פרק 6: האור מלמעלה

עידו שכב על ערימת ההריסות, גבו צמוד לשברי בטון חדים שלא הצליחו לחדור את בגדיו. האבק עדיין ריחף באוויר, נישא על גלי החום שגופו הפיץ. הוא לא זז. לא היה לו כוח לזוז, וגם לא רצון. הנשימות שלו היו שטחיות, כאלו שלא ממלאות את הריאות לגמרי.

החדר היה חורבה מוחלטת. התקרה חסרה ברובה, רק קורת פלדה אחת עדיין תלויה באוויר, מתנדנדת בתנועות קטנות. הקירות היו שבורים במקומות רבים, סדקים רצים לכל הכיוונים כמו מפה של נהרות יבשים. דרך אחד הסדקים הגדולים, בקיר הימני, הוא ראה אור חיוור שנכנס מבחוץ. אולי מסדרון. אולי חדר אחר.

הוא שמע קולות מרחוק. צעקות, פקודות, רעש של דלתות נפתחות ונסגרות. מישהו צעק משהו על מגפון, אבל המילים התערבבו עם ההד והפכו לבלתי מובנות. האזעקה, שהיתה צורמת קודם, השתתקה לבסוף. עכשיו היה רק השקט השבור, שמלא בצלילים קטנים: רסיסים נופלים, קורת מתכת חורקת, ופעימות הלב שלו.

הוא תוהה אם מישהו יבוא לחפש אותו. ד"ר אלמוג ברחה, כמובן. אבל היא בטח תחזור עם חיילים, עם ציוד, עם אנשים שיודעים מה לעשות. אולי הם יביאו את רונן. אולי הם יחליטו להשאיר אותו פה, בין ההריסות, עד שיתייבש.

אבק עדיין ריחף סביבו, חלקיקים זעירים שנוצצים באור החלש של נורת הלד המרצדת. הוא הביט בהם, איך הם נעים באיטיות, כמו שלג קטן שמתערבל בחלל. המחזה היה כמעט מרגיע, במוזרות שלו.

ואז הוא שמע את זה.

קול מוזר, כזה שלא הכיר. לא רעש של צעדים, לא רעש של מכונות, לא רעש של אנשים. קול שדמה לריחוף, כמו משב רוח שנושא בתוכו זמזום חשמלי. הוא הגיע מלמעלה, מהתקרה ההרוסה. לא דרך המסדרון, לא דרך הדלת. התקרה.

עידו הרים את ראשו באיטיות, מרגיש איך שרירי הצוואר שלו נמתחים לרכך. הוא הביט מעלה, מנסה להבין מאיפה מגיע הקול. זה נשמע כמו רטט עדין, כמו מכונה קטנה שפועלת במרחק, אבל גם קרוב. קרוב מדי.

הצליל נשמע שוב, הפעם חזק יותר. לא חזק באוזניים, אלא חזק בתחושה, בתדר. עידו הרגיש איך הצליל מחלחל דרך הגוף שלו, דרך העצמות, דרך הבשר. זה לא היה לא נעים, אבל גם לא נעים. פשוט מוזר, כמו משהו שלא אמור להתקיים במקום הזה.

האור מלמעלה השתנה. לא אור הניאון המרצד, אלא אור אחר. אור לבן, צחור, עז, שזרם מבעד לפתח בתקרה. לא מבעד לסדקים, מבעד לפתח. דלת. דלת שנפתחה.

עידו הביט בעיניים פקוחות לרווחה, ראה איך חלק מהתקרה נפתח כלפי מעלה, כמו דלת צוהר. ארבעה לוחות מתכתיים נפרשו הצידה, נפתחים בתנועה שקטה ומדויקת. לא חריקת ברזל חלוד, לא רעש של מנגנון ישן. רק קול זמזום עדין, כמו מנוע חשמלי איכותי.

האור שנשפך מהפתח היה לבן, כמעט שקוף, מאיר את החדר כולו באור חזק אך רך. הוא האיר את ההריסות, את האבק, את גופו של עידו, והכל נראה פתאום אחרת. חדה יותר, ברורה יותר, חשופה יותר.

