פרק 7: המסדרון הצר

עידו רץ. הקול של אבא היה קרוב, כל כך קרוב, מגיע מאחורי דלת הפלדה הכבדה שבקצה המסדרון. הוא לא חשב על כלום חוץ מהרצון להגיע לשם, לפתוח את הדלת, לראות את הפנים המוכרות האלה שגעגוע אליהן אכל אותו מבפנים שעות ארוכות.

אבל ד"ר אלמוג היתה שם לפניו.

היא קפצה מולו, חסמה את דרכו בגופה. הידיים שלה נשלחו קדימה, כפות הידיים פתוחות, נחות על כתפיו בלי להפעיל לחץ. מספיק כדי לעצור אותו. היא לא זזה, למרות שידעה שאם ירצה, הוא יכול היה להמשיך דרכה בלי לשים לב.

"עידו," לחשה. המילה הזו נשמעה כמו פקודה, רכה אבל חדה. "אין זמן."

הוא ניסה לעקוף אותה, אבל היא זזה איתו, שומרת על המגע, חוסמת את דרכו כאילו היתה קיר חי.

"אבא שלי שם," הוא אמר, והקול שלו נשמע זר. גבוה מדי, דחוף מדי. "אני שומע אותו. הוא ממש שם."

"אני יודעת." ד"ר אלמוג רכנה קרוב, הפה שלה כמעט נוגע באוזן שלו. "והוא במעקב. כל תנועה שלו מנוטרת. כל צליל שהוא משמיע מוקלט."

עידו קפא.

היא המשיכה בלחש, מילים מהירות שרצו אחת אחרי השנייה כמו כדורים. "הם יודעים שאתה פה במסדרון. הם מחכים שתתקרב. ברגע שתפתח את הדלת הזו, יצלמו אותך, ילכדו אותך, והמסה שלך תהרוג את כולם. את אבא שלך, את אמא שלך, אולי גם אותי, במסדרון הצר הזה."

עידו הביט בדלת הפלדה. המרחק היה קטן. אולי חמישה מטרים. כמה צעדים. במשקל הרגיל שלו, חמישה מטרים היו לוקחים לו שנייה, אולי שנייה וחצי. בלי החגורה, בלי המכשיר שהשתיק את המסה שלו, כל צעד היה שובר את הרצפה, מרעיד את הקירות. המסדרון הזה, הוא היה צר מדי. הסכנה היתה אמיתית, לא אבסטרקטית. הוא ראה את הקירות, את התקרה הנמוכה, את הדלת בקצה. חלל סגור, צפוף, שאין בו מקום להימלט.

"אני יכול לשלוט בזה," הוא אמר, מנסה להשתכנע. "למדתי. הנשימות."

ד"ר אלמוג הנידה בראשה לאט. "לא מספיק. לא עכשיו. אתה נרגש מדי, עידו. הרגשות שלך בשיא. תתקרב לאבא שלך והמסה תטפס, והמסדרון הזה יקרוס על כולנו."

היא צדקה. הוא ידע שהיא צדקה. הגוף שלו רעד, הבטן שלו התכווצה, והחגורה על מותניו הרגישה פתאום הדוקה מדי. הזמזום שלה השתנה, נעשה גבוה יותר, כאילו היא נאבקת לשמור על האיזון.

"אני צריך לראות אותו," הוא אמר, והקול שלו נשבר.

"תראה אותו אחר כך," היא ענתה, ולחצה על כתפו קלות. "אבל קודם אתה צריך לצאת מפה. יש לך פתח אוורור בסוף המסדרון. הוא יוביל אותך החוצה."

עידו הביט שוב בדלת. משם, הוא שמע את הקול של אבא שוב, הפעם רחוק יותר. מישהו דיבר איתו. פקיד, אולי חייל. אבא ענה, משהו על אוכל, על מים. השגרה של שבי. עידו הרגיש איך הלב שלו פועם מהר יותר, דוחף דם לאוזניים, ממלא אותן ברעש לבן.

