פרק 4: נחיתה בשטח

המסוק צלל מבעד לעננים, ועידו הרגיש איך הבטן שלו עולה למעלה. החלון הקטן הראה נוף שהשתנה במהירות - יערות עבים הפכו למדרונות סלעיים, ואז לבטון אפור שנפרש מתחתיהם כמו פצע בקרקע.

מנחת הבטון היה גדול, לפחות כמו מגרש כדורגל, מסומן בקווים צהובים שדהו מהשמש. סביבו התנשאו גדרות תיל גבוהות, לפחות ארבעה מטרים, עם סלילים עליונים שנצצו באור הבוקר. מאחורי הגדרות ניצבו מגדלי שמירה, ובהם דמויות חמושות שהביטו בשמיים.

עידו לא ראה הרבה מבנים. רק מבנה בטון נמוך אחד בצד המנחת, וג'יפ צבאי אחד שחנה לידו. איפה כל השאר? אולי יש דברים מתחת לאדמה, חשב. כמו במתקן הקודם.

הרוטורים האטו, והנחיתה הייתה רכה יותר ממה שציפה. המסוק נגע ברצפה בתקתוק עדין, כמעט עדין מדי, ואז המנועים השתתקו בזמזום גווע.

רונן קם ראשון, פתח את הדלת הצדדית. האוויר שמילא את תא המסוק היה קר, קר יותר מבעיר, עם ריח של אורנים ומתכת. עידו ראה את ההרים מסביב - פסגות חשופות מצוק, מכוסות בצמחייה נמוכה, עם נקודות לבנות של שלח שהתמיד למרות הסתיו.

"ירדנו?" שאלה אימא, קולה עדיין רועד קלות.

"ירדנו," ענה רונן, יורד ראשון על הבטון. "בואו, יש לנו די הרבה מה לעשות."

עידו טיפס אחריו, מרגיש איך הרגליים שלו פוגעות בבטון בחבטה עמומה. הרצפה פה נראתה עבה, עבה יותר מהלוחות שראה קודם, אולי מטר שלם של יציקה אחת רציפה. הוא דרך עליה בזהירות, בודק. הלוח לא זז.

אבא ירד אחריו, ואז אימא, כששני החיילים יורדים אחרונים. אחד מהם נשא תיק גדול, השני אחז בנשקו באופן רפוי, לא מאיים אבל ברור.

"לאן עכשיו?" שאל אבא, מביט סביבו.

רונן הצביע לעבר המבנה הנמוך. "לשם. משרד הקבלה. משם נקבע לאן כל אחד הולך."

הם התחילו ללכת, החיילים מאחוריהם. ההליכה על הבטון הייתה מוזרה - היא הרגישה בטוחה, יציבה, לא כמו הרצפות השבירות של המתקן הקודם. אבל האבטחה סביבם, החיילים האלה שהלכו מאחוריהם, גרמה לעידו להרגיש שהמקום הזה פחות חברותי ממה שרונן ניסה להציג אותו.

המבנה הנמוך היה למעשה חדר מרובע, עם קירות בטון חשופים וחלון קטן בדלת. מעבר לדלת, מסדרון ארוך נכנס לתוך ההר, תאורה חלשה של נורות ניאון מאירה את הבטון החלק. על הקיר ליד הדלת היה שלט קטן: "מתקן 7 - קבלה."

רונן פתח את הדלת, נכנס פנימה. המסדרון היה צר, רחב מספיק לשני אנשים בקושי, והקירות שלו לא היו מעוטרים בשום דבר. רק בטון אפור ומרקם גלי של טפסות.

הם הלכו כחמישים מטרים, עד שהמסדרון נפתח לחדר קטן. בחדר עמד שולחן פלדה, ועליו מחשב ישן ומדפסת. מאחורי השולחן ישב פקיד בשנות הארבעים לחייו, חובש משקפי ראייה עבות, לבוש במדים ירוקים. הוא לא קם כשנכנסו, רק הרים את מבטו מהמסך, מביט בהם בעיניים קרות.

רונן ניגש לשולחן, הניח לפניו תיקיית ניירות. "עידו, בן עשר, מתל אביב."