עידו קם מאוחר יותר, מתיישב על ההריסות, רגליו תלויות באוויר. הוא הרגיש איך האור מלטף אותו, איך החמימות שלו עוטפת אותו. זה לא היה אור מאיים. זה היה אור מוזר, לא מוכר, אבל לא מאיים.

דבר ראשון שראה היו הצללים. שני צללים שצמחו בתוך האור הלבן, לאט, כמו צורות שמגיחות מערפל. הם היו מוארים מהגב, מוקפים בזוהר לבן, אבל הוא לא הצליח לראות את הפרטים. רק קווי מתאר: כתפיים רחבות, ראשים, גופים שלובשים משהו שמחזיר את האור.

הצללים התקרבו, התגבשו, והפכו לדמויות. דמויות שהיו לבושות בחליפות מתכתיות, מלוטשות, כאלו שנראו כמו שריון עתיק אבל עשויות מחומר מודרני. החליפות היו חלקות, בלי חריצים, בלי בליטות, כמו קליפה של חיפושית ממתכת מבריקה. האור הלבן השתקף מהן, הקיף אותן בהילה עדינה.

שתי הדמויות ירדו באיטיות, לא נופלות אלא דואות, כמו עלה נושר אבל הפוך - מלמעלה למטה, בשליטה מוחלטת. רגליהן נחתו על ההריסות בלי רעש, בלי רעש של מתכת על בטון, בלי רעש של צעדים. הן פשוט עמדו שם, כאילו תמיד היו שם.

עידו הביט בהן, לא זז. הוא לא ידע אם לפחד, אם לברוח, אם לצעוק. הגוף שלו היה קפוא, כמו חיה שנלכדה באור פנסים.

אחת הדמויות צעדה קדימה, צעד אחד בלבד. המגף שלה נחת על רסיס בטון בלי להשמיע קול, בלי לשבור אותו, בלי להזיז אותו. כאילו המגף והרסיס לא היו באותו עולם.

ואז הדמות דיברה.

"שלום, עידו."

הקול היה רגוע, שטוח, כמעט מכני. לא קר, אבל גם לא חם. קול שנשמע כאילו הוא מגיע מרחוק, דרך צינור מתכת. גם ככה הוא היה רך, לא מאיים.

"אנחנו לא פה כדי לפגוע בך."

הדמות עמדה מולו, והאור הלבן הקיף אותה בהילה שקופה. עידו לא ראה את הפנים שלה, רק קסדה חלקה ומבריקה שמחזירה את האור. קסדה בלי חריצים לעיניים, בלי פתח לאוויר. רק מתכת ועוד מתכת.

"אנחנו חלק מארגון האפוטרופסות הבינלאומי."

עידו הביט בה, לא מבין. ארגון אפוטרופסות? הוא לא שמע על זה אף פעם. המילים האלה לא אמרו לו כלום. אולי זה ארגון סודי, כזה שמטפל בילדים כמוהו. אולי זה ארגון ממשלתי, כמו רונן. אולי זה משהו אחר לגמרי.

הדמות השניה נשארה במקום, עומדת מאחורי הראשונה. היא לא זזה, לא דיברה. רק עמדה כמו פסל מתכתי, מחכה.

עידו ניסה לדבר, אבל הקול לא יצא. הוא בלע רוק, ניסה שוב.

"מה... מה אתם רוצים?"

הדמות הראשונה הטתה את הקסדה שלה קלות, כאילו מביטה בו בסקרנות.

"אנחנו רוצים לעזור לך."

המילים האלו. הוא שמע אותן קודם. ד"ר אלמוג אמרה אותו דבר. "באתי לעזור לך". וגם היא ברחה בסוף, השאירה אותו לבד בין ההריסות.

עידו הביט על הדמויות, על החליפות המבריקות, על האור הלבן שזורם מהתקרה, על הדלת הפתוחה מעליהן. משהו היה שונה. לא מוכר. לא כמו הפקידים, לא כמו החוקרים.

והוא נותר שם, יושב על ההריסות, מביט באור הלבן ובדמויות המתכתיות, מחכה לראות מה יקרה.

עוד לפני שהספיק לעבד את דבריה, הדמות השנייה זזה.

