פרק 3: מתחת לאדמה

רונן קם מהכיסא, עדיין רועד קלות, והצביע לעבר הדלת שנפתחה בקיר הצדדי של החדר ההרוס. דלת הפלדה הזאת הייתה מסיבית יותר מהקודמות, עם צירים עבים כמו זרוע של אדם וידית כבדה שנראתה כאילו שייכת לכספת בנק.

"לכאן," אמר, קולו עדיין לא יציב לגמרי. "יש מעלית שתוריד אותנו למטה."

"למה למטה?" שאל אבא, לא זז מהמקום.

"כי שם המתקנים האמיתיים," ענה רונן. "מה שראיתם כאן זה רק משרדים. המחקר האמיתי נעשה מתחת לאדמה. ככה מתכננים דברים כאלה, למקרה שיהיה צורך להכיל מצבים לא צפויים."

הוא הביט בעידו כשאמר את זה, ועידו הבין למה הוא מתכוון. "מצבים לא צפויים" זה הוא. הוא היה הסיבה שבגללה בנו בניין שלם מתחת לאדמה.

הם הלכו אחרי רונן דרך הדלת הכבדה. מאחוריה היה מסדרון קצר יותר, שגם הוא היה עשוי מבטון מחוזק, אבל כאן הקירות היו עבים יותר, כמעט פי שניים ממה שראו קודם. הסדקים שהתפשטו מהחדר האחורי הגיעו גם לכאן, אבל הם היו דקים יותר, כאילו הבטון התנגד להם חזק יותר.

המסדרון הסתיים במעלית. לא מעלית רגילה כמו בבניינים רגילים, כזאת עם דלתות פלדה כפולות ולוח בקרה שנראה כמו חלק ממפעל תעשייתי. הדלתות היו עבות, עם אטמי גומי שחורים בשוליים, וכפתורי הבקרה היו גדולים וכבדים, עשויים ממתכת ולא מפלסטיק.

רונן לחץ על כפתור והדלתות נפתחו בזמזום מכני כבד. תא המעלית היה רחב, רחב מספיק כדי להכניס משאית קטנה. הקירות שלו היו מרופדים בלוחות מתכת עבים, מסודרים בתבנית של קשקשים, כאילו מישהו חשב על הגנה מפני פיצוץ. הרצפה הייתה עשויה מלוח פלדה יחיד, עבה, עם חריצים מונעי החלקה.

"תיכנסו," אמר רונן, נכנס ראשון.

עידו נכנס אחריו, מרגיש איך לוח הפלדה מתחת לרגליו נשאר יציב, לא זז מילימטר. הוא הביט סביבו, ראה את לוחות המתכת על הקירות, את התקרה הנמוכה יחסית, את הכפתורים בלוח הבקרה. למטה. ארבע קומות. חמש. שש. שבע. המספרים ירדו עד עשר.

"כמה עמוק?" שאל, קולו נשמע קטן בתא המתכתי.

"עשרים מטר מתחת לפני הקרקע," ענה רונן. "ככה התכנון המקורי. מספיק כדי לבודד רעידות ורעשים, לא עמוק מדי בשביל בעיות אוורור."

הדלתות נסגרו בזמזום, ואז המעלית התחילה לרדת. הירידה הייתה איטית, יציבה, עם רעש מכני קבוע שלא השתנה. עידו ספר שניות. עשרים. שלושים. ארבעים. חמישים. הירידה נמשכה, והתחושה של תא סגור שנע מטה היא משהו שעידו לא אהב. הוא תמיד העדיף להיות מעל האדמה, לא מתחתיה. מתחת לאדמה זה הרגיש כמו בית קברות.

אבא הניח יד על כתפו, לחיצה מרגיעה. "הכול בסדר," אמר, אבל עידו שמע את המתח בקולו. גם אבא לא אהב להיות פה.

אימא עמדה קרוב אליו, לוחצת על זרועו בעדינות. היא לא אמרה כלום, אבל המבט שלה דיבר בעד עצמו.