הפקיד לקח את התיקייה, עיין בה באטיות. הוא דפדף, קרא, דפדף שוב. אחרי דקה ארוכה, הוא הביט בעידו.

"שם מלא?" שאל, קולו יבש כמו נייר מדפסת.

עידו הרגיש מוזר לענות לפקיד זר. אבל הוא הביט באבא, שאחז לעצמו, והחליט לענות. "עידו."

"שם מלא," חזר הפקיד, לא מתרגש. "תעודת זהות. תאריך לידה."

אבא התקדם צעד קדימה, דוחף את ידו לכיסו. "יש לי את המסמכים. תעודת זהות, תעודת לידה."

הוא הוציא תיקיית ניירות משלו, הניח אותה על השולחן. הפקיד לקח אותה, עיין בה, ואז התחיל להקליד במחשב. המקשים השמיעו נקישות יבשות, נשמעו חזק בחדר הקטן.

עידו הביט מסביב בזמן שהפקיד הקליד. בחדר היה ריח של אבק ונייר, כמו במשרד של סבא. על הקירות לא היו תמונות או שלטים, רק טיח אפור שהתקלף קצת בפינות. הרצפה היתה עשויה מאריחי פלסטיק זולים, כאלה שרואים במסדרונות של בתי חולים.

אחרי כמה דקות, הפקיד הפסיק להקליד. הוא הדפיס כמה דפים, תלש אותם מהמדפסת, הניח אותם בתיקייה חדשה. "רשום," אמר, קולו עדיין שטוח. "עידו, בן עשר."

הוא הביט ברונן. "איפה אני שם אותו?"

רונן לקח נשימה עמוקה. הוא נראה מתוח, עידו שם לב לזה. המבט שלו היה חמקמק, לא רצה לפגוש את העיניים של אף אחד.

"בתא המרכזי," אמר לבסוף.

הפקיד היסס. "בקומה השלישית?"

"כן."

"אבל זה..."

"אני יודע מה זה," קטע אותו רונן. "זה בטוח. מבחינה מבנית."

הפקיד לא נראה משוכנע, אבל הוא לא התווכח. הוא רשם משהו על דף, חתם, והניח את התיקייה בצד.

רונן הסתובב אל המשפחה. "טוב. עכשיו צריך להפריד."

אימא הביטה בו. "להפריד? להפריד למה?"

"אני מצטער," אמר רונן, קולו מנסה להיות רגוע. "אבל ככה התקנות. עידו הולך למקום מיוחד, להורים יש מקום אחר."

"לא," אמרה אימא, קולה חד. "אנחנו לא נפרדים ממנו. בכלל לא."

היא אחזה בעידו, משכה אותו אליה. עידו הרגיש איך היד שלה לוחצת על כתפו, לחיצה חזקה, כמעט כואבת.

רונן הביט בהם, לא נוח. "אני מבין את הקושי. אבל זה זמני. רק בשביל ההתאקלמות. אחרי כמה ימים תוכלו להיפגש."

"כמה ימים?" שאל אבא, קולו קר.

"יומיים. שלושה."

"ואתה רוצה שנאמין לך?"

רונן הביט בהם, במבט שאומר את מה שלא אמר בקול. אין לכם ברירה. די בקלות היה אפשר לקרוא את המחשבות שלו.

אימא לא ויתרה. "אני לא משאירה אותו. לא פה, לא במקום הזה, לא עם אנשים שאנחנו לא מכירים."

היא צעדה לאחור, משכה את עידו איתה, לכיוון הדלת. אבל החיילים שעמדו מאחוריהם לא זזו. הם נשארו עומדים, מחסימים את היציאה.

רונן הביט בפקיד, שהביט במחשב. לא עזרה מאף אחד.

"גברת כהן," אמר רונן, קולו נמוך. "אני באמת מצטער. אבל ככה הדברים. לא אני קבעתי את הכללים."

"אז תשנה אותם," אמרה אימא. "אתה הבטחת. אתה אמרת שנהיה ביחד."

"אני יודע. וככה זה יהיה. אבל קודם הוא צריך לעבור בדיקות בסיסיות. בדיקות שדורשות ריכוז, שקט. נוכחות הורים בחדר עלולה להפריע."