התנועה היתה מהירה, מהירה מכפי שגוף כזה אמור לנוע. עידו ראה רק הבזק של מתכת, ואז הרגיש לחץ קר סביב מותניו. חגורה. חגורה מתכתית, רחבה, שהצמידה אותו למושב ההריסות. היא נסגרה סביבו בזמזום חד, כמו מנגנון שננעל במקומו.

צפצוף חד, קצר, נשמע מהחגורה. ואחריו זמזום נמוך, עקבי, כמו שנאי חשמלי קטן. ההרגשה היתה מוזרה, לא נעימה אבל גם לא כואבת. רטט דק שעלה מהמתכת אל תוך הגוף.

עידו הביט למטה, מנסה לראות מה קורה. החגורה היתה עשויה משלוש רצועות מתכת שמחוברות זו לזו, עוטפות את מותניו במעגל הדוק. במרכזה, נקודת אור קטנה מהבהבת בירוק, מהבהבת בקצב קבוע. הוא ניסה להזיז את החגורה, אבל הידיים שלו נתקעו מתחתיה. לא הצליח להגיע.

"אל תדאג," אמרה הדמות הראשונה, קולה עדיין שטוח ורגוע. "זה רק מייצב. זה יעזור לך."

הזמזום המשיך. והמשיך. ואז, לאט, הוא השתנה. הרטט נעשה עמוק יותר, חזק יותר, כמו תוף רחוק שמתקרב. עידו הרגיש איך הרטט עולה מהמותניים שלו, מתפשט בכל הגוף, דרך הרגליים, דרך הכתפיים, דרך הראש.

ואז קרה משהו שלא היה מעולם.

הקלילות.

היא התחילה בקצות האצבעות, התפשטה במעלה הרגליים, במעלה הידיים, במעלה הגב. תחושה של ירידה במשקל, כמו לקפוץ לבריכה ולהיות מוקף במים, רק הפוך. כאילו המסה שלו פשוט מתאדה, מתפוגגת, נעלמת.

עידו הביט בידיו, מבין שנדמה לו, אבל לא. הן נראו קלות יותר. לא מבחינה ויזואלית, מבחינה תחושתית. הוא הרים את יד ימין מההריסות, תנועה שהיתה קלה במיוחד, כמעט כמו חסרת משקל. הוא הניח אותה על רגלו, לא מכבידה, רק נוגעת.

אז הוא קם.

מתוך ההריסות, מהשברים החדים, מהבטון המפורר, הוא קם על רגליו. והפעם, שום דבר לא קרה. הרצפה לא נסדקה, הלוחות לא זזו, שום רעש של התמוטטות לא נשמע. הצעד הראשון שלו היה שקט, קל, כמו ללכת על ענן. הוא דרך על רסיס בטון, והרסיס לא נשבר. הוא דרך על קורת פלדה מעוקמת, והקורת לא זזה. הפסיעות שלו לא הותירו חותם.

עידו עמד, והביט סביבו. ההריסות עדיין היו שם, האבק עדיין ריחף, האור הלבן עדיין זרם מהפתח. אבל הוא לא הרגיש את המשקל של עצמו. כאילו החגורה הזו, המכשיר המוזר הזה, ספג את המסה שלו, נשא אותה במקומו.

הוא הרים את רגלו, והניח אותה שוב על הרצפה. צעד. שום רעש. שום סדק. שום כלום. הוא לקח עוד צעד, ועוד אחד, מרגיש איך הגוף שלו נע בקלילות שלא הכיר מעולם. בלי המאמץ התמידי, בלי הפחד להרוס משהו בכל תנועה, בלי התחושה שהעולם לא בנוי בשבילו.

דמעות הצטברו בקצה עיניו. הוא לא ידע למה. אולי בגלל התחושה המוזרה הזו של חופש. אולי בגלל ההבנה שמשהו כזה אפשרי. אולי בגלל שפתאום, לראשונה בחייו, הוא לא נשא את כל העולם על כתפיו.

"בוא," אמרה הדמות הראשונה. "אנחנו צריכים לעזוב עכשיו."