אבל הוא הסתובב.

ד"ר אלמוג הצביעה על קצה המסדרון, שם נפער פתח קטן בקיר. גריל אוורור שהוסר ממקומו, מונח על הרצפה. מאחוריו, חור חשוך, צר מלהכניס מבוגר בקלות. אבל ילד בן עשר, אפילו אחד ששוקל מאתיים טון, יכול להכנס.

עידו רץ לשם, לא מסתכל אחורה. הוא כרע מול הפתח, הביט לתוך החשיכה. ריח של אבק ומתכת עלה ממנו, ריח של צינור ששימש שנים בלי שניקו אותו. הוא הכניס את ראשו פנימה, שם לב שהחגורה כמעט נוגעת בשפת המתכת. צר. ממש צר.

"תיזהר," אמרה ד"ר אלמוג מאחוריו. "יש פיתולים בצינור. לך לאט, אל תמהר."

עידו לא ענה. הוא דחף את עצמו פנימה, ראשון. הכתפיים שלו נגעו בקירות משני הצדדים, המתכת היתה קרה ולחה. הוא גרר את הגוף שלו קדימה, רגליו דוחפות, ידיו מושכות. הצינור היה חלקלק, עשוי מפלדה חלקה, והתנועה היתה קשה.

לאחר כמה מטרים, האור נעלם לגמרי.

החשיכה היתה מוחלטת, כזו שסוגרת עליך מכל הכיוונים. עידו לא ראה כלום. לא את הידיים שלו, לא את הצינור לפניו, לא את הדרך. רק את התחושה של המתכת סביבו, הקרה, הצרה, הלוחצת.

הוא המשיך לזחול.

מדי פעם, המרפק שלו נתקל בקיר הצינור בצליל עמום, הדהד לאורך המתכת. הוא ניסה לנוע בשקט, בלי רעש, אבל הגוף שלו היה גדול מדי לחלל הקטן הזה. כל תנועה יצרה רעש, חריקה קלה של בגדים על מתכת, נשימה כבדה מהמאמץ.

הצינור נעשה צר יותר.

עידו הרגיש איך החזה שלו נדחס, איך הוא צריך לסובב את הגוף כדי להמשיך. הידיים שלו הושיטו קדימה, מגששות בחשיכה, מוצאות קיר מתכת לפניו. פיתול. הוא סובב את הגוף, מתרומם מעט, ומצא את המשך הצינור בכיוון אחר.

החגורה על מותניו זמזמה, זמזום עדין שכמעט אבד ברעשי הצינור. אבל עידו שמע אותו. הוא תמיד שמע אותו. התזכורת שהמסה שלו לא באמת נעלמה, רק הושתקה.

הוא המשיך.

הזמן איבד משמעות. אולי עשר דקות עברו, אולי חצי שעה. עידו לא ידע. הוא זחל קדימה, עוקב אחרי הפיתולים, מרגיש איך הצינור עולה ויורד בטיפוסים עדינים. לפעמים הוא נעצר, נושם עמוק, מנסה להרגיע את הלב שדפק מהר מדי. אבל השקט רק העצים את התחושה שהוא לכוד.

הצמצום התחיל להיכנס.

בתחילה, הוא חשב שזה רק הדמיון. שהצינור נראה צר יותר כי העיניים שלו לא הסתגלו לחשיכה. אבל אחרי דקה נוספת, הוא הרגיש את הקירות נלחצים על הכתפיים שלו. לא רק נוגעים, לוחצים. המתכת היתה קרה על העור, והלחץ גבר כל הזמן.

הוא ניסה להמשיך, אבל הגוף לא זז. הכתפיים נתקעו, החגורה נתקעה בקיר העליון. עידו דחף, נאבק, מרגיש איך הבהלה עולה בגרון כמו מרה. הוא היה תקוע. בתוך צינור תת-קרקעי, בחשיכה מוחלטת, בלי שאף אחד יודע איפה הוא.