עידו הביט באימא. היד שלה רעדה, אבל היא לא שחררה. הוא רצה להגיד משהו, משהו שירגיע אותה, אבל המילים לא יצאו. הגרון שלו היה יבש.

אבא צעד קדימה, התקרב לרונן. הוא היה נמוך ממנו בחצי ראש, אבל זקוף, לא מפחד.

"אתה לא לוקח אותו," אמר, קולו נמוך ובטוח. "אתה לא מפריד בינינו."

הוא הניח יד על החזה של רונן, דחף קלות. לא דחיפה אלימה, יותר דחיפה שאומרת - תפסיק, אל תתקרב.

רונן נסוג צעד אחד.

אבל החיילים לא נסוגו.

שניים מהם התקרבו במהירות, אוחזים בזרועותיו של אבא. הוא ניסה להשתחרר, אבל הידיים שלהם היו חזקות. אבא נאבק, ניסה להרחיק אותם, אבל החיילים לא זזו.

"תעזבו אותו!" צעקה אימא. "אל תיגעו בו!"

חייל שלישי ניגש אליה, לוקח אותה בעדינות אבל בתקיפות. היא צעקה, ניסתה להכות אותו, אבל היד שלה פגעה באפוד שלו ללא השפעה. החייל לא הגיב.

עידו עמד, קפוא, רואה איך לוקחים את אבא ואימא. לוקחים אותם למסדרון צדדי שהיה מאחורי השולחן, מסדרון צר וחשוך, כאילו הם נעלמים לתוך קיר.

אבא צעק את שמו. אימא בכתה.

ואז הדלת נסגרה, והם נעלמו.

רונן עמד מולו, מביט בו. הפה שלו זע, כאילו הוא רוצה להגיד משהו, אבל הוא לא אמר כלום.

עידו הביט בו, הרגיש איך הכעס עולה, מתנפח בחזהו. אבל הפעם, הוא עצר. הוא לקח נשימה עמוקה. הוא לא ידע איך, אבל הוא הצליח לעצור.

הוא לא יפוצץ כלום. לא עכשיו. לא פה. לא כשהוא לבד.

"בוא איתי," אמר רונן, קולו בקושי נשמע.

והוא הלך אחריו, לתוך המסדרון הארוך שנמשך אל תוך ההר, הרגליים שלו כבדות כמו העולם כולו.

רונן לא הלך איתו רחוק. במפגש המסדרונות הראשון, חייל אחר לקח פיקוד, גבר צעיר במדי ברדס עם פנים שלא הביעו כלום. הוא סימן לעידו לעקוב, בלי מילים מיותרות, והתחיל ללכת במסדרון שהוביל שמאלה.

המסדרון הזה היה צר יותר, כמעט צפוף, והתאורה הייתה חלשה יותר. נורות ניאון בודדות שנצצו במרווחים לא סדירים, יוצרות צללים שהתארכו והתקצרו עם כל צעד. הקירות היו בטון חשוף, לא מטוייח, עם סימני טפסות שנראו כמו צלקות.

עידו ספר צעדים. עשרים. שלושים. ארבעים. המסדרון התפצל ימינה, ואז שמאלה, כמו מבוך שלא נגמר. בכל פעם שראה פנייה חדשה, הוא חשב על איך ימצא את הדרך חזרה. אבל הוא ידע שלא יחפש. אין לאן לחזור.

אחרי כמה דקות, החייל עצר ליד פתח במרצפה. לא דלת, אלא פתח בקרקע, עם מדרגות פלדה לולייניות שירדו למטה. המדרגות היו צרות, עשויות מסורגי מתכת מחוררים, והן ירדו לתוך חלל חשוך.

"למטה?" שאל עידו.

החייל הנהן.

עידו הביט במדרגות. הן נראו שבריריות, כאילו כל משקל עודף עלול לשבור אותן. אבל הוא ידע שהן תוכננו בשבילו. הוא דרך על המדרגה הראשונה בזהירות, מרגיש איך המתכת נכנעת קצת, אבל לא נשברת.

הוא ירד לאט, צעד אחר צעד, אוחז במעקה המתכתי ביד שמאל. המדרגות חרקו מתחתיו, אבל המנגנון החזיק. החייל ירד מאחוריו, לא ממהר.