המעלית עצרה בתקתוק מכני חד, והדלתות נפתחו. המסדרון שנגלה לעיניהם היה שונה ממה שראו למעלה. הוא היה רחב יותר, לפחות ארבעה מטרים רוחב, והקירות היו עשויים מבטון חלק במיוחד, בלי חיבורים, בלי סדקים. התאורה הייתה חלשה, נורות ניאון לבנות שהיו פזורות במרווחים קבועים, מאירות את החלל באור חיוור ומדכא.

הרצפה הייתה עשויה מאותו בטון חלק, מלוטש, שנראה כאילו יצקו אותו בתבנית אחת רציפה. עידו דרך עליה בזהירות, מרגיש איך המשקל שלו נבלע בחומר. לא סדק אחד. לא חריץ אחד. הוא הביט מסביב וראה שהמסדרון נמשך לשני הכיוונים, ארוך, ישר, אינסופי כמעט.

"זה מרשים," אמר אבא, קולו הדהד קלות על הקירות. "כמה זמן לקח לבנות את זה?"

"שלוש שנים," ענה רונן, מתחיל ללכת במסדרון. "תכנון וביצוע. כל הבטון הזה הוא בטון מיוחד, עם תוספות פולימריות וסיבי פלדה. הרצפה בנויה לשאת עד חמישים קילו לסנטימטר רבוע."

הוא הסתובב והביט בעידו. "אבל ראינו שזה לא מספיק."

עידו הרגיש את המבט הזה, את המשמעות שמאחורי המילים. חמישים קילו לסנטימטר רבוע, והרצפה למעלה נשברה. הוא לא ידע אם זה רע או טוב.

הם הלכו במסדרון, עוברים על פני דלתות פלדה סגורות במרווחים קבועים. על כל דלת היה לוחית קטנה עם מספר, בלי שמות, בלי הסברים. המספרים היו 101, 102, 103, והמסדרון נמשך עוד ועוד.

"איפה החדר שאנחנו הולכים אליו?" שאלה אימא, קולה נשמע מהוסס.

"חדר 107," ענה רונן. "חדר הבדיקות המרכזי. יש שם ציוד מתקדם יותר ממה שראיתם למעלה. מכשירי מדידה מדויקים יותר."

הם המשיכו ללכת. עידו ספר צעדים. מאה. מאתיים. שלוש מאות. המסדרון לא נגמר. האור החיוור לא השתנה. הרצפה נשארה חלקה. הקירות נשארו לבנים.

לבסוף, אחרי מה שהרגיש כמו נצח, רונן עצר מול דלת שעליה היה כתוב 107. הדלת הזאת הייתה שונה מהאחרות. היא הייתה רחבה יותר, עם חלון זכוכית קטן במרכז, ועליה היו חרוטים סימנים שלא נראו כמו מספרים. אולי היה זה קוד כלשהו.

הוא שלף כרטיס מפתח מכסף החליפה שלו, הצמיד אותו לקורא אלקטרוני ליד הדלת. הקורא השמיע צפצוף, והדלת נפתחה בזמזום.

"היכנסו," אמר רונן.

החדר היה לבן. לבן לגמרי. הקירות היו לבנים, הרצפה הייתה לבנה, התקרה הייתה לבנה. האור הגיע מנורות לד גדולות שהיו משוקעות בתקרה, מאירות את החלל באור בוהק אבל לא מסנוור. האוויר היה קריר ונקי, עם ריח קל של חומרי חיטוי.

במרכז החדר עמד שולחן גדול, עשוי מפלדה מוברשת, ועליו מכשיר מדידה שנראה כמו סורק גוף מבית חולים. אבל הוא היה גדול יותר, כבד יותר, עם זרועות מכניות משלושה צדדים ולוח מתכת עבה במרכז. לוח המתכת היה עשוי מפלדה מלוטשת, חלקה, ונראה כאילו הוא יכול לשאת משקל עצום.