"תירגע," הוא לחש לעצמו, והקול נשמע זר בחלל הסגור. "תירגע, תירגע."

אבל הנשימות שלו היו מהירות מדי, שטחיות מדי. הוא ניסה את התרגיל של ד"ר אלמוג, לספור עד ארבע בהכנסה, עד ארבע בהוצאה. אבל האוויר היה דליל, חם, והריאות שלו לא הצליחו להתמלא.

הוא דחף שוב, הפעם חזק יותר. הכתפיים זזו, חורקות על המתכת, מרגישות איך העור מתקלף מהחיכוך. הוא התקדם, סנטימטר, עוד סנטימטר, עד שהחגורה השתחררה והגוף שלו עבר את הנקודה הצרה.

ואז שוב נפתח המרחב.

עידו שכב בצינור לרגע, נושם, מחכה שהלב ירגע. הוא הרגיש איך הכתפיים כואבות, איך העור שרוף במקומות שנגעו במתכת. אבל הוא המשיך.

הזחילה נמשכה. עוד פיתולים, עוד קטעים צרים, עוד רגעי פאניקה שנבלעו עמוק פנימה. עידו למד להכיר את הצינור, את הקולות שלו, את הריחות. בזמן שחלף, הוא כמעט התרגל לחשיכה, כמעט שכח שיש עולם בחוץ.

ואז הוא ראה אור.

בהתחלה זה היה רק נקודה קטנה, רחוקה, בקושי נראית. עידו חשב שאולי זה הדמיון, משחק של עיניים שרעבות לאור. אבל הנקודה גדלה, מתקרבת, הופכת לכתם אפור על רקע השחור.

האור נעשה חזק יותר.

עידו האיץ, זוחל מהר יותר, דוחף את הגוף קדימה. הידיים שלו פגעו במתכת, המרפקים חבטו בקירות, אבל הוא לא הרגיש כלום. רק הרצון להגיע לאור.

והצינור נגמר.

הוא ראה את היציאה. פתח עגול בקצה הצינור, מוקף שיחים נמוכים ואבני סלע. אור יום חיוור, אפור, זרם פנימה והאיר את חלקיקי האבק שריחפו באוויר.

עידו דחף את עצמו קדימה, הידיים שלו מוצאות אחיזה בשפת המתכת. הוא משך את הגוף החוצה, חש איך האוויר הקר פוגע בפניו, ממלא את הריאות בקור צלול. אחרי השעות בצינור, האוויר הזה הרגיש כמו מים קרים ביום חם.

הוא קם על ארבע, מביט סביבו בפעם הראשונה. הנוף היה פתוח, הררי, אינסופי. לפניו השתרע עמק רחב, מוקף בהרים גבוהים שכותרותיהם הלבנות נגעו בעננים נמוכים. צמחייה צהובה-ירוקה כיסתה את המדרונות, מתנדנדת ברוח קלה. רחוק משם, כמעט על קו האופק, הוא ראה נקודה חשוכה. אולי יער. אולי עיירה. לא היה לו מושג.

"יפה, נכון?"

הקול של ד"ר אלמוג הגיע מאחוריו, צמוד מכפי שציפה. עידו הסתובב וראה אותה יושבת על סלע שטוח כמה מטרים משם. היא לא נראתה כמו מישהי שרק זחלה בצינור שעות. הבגדים שלה היו מסודרים, השיער שלוק בקוקו הדוק. היא חיכתה לו.

"איך הגעת לפני?" הוא שאל, מתיישב על הקרקע. האדמה היתה קשה, סלעית. לא נוחה, אבל הרבה יותר טובה מהמתכת של הצינור.

"יש דרכים אחרות," היא ענתה, וקמה מהסלע. "לא כולן כל כך לא נעימות."