המספר העשר הגיע. עשר מדרגות. עשרים. שלושים. הירידה נמשכה יותר ממה שציפה. הוא עבר שלושה מפלסים, ארבעה, לפני שהגיע סוף סוף לקרקע יציבה.

בתחתית המדרגות היה מסדרון קצר, מואר בנורת לד בודדת, שהסתיים בדלת פלדה מסיבית. הדלת הזאת הייתה מהכבדות שראה אי פעם - עשויה מלוח מתכת עבה, לפחות עשרה סנטימטרים, עם אטמי גומי שחורים בשוליים וברגים גדולים כמו אגרוף. במרכזה היתה ידית כבדה, ועליה מנעול אלקטרוני.

החייל ניגש לדלת, הצמיד כרטיס לקורא אלקטרוני, הקיש קוד. המנעול השמיע נקישה מכנית עמומה, והחייל משך את הידית כלפי מעלה, פותח את הדלת בתנועה כבדה.

מאחורי הדלת היה תא קטן. חדר מרובע, כשלושה על ארבעה מטרים, עם קירות בטון לבנים, חלקים, כמעט רפויים. התקרה היתה נמוכה, אולי שני מטרים וחצי, והאור הגיע מנורת לד אחת בתקרה. החדר היה ריק, פרט למיטת מתכת קבועה ברצפה - מסגרת פלדה פשוטה עם מזרן דק, ללא סדינים או כריות.

הקירות נראו עבים. שמנים. איך עידו הסתכל, הוא ראה את העובי שלהם בקצה שבו נפגשו עם הרצפה - אבן יצוקה אחת רציפה, בעובי מטר לפחות. לא סדק, לא חריץ, לא חולשה.

"תיכנס," אמר החייל, קולו ראשון.

עידו עמד, הביט בחדר. הוא הרגיש כמו כלוב, כמו תא מאסר, כמו מקום שבו שמים חיות מסוכנות.

"תיכנס," חזר החייל, הפעם יותר חד.

עידו נכנס. הצעד הראשון שלו על הרצפה הרגיש מוצק, בטוח, לא כמו הרצפות השבירות של המתקן הקודם. הבטון לא זז, לא חרק, לא נכנע. הוא רק נשאר שם, יציב כמו הר.

החייל משך את הדלת מאחוריו. הנקישה הכבדה שלה כשנסגרה היתה חזקה, מהדהדת, כמו תוף ענק. ואז נשמע קליק של המנעול, והחדר נהיה שקט.

שקט לגמרי.

עידו עמד במקום, לא זז. הוא הביט סביבו, ראה את ארבעת הקירות החלקים, את התקרה הנמוכה, את המיטה היחידה. השום דבר לא היה בחדר. בלי חלון, בלי ספר, בלי צעצוע, בלי תמונה. אפילו לא דלי מים.

הוא התיישב על קצה המיטה. המתכת היתה קרה, גם דרך הבגדים. המזרן היה דק, קשה, כמו לשבת על לוח עץ.

הוא לא ידע כמה זמן עבר. דקות. שעות. השעון שלו לא עבד פה, לא היה לו איך למדוד. האור בנורה לא השתנה, נשאר קבוע, חיוור, כמו ישוב.

הוא חשב על אבא ואימא. איפה הם עכשיו? לקחו אותם למקום כזה? יש להם מיטה? יש להם אוכל?

והוא חשב על מה שקרה במתקן הקודם. איך הוא כמעט הרס חדר שלם. איך הרצפה נסדקה. איך הקורות התעקמו.

זה לא יקרה פה, הוא אמר לעצמו. פה זה בטוח. פה הבטון עבה. פה הוא לא יכול להזיק.

אבל איך הוא ידע? איך הוא ידע מה הוא באמת יכול לעשות?

השקט נמשך. רק הרעש הקטן של נשימתו שלו, ופעימות הלב. אין חלונות, אין קולות מהחוץ, אין שום סימן שמישהו שומע אותו.

הוא עצם את העיניים. נשם. ניסה להירגע.

ואז הוא שמע רעש.

בהתחלה זה היה רעש חלש, כמעט לא נשמע, כמו נקישה רחוקה. אבל הוא התחזק, התקרב, הפך לזמזום מכני. משהו עבד, איפשהו, אולי במעלית, אולי במדרגות, אולי בדלת.