"זה הסורק," אמר רונן, ניגש לשולחן. "הוא מודד מסה בדיוק גבוה. לא כמו המכשירים למעלה. זה מכשיר שמסוגל למדוד עד ארבע מאות טון, ברזולוציה של מאית הטון."

הוא לחץ על כפתור במכשיר, והזרועות המכניות החלו לזוז, מסתובבות על ציריהן בתנועה חלקה. לוח המתכת במרכז השמיע זמזום חשמלי, והאורות עליו נדלקו באדום.

"עידו," אמר רונן, "אתה צריך לעמוד על הלוח הזה."

עידו הביט בלוח. הוא היה רחב, לפחות מטר וחצי על שני מטרים, והמתכת שלו נראתה עבה מספיק כדי להחזיק טנק. אבל המחשבה לעמוד עליו, להיות נמדד כמו חתיכת בשר בסופר, גרמה לו להרגיש לא בנוח.

"אני לא רוצה," אמר, קולו נמוך.

"אני מבין," אמר רונן, קולו רגוע. "אבל זה חשוב. כדי שנבין מה קורה לך, אנחנו צריכים לדעת בדיוק מה המסה שלך. איך היא משתנה. איך היא מתנהגת."

עידו הביט באבא. אבא הנהן, לא מרוצה, אבל מבין שאין ברירה.

"אני אהיה איתך," אמר אבא. "אני אעמוד לידך."

"זה בסדר," אמר רונן במהירות. "עדיף שהוא יעמוד לבד על הלוח. המכשיר רגיש, והנוכחות של אדם אחר עלולה להפריע למדידה."

אבא לא נראה מרוצה, אבל הוא לא התווכח. הוא נסוג צעד אחד לאחור, מפנה מקום לעידו.

עידו ניגש ללוח, מרגיש איך הרגליים שלו כבדות יותר מבדרך כלל. כל צעד היה מאמץ, כאילו הגוף שלו נלחם בו. הוא הגיע לקצה הלוח, דרך עליו בזהירות.

הלוח היה קר, קר יותר ממה שחשב. המתכת הייתה חלקה לגמרי, כמעט חלקלקה, ועידו נאלץ לעמוד יציב כדי לא להחליק. הוא הביט מסביב, ראה את הזרועות המכניות שמסתובבות סביבו, את המסכים שעל השולחן שהחלו להבהב.

"תעמוד במקום," אמר רונן, קולו מרוכז. "אל תזוז הרבה."

עידו עמד. הוא הרגיש את המשקל שלו על הלוח, איך המתכת נכנעת קצת תחתיו, אבל לא נשברת. הוא הביט במחוגים שעל המסך שהחלו לנוע, מתנדנדים באטיות, ואז מתיישבים על מספר.

200 טון.

בדיוק.

המחוגים קפאו על המקום, לא זזים. המספרים היו יציבים, קבועים, כמו שיש חקוקים באבן.

רונן הביט בהם, פניו לא גילו הבעה. "200 טון," אמר, קולו שטוח. "בדיוק כמו שחשבנו."

עידו הביט במספרים. 200 טון. המספר הזה ליווה אותו כל חייו, מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא היה המספר שהגדיר אותו, שהגביל אותו, שהפך אותו לשונה מכולם.

הוא לא ידע אם זה דבר טוב או רע. הוא פשוט ידע שזה המספר שלו.

המחוגים המשיכו לעמוד על 200 טון, יציבים, קבועים, כאילו הם אומרים שזה מי שהוא, וזה לא ישתנה לעולם.

רונן הביט במחוגים הקפואים, ואז לחץ על כפתור אחר במכשיר. המחוגים התחילו לנוע שוב, הפעם לאט יותר, כאילו הם מהססים.

"מה אתה עושה?" שאלה אימא, קולה נשמע מודאג.