היא ניגשה אליו, מוציאה מהתרמיל שלה דף מקופל. המפה נפרשה באוויר, גדולה, מלאה בקווים טופוגרפיים עדינים ובסימנים קטנים שציינו דרכים, גבהים, נקודות ציון. ד"ר אלמוג פרשה אותה על הקרקע, משתטחת על אבנים קטנות.

"תסתכל," היא אמרה, מצביעה על נקודה במרכז המפה. "זה המתקן. כאן אנחנו עכשיו."

עידו התקרב, מביט במפה. הוא ראה קווי גובה, צפופים באזור המתקן, מתרחקים בהדרגה. סימנים של שבילים, נחלים קטנים, ורחק מזרחה, נקודה אדומה שהאירה כמו פנס בלילה.

"זה מקום המסתור," היא אמרה, קולה נהיה רציני יותר. מרככה נעלם, הוחלף בטון שטוח ומדוד. "מערה. יש בה מים, קצת מזון, שמיכות. מספיק לשלושה ימים."

עידו הביט בנקודה האדומה. היא נראתה רחוקה, רחוקה מדי. נעלמת בין קווי הגובה.

"שלושה ימים?" הוא שאל, מרים את מבטו אליה.

ד"ר אלמוג הנהנה. ואז, בתנועה רגועה, כמעט לא מורגשת, היא הוציאה אקדח ממעילה.

עידו קפא. זה היה נשק קטן, שחור, עם קנה קצר. הוא נראה כמו האקדחים שרונן נשא. כלי רציני, של מבוגרים.

"אל תפחד," היא אמרה, שמה אותו על הסלע לידה. "זה לא נגדך."

"אז בשביל מה?" הקול שלו יצא צרוד.

היא לא ענתה מיד. במקום זה, היא התכופפה, הצביעה שוב על המפה, והפעם, אצבעה נגעה בנקודות אחרות, קטנות, מפוזרות מסביב למתקן.

"הבריחה מהמתקן," היא אמרה, "היתה השלב הקל. האנשים שם לא רצו להרוג אותך. הם רצו ללכוד אותך. אבל עכשיו, כולם יודעים שנמלטת. הממשלה תחפש אותך, הארגונים האחרים יחפשו אותך. וההורים שלך, עידו..."

היא עצרה, מביטה בו ישר בעיניים.

"ההורים שלך הם קלף המיקוח היחיד שלהם. הם לא ישחררו אותם סתם. הם ישתמשו בהם כדי לאלץ אותך לחזור."

עידו הרגיש איך הבטן שלו מתכווצת. "אז מה אני עושה?"

"אתה מציל אותם." ד"ר אלמוג ישרה את גבה, ותנועה חדה העבירה את המפה לצד. "אבל לא בכוח. לא במסה שלך. הם מצפים שתבוא כמו פצצה, שתפוצץ את המתקן, שתשמיד כל דבר בדרך. וזה בדיוק מה שיגרום להם להגביר את האבטחה על הוריך."

היא לקחה את האקדח, החזיקה אותו בשתי ידיים. התנועות שלה היו מדויקות, מקצועיות. היא לא נראתה כמו רופאה עכשיו. היא נראתה כמו מישהי שראתה קרבות.

"כדי להציל אותם," היא המשיכה, "אתה חייב לשלוט במסה שלך. לא להסתיר אותה, לא להשתיק אותה. לשלוט בה. להפוך אותה למשהו שאתה מחליט מתי להשתמש בו, לא משהו שקורה לך במקרה."

עידו הביט באקדח. "את רוצה שאני אלמד לירות?"

היא צחקה, צחוק קצר ויבש. "לא. אני לא חושבת שאתה צריך נשק, עידו. יש לך משהו חזק יותר. הבעיה היא שאתה לא יודע איך להשתמש בו."

היא הניחה את האקדח בצד, והפעם, המבט שלה היה חותך, חד, כמו סכין שפוגשת בשר.