הדמות השניה התקרבה, אחזה בזרועו השמאלית של עידו בעדינות. הדמות הראשונה אחזה בזרועו הימנית. המגע שלהן היה קר, אבל לא לא נעים. המתכת של החליפות היתה חלקה, כמעט משיית.

"תעצום עיניים," אמרה הדמות הראשונה.

עידו לא עצם. הוא הביט בהן, מנסה להבין מה יקרה. אבל שתי הדמויות לא חיכו. הן אחזו בו בחוזקה, ומרימו אותו מהרצפה. בבת אחת, הן המריאו.

התחושה היתה מוזרה - לא כמו קפיצה, לא כמו מעלית. יותר כמו דאייה, עלייה איטית ויציבה באוויר. עידו הרגיש איך האוויר זורם סביבו, איך ההריסות מתרחקות מתחתיו, איך החדר נעשה קטן יותר ככל שהתקרבו לפתח בתקרה.

האור הלבן התקרב, מילא את הראייה שלו, עטף אותו כמו שמיכה עבה. עידו הרגיש איך האור חם, לא חם מדי, רק מספיק. חמימות מילאה את גופו, את העצמות שחשו תמיד כל כך כבדות.

דרך הפתח, הם עלו. אל תוך חלל גדול, מבהיק, מואר באור לבן שהגיע מכל הכיוונים. הקירות היו חלקים, בלי פינות, בלי חלונות. הכל היה עגול, רך, כמו רחם של מכונה. עידו שם לב שהחלל הזה לא היה מחובר לשום דבר. הוא פשוט היה תלוי שם, בין האור לבין החושך.

שתי הדמויות נחתו על הרצפה של החלל, שהיתה למעשה קרן אור שהתגבשה לקרקע מוצקה. עידו הרגיש איך הרגליים שלו נוגעות במשהו, לא חלק, לא מחוספס. כמו עמידה על ערפל שהתעבה.

"תסתכל למעלה," אמרה הדמות הראשונה.

עידו הרים את ראשו, וראה את הרחפת.

היא היתה כסופה, קומפקטית, כמו טיפה שהתנתקה מהשמיים. אין לה חלונות, אין לה דלתות גלויות, אין לה כנפיים. היא פשוט ריחפה שם, מעל ההר, בסבלנות של טורף שמחכה לטרפו. גופה המלוטש החזיר את אור השמש, האיר את השמיים כמו מראה ענקית.

הרחפת היתה יפה. יפה וקטלנית, כמו נשק משוכלל. עידו תוהה מה יש בתוכה, מי טס בה, לאן היא לוקחת אנשים כמוהו.

דלת צדדית נפתחה בשקט, בלי רעש, בלי סימן. פשוט פתח שהופיע בגוף הרחפת, כמו פה שנפער במתכת. אור חום, חם, זרם ממנה, מזמין את הנכנסים.

שתי הדמויות לא היססו. הן אחזו בעידו שוב, והמריאו באוויר, הפעם ישר לתוך הרחפת. עידו הרגיש איך האור החום עוטף אותו, איך הדלת נסגרת מאחוריו, איך העולם החיצוני נעלם.

הרחפת היתה קטנה מבפנים, קטנה ממה שנראה מבחוץ. ארבעה מושבים, שניים בחזית, שניים מאחור. עידו הושם במושב האחורי, שתי הדמויות התיישבו לידו, אחת מימין, אחת משמאל. מולם לא ישב איש. לוח הבקרה היה אוטומטי, מאיר באורות צבעוניים ועדינים.

דבר ראשון שעידו ראה דרך החלון הקטן שבצד הרחפת: הרחק למטה, המתקן ההרוס. הוא נראה קטן, כמו קופסת גפרורים שהתקמטה. ומסביבו, רחוק באופק, מסוקים צבאיים. שלושה, ארבעה, אולי יותר. קטנים, שחורים, מתקרבים.

מסוקים.

הוא תהה למי הם שייכים. למי ששלח את רונן? למי ששומר עליו? לאלה שהוא מנסה לברוח מהם?

הרחפת זזה בתנועה, לא במהירות אלא בחדות. היא זינקה קדימה, משאירה את ההר מאחור, משאירה את המסוקים מאחור, משאירה את כל מה שהכיר.