"בדיקה פשוטה," ענה רונן. "אנחנו מפעילים גירוי חשמלי קל בלוח המתכת. זה לא מכאיב, אבל זה יכול לגרום לתגובה."

עידו הרגיש רטט קל עולה דרך הלוח, עובר דרך הסוליות של נעליו. הרטט לא היה מכאיב, אבל הוא היה מוזר, לא טבעי. הוא הרגיש איך הגוף שלו מגיב, איך השרירים שלו מתכווצים בלי שהוא מתכוון לכך.

ואז המחוגים התחילו לנוע.

הם זזו לאט בהתחלה, מתנדנדים קלות, ואז התיישבו על מספר חדש. 205 טון.

עידו הביט במספרים, לא מבין. איך יכול להיות שהמשקל שלו עלה? הוא לא אכל כלום, לא שתה כלום, לא עשה כלום. אבל המספרים לא שיקרו.

המחוגים זזו שוב, הפעם למטה. 198 טון. ואז חזרה למעלה. 203 טון. המספרים השתנו במהירות, כמו גלי לב על מוניטור, עולים ויורדים בלי סדר.

"תפסיק," אמר עידו, קולו רועד. "תפסיק עם זה."

רונן לא ענה. הוא הביט במסכים, לח על כפתור נוסף, והמחוגים המשיכו לנוע. 210 טון. 195 טון. 207 טון.

"אמרתי תפסיק!" צעק עידו.

הוא הרגיש את הלחץ עולה בחזהו, מתפשט החוצה כמו גל חום. הגוף שלו רעד, והלוח תחתיו רעד גם כן. המספרים על המסך קפצו בצורה מבהילה, 215 טון, 220 טון, ואז בחזרה למטה.

"אני לא מבין," אמר, קולו נשבר. "למה המספרים משתנים? מה קורה לי?"

רונן הביט בו, ובפעם הראשונה מאז שנכנסו לחדר, המבט שלו לא היה מבוטח. הוא היה חקרני, מרוכז, כמעט מדעי.

"זה הרגשות שלך," אמר, קולו נמוך. "המסה שלך מגיבה לרגשות. כשאתה כועס, היא עולה. כשאתה פוחד, היא יורדת. כש..."

הוא לא סיים.

המחוגים על המסך זינקו בבת אחת, כמו מחט של שעון מעורר. המספרים עלו, עלו, עלו, חולפים על פני 300 טון, 350 טון, 400 טון, בלי לעצור.

הרצפה התחילה לרטוט.

זה לא היה רעד קל, כמו רעידת אדמה קטנה. זה היה רעד עמוק, קבוע, שהגיע מלמטה והתפשט למעלה דרך הבטון המחוזק. קירות החדר הלבן התחילו להשמיע קולות חריקה עדינה, כאילו משהו לוחץ עליהם מבפנים.

עידו הביט במסך, ראה את המספרים מטפסים עוד יותר גבוה. 420 טון. 450 טון. 500 טון.

"הוא לא שולט בזה," שמע את רונן אומר, קולו בקושי נשמע מעל הרעש. "הוא לא שולט בזה בכלל."

עידו רצה לעצור. רצה להפסיק. אבל הוא לא ידע איך. הכעס הציף אותו, גל חם שעלה מהבטן והתפשט לכל חלק בגוף שלו. הוא כעס על רונן שרצה למדוד אותו. כעס על הממשלה שרצתה לחקור אותו. כעס על הגוף שלו, על המשקל שלו, על כל מה שהפך אותו לשונה.

הוא נעץ את רגליו ברצפה, ניסה לעמוד יציב, ניסה לעצור את הרעידה. אבל ככל שניסה יותר, כך הרעידה התחזקה.

אז הוא שמע את זה. סדק.

קול דק, בקושי נשמע, אבל מוכר. עידו הכיר את הקול הזה טוב מדי. זה היה הקול של בטון שנשבר.