ואז, הדלת נפתחה.

והיא לא נפתחה על ידי רונן או החייל. מי שנכנס היה אישה צעירה, כבת שלושים, עם משקפיים עגולים ושיער מתולתל אסוף בקוקו. היא היתה לבושה במעיל לבן, כמו רופא, ותחתיו חולצה כחולה פשוטה. החיוך שלה היה ביישן, קטן, מתנצל כמעט.

"שלום עידו," אמרה, קולה רך. "אני ד"ר אלמוג. אלונה אלמוג."

היא נכנסה לחדר, משאירה את הדלת פתוחה מאחוריה. היא לא נראתה מאוימת, לא הביטה סביבה בחשש, לא ניסתה להתרחק ממנו. היא פשוט עמדה שם, מביטה בו, מחכה.

עידו לא ענה. הוא הביט בה, מנסה להבין מי היא, מה היא רוצה.

"אני יודעת שזה מוזר," המשיכה, צועדת צעד אחד קדימה. אבל לא קרוב יותר מדי. "כל הדבר הזה. המקום. ההפרדה. ההבטחות השבורות."

היא הביטה בו במבט חם, מבט שאומר שהיא מבינה.

"אני לא פה כדי לקחת אותך למעבדה," אמרה. "אני פה כדי לעזור לך."

עידו הרגיש ציניות עולה. לעזור? בדיוק כמו רונן רצה לעזור. בדיוק כמו כולם רצו לעזור, עד שהגיעו החיילים.

"במה?" שאל, קולו שטוח.

ד"ר אלמוג לא נפגעה מהקול שלו. היא התיישבה על הרצפה, ישיבה נוחה, כמו מישהי שיושבת על דשא בפארק.

"אני מאמינה שאתה יכול לשלוט במסה שלך," אמרה.

עידו הביט בה. "מה?"

"אני יודעת שזה נשמע מוזר. אבל חשבתי על זה המון. קראתי את התיק שלך, את כל המדידות. המסה שלך משתנה. היא מגיבה לרגשות, למחשבות, לנסיבות."

היא הביטה בו ישר בעיניים. "זה לא מקרה. זה חלק מהמערכת. הגוף שלך יודע להשתנות, אבל אתה לא יודע איך לשלוט בזה."

עידו הרגיש איך הלב שלו דופק מהר יותר. "את רוצה להגיד שאני יכול להפסיק להיות כבד?"

"אני רוצה להגיד שאתה יכול ללמוד לשלוט בזה. לא בהכרח להפסיק להיות כבד, אבל אולי לשלוט במתי ובעוצמה."

היא חייכה. "יש טכניקות. תרגילי נשימה. מיינדפולנס, קוראים לזה. דרך להתרכז, להירגע, ולשלוט בתגובות שלך."

עידו הביט בה. מיינדפולנס? תרגילי נשימה? זה נשמע כמו משהו שאימא שלו עושה כשיש לה לחץ. או כמו השיעור של מורת היוגה בבית הספר, שתמיד נראתה משונה.

"את רוצה שאתאמן כמו ביוגה?" שאל, סקפטי.

ד"ר אלמוג חייכה. "קצת. אבל לא בדיוק. זה פשוט יותר. ומורכב יותר."

היא קמה, ניגשה למיטה, התיישבה על הקצה, במרחק בטוח ממנו. "אתה מוכן לנסות?"

עידו הרגיש לא בטוח. הוא לא סמך עליה. הוא לא סמך על אף אחד פה.

אבל מה עוד היה לו לעשות? לשבת בחדר הריק הזה, לבד, בלי אף אחד, עד שלמישהו יימאס?

הוא הנהן.

ד"ר אלמוג ישבה מולו, לא זזה. הידיים שלה מונחות על הברכיים, בשקט. היא לא מיהרה, לא לחצה, לא חזרה על השאלה.

עידו הביט בה, מנסה להבין מה המניעים שלה. היא נראתה רצינית מספיק, לא כמו רונן שניסה להסתיר משהו מאחורי החיוך המקצועי. אבל הוא לא ידע. הוא לא ידע על מי אפשר לסמוך פה.