עידו הביט קדימה, מנסה לראות לאן הם הולכים, אבל לא היה שם דבר. רק שמיים, ועוד שמיים, ואופק אינסופי.

והחגורה על מותניו המשיכה לזמזם בעדינות, כמו חתול שמתכרבל.

הרחפת נעה בשקט, כמעט בלתי מורגש. עידו הביט דרך החלון הקטן, רואה איך ההר מתרחק, איך המתקן נעשה קטן יותר, עד שהיה רק נקודה אפורה על רקע סלעים חומים.

ואז הוא ראה אותם.

המסוקים. שלושה במבנה, אולי ארבעה, מגיחים מעבר לפסגת ההר השכנה. הם היו רחוקים, אבל מספיק קרובים כדי לזהות את הצבע הצבאי, את הצורה האיומה של להבי הרוטור שמסתובבים. הם טסו ישר לעבר המתקן, לא לעבר הרחפת. לא חיפשו אותו. עוד לא.

עידו הביט בהם, רואה איך הם מתקרבים לאט. מחפשי. סורקים. מחפשים אחריו. הוא תהה מה הם יעשו כשימצאו את החדר ההרוס. מה יגידו להורים שלו. אימא. אבא. מה הם חושבים עכשיו? מחכים לו במסדרון? במרחק חדרים ספורים, אפילו לא יודעים שהתקרה שלו קרסה.

הוא הפנה את מבטו מהחלון, מביט קדימה אל תא הרחפת. מולו, שני המושבים הקדמיים נשארו ריקים במשך זמן מה. אבל לאחר דקה של טיסה, אחד הלוחות בקיר התא נפתח בשקט. דלת פנימית. מתוכה יצאו שתי הדמויות, הפעם בלי הקסדות.

הן היו אנשים. אנשים רגילים.

הראשונה, זו שדיברה קודם, היתה אישה כבת שלושים וחמש. שיער חום אסוף בקוקו צמוד, פנים עדינות אבל עיניים חדות. היא לבשה חולצה לבנה פשוטה, ללא סמלים, ללא סימנים. המכנסיים היו כהים, וגם הנעליים. היא נראתה כמו מישהי שיכולה להיות מורה, או רופאה, או מנהלת משרד. רק המבט שלה, זה שמנתח כל תנועה שלו, גילה שהיא לא סתם אדם רגיל.

השניה, זו שהצמידה לו את החגורה, היתה גבר גבוה ורזה. שערו ג'ינג'י, גזוז קצר. פניו היו רציניות, כמעט קרות. גם הוא לבש בגדים פשוטים, בלי סמלים, בלי סימנים.

האישה התיישבה במושב הקדמי, מולו, והגבר התיישב לידה. היא הוציאה טאבלט דק מהכיס שלה, כזה שנראה עשוי מזכוכית ומתכת. המסך נדלק באור כחול, והיא הקלידה משהו במהירות.

"אנחנו צריכים להשאיר הודעה," אמרה, לא מסתכלת עליו. "להורים שלך."

עידו הביט בה. "מה?"

"הם צריכים לדעת שאתה בטוח." היא לחצה על הטאבלט, והפעילה הקלטה. קולה נשמע רך יותר הפעם, אנושי. "שלום, משפחתו של עידו. אנחנו מארגון האפוטרופסות הבינלאומי. אנחנו לוקחים את ילדכם למקום בטוח, הרחק מהממשלה ומהניסויים שמנסים להפוך אותו לנשק. הוא לא ייפגע. נדאג לו. הוא איתנו, והוא בטוח."

היא לחצה שוב, וההקלטה נעצרה. עידו לא ידע מה לחשוב. מילים יפות. מילים שמבטיחות. אבל הוא כבר שמע מילים כאלה, מרונן, מד"ר אלמוג. כולם מבטיחים. כולם רוצים לעזור.

"למה?" שאל. "למה אתם עושים את זה?"

האישה הניחה את הטאבלט בצד, הסתובבה אליו לגמרי. עיניה נפגשו בעיניו, רגע של שקט.