הוא הביט למטה וראה סדק דק מתחיל להופיע בבטון הלבן, ממש מתחת לרגל ימין שלו. הסדק היה דק כמו שערה, אבל הוא התרחב במהירות, מתפשט החוצה בעיגולים.

"לא," לחש עידו. "לא, לא, לא."

הסדקים התפשטו, יוצאים ממרכז הלוח החוצה, מתפשטים לרצפה סביבו. העיגולים התרחבו, גדלו, מתקרבים לקירות הפלדה של החדר. הבטון התפצח בקול עמוק, מאיים, שנשמע כמו רעם תת-קרקעי.

אימא צרחה. אבא צעק את שמו של עידו, ניסה לרוץ אליו. אבל עידו לא זז. הוא נותר עומד על הלוח, רואה איך הסדקים מתפשטים, מעגל אחר מעגל, כמו אבנים שנזרקות למים.

הקירות התחילו להיסדק.

הסדקים הגיעו לקירות הפלדה, ועידו ראה איך המתכת מתחילה להתעקם, איך הסדקים מטפסים למעלה, מתפשטים על פני השטח החלק.

קורת הפלדה הראשונה התעקמה פנימה בקול מתכתי צורמני. עידו ראה איך המתכת העבה, שהייתה אמורה להחזיק את התקרה, מתכופפת כמו קשית ניילון. הברגים הענקיים שחיברו אותה לקיר נעקרו ממקומם בזה אחר זה, עפים על הרצפה במטח של רסיסי מתכת.

הוא לא הבין איך זה קורה. הוא לא נגע בקיר, לא זז מהלוח. אבל הסדקים המשיכו להתפשט, קורות הפלדה המשיכו להתעקם, והחדר כולו רעד כמו בסרט אסונות.

קורה שנייה נשברה.

רסיסי המתכת עפו לכל הכיוונים, אחד מהם פגע בקיר שמאחורי רונן והשאיר בו שקע עמוק. רונן קפץ הצידה בקושי, פניו חיוורות כמו הקירות. הוא צעק משהו, אבל עידו לא שמע אותו. הרעש היה חזק מדי, מחריש אוזניים, כמו מנוע סילון שפועל בתוך חדר סגור.

"תנתקו!" צעק רונן, והפעם עידו שמע אותו. "תנתקו את כל החשמל בחדר! עכשיו!"

הוא דחף כפתור חירום על הקיר, ומשהו מאחורי לוח הבקרה השמיע זמזום חשמלי חד. המכשירים שעל השולחן החלו להיכבות בזה אחר זה, המסכים התעמעמו, האורות במכשירי המדידה נכבו. האור הבוהק מהתקרה כבה גם כן, ובמקומו נדלקו נורות חירום חיוורות ליד הדלת.

הרעש הפסיק בבת אחת.

עידו עמד על הלוח, רועד, מרגיש איך הכעס מתפוגג לאט, מותיר אחריו ריקנות ועייפות. הוא הביט סביבו וראה את ההרס. הקיר השמאלי היה הרוס, קורות הפלדה שלו שמוטות על הרצפה. הרצפה הייתה סדוקה לגמרי, סדקים עמוקים רצו לכל הכיוונים, חושפים את הבטון שמתחת. אחד הכיסאות היה הפוך, מונח על הצד שלו, רגלו האחת מעוקמת.

"אלוהים," לחש רונן, נשען על הקיר שלא נהרס. הידיים שלו רעדו, והזיעה זרמה על פניו. הוא נראה מבוהל, רצוץ, כמו מישהו שראה משהו שלא היה אמור לראות.

הוא לקח נשימה עמוקה, התיישר בקושי, והביט במשפחה. "זה לא עובד," אמר, קולו בקושי נשמע. "הבדיקות האלה לא עובדות. אנחנו לא יכולים להכיל אותו פה."

"אז מה נעשה?" שאלה אימא, קולה חד. היא אחזה בעידו, משכה אותו בעדינות מהלוח ההרוס.

