פרק 1: משקל כבד

עידו פקח עיניים ותקרה לבנה הביטה בו בחזרה. הוא שכב על הגב, מנסה להזכיר לעצמו איך להתקיים בלי להרוס שום דבר בבוקר הזה. המיטה שלו שקעה קצת לתוך הרצפה, בערך סנטימטר, אולי שניים. אבא אמר שזה נורמלי, שכל המיטות שוקעות עם הזמן. אבל עידו ידע שמיטות רגילות לא משאירות שקעים עגולים בבטון.

השעון המעורר רעד על שידת המתכת המחוזקת שעמידה ליד המיטה. הצפצוף שלו נשמע כמו אזעקת אמת, לא כמו שעון רגיל של ילדים. עידו כיבה אותו באצבע אחת, בזהירות, כי אם ילחץ חזק מדי הכפתור ישבר. זה קרה כבר פעמיים. בשלישית אבא אמר שזהו, בלי שעון חדש, ואימא תעיר אותו בבוקר. אבל אימא שכחה לפעמים, והוא איחר לבית הספר שלוש פעמים בשבוע שעבר.

הוא התיישב במיטה, והמזרן נאנק תחתיו. לא באמת נאנק, זה נשמע יותר כמו גניחה של מתכת שמתכופפת. הוא ניסה לקום לאט, להעביר משקל לרגליים בהדרגה. הרצפה חרקה, אבל לא נסדקה. טוב.

חדר השינה שלו נראה כמעט נורמלי. מיטה, שולחן, ארון. רק שהשולחן היה עשוי מברזל יצוק עם רגליים שעובין כמו צינורות מים ראשיים. הארון היה קבוע לקיר עם ברגים שהיו עבים יותר מהאגודל של אבא. כל חדר ילדים רגיל היה נראה אחרת, אבל עידו לא ידע איך חדרים רגילים נראים. הוא לא היה אצל אף חבר בבית מאז שהיה קטן. כשהיה בגן, הילדים באו אליו, אבל אז אמא הפסיקה להזמין אותם. אמרה שזה בגלל אלרגיות.

עידו נעל נעליים. נעלי עבודה עם סוליות גומי עבות, כאלה שפועלי בניין נועלים. לא נעלי ספורט, כי נעלי ספורט נקרעו תוך יום. הוא יצא מהחדר, הולך במסדרון לאט, צעדים מדודים. הוא ידע איפה כל לוח רצפה חלש, איפה אפשר לדרוך בלי לחשוש שהרצפה תתמוטט לתוך הסלון של השכנים למטה.

במטבח, אימא כבר הכינה קערה גדולה על השיש. היא חייכה אליו, אבל החיוך הזה היה לחוץ, כאילו היא מחכה שמשהו ישתבש. "בוקר טוב, מתוק," אמרה.

עידו ענה משהו ונגש לארון שבו אוחסנו הקורנפלקס. הקופסה הייתה רגילה, עם ציורים של דגנים צבעוניים ומתנה קטנה מבפנים. הוא פתח אותה בעדינות, מוזג לקערה. הקורנפלקס נשמע כמו רעש מחריש אוזניים בכוס הקרמיקה המחוזקת.

"חלב?" שאלה אימא, כבר אוחזת בקרטון.

הוא הנהן. היא מזגה, מהר מדי. הקרטון רעד ביד שלה, והיא בטח הרגישה את המתח. החלב ניתז על השיש, והקערה כמעט נפלה. אימא תפסה אותה בזריזות, אבל חלק מהחלב התפזר על הכיור.

"סליחה," אמרה, למרות שזה לא היה באשמתה.

עידו לגם מהקערה על השיש. לא הרים אותה ביד, כי אם היה מרים היא הייתה נמעכת מיד. הוא שתה את החלב בשקט, לועס את הקורנפלקס ומרגיש איך השיניים שלו טוחנות כל פת. לפעמים הוא תוהה כמה לחץ השיניים שלו יכולות לעמוד בו. אולי יותר מחלב רגיל, אולי פחות.