"אתה יכול פשוט לנסות," אמרה. "בלי התחייבות. רק דקה אחת, שתיים. אם תרגיש לא בנוח, נפסיק."

דקה. שתיים. זה לא נשמע הרבה.

הוא הנהן, באי רצון.

"טוב," אמרה, קולה רך. "עצום עיניים."

עידו עצם. ההרגשה היתה מוזרה - להיות בחדר סגור, עם אדם זר, בעיניים עצומות. הוא הרגיש פגיע, חשוף, כמו איזה חרק מתחת לזכוכית מגדלת.

"קח נשימה עמוקה," אמרה. "נשום פנימה דרך האף, ספר עד ארבע. החזק, ספר עד ארבע. נשוף דרך הפה, ספר עד ארבע."

הוא עשה את זה, לא מתלהב. הנשימה הראשונה היתה רדודה, לא מספיק עמוקה. הוא ניסה שוב, הפעם עם יותר מאמץ. האוויר נכנס לאט, מילא את הריאות, ויצא לאט יותר.

"שוב," אמרה. "עוד פעם."

הוא המשיך לנשום, מרגיש איך הלב שלו מאט קצת, איך המתח בכתפיים מתחיל להשתחרר. לא הרבה, אבל משהו.

"עכשיו," אמרה, "תחשוב על מקום בטוח. מקום שקט, שבו אתה מרגיש רגוע. מקום שאתה אוהב."

עידו ניסה לחשוב. איפה הוא מרגיש בטוח?

הוא חשב על הבית שלו. לא הבית הגדול עם הרצפות המיוחדות והרהיטים המחוזקים, אלא הבית הישן, בדירה הקטנה שהיו בה לפני שעברו. הוא זכר את הספה הרכה, הכחולה, שאימא שלו קנתה בשוק יד שנייה. הוא זכר את הפינה בחדר שלו, שבה היה תולה כוכבים זוהרים בתקרה.

הוא חשב על החדר שלו, על המיטה הרגילה, על המצעים עם הדמויות מצוירות.

"מקום שקט," חזרה ד"ר אלמוג, קולה כמו לחישה. "בלי רעשים, בלי לחץ. רק אתה והשקט."

והיא הוסיפה, כמעט כאגב, "בדיוק כמו בבית אצל המשפחה."

המילה פגעה בו כמו אגרוף.

משפחה.

הוא ראה אותם. אימא, עם הפנים המודאגות והעיניים האדומות. אבא, שנלחם בחיילים, שניסה להגן עליו. הוא ראה אותם נלקחים למסדרון האפל, נעלמים לתוך הקיר.

הוא לא ידע איפה הם. לא ידע אם הם בסדר. לא ידע אם יראה אותם שוב.

החום עלה.

לא היה קור, לא היה רגיעה. רק החום הזה, שמתחיל בבטן ומתפשט החוצה, כמו להבה שזוללת כל חלק בגוף. הוא הרגיש איך הידיים שלו מתכווצות, איך השיניים ננעלות, איך השרירים מתכווצים.

הוא ניסה לעצור. אמר לעצמו: תירגע, תנשום, אל תכעס.

אבל החום לא שמע. הוא המשיך לעלות.

"עידו?" שמע את קולה של ד"ר אלמוג, רחוק, מנותק. "עידו, מה קורה?"

הוא לא ענה. הוא לא ידע איך לענות. הפה שלו היה יבש, הלשון שלו תקועה בחיך.

והרצפה התחילה לרטוט.

זה התחיל ברעד קטן, כמו רעידת אדמה חלשה, אבל הוא התחזק במהירות. עידו הרגיש איך הבטון מתחתיו נאנק, איך המבנה מתחיל להיכנע.

התקרה נסדקה.

זה היה קול חד, כמו קולה של ירייה, שהדהד בחדר הסגור. עידו פקח את עיניו וראה סדק דק מתפשט על פני התקרה הלבנה. הסדק היה דק כמו חוט, אבל הוא התרחב במהירות, מתפשט לשני הכיוונים.

גושים של בטון התחילו לרדת.