"אני צריך לקחת אותו למקום אחר," אמר רונן. "למתקן מבודד יותר. רחוק מאנשים, רחוק מערים. מקום שבו הוא לא יוכל להזיק לאף אחד."

"לא," אמר אבא, צעד קדימה. "לא לוקחים אותו לשום מקום בלעדינו."

"אני לא לוקח אותו בלעדיכם," אמר רונן במהירות. "כולכם תבואו. אני אדאג שזה יהיה בטוח. מבטיח."

הוא לא נראה משכנע. הידיים שלו עדיין רעדו, המבט שלו נמלט מהם כל כמה שניות. אבל לא הייתה ברירה אחרת. עידו ידע את זה, וההורים שלו ידעו את זה.

"טוב," אמר אבא לבסוף, קולו נשמע שבור. "בוא נלך."

הם יצאו מהחדר ההרוס, עידו באמצע, מרגיש איך המשקל שלו לוחץ על הרצפה השבורה. המסדרון היה שקט, האור החיוור עדיין דלק, אבל גם כאן היו סדקים קטנים שהתפשטו מהחדר החוצה.

רונן הוביל אותם במהירות למעלית. הפעם הוא לא דיבר, לא הסביר, לא עשה הפסקות. הוא פשוט לחץ על הכפתור, חיכה שהדלתות ייפתחו, ונכנס פנימה.

המעלית עלתה למעלה הפעם. עידו הרגיש איך התא עולה, איך האוויר משתנה, איך האור הופך טבעי יותר. הוא הביט למעלה, ראה את אורות המעלית מהבהבים, וחשב על מה שקרה. הוא כמעט הרס חדר שלם. שוב.

"זה בסדר," לחשה אימא, לחשה לו באוזן. "אתה בסדר."

הוא לא היה בטוח שהיא צודקת.

המעלית עצרה, הדלתות נפתחו. הם יצאו למסדרון אחר, קצר יותר, שהוביל לגג. רונן פתח דלת ברזל כבדה, והאור השמש הציף אותם בעוצמה.

מנחת המסוקים היה גדול, עשוי מבטון אפור, עם קווים צהובים שסימנו אזורי נחיתה. במרכזו עמד מסוק צבאי כבד, כחול-אפור, עם רוטורים מסתובבים שהקימו רוח חזקה שהעיפה את השיער של עידו לכל הכיוונים. הדלת בצד המסוק הייתה פתוחה, ובתוכו ישבו שני חיילים במדים, מביטים בהם.

"תעלו," צעק רונן מעל רעש הרוטורים.

עידו הביט במסוק. הוא מעולם לא היה במסוק. הוא ראה אותם בטלוויזיה, כשהיו טסים מעל העיר, אבל הוא אף פעם לא חשב שיצטרך לעלות על אחד כזה.

"זה בטוח?" שאל, קולו בקושי נשמע.

רונן הביט בו, ובפעם הראשונה מאז שנכנסו לחדר הלבן, החיוך שלו היה אמיתי. "זה בטוח," אמר. "אני מבטיח."

עידו לא האמין לו. אבל הוא טיפס לתוך המסוק, מרגיש איך הרצפה מתחתיו רוטטת, איך המנועים זמזמים, איך הרוטורים מסתובבים מעליו.

אבא ואימא טיפסו אחריו, התיישבו לידו על המושבים המתכתיים. רונן טיפס אחרון, סגר את הדלת מאחוריו, והמסוק התחיל להתרומם.

עידו הביט מבעד לחלון הקטן, ראה את הבניין האפור מתרחק, הופך קטן יותר ויותר. העיר נפרשה מתחתיו, בתים קטנים, כבישים צרים, אנשים זעירים שלא ידעו עליו כלום.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל.

"מקום שקט," ענה רונן. "מקום שבו אף אחד לא יפריע לך."

המסוק פנה צפונה, והעיר נעלמה מאחורי העננים.