"כי הממשלה לא באמת רוצה לעזור לך, עידו. הם רואים אותך כנשק. משהו שאפשר להשתמש בו. מתקן אסטרטגי שאפשר לשלוט בו, לאחסן, להפעיל כשצריך. לא ילד בן עשר שצריך בית ספר, חברים, חיים נורמליים."

עידו לא ענה. היא המשיכה.

"אנחנו בארגון האפוטרופסות, אנחנו מאמינים שאין דבר כזה 'כוח מסוכן'. יש רק כוח שלא יודעים לשלוט בו. ואנחנו יכולים ללמד אותך. את המתנה שלך."

מתנה. היא קראה לזה מתנה. הוא לא היה בטוח שזה המילה הנכונה. יותר כמו קללה. משהו שהרס לו את החיים, שהרחיק אותו מחברים, מבית ספר, מחיים נורמליים.

"אבל למה?" הוא שאל שוב. "למה לעזור לי? מה אתם מרוויחים?"

האישה חייכה חיוך קטן, כזה שלא הגיע לעיניים. "כי מישהו חייב. והממשלה עושה טעויות. טעויות גדולות. הם רואים בך איום, ולא פוטנציאל. הם רואים בך פצצה, לא ילד."

עידו לא ידע אם להאמין לה. המילים שלה נשמעו טוב, הגיוניות. אבל משהו במבט שלה, במהירות שבה חטפו אותו, גרם לו להרגיש לא בנוח.

והחגורה על מותניו, המכשיר הזה שמנטרל את המסה שלו, המשיכה לזמזם. זמזום עדין, כמעט בלתי מורגש. אבל הוא שם, מזכיר לו שאין לו באמת ברירה. בלי החגורה, הוא לא יכול לזוז בלי להרוס. איתה, הוא תלוי בהם.

הרחפת שינתה כיוון, צוללת קלות מטה. עידו הביט שוב דרך החלון, וראה איך ההרים מתקרבים. לא רחוק, ישר לתוכם. פתח במצוק, כהה, כמו פה פעור שמחכה לבלוע אותם.

מנהרה.

הרחפת נכנסה לתוכה, והאור נעלם. לרגע, הכל היה שחור. רק הזמזום של המנועים, של החגורה, מילא את החלל. ואז, אורות קטנים נדלקו בקירות המנהרה, מאירים את הדרך קדימה.

עידו הביט סביבו. המנהרה היתה צרה, צרה מדי לרחפת. הקירות היו עשויים מסלע חשוף, לא מטוייח, לא מצופה. מישהו חצב אותם ישירות לתוך ההר, בלי להתחשב בנוחות.

והרחפת המשיכה, מתקדמת קדימה, אל תוך החשיכה.

הזמזום של החגורה השתנה. הוא נעשה עמוק יותר, חזק יותר, כאילו המכשיר מגיב לסביבה. עידו הרגיש איך החגורה מהדקת את אחיזתה, לוחצת קלות על מותניו.

לא לוחצת מדי. רק מספיק כדי להזכיר לו שהיא שם.

הוא הביט למטה, ראה איך האור הירוק מהבהב באותה תדירות כמו קודם. אבל עכשיו, הוא הבין. החגורה הזו, המכשיר הזה, לא רק ניטרלה את המסה שלו. היא גם שלטה בו. בלי החגורה, הוא היה שוב כבד, כבד מדי, לא מסוגל לזוז. איתה, הוא היה תלוי בהם. תלוי באנשים שהצמידו לו אותה.

ואין לו מושג איך להוריד אותה.

הרחפת המשיכה להתקדם במנהרה, והאורות הקטנים על הקירות מהבהבו. עידו הרגיש איך הזמן עובר, איך הדקות הופכות לשעות. הוא לא ידע לאן הם הולכים, כמה זמן זה ייקח, מה יקרה בסוף.

הדבר היחיד שידע: ששוב, מישהו אחר קובע בשבילו. מישהו אחר מחליט מה טוב לו, מה נכון לו, מה יהיה גורלו.

והוא, ילד בן עשר ששוקל מאתיים טון, לא יכול לעשות כלום בקשר לזה.

המנהרה התעקלה שמאלה, והרחפת הלכה אחריה. האורות מהבהבים, הזמזום ממשיך, והעולם שבחוץ נעלם אל תוך החשיכה.