אימא הסתכלה עליו, ואז על השעון. "תתלבש, כבר כמעט שמונה."

הוא נכנס לחדר, פותח את ארון הבגדים. ג'ינסים היו בעיה. ג'ינסים נקרעו בתפרים כשניסה להכניס רגל. הוא שלף זוג מכנסי עבודה גמישים שאמא קנתה באינטרנט, כאלה שעובדים לובשים בבנייה. הכניס רגל אחת, לאט, מרגיש איך הבד נמתח. הוא לא לחץ יותר מדי. הרגל השנייה. נשימה עמוקה. הוא עמד במכנסיים, מרוצה שלא קרה שום דבר נורא.

החולצה הייתה בעיה אחרת. חולצות רגילות נקרעו בכתפיים, כי השרירים שלו, למרות שנראו רגילים, היו צפופים כמו מתכת. הוא שלף חולצה רחבה עם צווארון גומי, כזו שנמתחת. לבש אותה בזהירות, מוודא שהתפרים לא נקרעים. הייתה בסדר.

כשיצא, אימא בדקה אותו מהר. "יפה," אמרה. "בוא, נצא."

בחדר המדרגות, אימא עצרה ליד ערמת לוחות מתכת מאולתרת. "תעמוד פה," אמרה, ומשכה אותו בעדינות אל לוח הפלדה שהונח על המדרגה. "לא על המדרגה הישירה."

הוא דרך על הלוח. המדרגה חרקה, אבל לא נשברה. הלוח היה עבה, כנראה עשוי פלדה תעשייתית עם שוליים מרוסקים. אימא הלכה לפניו, מודדת לחץ דם, מלטפת את המעקה, מוודאת ששום דבר לא משתבש. "אוקיי," לחשה לעצמה, "זה בסדר."

הם יצאו לרחוב, ואור הבוקר הכה בפניו של עידו. השמש הייתה בהירה, חמה. הוא חש את האספלט מתחת לרגליו, מרגיש איך הוא לוחץ על הקרקע. הצעדים שלו היו כבדים, אבל לא שומעים את זה. רק רואים את הסדקים הקטנים שנשארים מאחור. כמו חותמת.

אימא נכנסה איתו לרכב הישן, מכונית אפורה שצמיגיה היו עבים במיוחד. הוא התיישב במושב האחורי, מרגיש איך המכונית שוקעת מעט לתוך הכביש. הנהגת נסעה לאט, בזהירות, נמנעת מבורות ומהמורות קטנות שיכולות לגרום לרעש נורא.

הם הגיעו לבית הספר, ואימא חנתה רחוק יותר מהכניסה. "אתה בסדר," אמרה, לא שואלת, קובעת.

הוא יצא מהרכב, הולך לכיתה. חברים שלו רצו במסדרון, קוראים אחד לשני, צוחקים. הוא לא רץ. הוא הלך, לאט, מרגיש איך הרצפה מתחת לרגליו נסדקת בכל צעד. לא סדקים גדולים. סדקים קטנים, כמעט בלתי נראים. אבל הוא ראה אותם.

בכיתה, הוא ישב במקום שלו, ליד החלון. המורה לחשבון הסבירה משהו על שברים, ועידו הקשיב בחצי אוזן. הוא חשב על ארוחת צהריים, על הקורנפלקס שאכל בבוקר. על איך שהוא הרגיש רעב, תמיד רעב, כאילו 200 טון דורשים הרבה אנרגיה.

העט שלו נפל.

הוא התכופף לאסוף אותו, מניח כף יד על הרצפה. לא חשב על זה, רק רצה לתמוך במשקל שלו. היד נשענה על הבטון, אבל אז הוא הרגיש תנועה מוזרה. רעד. הוא הרים את היד מהר, אבל הרצפה כבר נסדקה מתחתיה. סדקים התפשטו בתבנית של קורי עכביש, מהמקום שבו נגע אל קצה הכיתה. החלונות רעדו. צליל כמו רעם עמום מילא את החדר.

