בהצעה הראשונית בזכות העבודה המרשימה שלך. אבל אם אתה לא מעוניין, יש לנו רשימה ארוכה של מועמדים אחרים."

גליל ליקק את שפתיו. "מדוע שאאמין לך?"

"אתה לא חייב. תחפש את נגאווי בגוגל. תראה את ההצעה שלו. הוא לא מסתיר את זה. הוא מתגרה בעולם."

"ואתה? אתה עובד בשבילו?"

"אני רק שליח," חזר הקול. "אבל אם אתה מתעניין, אנחנו יכולים לדבר יותר."

גליל חשב במהירות. הקול הזה ידע עליו - הוא ידע את הסוד הגדול ביותר שלו. זה מסוכן. אבל מאה מיליון דולר...

"אני צריך לחשוב על זה," אמר לבסוף.

"כמובן. קח את הזמן שלך. אבל לא יותר מדי זמן. ההצעה לא תהיה פתוחה לנצח."

השיחה נותקה, וגליל נותר לבדו עם מחשבותיו. המונית המשיכה לנוע בחשכת לונדון, לכיוון שדה התעופה.

אמיר נגאווי. מאה מיליון דולר. מערכת אבטחה בלתי חדירה. זה נשמע כמו אתגר.

גליל חייך לעצמו. הוא אהב אתגרים.