"יש לך שלושה ימים. שלושה ימים עד שהם מעבירים את ההורים שלך למתקן סודי. שלושה ימים עד שהם יהפכו אותם לבני ערובה קבועים, מוסתרים איפשהו שאף אחד לא ימצא. ואתה, במסתור הזה, תלמד לשלוט בעצמך. אין ברירה אחרת."

עידו הרגיש איך המילים נופלות עליו כמו אבנים. שלושה ימים. זה לא הרבה זמן. שלושה ימים של אימון, לבד, בלי עזרה, בלי חוקרים, בלי ציוד.

"ואת?" הוא שאל. "את באה איתי?"

ד"ר אלמוג הסתכלה עליו בשקט. ואז, לאט, היא קמה.

"אני אלך לכיוון אחר," היא אמרה. "אסור להם לחבר ביננו. אם יתפסו אותי, הם ידעו שאני עזרתי לך, וכל התוכנית תתמוטט."

עידו הרגיש איך הקור חודר דרך הבגדים הדקים שלו. אוויר ההרים היה קר, אבל הקור הזה היה שונה. קור של פחד, של בדידות.

"אז אני לבד?"

היא הביטה בו, והפעם, המבט שלה התרכך במעט. "אתה לא לבד. יש לך את המפה. יש לך את המכשיר על החגורה. ויש לך את היכולת, עידו. אתה פשוט לא יודע את זה עדיין."

היא התכופפה, לקחה את המפה, קיפלה אותה בזהירות, והניחה אותו בתרמיל שלו.

"תלך מזרחה," היא אמרה. "עקוב אחרי קו הרכס. אחרי שעתיים, תגיע לנקודת המסתור. תתחיל לתרגל. נשימות, מדיטציה, ריכוז. הסתכל על המכשיר על החגורה. הוא יראה לך את רמת המסה שלך ברגע נתון. תלמד להוריד אותה."

עידו הביט במכשיר. האור הירוק עוד מהבהב, רגוע ויציב. הוא היה סמל לתלות שלו. בלי המכשיר הזה, הוא היה חוזר להיות הפצצה ההרסנית שכולם פחדו ממנה.

"אני לא יודע אם אני יכול," הוא אמר. הקול שלו היה חלש, אפילו באוזניו.

ד"ר אלמוג חייכה. חיוך קטן, עצוב כמעט. "גם לא ידעת אם תצליח לזחול בצינור ההוא. אבל עשית את זה."

היא סובבה את גבה, התחילה ללכת לכיוון הנגדי. לא רץ, לא ממהר. צועדת בנחת, כאילו יוצאת לטיול בשדה.

עידו הביט בה מתרחקת. היא נראתה קטנה, בודדה, נגד הנוף הפתוח של ההרים.

"ד"ר אלמוג!" הוא קרא.

היא עצרה, הסתובבה.

"תודה," הוא אמר.

היא הנהנה פעם אחת, ואז המשיכה ללכת.

האוויר הקר נשא את ריח האבק והאדמה הרטובה. ההרים השתרעו סביבו, אינסופיים ושקטים, כמו קירות של עולם שלא הכיר. עידו עמד שם עוד כמה רגעים, מביט בעקבותיה, עד שנעלמה מעבר לגבעה.

ואז, הוא פנה מזרחה.

הצעד הראשון היה קשה, כאילו הרגליים שלו סירבו לזוז. הוא לא היה רגיל להיות לבד. תמיד היו מבוגרים, תמיד היה מישהו שאמר לו מה לעשות. ועכשיו, השתיקה היתה מוחלטת.

הוא התחיל ללכת, עוקב אחרי קו הרכס. המפה היתה בתרמיל, אבל הוא לא הוציא אותה. הוא ידע לאן ללכת. תחושה פנימית, כמו מצפן, הובילה אותו.