המורה הפסיקה לדבר. הוא התרומם, חיוור. "מה זה היה?" שאלה, קולה רועד.

עידו לא אמר כלום. הוא הביט ברצפה, בסדקים שהסתעפו ממקום המגע שלו. סליחה, היא בטח חשבה, אבל לא אמר מילה. הוא פשוט ישב בשקט, מחכה שהרעידות ייפסקו.

המורה רצה החוצה לחצר. הוא ראה אותה דרך החלון, בודקת את האספלט, רואה סדקים עמוקים. היא צעקה משהו, ואז רצה למשרד המנהל. עידו הביט בשאר הילדים. כולם הביטו בו.

המנהל הגיע תוך דקות. הוא הביט ברצפה, ואחר כך בעידו. המבט שלו היה רציני, כאילו הוא הבין משהו שרק הוא מבין. הוא שלף פלאפון, חייג למספר שהיה שמור אצלו. לא דיבר הרבה. רק אמר משהו בקול שקט, ואז ניתק.

ההורים הגיעו תוך עשרים דקות. אימא נראתה לחוצה, אביו נראה חיוור. הם דיברו עם המנהל במסדרון, בקולות לחישות, ומישהו סגר את דלת הכיתה. עידו ישב במקום, מרגיש את המשקל של כל המבטים עליו.

אחרי כמה דקות, אימא נכנסה לכיתה, לוחשת לעידו: "בוא, אנחנו הולכים הביתה."

הוא קם, הולך אחריה במסדרון. אבא המתין ליד הדלת, מביט ברצפה. כשעידו התקרב, אבא לחש, קולו רועד: "ידענו שזה יקרה יום אחד."

עידו לא הבין למה הוא מתכוון. אולי זה היה על הסדקים. אולי על משהו אחר. הוא פשוט הלך אחריהם לרכב, יושב במושב האחורי, מרגיש את המכונית שוקעת תחתיו. אבא נהג הביתה, אבל במקום לפנות לשכונה, הוא המשיך ישר.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל עידו.

אימא לא ענתה. היא הביטה דרך החלון, אצבעותיה מקישות על ברכיה.

הם נסעו כעשר דקות, ועידו ראה בניין אפור עם תוית ממשלתית צמוד לכניסה. מכונית אפורה חנתה מול הבית. לא סתם מכונית — ניידת, עם אורות פנימיים דולקים בשקט.

אבא כיבה את המנוע. שלושתם ישבו בשקט, מביטים בבית. הדלת הקדמית נפתחה, ואדם בחליפה אפורה יצא החוצה, מביט לעבר הרכב. הוא חיכה, כאילו ידע שהם יגיעו.

אימא פנתה לעידו, ועיניה היו רטובות. "הכל יהיה בסדר," לחשה, אבל קולה נסדק כמו הבטון בכיתה.

עידו הביט במכונית האפורה, באדם בחליפה, בבית שנראה כל כך רגיל מבחוץ. הוא חש את משקלו על המושב, שומע את הצמיגים לוחצים על הכביש. הוא ידע שמשהו עומד להשתנות. לא ידע מה בדיוק, אבל הבין שהסדקים בכיתה היו יותר מרק סדקים. הם היו סימן שמשהו נסדק גם בחיים שלו.

האדם בחליפה התחיל לצעוד לעבר הרכב, צעדים מדודים, בטוחים. אבא פתח את דלת הרכב, יוצא החוצה, מזיז את עידו הצידה כדי שיוכל לדבר עם האיש. לא נשמע מה אמרו. רק לחישות ורשרוש חליפות.

עידו ישב במושב האחורי, מחכה, מרגיש איך הכובד שלו ממשיך לרסק את הרצפה בחנייה הזאת. הוא לא ידע מה יקרה אחרי זה. אבל משהו בתוכו אמר שהסדקים האלה לא ייסגרו שוב.