זה לא היה אבק, לא פירורים. אלו היו גושים שלמים, בקוטר של עשרה סנטימטרים, עשרים, שלושים. הם נפלו בחבטה עמומה על הרצפה, מתנפצים לרסיסים קטנים.

עידו הביט למעלה, ראה איך התקרה נסדקת עוד, איך הסדקים מתרחבים, מתקרבים זה לזה, יוצרים תבנית של קורי עכביש.

הוא ניסה לזוז, לקום מהמיטה, אבל הרגליים שלו לא שמעו לו. הגוף שלו היה כבד, כבד יותר מבדרך כלל, כאילו האדמה מושכת אותו למטה.

"עידו!" צעקה ד"ר אלמוג. היא קפצה ממקומה, נסוגה לכיוון הדלת. "תירגע! תנשום! זכור מה שאמרתי לך!"

אבל המילים לא הגיעו אליו. הן היו רחוקות, מטושטשות, כמו קול שבא מתוך מים.

הסדקים בתקרה המשיכו להתפשט. הגושים המשיכו לרדת, אחד אחרי השני, כמו מקלחת של אבנים. אחד מהם נחת על המיטה, ליד היד שלו, כמעט פגע בו. הוא הביט בגוש הבטון - הוא היה גדול כמו הכדור שלו בבית, ונראה כבד.

ד"ר אלמוג הגיעה לדלת. היד שלה רעדה כשהיא תפסה את הידית, משכה אותה. הדלת נפתחה בחריקת מתכת, והיא יצאה במהירות, כמעט מעדה. היא הסתובבה רגע אחד, הביטה בו עם עיניים גדולות, ואז סגרה את הדלת.

קליק המנעול נשמע חזק בחדר.

והוא נשאר לבד.

עידו הביט בדלת הסגורה, שמע את הרעש של הצעדים שלה מתרחקים במסדרון. הוא שמע את הרעש של המדרגות, את הדלת הרחוקה שנפתחה ונסגרה.

ואז, שקט.

רק רעש הבטון שנופל, גוש אחר גוש, על הרצפה סביבו.

הוא הביט למעלה, ראה את התקרה. היא היתה הרוסה. סדקים עמוקים רצו לכל הכיוונים, חלק מהבטון היה שמוט, תלוי באיזון, מוכן ליפול. נורת הלד עדיין דלקה, אבל האור שלה רעד, כאילו גם היא מפחדת.

המסה שלו. 500 טון. הוא ידע את זה בלי לראות מדידה. הוא הרגיש את זה בגוף שלו, כמו משקל על החזה.

הוא עשה את זה שוב. הרס שוב.

"לא," הוא לחש, קולו נשבר. "לא, לא, לא."

הוא סגר את העיניים, ניסה לחשוב. המילים של ד"ר אלמוג הדהדו בראשו: לשלוט במסה, טכניקות ריכוז, מיינדפולנס.

אבל איך אפשר לשלוט כשהכעס פשוט עולה? איך אפשר להתרכז כשכל מה שהוא רוצה זה לראות את אימא ואבא?

הבטון המשיך לרדת. גוש גדול נפל לידו, כמעט פגע ברגל שלו. עידו קפץ הצידה, נחת על הרצפה. המכה היתה חזקה, אבל הוא לא הרגיש כאב. רק את המשקל, 500 טון, לוחץ עליו למטה.

הוא הבין משהו, בדיוק ברגע הזה.

הוא לא יכול לחזור לחיים רגילים.

זה לא היה ויתור, לא היה הסכמה. זה היה הבנה, קרה וצלולה כמו מים קפואים. הוא לא יכול לחזור לבית הספר, לחדר שלו, לחיים שהיו לו. אפילו אם ילמד לשלוט במסה, הוא עדיין יהיה שונה. הוא עדיין יהווה סכנה.

אנשים יפחדו ממנו. יביטו בו כמו בחיה. ינסו להכיל אותו, לשלוט בו, לנצל אותו.

הוא הסתכל על התקרה שהתמוטטה, על הרצפה המנופצת, על הדלת הסגורה.

הבחירה היתה פשוטה: או שהוא לומד לשלוט בעצמו, או שהוא נשאר פה לתמיד, לבד.

הוא לקח נשימה עמוקה.

ואז עוד אחת.

הפעם, הוא ניסה באמת.