הליכה על ההרים היתה קשה. לא כמו בבית, שם כל משטח היה מותאם. כאן היו אבנים חדות, שיפועים תלולים, אדמה לא יציבה. ובלי החגורה, הוא היה שוקע בכל צעד. אבל החגורה היתה שם, זמזמה בעדינות, שומרת עליו קל.

עידו המשיך ללכת. שעה, אולי יותר. הוא לא הסתכל על השעון. הוא פשוט הניח לרגליים להוביל. המחשבות שלו נדדו להורים שלו, לרונן, לד"ר אלמוג. לכולם.

והוא נותר שם, הולך לבדו על ההרים. נושא על כתפיו תקווה כבדה ומשקל של מאתיים טון.

הוא עצר לנוח על סלע שטוח שהשתטח כמדרגה טבעית על צלע ההר. הרגליים כאבו, הכתפיים בערו, והעור על המרפקים היה אדום ושרוט מהזחילה בצינור. עידו הוציא את המפה מהתרמיל, פרש אותה על ברכיו, רואה את קווי הגובה שהשתרגו כמו קפלים בנייר.

הנקודה האדומה היתה שם. איקס קטן, מודגש, המסומן בטוש אדום בהיר. הוא עקב עם האצבע מהמתקן, עובר דרך העמק, מטפס על רכס ההר, יורד אל תוך ואדי צר. המרחק נראה גדול יותר כשהיה על הנייר. כמה זמן ייקח? שעתיים, שלוש? אולי יותר, עם הרגליים העייפות האלה.

הוא קיפל את המפה, שם אותה בתרמיל. ואז, בתנועה איטית, הוציא את כל תכולת התרמיל ופרס אותה על הסלע.

בקבוק מים, קטן, מלא עד הסוף. חטיף אנרגיה ארוז בנייר כסף, כזה שאבא היה קורה לו "אוכל לחיילים". שתי עוגיות יבשות בשקית ניילון. ותחתית, במדור נפרד, מכשיר קטן שדמה לשעון של ד"ר אלמוג.

עידו לקח את המכשיר, הביט בו מקרוב. מסך מלבני, שחור, עם דמוי טבעת מתכת בקצהו העליון. כשלחץ על הכפתור היחיד בצדו, המסך נדלק באור ירוק והציג מספר: 199.85.

מאתיים טון. בדיוק.

הוא חבש אותו על פרק כף היד, שם לב כיצד הרצועה הדוקה, מתכווננת לגודל היד שלו. המספר על המסך לא זז, נשאר יציב. המכשיר הזה, הבין עידו, היה כמו מראה. מראה שהראתה לו את מה שהוא תמיד ידע, אבל מעולם לא ראה.

המכשיר רטט קלות, והמספר השתנה ל-200.02.

עידו הרגיש איך הגוף שלו מגיב, איך השרירים נמתחים. הוא לא עשה שום דבר, אבל המסה עלתה. רק מלחשוב על זה, אולי. על המשקל, על המשמעות, על מה שזה אומר.

הוא שאף עמוק, ונזכר בתרגיל של ד"ר אלמוג. ארבע שניות בהכנסה, ארבע בהוצאה. העיניים עצומות. הוא ניסה לרוקן את הראש מכול, לרכז את כל תשומת הלב באוויר שנכנס ויוצא.

המספר ירד. 199.98. 199.91. 199.85.

זה עבד.

עידו פקח את עיניו, מביט במספר. הוא לא עלה, לא ירד. יציב. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה הוכחה ממשית לזה שמשהו בשליטתו. זה עורר תחושה ששכחה, או אולי מעולם לא הכירה: תחושה של יכולת. של שליטה.

הוא אסף את הציוד בחזרה לתרמיל, סגר את הרוכסן. ואז קם, חש איך הרגליים יציבות מתחתיו, איך הגוף לא רועד, לא מתמוטט.

"שלושה ימים," הוא אמר בקול, המילים נשמעו זרות באוויר הפתוח. "שלושה ימים להציל אותם."

הוא התחיל ללכת, מהר יותר הפעם. לא רץ, לא בריצה, אלא במהירות שהיתה מספיק בטוחה כדי לא למעוד, אבל מספיק מהירה כדי לכסות מרחק. התחושה של אחריות, של משימה שהוטלה עליו, מילאה אותו. לא פחד, לא חרדה. משהו אחר. עכשיו, הוא היה המנהיג של הבריחה הזו.

השביל התפתל בין סלעים, עצים נמוכים ששורשיהם נחשפו בחלקם. הוא טיפס על גבעה תלולה, עוצר לרגע בפסגה כדי לנשום ולהתבונן בנוף. משם, ראה את המתקן. המבנה האפור, המבוצר, נראה קטן מרחוק, כמו קופסת נעליים שהשאירו על שפת ההר.

הוא הביט בו, זוכר את הרגעים שבתוכו. את הסגירה, את ההרס, את הלכידות. האנשים שם, אולי עדיין מחפשים אותו, סורקים כל סדק, כל מעבר, כל מחסה. המסוקים שחגים, החוקרים שכותבים דוחות, המפקדים שמתכננים מבצעי חילוץ או אולי חיסול.

והוא עמד פה, בחוץ, חופשי זמנית.

המתקן היה סמל הכלא שלו. הרגעים שבהם לא היה לו שליטה על כלום, שבהם מבוגרים החליטו בשבילו מה טוב ומה רע. רונן, ד"ר אלמוג, כולם הופיעו בחייו וקבעו את מסלולו. אבל עכשיו, לראשונה, הוא עמד על ההרים, בודד, וידע שהבחירה היא שלו. להמשיך למסתור, ללמוד, לחזור, להציל. או לוותר, לחזור למתקן, לקבל את הגורל שהכתיבו לו.

לא היתה ברירה, באמת. לא בעיניו.

הוא פנה, התחיל לרדת בצד השני של הגבעה. המהירות הפעם היתה גדולה יותר, הרגליים נעות בביטחון. כל צעד שלו חיזק את התחושה שהוא הולך בדרך הנכונה.

שעתיים עברו, אולי שלוש, לפני שראה את המערה. היא היתה חבויה בסלע, פתח קטן שכמעט נעלם בין הצמחייה הצהובה. אילו לא היה יודע לחפש אותה, אולי היה עובר לידה בלי לשים לב.

עידו התקרב, נכנס בזהירות. בפנים, המערה היתה רחבה יותר מכפי שנראתה מבחוץ. קירות אבן טבעיים, רצפת עפר דחוסה, ובמרכזה, שמיכה מקופלת וקופסת פלסטיק.

הוא התיישב על הרצפה, חש איך הקור של האבן מחלחל מתחתיו. הוציא את המפה שוב, פרש אותה, וסימן את הדרך חזרה. הוריו היו שם. במתקן, מאחורי דלתות פלדה, מנותקים ממנו. והוא היה פה, במערה, בודד.

עידו סגר את עיניו, נושם. האוויר במערה היה קר, לח, נושא את הריח של אדמה רטובה. הצלילים של העולם שבחוץ נכנסו מבעד לפתח: רוח נושבת, עלים מתקפלים, וקולות רחוקים של ציפורים.

הוא היה לבד. לגמרי לבד.

אבל בתוכו, משהו התעורר. לא פחד, לא חרדה. תחושה ישנה, חדשה, מהסוג שאפשרה לראשו להתרומם, לעיניו להתרכז. תחושה שהוא זה שמחליט עכשיו.

הוא פתח את עיניו, הביט בפתח המערה, באור היום החיוור שנכנס מבחוץ. הנקודה האדומה במפה היתה מטרה. ההורים שלו היו המטרה. והוא, ילד בן עשר ששוקל מאתיים טון, היה היחיד שיכול להציל אותם.

השקט במערה נמשך. העולם בחוץ חיכה.

ועידו התחיל באימון הראשון.